קהילת יהודי בולטימור

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בית הכנסת ברחוב לויד
בית הכנסת שערי תפילה
בית החולים סיני, נוסד בשנת 1866 כבית החולים העברי ובית המחסה
בניין האגודה העברית לצעירים ולנשים צעירות

מעט יהודים הגיעו לבולטימור, מרילנד, בשנותיה הראשונות. כנמל כניסה למהגרים ועיר גבול בין הצפון לדרום ארצות הברית וכמרכז ייצור בפני עצמו, בולטימור ממוקמת היטב כדי לשקף את ההתפתחויות בחיים היהודיים באמריקה. אף על פי כן, הקהילה היהודית של בולטימור שמרה גם על אופייה הייחודי.[1]

היהודים הראשונים בבולטימור

לא ניתן לקבוע בוודאות מתי התיישבו יהודים לראשונה בבולטימור.[2] לא היו יהודים בין רוכשי המגרשים כאשר הוקמה עיירת בולטימור בשנים 1729–1730; עם זאת, מאחר שידוע כי יהודים התיישבו במרילנד כבר במחצית המאה ה־17, אין זה מופרך להניח כי העיירה שצמחה במהירות משכה אליה כמה מצאצאיהם כבר בתחילת דרכה. מסורות משפחתיות, שטרם אומתו, מצביעות על נוכחות יהודית בבולטימור באמצע המאה ה־18. בספרו The Hebrews in America (עמ' 93),[3][4] איזק מרקנס מזכיר את ג'ייקוב מאיירס כיהודי הראשון בבולטימור, ככל הנראה בהתבסס על הקטע הבא מתוך Annals of Baltimore מאת גריפית' (1824), עמ' 37:[5][6]

"בשנת 1758 תפס מר ג'ייקוב מאיירס את הפינה הדרומית־מזרחית של רחובות גיי ובולטימור ובנה פונדק."

עם זאת, קיימת סיבה להאמין כי מאיירס לא היה יהודי. העיתון The Maryland Journal and Baltimore Advertiser - העיתון הראשון שפורסם בבולטימור, שהגיליון הראשון שלו יצא ב־1773 - מצביע באמצעות מודעותיו באותה שנה על כך שיהודים כבר התיישבו בבולטימור כסוחרים, במיוחד במסחר במוצרים מהאיים הקריביים. הסוחר הבולט ביותר מבין אלו, ככל הנראה, היה בנג'מין לוי, שכנראה זהה לדמות המוזכרת ב-Publications of the American Jewish Historical Society (חוברת א', עמ' 21).[7][8][9][10]

בשנת 1781 עמד ג'ייקוב הארט, חותנו של חיים סלומון, בראש מבצע לאיסוף תרומות בסך 2,000 ליש"ט (10,000 דולר) אשר הועמדו כהלוואה עבור המרקיז דה לה פאייט, לצורך סיוע לכוחות שבפיקודו.[11][12][13][14]

בית קברות יהודי בשנת 1786

קיומו של בית קברות יהודי בשנת 1786 מעיד על קהילה יהודית בגודל מסוים. לא ידוע כמה זמן קודם לכן נוסד בית הקברות. האזכור הראשון שלו מופיע במסמך (שנמצא בבעלותו של מר מנדס כהן מבולטימור), מתאריך 12 ביולי 1786, הנושא את הכותרת "תביעותיו של מר קרול" (כלומר, צ'ארלס קרול מקרולטון). זו היא "רשימת שמות האנשים שתופסים את השטח (המוערך בכשני אקרים=8 דונמים) בצידו המזרחי של נחל ג'ונס, ... יחד עם פירוט השיפורים". אחד הסעיפים מציין: "בית הקברות היהודי, מגרש קטן מגודר", הממוקם בעיירת אנסור (Ensor's Town), סמוך לרחוב מונומנט המזרחי.

שטר מתאריך 26 בדצמבר 1801 מעביר את אותו בית קברות מצ'ארלס קרול ללוי סולומון ולסולומון אטינג, תמורת חמישה שילינגים; ושטר נוסף, מתאריך 29 בדצמבר 1801, מעביר אותו לנמענים הללו מוויליאם מקמיצ'ן וג'ון לגט, בתמורה ל־80 דולר. קבורות בוצעו בבית קברות זה עד שנת 1832 — אותה שנה בה נוסד בית הקברות היהודי הוותיק ביותר שעדיין פעיל. לא נמצאו עדויות לכך שהקברים הועברו בעת נטישת בית הקברות.[15][16][17] לפי עדותו של תושב מקומי שגר בסמוך, המצבה האחרונה הוסרה בחשאי, ככל הנראה לצורכי בנייה, רק לפני כארבעים עד חמישים שנה.[16][18][19][15]

משפחת אטינג

עם הגעת משפחת אטינג (Etting) לבולטימור, ההיסטוריה של הקהילה היהודית בעיר הפכה למתועדת ומבוססת יותר. לא ברור מתי הגיעו האחים ראובן (Reuben) ושלמה (Solomon) אטינג, יחד עם דודיהם לוי סולומון, לבולטימור מיורק, פנסילבניה. ב־4 בינואר 1796 מופיע שמו של שלמה אטינג בעיתון Advertiser כאחד מחמישה אנשים שהוסמכו "לקבל הצעות בכתב עבור בית או מגרש מתאים" לצורך הקמת בנק בעיירה בולטימור. עם זאת, קיימות עדויות עקיפות לכך שהמשפחה התיישבה בבולטימור לפני 1787. ברשימת בעלי המניות של אותו בנק, שפורסמה בסוף שנת 1796, מופיעים השמות: שלמה, קיטי, ראובן, שינה והטי אטינג; יעקב פ.', פילדלפיה, בנג'מין והטי לוי; ולוי ומאיר סולומון.

