שרף עין גדי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף צפעון שחור)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןשרף עין-גדי
שרף עין גדי (צפעון שחור) בגן החיות הלימודי בחיפה
שרף עין-גדי בגן החיות הלימודי חיפה
מיון מדעי
תת־סדרה: נחשים
משפחה: שרפיים (Atractaspididae)
מין: שרף עין גדי

שְׂרַף עֵין־גֶּדִי (שם מדעי: Atractaspis engaddensis) הוא מין נחש ממשפחת השרפיים (Atractaspididae)[1]. הוא מצוי בין היתר באזור בקעת ים המלח ובמדבר יהודה, בסיני, ירדן ובצפון ערב הסעודית. הוא נחשב לארסי ביותר מבין תשעת הנחשים הארסיים המוכרים בישראל[2].

אטימולוגיה

השם המדעי של הנחש: Atractaspis engaddensis, מורכב משם הסוג Atractaspis (שנבנה מהלחם של שתי מילים לטיניות: המילה Atraktos, שמשמעותה "חץ", עם המילה Aspis, שפירושה "מגן" או "צפע"[3]), ומהכינוי, המציין את שם המין, engaddensis, הוא השם הלטיני של עין גדי. הנחש התגלה שם לראשונה ב-1944 על ידי היינריך מנדלסון וגאורג האז, ותואר אז כמין חדש למדע, במאמר מדעי מאת האז.

בעבר נקרא באופן רשמי צִפְעוֹן שָׁחוֹר[4] וכונה גם בשם צֶפַע עֵין-גֶּדִי אולם ביולי 2025 החליטה האקדמיה העברית לקוראו באופן רשמי בשם העממי הנפוץ שרף עין גדי, וזאת על מנת שלא לבלבל בינו לבין בני משפחת הצפעים - בין היתר על מנת למנוע בלבול בטיפול בהכשת הנחש ושימוש בנסיוב הלא נכון[1].

תיאור ותפוצה

צבעו שחור מבריק ואחיד לכל אורכו, גופו גלילי דק, וקשקשי גופו חלקים ללא קרינים; אורכו הממוצע כ-60 סנטימטרים ואורכו המרבי יכול להגיע עד 80 סנטימטרים. ראשו משוטח ואינו רחב מצווארו - בשונה מנחשים ארסיים אחרים, כמו אצל צפע מצוי. הלסת העליונה מכסה על התחתונה, העיניים קטנות ושחורות וראייתו גרועה, והלשון ורודה.

שרף עין-גדי מבלה את מרבית זמנו בהתחפרות מתחת לפני הקרקע או במחילות, ולכך מותאם מבנה ראשו הצר והארוך, שאינו מובדל מצווארו. מבנה צר זה של הראש מתאפשר הודות לצורת בלוטות הארס המוארכות והדקות של הנחש, שנמשכות עד לצווארו[5]. המינים זעמן שחור ופתן שחור מצוי דומים במקצת לשרף עין גדי, אך הם גדולים ממנו, מבנה גופם אינו דק כשלו, וראשם רחב מצווארם.

נחש זה פעיל בעיקר בלילה, והוא מצוי באזורי מדבר צחיחים או צחיחים-למחצה: הוא נפוץ בסיני, בירדן וכן בצפון ערב הסעודית. בישראל הוא מצוי באזורי הערבה, ים המלח, כיכר סדום וכן צפונה מבקעת הירדן ועד לגלבוע. הוא מצוי גם במדבר יהודה - ממעלה אדומים ומזרחה, וכן במרכז הנגב. שרף עין-גדי הוא נחש השוהה במחילות תת-קרקעיות, נמצא מתחת לסלעים, והוא נצפה מתחמם על כבישים בלילות חמים. אף שאזור חיותו העיקרי במדבר, הוא מצוי בנאות מדבר, בסביבות נחלים ומעיינות עשירים בצמחייה, וככל הנראה הוא זקוק ללחות זו. לעיתים הוא חודר לישובי אדם בתחום תפוצתו. כהגנה הוא מתגלגל כאשר זנבו כלפי מעלה וראשו מוסתר מתחת לגופו.

