ג'ושוע ריינולדס

ג'ושוע ריינולדס
Sir Joshua Reynolds

דיוקן עצמי מסביבות שנת 1750
לידה	16 ביולי 1723 פלימפטון-סנט מוריס, מחוז דבון, אנגליה
פטירה	23 בפברואר 1792 (בגיל 68) לונדון, אנגליה
לאום	אנגלי
תחום יצירה	ציור, תחריטים
השפעה מ	תומאס האדסון (מורה), מיכלאנג'לו, רפאל, טיציאן, אסכולת ונציה, פטר פאול רובנס, אנתוני ואן דייק, זרם הרוקוקו
השפעה על	ויליאם טרנר (תלמיד), סר תומאס לורנס, סר הנרי רייברן

סר ג'ושוע ריינולדס RA FRS FRSA, (באנגלית: Sir Joshua Reynolds, ההיגוי במקור: רנולדז, ‏ 16 ביולי 1723 פלימפטון-סנט מוריס, מחוז דבון - 23 בפברואר 1792, לונדון) היה צייר אנגלי רב השפעה. לפי ג'ון ראסל, אחד מגדולי הציירים האירופים במאה ה-18. התמחה בעיקר בדיוקנאות וקידם בציור את ה"גרנד סטייל" בהשראה איטלקית, שעשה אידיאליזציה של הבלתי-מושלם תוך שימוש במטפורות חזותיות מאצילות. ריינולדס היה הנשיא הראשון של האקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון ואחד ממייסדיה. בשנת 1769 קיבל תואר אצולה מהמלך ג'ורג' השלישי. היה חבר בחברה המלכותית בלונדון.

ביוגרפיה

ילדות וצעירות

בית הספר היסודי הישן של פלימפטון, שבו למד ריינולדס אצל אביו, שכיהן בו כמנהל. בית הספר הוקם בשנת 1658 והבניין נבנה בשנת 1664

ריינולדס נולד בשנת 1723 בפלימפטון-סנט מוריס, במחוז דבון, צפונית-מזרחית מפלימות' באנגליה כבן השלישי וכילד השביעי מבין אחד עשר ילדיהם של הכומר סמואל ריינולדס (1745-1681) ואשתו, תאופילה לבית פוטר (1756-1688). הייתה זו משפחה של כמרים ומלומדים., האב כיהן כמורה בבית הספר היסודי ביישוב (Plympton Free Grammar School). הוא היה בוגר מכללת בייליול באוקספורד אולם בסופו של דבר בניו, שהיו כולם תלמידיו בבית הספר, לא למדו באוניברסיטה. 5 מילדיו מתו בילדות. אחת מאחיותיו של הצייר, מרי פלמר (1794-1716), גדולה ממנו בשבע שנים ולימים מחברת ה- “Devonshire Dialogue”, הייתה מוכשרת בציור ותחביבה האמנותי השפיע גם על אחיה, ג'ושוע. האחיות האחרות היו פרנסס ריינולדס ואליזבת ג'ונסון, שנודעה כמחברת פמפלטים.

ריינולדס אהב ציור מגיל קטן. בגיל 8 צייר את בניין בית הספר. התלהב מדרשותיו של הכומר זכריה מאדג', אביו של חבר כיתה, שדגל בפילוסופיה האפלטוניסטית והשפיע על חשיבתו. ביומניו העתיק אז ריינולדס קטעים מתאופרסטוס, פלוטרכוס, סנקה, אובידיוס,שייקספיר,ג'ון מילטון,אלכסנדר פופ, ג'ון דריידן, ג'וזף אדיסון, ריצ'רד סטיל ואפרה בהן וכן קטעי תורת האמנות מאת לאונרדו דה וינצ'י, שארל אלפונס דו פרנואה ואנדרה פליביין מתוך ספרי אמנות שמצא בספריית אביו. בתחום הציור הספר שהשפיע על ריינולדס בצורה מכרעת היה "המסה על תורת הציור" מאת ג'ונתן ריצ'רדסון משנת 1715. העותק של הספר שהשתייך לריינולדס נחשב אבוד למשך מאתיים שנה עד שנמצא בחנות ספרים בקיימברידג' חתום על ידי "ג'.ריינולדס, צייר" והוא נשמר כיום באוסף האקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון.