במדריך הראשון של "Baltimore Town and Fell's Point", שפורסם גם הוא בשנת 1796 — השנה שבה הוכרה בולטימור כעיר — מופיעים, בנוסף לשמות הנזכרים לעיל, גם שניים מבית משפחת הארטס, שלושה מבית משפחת ג'ייקובס, פיליפ איצ'קין, כהן, בנג'מין ליון, שלמה רפאל ויצחק סולומון. ברשימות המכתבים שנותרו בדואר מופיעים השמות חיים לֶוֶונסטֵיין ובנג'מין מאיירס. בהתאם לכך, חוקרים מעריכים כי בשנת 1796 מנתה הקהילה היהודית בבולטימור כחמש־עשרה משפחות.[16][9][20][17]

יהודים נבחרו למועצת העיר

בשנת 1798 הגיעה משפחת קולמוס (Collmus) מבוהמיה; ובשנת 1808 הגיעו ששת בניו של ישראל ג'י. כהן (Israel J. Cohen), יחד עם אמם, מריצ'מונד, וירג'יניה. משפחות כהן ואטינג מילאו תפקיד מרכזי בהיסטוריה של יהדות בולטימור, ואף בהיסטוריה העירונית בכללותה. שתי המשפחות רכשו מוניטין רב של יושרה וכישרון עסקי, וחבריהן זכו למשרות אמון בחברות ובממשל העירוני.

שמותיהן בלטו במיוחד במאבק לשוויון זכויות בשנים 1818–1826, שבמהלכן נדון ה"חוק היהודי" (Jew Bill) בבית המחוקקים של מרילנד. חוק זה הציע "לשקול את הצדק והכדאיות שבהענקת אותן זכויות לאנשים המצהירים על דתם היהודית כפי שנהנות מהן האוכלוסיות הנוצריות". מיד עם אישור החוק במהלך מושב החקיקה של 1825–1826, הוא יושם הלכה למעשה כאשר שלמה אטינג ויעקב א. כהן הבן נבחרו לכהן כחברי מועצת העיר בולטימור.[16][21][22][23]

בעת החדשה, המחוז החמישי בבולטימור יוצג על ידי שני נציגים יהודים: תחילה על ידי רושל "ריקי" ספקטור (Rochelle "Rikki" Spector), שכיהנה בין השנים 1977 ל-2016, ולאחר מכן על ידי יצחק "יצי" שלייפר (Isaac "Yitzy" Schleifer), המכהן מאז 2016. שלייפר הוא היהודי האורתודוקסי הגלוי השני שכיהן בתפקיד ציבורי בעיר בולטימור.[24][17][25] אזקיאל ברזוף-כהן (אנ') (באנגלית: Ezekiel Berzoff-Cohen; נולד ב-19 בספטמבר 1984) הוא פוליטיקאי אמריקאי, המכהן כנשיא מועצת העיר בולטימור מאז 2024. קודם לכן ייצג את המחוז הראשון במועצת העיר בין השנים 2016 ל-2024.[26][27]

ארגון תפילות וטקסים הדתיים

לאחר 1826 חדלה ההיסטוריה המתועדת של יהדות בולטימור להיות סיפורם של אישים בולטים בלבד, והפכה להיסטוריה של קהילה מאורגנת. כמעט במקביל להסרת המגבלות האזרחיות החלו להיערך מפגשים סדירים לתפילות והמשכיותם לא נקטעה מאז. התפילה הראשונה נערכה ברחוב הולידיי (Holliday), סמוך לרחוב פלזנט (Pleasant), בבית זאלמה רֵנהֶה (Zalma Rehiné), לשעבר תושב ריצ'מונד, וירג'יניה, ודודו של יצחק ליסר (Isaac Leeser). לפי החוקרים, ייתכן שמפגשים אלו היוו את ראשית קהילת "נידחי ישראל" (Nidche Israel), שלימים נקראה "הקונגרגציה העברית של בולטימור" (Baltimore Hebrew Congregation), או "שטאט-שול" (Stadt-Schul), ככל הנראה משום שבמקביל נוצרה קהילה יהודית נוספת בפל'ס פוינט (Fell's Point) - רובע חיצוני שהיה בתחילה נפרד - שהתארגנה כ"קונגרגציית הידידות העברית של פל'ס פוינט" (Fell's Point Hebrew Friendship Congregation), שהתארגנה רשמית מאז 1838.

