קרב איי הודו המזרחיים
 | ||||||||||||||||||
| חיילים יפניים נוחתים בג'אווה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 8 בדצמבר 1941 – 9 במרץ 1942 (13 שבועות ויום) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | איי הודו המזרחיים (אינדונזיה) | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון יפני | |||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | איי הודו המזרחיים נופלים תחת כיבוש יפני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 ההתקדמות היפנית באיי הודו המזרחיים | ||||||||||||||||||
קרב איי הודו המזרחיים הוא קרב שהתרחש מה-8 בדצמבר 1941 עד ה-9 במרץ 1942, באיי הודו המזרחיים ההולנדים (כיום אינדונזיה), במהלך מלחמת העולם השנייה. האיים, שבשל מצבורי הנפט שבהם נודעה להם חשיבות רבה, נכבשו בסופו של הקרב בידי כוחות האימפריה היפנית. הכיבוש היפני נמשך שלוש שנים וחצי, וסימן את סוף שלטון האימפריה ההולנדית באינדונזיה.
רקע
גישה לשדות נפט הייתה אחת ממטרותיה העיקריות של יפן ביציאתה למלחמה באסיה, שכן הארכיפלג היפני דל במשאבי אנרגיה. ניצול פצלי השמן במנצ'וריה, לא סיפק את צורכי הנפט הגדולים של הצבא והצי הקיסרי היפני, ויפן אף איבדה 93 אחוז מאספקת הנפט שלה, לאחר שהנשיא האמריקאי פרנקלין דלאנו רוזוולט הקפיא את כל הנכסים היפנים בארצות הברית ב-26 ביולי 1941, בתגובה לפעולות יפן במלחמת סין יפן השנייה. באוגוסט, הצטרפה גם הממשלה ההולנדית הגולה, בלחץ בעלות הברית ווילהלמינה, מלכת הולנד, לאמברגו שהוטל על יפן.
על פי התחזיות היפניות באותה עת, אפשרו מצבורי הנפט של יפן כשנה וחצי של לחימה. על כן, סומנו איי הודו המזרחיים כמטרה בעלת חשיבות. איים אלה שפעו משאבים טבעיים, שהבולטים בהם היו נפט וגומי,[1] שגם הוא היה מצרך חשוב לתעשייה התצבאית. אולם, תקיפה יפנית באיים הייתה צפויה לגרום הכרזת מלחמה אמריקאית על יפן, ולכן החלו היפנים לתכנן מבצע לחיסול צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית, כך שיתאפשר להם להשתלט על האיים באין מפריע. מבצע זה עתיד להפוך להתקפה על פרל הארבור.
הקרב
ב-8 בדצמבר, בעקבות ההתקפה על פרל הארבור, הכריזה הולנד מלחמה על יפן. היפנים ניצלו את כיבוש מלאיה כקרש קפיצה להתקפה על איי הודו המזרחיים, וב-16 בדצמבר פתחו במתקפה על האי בורנאו הבריטי. גנרל היסאיצ'י טראוצ'י הוביל את "קבוצת ארמיות המשלוח השנייה" לנחיתה בעיר הצפונית מירי, שהייתה מרכז לזיקוק נפט. בהגיעם לאזור נוכחו לדעת כי הבריטים הנסוגים העלו באש את שדה הנפט. עם זאת, המשיכו היפנים להנחית כוחות בבורנאו, בסרייה (Seria), קוצ'ינג (Kuching), ג'סלטון (כיום קוטה קינבאלו) וסנדקן (Sandakan), שם נכנעו הכוחות הבריטים ב-19 בינואר 1942. כעת פנו היפנים לכיבוש האיים השטחים ההולנדיים.
התוכנית לכיבוש איי הודו המזרחיים ההולנדיים קבעה כי המתקפה תערך משלושה כיוונים שונים, על ידי שלושה כוחות. "הכוח המזרחי" ינוע מהאי ג'ולו (Jolo) ומדבאו (Davao) שבפיליפינים דרומה, וישתלט על האיים סולאווסי, אמבון וטימור, בעודו מחפה על אגפו המזרחי של "הכוח המרכזי". הכוח המרכזי היה אמון על כיבוש האי טאראקאן (Tarakan) הסמוך לבורנאו, והעיר באליקפאפאן (Balikpapan) בבורנאו עצמו, וכמו כן על סיוע ל"כוח המערבי," ויחדיו ישתלטו על האי פלמבאנג (Palembang), על שדות הנפט ושדות התעופה שבו. המתקפה נפתחה ב-11 בינואר, עם כיבוש האי טאראקאן.