לימודי האמנות ועבודתו באנגליה

דיוקן עצמי בגיל 24

ריינולדס דחה את תוכנית אביו שילמד רפואה ובחר בקריירה של צייר מתוך שאיפה להפוך לאמן גדול. בשנת 1740 העניקה מרי פלמר לאחיה 60 לירות שטרלינג, מחצית ממחיר השיעורים אצל צייר הדיוקנאות האופנתי באותה תקופה, תומאס האדסון בלונדון. האדסון היה תלמידו וחתנו של ג'ונתן ריצ'רדסון ובעצמו יליד מחוז דבון וברשותו נמצא אוסף רישומים של אמנים ישנים, כולל אחדים מאת גוארצ'ינו, שמהם ביצע ריינולדס העתקות. בקיץ 1743 הפסיק ריינולדס את חניכותו אצל האדסון והחליט לעבוד זמן מה בפלימות' דוק, דבונפורט של ימינו, כצייר פורטרטים של קציני הצי, עדיין בוסריים. ציור דיוקנאות הייתה באותה תקופה הדרך הבטוחה היחידה שבה אמן אנגלי יכול היה להתפרנס. הוא שב ללונדון לפני סוף שנת 1744 לשנתיים נוספות, חיזק שם את ידיעותיו על אמנותם של ציירי עבר וגיבש סגנון עצמאי שהתאפיין בעבודת מכחול נועזת ושימוש באימפסטו, מרקם צבע סמיך בשכבות עבות, כפי שנהג בציור הקפטן ג'ון המילטון בשנת 1746.. אך אחרי מות אביו בשלהי שנת 1745 חזר לגור בפלימות' דוק יחד עם אחיותיו. בשנים 1746-1747 צייר שם, בין היתר, את תמונת משפחת אליוט, שבה ניתן להבחין כי הייתה ידועה לו דוגמת העבודה של אנתוני ואן דייק, בתמונת משפחת פמברוק מן השנים 1635-1634.סגנונו של ואן דייק הבארוקי השפיע עת הציירים האנגלים בני התקופה בציור דיוקנאות. כבר ב-1748 זכה ריינולדס לשבחי העיתונים כצעיר שבין 57 הציירים הטובים ביותר בממלכה.

המסע בים התיכון ובאיטליה

"זמן התמימות", 1788-1785

בשנת 1749 פגש ריינולדס את מפקד האונייה אוגוסטוס קפל, שהזמין אותו למסע בים התיכון על סיפון ספינתו,HMS .Centurion בהזדמנות זו ביקר הצייר בליסבון, קדיס, אלג'יר, ומינורקה. במינורקה הושבת לחמישה חדשים עקב נפילה מסוס. נשאר מאז עם צלקת בשפה העליונה, המופיעה אחר כך מדיוקנאותיו העצמיים. ממינורקה נסע לליבורנו ואחר כך לרומא. הוא נשאר באיטליה למשך שנתיים בשנים 1752-1750 בעזרה הכספית של אחותו, מרי פלמר. באיטליה התלהב ריינולדס מהמפגש עם מורשת האמנות הקלאסית היוונית-רומית, זו של הרנסאנס המאוחר, בעיקר אמנותם של רפאל, מיכלאנג'לו ושל האמן המנייריסטי ג'וליו רומאנו וכן על ידי האמנות הוונציאנית. לבו נכבש על ידי הסגנון הקרוי "הסגנון הגדול" (Grande maniera) שהתאפיין בתמונות מטפוריות שביקשו להציג את התכונות הנאצלות של האדם. לורד אג'קומב, שהכיר אותו מילדות ועשה לו היכרות עם קפל, המליץ לריינולדס להשתלם אצל פומפאו בטוני, שהיה אז צייר מוביל ברומא, אך ריינולדס סבר שאין לו מה ללמוד ממנו. בעת שהותו ברומא לקה ריינולדס בהתקררות קשה, שהשאירה אותו עם חירשות חלקית. מאז נהג לשאת איתו קנה-שמיעה קטן שניתן לראות תכופות בדיוקנאותיו. ההערצה לאמני הרנסאנס הגדולים לא מנעה ממנו ליצור כמה ציורים פרודיים לפי יצירות שלהם, כדוגמת "אסכולת אתונה" של רפאל.