קהילת "נידחי ישראל" נאלצה לשכור חדרים ברחוב נורת' אקסטר (North Exeter), סמוך לרחוב לקסינגטון. משם עברה הקהילה לבית חד-קומתי סמוך לרחוב היי (High), בסמוך לעיקול שבין רחובות פייט (Fayette) וגיי (Gay), עם כניסה דרך סמטה צרה. בשנת 1837 נרכש מבנה לבנים בן שלוש קומות בפינת הרחובות הריסון (Harrison) ואטנה (Ætna). בשנת 1845 עברה הקהילה לרחובות לויד (Lloyd) ו-ווטסון (Watson), שם נחנך בית הכנסת החדש על ידי הרב ס. מ. אייזקס (S. M. Isaacs) מניו יורק, הרב יצחק ליזר מפילדלפיה, וכן רבני הקהילה א. רייס (A. Rice) וא. אנסל (Ansell).

במקום זה התקיימו התפילות עד 6 באפריל 1889, אז הוקם מבנה חדש בשדרת מדיסון (Madison Avenue) ורחוב רוברט (Robert Street). תאריך קבלת האמנה של הקהילה הוא 29 בינואר 1830 (חוק משלים נוסף ב-1851). המייסדים היו משה מילם (Millem/Mulheim), יוסף אוסטרמן (Osterman), ג'ון מ. דייר (Dyer), לואי סילבר (Silver), ולוי בנימין (Benjamin).[16][9][28]

הרב הראשון של הקהילה היה אברהם רייס (Reiss). אדיקותו ואישיותו הותירו חותם מתמשך על הקהילה, בעיקר בזכות השפעתו על צעירים שלימד, שחלקם הפכו לימים למנהיגיה. בשנת 1845 ייסד רייס בית ספר ללימוד עברית, ושימש כרב הקהילה בין השנים 1840–1849, ושוב מאביב 1862 ועד פטירתו ב-29 באוקטובר אותה שנה.

רבנים נוספים ששימשו בקהילה היו: יוליוס שפירו (Julius Spiro), יחד עם רייס (1846–1847); הנרי הוכיימר (Henry Hochheimer) בשנים 1849–1859; יששכר בר אילווי (B. Illoway) בשנים 1859–1861; אברהם הופמן (Abraham Hofman) בשנים 1868–1873; מוריס פלוגל (Maurice Fluegel) בשנים 1881–1884; א. ס. בטלהיים (A. S. Bettelheim) בשנים 1886–1890; ואדולף גוטמאכר (Adolf Guttmacher) בשנת 1891. בית הקברות של הקהילה נרכש בשנת 1832, ובאותה תקופה השתרע על פני כ-12 דונמים.[16]

רבני קהילת פל'ס פוינט (Fell's Point), אשר בהמשך קיימה את תפילותיה ברחוב עדן (Eden Street), היו: אהרן גינצבורג (Aaron Günzburg), בשנים 1848–1856; הנרי הוכיימר (Henry Hochheimer), בשנים 1859–1892; ו. וילנר (W. Willner), בשנים 1892–1894; קליפטון ה. לוי (Clifton H. Levy), בשנים 1894–1896; ומ. רוזנשטיין (M. Rosenstein), בשנת 1896.

קהילה זו, כמו גם אחת או שתיים מה"חברות" (chebrot) אשר רשומותיהן נשמרו עד שנת 1842, נפרדו מהקהילת האם, נידחי ישראל (Nidche Israel), או התארגנו באופן עצמאי, מטעמי נוחות בלבד, בשל פיזור האוכלוסייה היהודית על פני שטח נרחב בעיר.

בשנת 1842 הוביל הרצון לשינוי רדיקלי בסידור התפילה הביא להקמת ארגון של יהדות רפורמית, ארגון הר סיני (Har Sinai Verein). רבני הקהילה היו: מקס זוטרו (Max Sutro) — בסביבות 1842; מוריץ בראון (Moritz Brown) — בשנים 1849–1855; דוד איינהורן (David Einhorn) — בשנים 1855–1861; ש. דויטש (S. Deutsch) — בשנים 1862–1873; יעקב מאייר (Jacob Mayer) — בשנים 1874–1876; אמיל ג'. הירש (Emil G. Hirsch) — בשנים 1877–1878; ש. סייל (S. Sale) — בשנים 1878–1883; דוד פיליפסון (David Philipson) — בשנים 1884–1888; טוביאס שנפארבר (Tobias Shanfarber) — בשנים 1888–1898; וצ'ארלס א. רובנשטיין (Charles A. Rubenstein) — בשנת 1898.

