קהילת יהודי כאשאן
קהילת יהודי כאשאן היא קהילה יהודית שהתקיימה בעיר כאשאן שבאיראן עד לאמצע המאה ה-20. כאשאן היא עיר עתיקה במרכז איראן הממוקמת בצומת דרכים מסחריות חשובות. בעבר הייתה התחנה הראשונה בדרך השיירות שחצתה את מדבר המלח הגדול דשת-י כוויר (בפרסית: دشت كوير) ואת מדבר לוט (בלועזית: Dasht-e Lut, בפרסית: دشت لوت) וחיברה בין העיר קום לעיר כרמאן. משנת 1938, עוברת דרכה מסילת הרכבת הטרנס-אירנית המחברת בין הים הכספי למפרץ הפרסי.
הקהילה היהודית
לא קיים תיעוד היסטורי המעיד על ראשית ההתיישבות היהודית בעיר, אך התפתחותו של ניב כאשאני יהודי, השונה מניבים שהתפתחו במרכזים יהודיים אחרים באזור, כגון המדאנית יהודית שדובר בהמדאן ואספהאנית יהודית שדובר באספהאן, היא הוכחה לקיום רצוף של קהילה יהודית גדולה ומבוססת במקום.[1]
קיים דמיון מסוים בין נוסח התפילה הכאשאני לנוסח התפילה של יהודי ספרד ויש רואים בכך הוכחה שהקהילה היהודית בכאשאן קלטה במאה ה-15 חלק ממגורשי ספרד.[2]
עם עלייתה של השושלת הצפווית באיראן בראשית המאה ה-16 השתלט על המדינה הזרם השיעי. כתוצאה מכך, התווסף ממד חדש למעמדם של היהודים שהוגדר עד כה על פי חוקי האסלאם כד'מה (בני חסות) והוא תפיסת הנג'אסת. תפיסה זו, המעוגנת בהלכה השיעית, רואה בכל הלא-מוסלמים טמאים (נג'יס) ומחייבת את כל המאמינים השיעים להימנע מכל מגע גופני ישיר עמם או עם עצמים שנגעו בהם. תפיסה זו הקשתה על חיי היום יום של היהודים והגבילה אותם במקומות מגוריהם ובעיסוקיהם. מצב זה נמשך עד לעלייתו של רזא שאה לשלטון ב–1925.[3]
מספרו של באבאי בן לוטף, "כתאב אנוסי", אנו למדים שבאמצע המאה ה-17 חיו בעיר 7,000 יהודים. מספרו של באבאי בן פרהאד, "מאורעות כאשאן", אנו למדים שבעיר כאשאן פעלו באמצע המאה ה-18 שלושה עשר בתי כנסת.
על פי פרסומי ארגון כל ישראל חברים, בשנת 1906 חיו בכאשאן 2,000 יהודים ב-130 בתי אב. על פי העיתון Ālam-e Yahud, בשנת 1943 התגוררו בכאשאן 1,380 יהודים.[4] היהודים התרכזו בשבעה אזורים כאשר בכל אזור בית כנסת אחד או שניים. בסך הכל היו בכאשאן לפני שנת 1950 אחד עשרה בתי כנסת. בני הקהילה עברו באופן הדרגתי לטהראן בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות טובות יותר. במאה ה-21 לא נשארו בכאשאן יהודים. השרידים היחידים המעידים על קיום קהילה יהודית הם שני בתי כנסת מוזנחים ובית קברות.[5]
כאשאן כמרכז תרבות יהודית
במאות ה-17, ה-18 וה-19 פעלו בכאשאן אנשי רוח יהודים רבים שחיברו יצירות העוסקות בעניינים מתחום הדת היהודית ותרבותה. העבודות נכתבו בכשאנית-יהודית בשילוב מושגים מעברית ומארמית.[6] הידועים ביניהם אישים אלה הם:
- באבאי בן לוטף, הכרוניקאי היהודי הראשון בפרס הידוע לנו. הכרוניקה השירית "כתאב אנוסי" שנכתבה באמצע המאה ה-17 מתארת את הרדיפות והגזרות הדתיות, הגירוש ההמוני, הרצח וגזילת הרכוש של יהודי כאשאן.
- רבי יהודה בן אלעזר – רופא ששימש כרב ודיין בכאשאן בסוף המאה ה-17, ידוע בזכות חיבורו הפילוסופי "חובות יהודה",[7] העוסק בסוגיות החשובות של הפילוסופיה היהודית, אותו חיבר בשנת 1683 באחת התקופות הסוערות בתולדות יהודי פרס. "חובות יהודה" כתוב בפרסית מצוינת, המשתווה ברמתה עם החיבורים בפרסית קלאסית של אותו זמן.
- בנימין בן מישאל, המכונה "אמינא", פעל בראשית המאה ה-18. הוא חיבר שירים קצרים בנושאי קודש וחול, ביניהם תפסיר עקדת יצחק, המבוסס על הפיוט "עת שערי רצון להיפתח" מאת יהודה בן שמואל אבן-עבאס, משורר בן המאה ה-12, תפסיר מגילת אסתר, המבוסס על המקור המקראי ועל מדרשים, תפסיר אזהרות לרבן שמעון בן גמליאל, ופיוט תחנונים ארוך בעברית.