לפני חזרתו לאנגליה ביקר ריינולדס בפירנצה, בולוניה, פארמה וונציה. בוונציה נשאר שלושה שבועות, בהם העתיק ציורים רבים, מיצירות האמנים הוונציאניים. מ טיציאן, טינטורטו או ורונזה שאב ריינולדס השראה בקומפוזיציה, ובייחוד בעבודת המכחול והטיפול באור, בצללים ובצבעים. הוא הושפע גם מאמנים אחרים המשתייכים במובן הרחב למסורת של טיציאן - כדוגמת קאראצ'י ורמברנדט ההולנדי ורובנס הפלמי.. בניגוד להעדפתו התאורטית (כפי שהביע אותה מאוחר יותר ב"נאומיו" באקדמיה) לראשונות הצורה (ה"פיסולית") לעומת הצבע, לפי דוגמת הציירים מרומא ופירנצה, בפועל, פעל ריינולדס כ"צייר של ציורים" כמו האמנים הוונציאנים., הרשימו אותו מאוד. במסע אחרון זה ברחבי איטליה התלווה ריינולדס על ידי ג'וזפה מארקי, צייר איטלקי בן 17, אותו הביא איתו לאנגליה. מארקי נשאר עוזרו לכל שאר חיי ריינולדס, פרט לזמן קצר בשנת 1770.

המשך פעילותו באנגליה

אחרי הגעתו לאנגליה באוקטובר 1752, שהה ריינולדס שלושה חדשים בדבון, ולאחר מכן התיישב בלונדון, בה נשאר עד סוף חייו. תחילה התגורר בסנט מרטינ'ס ליים (St.Martin's Lame), ובהמשך עבר לבית ברחוב גרייט ניופורט (.Great Newport St) שהשתייך לאחותו, פרנסס. הצלחתו בלונדון הייתה סוחפת ותפוקתו הייתה עצומה. רק בשנת 1758 צייר כ-150 דיוקנאות. עם לקוחותיו נמנו הדוכס מדבונשייר, הדוכס מגפרטון, אחר כך גם הדוכס מקמברלנד, בנו השלישי של המלך ג'ורג' השני, שב דיוקנו, לפי ניקולס פני, "הגודל נהפך באופן מבריק לעוצמה". בשנת 1760 עבר ריינולדס לבית מרווח בצד המערבי של לסטר פילדס (Leicester Fields) (כיום ככר לסטר). הבית החדש כלל מרחב לגלריית תמונות וחדרים למגורי עוזריו. לצד הפורטרטים השאפתניים של בני אדם בכל גובה קומתם, צייר ריינולדס גם ציורים רבים בממדים קטנים יותר. בסוף שנות ה-1750 הוא קיים חמש-שש ישיבות ציור ליום, שכל אחת מהן נמשכה שעה. ב-1761 המחיר לפורטרט גדול של האדם על כל פלגי גופו עלה 80 גינאות. ב-1764 קיבל על הפורטרט המלא של ג'ון פיין, לורד ברגרש, סכום של 100 גיני. ריינולדס גבה באותה תקופה מחירים כפולים מאלו של יריבו תומאס גיינסבורו. את בגדי המודלים צייר בדרך כלל אחד מתלמידיו, ג'וזפה מארקי או פיטר טומס, שהתמחה בציור תלבושות. תלמיד בשם ג'יימס נורת'קוט כתב על הסידור הזה ש"חיקוי הבדים השונים איננה מלאכת הגאון, ונרכשת בקלות תוך כדי תרגולים, וזו הייתה משימה שתלמידיו יכלו לבצעה תוך יותר תשומת לב ואורך זמן ממה שהוא בחר להעניק; אולם עדיין עבודת האמן המשוחררת שלו הייתה הטובה ביותר". בציור הבגדים שימשו מודלים חלופיים.

לעיתים קרובות שאל את תנוחות המודלים שלו מתמונות של אמנים קודמים, הרגל שחיקה ברוח סטירית האמן נתניאל הון בציור "הקוסם" אותו הציג בתערוכת האקדמיה בשנת 1775 והנמצא כיום באוסף הגלריה הלאומית של אירלנד. בציור זה מופיעה דמות אמן המייצגת את ריינולדס, אם כי אינה דומה לו, כשהוא יושב בפני שורה שלמה של תמונות ששימשו לו בעבר למודלים לחיקויים פחות או יותר בוטים.

על אף שלא נודע כל כך בציורי נופים, ריינולדס יצר גם כאלה. מביתו ויק האוס על גבעת ריצ'מונד (Richmond Hill) נשקף נוף מרהיב אותו צייר בסביבות שנת 1780. ריינולדס נודע גם בתמונות של ילדים. הוא הבליט בציוריו את תמימותם ואת חנם הטבעי. בין ציורי הילדים שיצר בולט "זמן התמימות" משנת 1788 כציור האופי הידוע ביותר. לא ידוע מי הילדה המצוירת בו, אך ייתכן כי מדובר באחיינית רבתא שלו, תאופילה גווטקין או בליידי אן ספנסר, הבת הצעירה של הדוכס הרביעי של מרלבורו.