בהמשך בנתה הקהילה בית כנסת חדש ברחובות בולטון (Bolton) וילסון (Wilson).[16] בשנת 1873 הוענק לה כתב זכויות חדש ושמה שונה מ"ארגון הר סיני" (Har Sinai Verein) ל"קונגרגציית הר סיני" (Har Sinai Congregation).[29]

קהילת "אוהב שלום"

רצון דומה לרפורמה בסידור התפילה, אך בקווים שמרניים יותר, הוביל להקמת קהילת "אוהב שלום" (Oheb Shalom Congregation) בספטמבר 1853, על ידי מספר פורשים מהקהילה המקורית. רבני קהילה זו, שבית הכנסת החדש שלה ברחובות יוטו פלייס (Eutaw Place) ולנוויל (Lanvale Street) נחשב לאחד המבנים היפים בעיר, כללו את: סלומון (Salomon) — בשנת 1854; ס. מ. לנדסברג (S. M. Landsberg) — בשנים 1856–1857; בנימין סזולד (Benjamin Szold); וויליאם רוזנאו (William Rosenau) — משנת 1892. אלויס קייזר (Alois Kaiser), הידוע גם כמלחין מוזיקה לבית הכנסת, שימש כחזן הקהילה.[16]

לאחר מכן הוקמו שלוש קהילות אורתודוקסיות, שהראשונה בהן הייתה קהילת "ביקור חולים" (Bikur Cholim Congregation), אשר נרשמה רשמית בשנת 1865. קהילת "חיזוק אמונה" (Chizuk Emoonah Congregation) נוסדה בשנת 1871 על ידי פורשים מקהילת עברית בולטימור (Baltimore Hebrew Congregation), אשר החלה להכניס חידושים בשירותי התפילה בבית הכנסת. רב הקהילה "חיזוק אמונה" היה הנרי ו. שנייברגר (Henry W. Schneeberger), אשר כיהן כרב החל משנת 1876. בהמשך בנתה הקהילה בית כנסת חדש ברחובות מקאלוך (McCulloh) ומושיר (Mosher).

בשנת 1878 נוסדה קהילת "שארית ישראל" (Shearith Israel Congregation) בעקבות איחוד שתי קהילות קטנות. שפשל שאפר (Schepschel Schaffer) שימש כרב הקהילה משנת 1893 ועד 1928.[9][16]

בשנים 1856–1859 נעשה ניסיון לקיים תפילות בהתאם לנוסח הספרדים והפורטוגלים, יוזמה שהונהגה בעיקר על ידי שלמה נונס קארבאלו (Solomon Nunes Carvalho). הקהילה אורגנה באופן רשמי בשנת 1857 תחת השם "בית ישראל" (Beth Israel), כאשר יעקב מ' דה סולה (Jacob M. De Solla) שימש כחזן והרב של הקהילה.[16]

מבין שמונת בתי העלמין הגדולים בעיר, אחד מהם, הנקרא "רוזדייל" (Rosedale), שימש שבע קהילות ושלוש אגודות. בית עלמין נוסף, בדרך פילדלפיה (Philadelphia road), שימש שמונה קהילות ושתי אגודות; ובית עלמין שלישי, בדרך וושינגטון (Washington road), שימש שלוש קהילות ואגודה אחת. חמש קהילות — הקהילה העברית של בולטימור (Baltimore Hebrew), קהילת פֶל'ס פוינט (Fell's Point), קהילת הר סיני (Har Sinai), קהילת אוהב שלום (Oheb Shalom) וקהילת בני ישראל (B'nai Israel) — החזיקו כל אחת בבית עלמין משלה.

בנוסף לכך היה בית עלמין קטן, שאינו פעיל, בדרך פילדלפיה, אשר נוהל בעבר על ידי אגודה שכונתה, מסיבה שאינה ברורה, "די אירישע חברא" ("Die Irische Ḥebra"). משפחות כהן ואתינג החזיקו בתי עלמין פרטיים.[16]

אגודות צדקה

אגודת הצדקה הראשונה הייתה "אגודת הסיוע העברי" (Hebrew Assistance Society), אשר נוסדה ככל הנראה בשנת 1843 ואושרה כחוק בשנת 1856 בשם "האגודת הצדקה העברית של בולטימור" (Hebrew Benevolent Society of Baltimore). באותה שנה נוסדה גם "אגודת התפירה של הנשים היהודיות" (Hebrew Ladies' Sewing Society), אשר פעלה כגוף עצמאי, אך תמיד התאימה את פעילותה לאלו של הארגון הכללי.

בניין "אגודת בית החולים והמקלט העברי" (Hebrew Hospital and Asylum Association) — אגודה שנועדה לטיפול בחולים ולמתן מקלט לקשישים — נחנך בשנת 1868, לאחר שהיוזמה להקמתו החלה בשנת 1859. בשנת 1872 נוסד גם בית היתומים היהודי (Hebrew Orphan Asylum). לשני מוסדות אלו היו ארגוני סיוע נלווים ופעילים.

מוסדות הצדקה הנוספים, שלהם מבנים קבועים, היו "אכסניית החברים היהודית ובית האבות" (Hebrew Friendly Inn and Aged Home), אשר נוסדה בשנת 1891, ו"בית הבנות העובדות" (Working Girls' Home), אשר נוסד בשנת 1899 על ידי אגודת "בנות ישראל" (Daughters in Israel) ונתמך על ידה.[16]

בנוסף, פעלו בעיר שתי אגודות קבורה יהודיות חברה קדישא שקברו בחינם, אגודת גמילות חסדים יהודית, ו"נשות ישראל של עיר בולטימור" (Daughters in Israel of Baltimore City) — אחווה לשירות אישי שעסקה במגוון פעילויות. כמו כן פעלו מספר אגודות סיוע והטבה הדדית.