- באבאי בן פרהאד, אף הוא כרוניקאי משורר, נכדו או נינו של באבאי בן לוטף. הוא תיאר ביצירתו "מאורעות כאשאן" את סבלם של יהודי כאשאן בעת שהאפגאנים פלשו לפרס בשנת 1721.
- שמואל בן פיר אחמד ובנו אלישע בן שמואל, המכונה ראגב, חיברו יצירות שירה ופיוט בעברית ובכשאנית יהודית בסוף המאה ה-17.[8]
- בנימין זאב בן אליהו בן משה חיבר בשנת 1850 דרושים, "מדרשים" ו"דרשיות של תורה" בפרסית-יהודית, מספר בראשית ועד פרשת ויצא.[9]
כלכלה
העיר כאשאן היא אחד המרכזים העתיקים והחשובים לייצור קרמיקה[10] ושטיחים באיראן.[11]
יהודי כאשאן מילאו תפקיד מרכזי בתעשיית המשי. הם עסקו במסחר, בצביעה, בריקמה ובאריגת שטיחים, בדי קטיפה, ובדי משי. הנשים היהודיות החזיקו במונופול על מיון חוטי המשי, עבודה שהן ביצעו בבתיהן. הגברים עסקו בסחר במשי גולמי מתוצרת מקומית ובטוויית חוטי המשי. אחדים רכשו משי גולמי, פיקחו על ייצור הסחורות ומכרו את התוצר המוגמר מחוץ לכאשאן.[12]
יהודי כאשאן היו ידועים כאורגי שטיחים מוכשרים במיוחד. השטיחים שנארגו בסדנאות שלהם שילבו בין עיצובים איראניים מסורתיים, מוטיבים שפותחו בתקופת השושלת הקאג'ארית (1794 – 1925) ומקורות תנ"כיים, תלמודיים ועממיים יהודיים, דוגמת משה מציג את לוחות הברית,[13] עקדת יצחק, הסמלים של שבטי ישראל.[14] מחקר על השטיחים היהודיים שנארגו בכאשאן פורסם על ידי חוקר השטיחים אנטון פלטון בספרו "שטיחים יהודיים".[15]
חינוך
פרט לרבנים ולרופאים, הציבור הכללי לא זכה ללמוד פרסית או ערבית בגלל אכיפה קפדנית של חוקי הטומאה. החינוך היהודי הוגבל ללימוד עברית וכשאנית יהודית בבית הכנסת.
בית המדרש המרכזי בעיר נוסד על ידי הרב משה הלוי מאנוסי ספרד, שהתיישב בכאשאן כנראה בסוף המאה ה-15 או ראשית המאה ה-16. בבית מדרש זה התחנכו רבני העיר ותלמידי החכמים.[16]
בית הספר היהודי הראשון הוקם בכאשאן בשנת 1910 על ידי נדבן בשם יקותיאל, לאחר שזקני העדה התנגדו להקמת בית ספר של ארגון כל ישראל חברים. מאוחר יותר, הוקם על ידי ארגון כל ישראל חברים בית ספר לבנות. ילדות ונרעות קיבלו בדרך כלל חינוך ביתי שהתמקד במלאכות הקשורות בתעשיית המשי.
המרת דת
התאסלמות
ספרו של באבאי בן לוטף, "כתאב אנוסי", וספרו של נכדו באבאי בן פרהאד, "מאורעות כאשאן",[17] מתארים שתי תקופות בהן יהודי כאשאן נאלצו להתאסלם בלחץ השלטון.
באבאי בן לוטף מספר בספרו כיצד בין השנים 1657 ל־1662, בתקופת שלטונו של השאה עבאס השני (1642 – 1667), יהודי איראן וביניהם 7,000 יהודי כאשאן נאלצו להתאסלם. כל גבר שהתאסלם קיבל תומאן זהב, אשה או ילד קיבלו פחות.
לאחר שכל יהודי כאשאן נרשמו כ"מוסלמים חדשים", נסגרו כל בתי הכנסת והיהודים נאלצו לבקר במסגדים ולהקפיד על התנהגות לפי דיני האסלאם והם קיבלו מתנות חג בכסף, במזון ובביגוד. היהודים המומרים התחלקו לשלוש קבוצות: הזקנים, ששמרו על יהדותם בסתר, קבוצה ששמרה על יחסים טובים עם המוסלמים וגם עם היהודים והצעירים שהמצב החדש לא הפריע להם.
בשנת 1662, בהתערבותו של מולא מוחסן פאיז כאשאני, מיסטיקן, משורר, פילוסוף ומוחדית' מוסלמי תריסרי שיעי ולאחר תשלום 60 תומאן בעבור חמש השנים שחלפו ועוד 60 תומאן תשלום מראש בעבור חמש השנים שלאחר מכן הותר ליהודים לחזור ליהדות.[18]
אירוע התאסלמות שני מובא בספרו של באבאי בן פרהאד "מאורעות כאשאן".