על מנת להתמודד עם המתקפה היפנית, התאחדו האמריקאים, האוסטרלים, הבריטים וההולנדים תחת מפקדה אחת, בפיקודו של פילדמרשל ארצ'יבלד ויוול, ב-15 בינואר. אולם, כל צד במפקדה הציב מטרות שונות: הבריטים ראו בהגנה על סינגפור, בתור שער הכניסה לאוקיינוס ההודי, המקום החשוב ביותר באזור; האמריקאים והאוסטרלים ראו בהתקדמות היפנית דרומה כסכנה לאוסטרליה ולתוכניות למתקפת-נגד, ואילו ההולנדים ראו בסומטרה ובג'אווה את ביתם השני, שם חיו וסחרו במשך מעל לשלוש מאות שנה באמצעות חברת הודו המזרחית ההולנדית.
על אף איחוד הכוחות של בעלות הברית, עדיין נהנו היפנים מיתרון מספרי. הצי היפני שהשתתף בכיבוש איי הודו המזרחיים כלל את נושאות המטוסים היריו, אקאגי, קאגה סוריו וריוג'ו, ארבע אוניות מערכה, חמש סיירות כבדות, שלוש סיירות קלות ועשרים ושלוש משחתות. מולם, עמדו לרשות בעלות הברית שתי סיירות כבדות, שבע סיירות קלות, עשרים ושתיים משחתות, עשרים וחמש צוללות אמריקאיות ושש עשרה צוללות הולנדיות (שחסרו חלקי חילוף).
ב-28 בינואר, נפלה גם באליקפאפאן לידי היפנים, אך גם כאן העלו באש ההולנדים הנסוגים את שדות הנפט. אולם, עם התקדמותם דרומה, השתמשו היפנים בבסיסים שכבשו כבסיסי אוויר להוצאת מתקפות אוויריות על היעדים הבאים, וכך המשיכו בהתקדמותם. בתחילת פברואר, נפלה גם סומטרה לידי היפנים.
בימים שלאחר מכן, נחתו כוחות יפניים על האי ג'אווה, והחלו לסגור על הערים בטאוויה (כיום ג'קרטה), בה שכנה המפקדה המאוחדת, ובאנדונג, כמעט ללא התנגדות. כתוצאה מכך, ב-1 במרץ, התפרקה המפקדה המאוחדת של בעלות הברית, פחות מחודשיים מהקמתה. מפקד הכוחות ההולנדים הנותרים בשטח ידע כי לוחמת גרילה אינה אפשרית, שכן האוכלוסייה המקומית הייתה עוינת כלפי שליטיהם-לשעבר ההולנדיים,[2] ועל כן, ב-8 במרץ, הורה לחייליו להניח את נשקם.
תוצאות הקרב
כמעט כל הכוח הימי של בעלות הברית באיי הודו המזרחיים הושמד על ידי הצי הקיסרי היפני בקרב ים ג'אווה, קרב מצר סונדה ובקרב ים ג'אווה השני. גם ביבשה הביסו הכוחות היפניים את כוחות בעלות הברית, ותוך פחות מחודשיים נפלו האיים תחת כיבוש יפני, שיימשך עד תום המלחמה.
בעלות הברית לא ניסו לכבוש בחזרה את ג'אווה, סומטרה, טימור או באלי, אך כן ערכו מתקפה אמפיבית על בורנאו ב-1945, במהלכה שיחררו שבויי מלחמה וכבשו מצבורי נפט. בסופו של דבר נכנעו הכוחות היפניים על איים אלה עם סיום המלחמה. רוב החיילים הוחזרו ליפן, אך כ-1,000 חיילים ערקו מיחידותיהם ונטמעו באוכלוסייה המקומית. מאוחר יותר, חיילים אלה סייעו לכוחות הרפובליקנים במהלך המהפכה הלאומית של אינדונזיה.
לקריאה נוספת
- ג'ון טולנד, השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית, 1936-1945, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1970, עמ' 215-210.
- Dull, Paul S. A Battle History of The Imperial Japanese Navy (1941-1945), Naval Institue Press, 2007. מסת"ב 978-1-59114-219-5.
- Morison, Samuel Eliot, The Rising Sun in the Pacific; 1931–April 1942, Castle Books, 2001. מסת"ב 978-0-7858-1304-0.
קישורים חיצוניים
- קרב איי הודו המזרחיים.
- יואיצ'י ארימה, The Way to Pearl Harbor: US vs Japan
הערות שוליים