"קרן הברון מוריס הירש" (Baron de Hirsch Fund) הקימה מלכתחילה ועד מקומי בבולטימור, אשר נוהל על ידי ד"ר א. פרידנוולד.[16]

בשנת 1955 החלה לפעול "אגודת קאפה" (Kappa Guild), ארגון צדקה שהוקם בעיקר על ידי נשים יהודיות, אשר גייס כספים לטובת בריאות ורווחת ילדים. הארגון סיפק ציוד רפואי ומשאבים לבתי חולים ולתוכניות ילדים בכל רחבי מדינת מרילנד.[30][31]

מוסדות חינוך

בתי הספר הקהילתיים, שבהם למדו בהוראה יומית בעברית ובגרמנית, ולאחר מכן גם באנגלית, שגשגו עד לאחר שנת 1870. המצליחים שבהם נוהלו על ידי ג'וזף זקס ויונס גולדסמית.

האגודה לחינוך ילדים יהודים עניים ויתומים (Society for Educating Poor and Orphan Hebrew Children), שלימים נקראה "האגודה לחינוך עברי בבולטימור" (Hebrew Education Society of Baltimore), נוסדה בשנת 1852 ונרשמה כחוק בשנת 1860. בשנת 1901 הפעילה הקהילה שני בתי ספר עבריים: בית ספר יומי לעברית ובית ספר שבועי להוראה דתית, שעבודתו הושלמה על ידי "בית הספר החופשי לשבת פרנק" (Frank Free Sabbath School), שהוקם ונתמך על ידי גברת ס. ל. פרנק.

בית הספר הראשון של יום ראשון (Sunday School), שנוסד לפי הדגם של בית הספר שהקימה רבקה גרץ בפילדלפיה, נפתח בשנת 1856. בבית ספר זה למדו ילדים רבים לפני הקמת בתי הספר הדתיים הקהילתיים. בית הספר תלמוד תורה, שלו היה מבנה עצמאי, נוסד בשנת 1889, וגן הילדים והמעון החינמי היהודי נוסדו בשנת 1895.

הארגון הידוע בשם "המכבים" (The Maccabeans) הפעיל כיתת ערב וספרייה לשימוש נערים וצעירים. פעילות זו נחשבת המשך מסוים של בית הספר הלילי, שפעל בשנים 1889–1899 בחסות "החברה הספרותית העברית ע"ש יצחק בר לווינזון" (Isaac bar Levison Hebrew Literary Society), ונתמך בחלקו על ידי קרן הברון הירש. מטרת הפעילות הייתה ללמד את השפה האנגלית למהגרים.[16]

בשנת 1941 ייסד הרב שמואל רוזנבלאט את בית הספר הקהילתי "בית תפילה" (Beth Tfiloh Community School). בשנת 2000 נבחר בית הספר כ"בית ספר לאומי מצטיין" (National Blue Ribbon School of Excellence) לשנת הלימודים 2000–2001, והיה אחד מתוך 12 בתי ספר בלבד ברחבי ארצות הברית שזכו בנוסף בפרס על דגש מיוחד בתחום הטכנולוגיה.[32] חב"ד מקיימת מורשת חינוך היהודי בבולטימור. [33] [34]

עיתונים

העיתונים היהודיים שיצאו לאור בבולטימור כללו את: "סיני" — כתב עת בגרמנית שעסק בנושאי רפורמה רדיקלית, בעריכת ד"ר דוד איינהורן,[35][16] אשר פורסם בשנים 1856–1861 (ובמשך שנה אחת גם בפילדלפיה); "The Jewish Chronicle" (1875–1877); "דער פורטשריט" (יידיש, יוני–יולי 1890); "דער בולטימאר ישראליט" (יידיש, 1891–1893); "הפסגה" (עברית, 1891–1893, ובהמשך המשיך לצאת לאור בשיקגו); "Jewish Comment" (1895); "דער וועגווייזער" (יידיש, 1896);[16] וכן Baltimore Jewish Times.

חיים ציבוריים ומקצועיים

מודעת דרושים ב-30 בספטמבר 1896 ב"בולטימור סאן" : "אין צורך להגיש מועמדות ליהודים".

יהודי בולטימור נטלו חלק מלא בחיים האזרחיים של העיר והמדינה, ולקחו חלק גם בעניינים ברמה הלאומית. בעיר, כיהנו יהודים במגוון תפקידים מינהליים, ובהם חברי מועצה, שופטי שלום, מפקחי בחירות, חברי המחלקה המשפטית העירונית, וכן בוועדות ובמשלחות מיוחדות. מאיר בלוק כיהן כשופט בית המשפט לענייני ירושה בבולטימור; יעקב ה' הולנדר היה מזכיר הוועדה הבין-לאומית לענייני בִּימֵטַלִּיזם והגזבר הראשון של פוארטו ריקו תחת שלטון אמריקאי. איזידור ריינר כיהן כחבר קונגרס בקונגרסים ה-50, ה-52 וה-53, לאחר שכיהן בבית הנבחרים ובסנאט של מדינת מרילנד; בהמשך שימש גם כתובע הכללי של המדינה. בין הסנאטורים היהודיים במדינה נמנים יעקב מ' מוזס ולואיס פוצל; ובין חברי בית הנבחרים של המדינה נמנים מנדס א' כהן, מרטין אמריך, הארי א' פולד, מ' ס' הס, עמנואל ה' יעקובי, מרטין להמאייר, לואיס פוצל וצ'ארלס ג' וינר.