תזונה

לשרף עין-גדי שתי שיני ארס ארוכות, אך בשל מפתח פיו הקטן אינו מסוגל לזקוף שיני ארס אלו, ובעת הכשה הוא שולף שן ארס אחת היוצאת הצידה מפיו, כך בעת כניסה למחילות לטאות, מזונו העיקרי, הוא דוחק את גופו לצד הלטאה בתוך החלל הצר ומכה הצידה ואחורה בראשו ומכיש-דוקר את גופה באמצעות שן הארס הקטלנית שלו. מות הלטאה יגיע תוך שניות ספורות[5]. לעיתים יתפוס את הלטאה בפיו בעודה בחיים ויכיש אותה למוות תוך כדי אחיזתה בפיו. טרפו הנפוץ הוא חומטיים שונים בדגש על נחושית עינונית, נחשים צעירים שבקעו לא מכבר, ומכרסמים קטנים[5].

רבייה

עונת הרבייה של שרף עין-גדי השחור מתרחשת היא בחודשים יולי–אוגוסט, תקופה מאוחרת יחסית לנחשים אחרים ייתכן ועשויה להעיד על מוצאו הטרופי. מסוף ספטמבר ועד נובמבר מתרחשת הטלת 2–3 ביצים באורך של כ-75 מילימטרים בסביבה לחה החיונית להתפתחות העוברים. הביצים המוארכות גדולות ביחס לממדיו של השרף עין-גדי וביחס לנחשים בכלל. הצעירים בוקעים לאחר כשלושה חודשים כאשר הם מצוידים במערכת ארס קטלנית כשל הוריהם[5].

ארס

ערך מורחב – ארס

נחש זה נחשב לארסי שבנחשי ישראל הארסיים לפי מדד ה-LD50: כמות זעירה של 0.06 מ"ג מארסו בכוחה להרוג כמחצית מאוכלוסיית עכברים במשקל כולל של ק"ג אחד. מדד ה-LD50 של ארס השרף עין-גדי, נמצא כאמור כ-0.06 מ"ג\ק"ג, ב-.I.V[6]). תכולה מקסימלית של הארס המצוי בבלוטות הארס שלו, ביכולתה להמית עד 50% מכ-8,000 עכברים[2]. ארסו של השרף עין-גדי פוגע במערכת העצבים (רעלנים נוירוטוקסיים), בלב (רעלנים קרדיוטוקסים) ובכלי הדם (רעלנים המורגיים). חיות הניסוי להן הוזרק ארס של שרף עין-גדי מתו משיתוק, בעיקר עקב שיתוק שרירי מערכת הנשימה. בניתוח שלאחר המוות נמצאו גם שטפי דם פנימיים[5]. בשונה משאר הנחשים הארסיים הנפוצים בישראל, אצלם מרווח הזמן האפשרי מההכשה ועד קבלת טיפול רפואי הוא לרוב בן כמה שעות, הכשה מנחש זה מותירה לעיתים פחות משעה עד להתרחשות כשל כלל מערכתי, שיוביל בהכרח למוות.

לוכדי נחשים מנועים מלאחוז שרף עין-גדי בצווארו או בראשו, כמו שנוהגים ברוב הנחשים, כיוון שהוא מכיש (יש אומרים דוקר) הצידה ואחורה, ועלול להכיש את לוכדו באמצעות שליפת שן הארס שלו, בפה סגור. הכשותיו הן נדירות בעיקר משום נוכחותו הדלילה בסביבת האדם. ב-2002 מת אדם מהכשת שרף עין גדי בעת שניסה ללכוד נחש זה ברימונים שבמטה בנימין[7].

קריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שרף עין גדי בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 פוסט בדף הפייסבוק של האקדמיה ללשון העברית
  2. ^ 2.0 2.1 LD50 of venomous snakes מאתר SnakeDataBase
  3. ↑ Atractaspis מאתר Merriam-Webster
  4. ↑ צִפְעוֹן שָׁחֹר (שם מקובל נוסף צֶפַע עֵין-גֶּדִי) במילון בעלי חיים א"י (תשכ"ג), 1963, באתר האקדמיה ללשון העברית
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 אנציקלופדיית החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 5 - "דו-חיים וזוחלים", הוצאת משרד הביטחון, תל אביב. עמ' 156-157.
  6. ↑ מדד ה-LD50 נבחן בין השאר בהזרקת הארס לאזורים שונים בגוף: הזרקה תת-עורית (.S.C), הזרקה ישר לעורקים או לורידים (.I.V), הזרקה לרקמות שריר (.I.M), או אל הצפק (.I.P)
  7. ↑ גילי סופר, זהירות, נחשים, באתר ynet, 14 ביולי 2002
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

שרף עין גדי41466384Q2582578

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=שרף_עין_גדי&oldid=3370950"