לא כל האירועים המובאים בספר זה מדויקים או מגובים על ידי תיעוד היסטורי, אך עם זאת התמונה המצטיירת מהמסופר היא שיהודי כאשאן סבלו מפגיעה קשה ברכוש ובנפש כתוצאה מהמלחמה בין השאה אשרף הותכ לבין השאה תהמאספ השני, בעת כיבוש איראן על ידי האפגנים.
מצבם של יהודי כאשאן תחת שלטונה של השושלת ההתוכית היה טוב יותר ממצבם של המוסלמים השיעים. מצבם הורע באופן משמעותי עם כיבוש האזור על ידי כוחותיו של השאה תהמאספ השני בפיקודו של תהמאספ קולי חאן, לימים נאדיר שאה. החיילים שפלשו לאזור בזזו את בתי היהודים ואף רצחו אותם. לאחר ניסיונות רבים לקנות שקט באמצעות תשלום סכומי כסף גבוהים, נשיא הקהילה היהודית, דוד, החליט שהדרך היחידה להציל את חייהם של היהודים היא להתאסלם. תחילה התאסלמו הגברים ורק זמן מה לאחר מכן, הנשים. שבעה חודשים לאחר שכל יהודי כאשאן התאסלמו, הצליחו שליחי הקהילה היהודית לשכנע את תהמאספ קולי חאן לאפשר להם לחזור ליהדות תמורת תשלום כבד.[19]
הצטרפות לדת הבהאית
הדת הבהאית הגיעה לכאשאן בשנת 1844. הקהילה הבהאית בעיר כאשאן ובסביבתה גדלה עם הצטרפותם של עובדי משי ואורגי שטיחים, ביניהם יהודים צעירים. הדת הבהאית לא דרשה ניתוק מוחלט מ'המסורת היהודית' לכן חלק מהמומרים שמרו על זהות כפולה בהאית-יהודית והיו גם כאלה שחזרו ליהדות. בשנת 1901, רבני כאשאן פנו לרשויות המקומיות בדרישה לאסור קבוצה של צעירים יהודים מומרים על מנת למנוע את הצטרפותם של צעירים נוספים לדת הבהאית. לאחר התערבותו של מוזפר א-דין שאה קאג'אר הצעירים שוחררו לאחר ששילמו קנס.
יהודים ראו בהצטרפות לדת הבהאית דרך להשתלב באורך החיים המודרני והיו ששלחו את ילדיהם לבית הספר הבהאי שנפתח בשנת 1909 שם הילדים יכלו ללמוד פרסית וערבית.[20]
הערות שוליים
- ^ Judeo-Kashani, Endangered Language Alliance
- ^ History of Kashan - Iranian Jewish Culure, 1403-01-26 (באנגלית בריטית)
- ^ קהילת יהודי איראן
- ^ Kashan, www.jewishvirtuallibrary.org
- ^ History of Kashan - Iranian Jewish Culure, 1403-01-26 (באנגלית בריטית)
- ^ אמנון נצר, הספרות של יהודי פרס, פעמים 13 (תשמ"ב), עמ' 5–20
- ^ חובות יהודה / לרבי יהודה בן אלעזר. ההדיר, תרגם והקדים מבוא אמנון נצר.
- ^ אמנון נצר, ׳שהזאדה וצופי׳ מאת אלישע בן שמואל, פעמים 35 (תשמ"ח), עמ' 24–45
- ^ מטעמי בנימין, באתר הספריה הלאומית
- ^ Margaret S. Graves, Kashan Ware, אנציקלופדיה איראניקה (באנגלית אמריקאית)
- ^ Kāshān | Persian carpets, Silk Road, Qajar dynasty, אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ EncyclopaediaMehrdad Amanat, Kashan: Jewish community, אנציקלופדיה איראניקה (באנגלית אמריקאית)
- ^ Persian-Jewish Carpet – Moses and Aaron, the Binding of Isaac and the Western Wall – "Shiviti" – Persia, 1880s | kedem Auction House Ltd., www.kedem-auctions.com
- ^ (#175) Kashan silk pictorial rug, Moses holding the Tablets of the Law, central Persia, dated 1927, Sothebys.com (באנגלית)
- ^ Anton Felton, Jewish Carpets: A History and Guide, Antique Collectors' Club, 1997, מסת"ב 978-1-85149-259-6. (באנגלית)
- ^ אמנון נצר, "רבי משה הלוי מכאשאן", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי י"א-י"ב, תשמ"ט-תש"ן
- ^ כתאב אנוסי לבאבאי בן לוטף וספר מאורעות כאשאן לבאבאי בן פרהאד, בפרסית יהודית.
- ^ אמנון נצר, רדיפות ושמדות בתולדות יהודי איראן במאה הי"ז, פעמים 6 (תשמ"א), עמ' 33–56
- ^ Vera B. Moreen, The Kitāb-i Sar Guzasht-i Kāshān of Bābāī ibn Farhād
- ^ Encyclopaedia Iranica Foundation, Kashan: Jewish community, iranicaonline.org (באנגלית אמריקאית)
39952135קהילת יהודי כאשאן