בעולם העסקים תפסו יהודי בולטימור מקום חשוב. הם שלטו במידה רבה בייצור בגדי גברים, וניהלו כמה מחנויות הכלבו הגדולות בעיר. כפיננסיירים, רכשו לעצמם מוניטין של יושר ושל יוזמה מרחיקת ראות וזהירה.[16]

ליהודי בולטימור היו נציגים בולטים בכל תחומי המקצועות החופשיים. רופאים יהודים, גברים ונשים, כיהנו כפרופסורים במכללות לרפואה, ובהם א' ב' ארנולד, יהושע א' כהן, אהרן פרידנואלד, הארי פרידנואלד ויוליוס פרידנואלד. יהודים הקדישו את עצמם גם לכתיבת חיבורים רפואיים ומשפטיים. עיתונאים יהודים שימשו כחברי מערכת במספר עיתונים יומיים.

בין היהודים שכיהנו באוניברסיטת ג'ונס הופקינס כפרופסורים וכמרצים נמנים: ג'יי ג'יי סילבסטר, פביאן פרנקלין, אברהם כהן, מוריס בלומפילד, סיירוס אדלר, י' ה' הולנדר, סיימון פלקסנר, קספר לֶוִיאַס, ויליאם רוזנאו והרב שמואל רוזנבלאט. בבתי הספר הציבוריים הועסקו למעלה משישים מורים יהודים. אפרים קייזר רכש לעצמו שם של פסל, ומנדס כהן היה בעל מוניטין כמהנדס אזרחי.[16]

החיים החינוכיים הרחבים יותר זכו לעידוד ולקידום מצד יהודי בולטימור. יעקב א' כהן הבן (Jacob I. Cohen, Jr.) היה פעיל בהקמת מערכת החינוך הציבורית בעיר. אחייניו תרמו תרומה משמעותית לאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, כאשר סייעו להציב בה את "אוסף כהן לאנטיקיות מצריות", אשר נאסף על ידי אחיהם, קולונל מנדס א' כהן, במצרים.

באותה אוניברסיטה ייסד ליאופולד סטרוס ספרייה רבנית, לה הוסיף ספרים מדי שנה. גב' ס. ל. פרנק ואלברט ו' ריינר ייסדו מלגת לימודים בספרות שמית לזכר אביהם, ויליאם ס. ריינר. הנרי ובת זוגו סונבורן תרמו לאוניברסיטה אוסף פריטים טקסיים יהודיים.

בספריית משפחת כהן היה מצוי אוסף יקר ערך לחוקרי מקרא, אותו ליקט ד"ר יהושע א' כהן. קטלוג האוסף, אשר נערך על ידי סיירוס אדלר, הודפס בפרסום פרטי בשנת 1887.[16]

שירות צבאי

יהודים מבולטימור התגייסו לשירות צבאי בכל אחת ממלחמות ארצות הברית. נתנאל לוי לחם תחת פיקודו של לאפייט במסע הצבאי בשנת 1781; ראובן אטינג נשבה על ידי הבריטים בצ'ארלסטון. בין מגיני פורט מקהנרי, ליד בולטימור, במהלך מלחמת 1812, נמנו האחים מנדס א' כהן ופיליפ א' כהן.

במלחמה כנגד מקסיקו שירת מוריץ הנרי ווייל כחייל בגדוד השלישי של ארטילריית ארצות הברית, ולואי האמבורגר שירת בגדוד הבולטימורי. לפי החוקרים, "הוקמה פלוגת מיליציה שכל חבריה יהודים, בפיקודו של לוי בנימין כסגן ראשון; אולם הפלוגה השתתפה לא בלחימה פעילה."

במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית שירתו יהודים מבולטימור הן בצבא הקונפדרציה והן בצבא הפדרלי. לאופולד בלומנברג הגיע לדרגת בריגדיר-גנרל בצבא המתנדבים של ארצות הברית, במסגרת הרגימנט החמישי של מרילנד.[36][37] גם למלחמת ארצות הברית–ספרד נתנו יהודי בולטימור את חלקם הראוי של חיילים.[38]

כמה שמות רחובות מעידים על נוכחותם המוקדמת של יהודים בעיר. שני סמטאות שכונו "Jew alley" (סמטת היהודים): האחת באזור המזרחי של העיר, שם שכן בית הקברות הישן; והשנייה באזור המערבי, ככל הנראה על שם בתי מגוריהם של יהודים ברחוב יוטו (Eutaw Street).

רחוב אברהם (Abraham Street), הסמוך לבית הקברות הישן; סמטת כהן (Cohen Alley), שנקראה על שם ביתו של אחד מאחי משפחת כהן ברחוב מאלברי (Mulberry Street); ורחוב אטינג (Etting Street), שמקור שמו ברור — כולם משקפים את חותמם של היהודים על המרחב העירוני.[16]

סטטיסטיקה

בשנת 1825, בעת ש"חקיקת היהודים" (Jew Bill) נדונה, העריך שלמה אטינג את מספר היהודים במרילנד בכ-150 נפשות. במדריך משנת 1835 מופיעים שמותיהם של 40 בעלי בתים יהודים בבולטימור. אליהם ניתן להוסיף לפחות 15 שמות נוספים שנלקחו מרישומי קהילת "בולטימור העברית", וכך מגיעים לכדי אוכלוסייה יהודית של כ-300 נפשות. בין השמות שהוזכרו נמנים כהן, דייר, פרידנוולד, הורביץ, קייטון, קייזר, פרייס ורוזנסטוק — משפחות שצאצאיהן המשיכו להיות בולטים בבולטימור ובערים אחרות.

בכתב העת האוקסידנט מדצמבר 1856, ציין כותב אנונימי כי בעיר התגוררו כ-8,000 יהודים — מספר שמעורך כמוגזם. בשנת 1901 הוערכה האוכלוסייה היהודית בעיר בין 35,000 ל-40,000 נפשות, מתוך אוכלוסייה כוללת של 508,957 תושבים.[16]

לפי סקר שנערך על ידי הפדרציה היהודית המאוחדת של בולטימור (Associated Jewish Federation of Baltimore), חיו בעיר כ-8,000 יהודים לא-לבנים, המהווים כ-8% מהאוכלוסייה היהודית בעיר. יהודים שאינם לבנים בבולטימור כוללים יהודים אפרו-אמריקאים, יהודים אסייתים, יהודים לטיניים ואחרים. רוב האוכלוסייה היהודית בעיר היא לבנה ואשכנזית. יהודים ספרדים ומזרחים בבולטימור נחשבו כיהודים שאינם לבנים בעיני החברה.

39% מהמבוגרים היהודים בעיר הגדירו את עצמם כחילונים או כ"סתם יהודים", ולא השתייכו לזרם רשמי כלשהו, כגון רפורמי, קונסרבטיבי, רקונסטרוקציוניסטי או אורתודוקסי. 21% מהקהילה היהודית בבולטימור היו אורתודוקסים.[39][40]

יהודי בולטימור

סגל אוניברסיטת ג'ונס הופקינס

רבנים

שמרנים
אוֹרתוֹדוֹקסִים
רפורמים

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Fein, Isaac M. The making of an American Jewish community; the history of Baltimore Jewry from 1773 to 1920, Philadelphia, Jewish Publication Society of America, 1971.
  • The Jewish Encyclopedia bibliography:
    • Archives of the congregations;
    • files of the Occident and of the local newspapers;
    • personal reminiscences of older members of the Jewish community;
    • Publications of the American Jewish Historical Society|Publications of the American-Jewish Historical Society,
      • No. 1, pp. 21, 22;
      • No. 2, pp. 65, 66;
      • No, 4, pp. 94-96.
  • Elman, Kimberly; Giral, Angela, eds. (2001). Percival Goodman: architect, planner, teacher, painter. New York: Miriam and Ira D. Wallach Art Gallery, Columbia University.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קהילת יהודי בולטימור בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ↑ "Baltimore". Encyclopaedia Judaica. Vol. 3 (2nd ed.). p. 97.
  2. ↑ Peter Wiernik, History Of The Jews In America From The Period Of The Discovery Of The New World To The Present Time, 1912
  3. ↑ Isaac Markens, The Hebrews in America: A Series of Historical and Biographical Sketches, author, 1888. (באנגלית)
  4. ↑ Isaac [from old catalog Markens, The Hebrews in America, New York, Pub. by the author, 1888
  5. ↑ Thomas Waters Griffith, Annals of Baltimore, Baltimore : Printed by William Wooddy, 1833
  6. ↑ Griffith, Thomas Waters (1824). Annals of Baltimore. Baltimore. p. 37. LCCN rc01003421. OCLC 3291920
  7. ↑ American Jewish Historical Society, Publications of the American Jewish Historical Society, [Baltimore, etc.] American Jewish Historical Society, 1910
  8. ↑ Publications of the American Jewish Historical Society. Vol. i. p. 21. OCLC 610404578.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 BALTIMORE - JewishEncyclopedia.com, www.jewishencyclopedia.com
  10. ↑ Maryland State Archives, Guide to Special Collections, speccol.msa.maryland.gov
  11. ↑ Singer, Isidore; et al., eds. (1901–1906). "BALTIMORE". The Jewish Encyclopedia. New York: Funk & Wagnalls. Retrieved Feb 11, 2014.
  12. ↑ Liz Covart (2025-01-29), 317 American Jewish Historical Society, Jews in Early America, נבדק ב-2025-07-02
  13. ↑ Zavi Feldstein, One Jew's Financial Support for the Revolutionary War, American Jewish Archives, ‏2021-06-02 (באנגלית אמריקאית)
  14. ↑ July 4: How America’s Jews helped build our nation, JNS.org (באנגלית אמריקאית)
  15. ^ 15.0 15.1 Paul Pinsky, Jewish Geography—Six Feet Under, Moment Magazine, ‏2022-06-01 (באנגלית אמריקאית)
  16. ^ 16.00 16.01 16.02 16.03 16.04 16.05 16.06 16.07 16.08 16.09 16.10 16.11 16.12 16.13 16.14 16.15 16.16 16.17 16.18 16.19 16.20 Singer, Isidore; et al., eds. (1901–1906). "BALTIMORE". The Jewish Encyclopedia. New York: Funk & Wagnalls. Retrieved Feb 11, 2014.
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 RachelK, Timeline of Baltimore Jewry: 1657 - 1849, Jewish Museum of Maryland, ‏2018-01-25 (באנגלית אמריקאית)
  18. ↑ The Explore Baltimore Heritage team, Etting Cemetery - Baltimore's Oldest Jewish Cemetery, Explore Baltimore Heritage (באנגלית)
  19. ↑ Baltimore Heritage, Behind the Scenes Tour of the Etting Family Cemetery - Baltimore Heritage, ‏2011-07-29 (באנגלית אמריקאית)
  20. ↑ MARYLAND - JewishEncyclopedia.com, www.jewishencyclopedia.com
  21. ↑ Eric Eisner, “Suffer Not the Evil One”: Unitarianism and the 1826 Maryland Jew Bill, Journal of Religious History 44, 2020, עמ' 338–355 doi: 10.1111/1467-9809.12682
  22. ↑ The Maryland Constitution and the "Jew Bill", My Jewish Learning (באנגלית אמריקאית)
  23. ↑ jewishmuseummd, Maryland's "Jew Bill", Jewish Museum of Maryland, ‏2020-05-15 (באנגלית אמריקאית)
  24. ↑ On Middle Ground: A History of the Jews of Baltimore, jewishmuseummd.myecrater.com (באנגלית)
  25. ↑ Webmaster, About BJC, Baltimore Jewish Council (באנגלית אמריקאית)
  26. ↑ Maryland Matters Staff, Here's a List of Baltimore City Council Candidates in the April Primary, Maryland Matters, ‏2020-01-27 (באנגלית אמריקאית)
  27. ↑ Campaign Close-Up: 1st District candidates talk traffic, development and crime, Baltimore Brew (באנגלית אמריקאית)
  28. ↑ BHC, www.baltimorehebrew.org
  29. ↑ "Other important dates in Har Sinai Congregation history". Har Sinai Congregation. אורכב מהמקור ב-11 במרץ 2012. נבדק ב-19 פבר' 2014. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: unfit URL (link)
  30. ↑ Ellison, Alice A. (1979-04-30). "5 Kappa Guild founders decide early to help children". Evening Sun (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2024-11-09 – via Newspapers.com.
  31. ↑ Diamond, Jillian (16 ביוני 2023). "Kappa Guild Celebrates 'Platinum Jubilee' 70th Anniversary". Baltimore Jewish Times. נבדק ב-2024-11-09. {{cite news}}: (עזרה)
  32. ↑ "Beth Tfiloh Congregation & Community School | BT History".
  33. ↑ Rubenstein, Mindy (30 בנובמבר 2014). "Jewish School in Baltimore Gets an Unusual Gift: A Building". Chabad.org. It's not often that someone receives a 55,000-square-foot building as a gift. But that's exactly what happened to Chabad of Park Heights and its school, Cheder Chabad of Baltimore. {{cite news}}: (עזרה)
  34. ↑ Pash, Barbara. "Chabad Jewish Center in Towson to expand". The Baltimore Sun. The Chabad Jewish Center at Towson and Goucher is expanding and getting a new name. The facility at 14 Aigburth Road will nearly triple its size. Its new name, Chabad of Towson, reflects the goal of the Chabad rabbi, Mendy Rivkin, to serve not only the students in those two universities but the growing Jewish community of Towson as well.
  35. ↑ Wilson, J. G.; Fiske, J., eds. (1900). "Einhorn, David" . Appletons' Cyclopædia of American Biography. New York: D. Appleton.
  36. ↑ Wolf, Simon (1895). Levy, Louis Edward (ed.). The American Jew as Patriot, Soldier, and Citizen. The Levytype Company. pp. 199, 200. נבדק ב-18 מרץ 2014. General Leopold Blumenberg. {{cite book}}: (עזרה)
  37. ↑ Wolf (1895). The American Jew as Patriot, Soldier, and Citizen. Levytype Company. p. 412. נבדק ב-18 מרץ 2014. 412. {{cite book}}: (עזרה)
  38. ↑ Adler, Cyrus (ed.). American Jewish Year Book (PDF). Philadelphia: The Jewish Publication Society of America. נבדק ב-18 מרץ 2014. {{cite book}}: (עזרה)
  39. ↑ "A Snapshot of Baltimore's Jewish Community" (PDF). Associated Jewish Federation of Baltimore. נבדק ב-2023-05-19.
  40. ↑ "Passover accentuates themes of deliverance for Baltimore's Jews of color". The Baltimore Sun. נבדק ב-2023-05-19.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

קהילת יהודי בולטימור41383673Q16197385

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=קהילת_יהודי_בולטימור&oldid=3251865"