"המועדון"

ריינולדס היה עובד שעות ארוכות בסטודיו שלו, כולל בימי ראשון, ולקח חופשות לעיתים רחוקות. בלט במבטאו מדבונשייר, מראהו מגושם ולבושו המרושל, ונודעה אהבתו להימורים. דרך כישרונו הוא הצליח להפוך לאחד האמנים הנערצים והמבוקשים באמצע המאה ה-18. היה אדם חברותי והפך לאחד ממסמרי החוג האינטלקטואלי שאותו פקדו רבים מנציגי האינטליגנציה הלונדונית:המילונאי ד"ר סמואל ג'ונסון, הפוליטיקאי והוגה הדעות אדמונד ברק, השחקן דייוויד גריק, המשורר והמחזאי אוליבר גולדסמית', וכן מבקר הספרות והמילונאי ג'וזפה בארטי, הפוליטיקאים צ'ארלס ג'יימס פוקס והנרי ת'רייל והאמנית אנג'ליקה קאופמן.. סמואל ג'ונסון התלונן ב-1778: "בימים אלה ריינולדס נמצא יותר מדי במחיצתם של פוקס וברק. הוא מתחת ל"כוכב פוקס" ו"לקונסטלציה האירית". הוא תמיד תחת כוכב כלשהו". בשנת 1768 השיג את חסות המלך ג'ורג' השלישי לרעיון הקמת אקדמיה מלכותית לאומנות והיה לנשיאה הראשון. עקב הפופולריות שלו כצייר דיוקנאות, נהנה ריינולדס ממגע קבוע עם השועים והמפורסמים שבין אנשי השעה ולמעשה הוא זה שאסף ביחד בשנת 1764 את חברי מועדון הערב שנקרא פשוט "The Club" (המועדון). החוג היה מתכנס בקומה הראשונה של Turks Head ברחוב גרארד 9 (Gerrard Street), מקום המסומן בימינו על ידי לוחית זיכרון. חברי המועדון הראשונים היו ברק, בנט לנגטון, טופהם בוקלר, גולדסמית', הבנקאי אנתוני צ'מייר, העורך תומאס הוקינס וניוג'נט, שאליהם הצטרפו מאוחר יותר גריק, ג'יימס בוזוול והמחזאי הסופר ריצ'רד שרידן. תוך עשור עלה מספר חברי המועדון ל-35. הם נפגשו כל יום ב' בערב לארוחת ערב ושיחות והמפגש נמשך עד לשעות הקטנות של יום ג' בבוקר. בשנים אחרות נפגשו כל שבועיים בימי ישיבות הפרלמנט. כשב-1783 מת בעל הבית של Turks Head והמקום נמכר, עבר המועדון לרחוב סקוויל (Sackville Street). החל משנת 1766 חבר ריינולדס גם ל"חברת הדילטנטים" (Society of Dilettanti), חוג אצילים ומלומדים שקבע לעצמו לקדם את הנחלתם של התרבות הקלאסית היוונית והרומית ושל האידיאלים שלה. בחוג זה היו פעילים דייוויד גאריק, ג'וזף בנקס ואחרים.

האקדמיה המלכותית

ריינולדס היה מראשוני החברים בחברה המלכותית לאמנויות, סייע בהקמת חברת האמנים של בריטניה ובשנת 1768 התמנה ליושב ראש הראשון של האקדמיה המלכותית לאמנויות, תפקיד שמילא עד מותו. בשנת 1769 קיבל תואר אביר מידי המלך ג'ורג' השלישי והיה אז האמן השני שזכה בכבוד זה."נאומיו" (Discourses), סדרה של הרצאות שהעביר באקדמיה בשנים 1790-1769, נשארו בתודעת הציבור על ידי רגישותם וחדות תפיסתם. באחת ההרצאות הביע דעתו כי "המצאה, בסופו של דבר, היא קצת יותר מקומבינציה מחדש של אותם הדימויים שכבר קודם לכן נאספו ונאגרו בזיכרון". ויליאם ג'קסון, בן תקופתו, ציין באחד מהמסות שלו, כי יש בכל הרצאותיו האקדמיות של ריינולדס הרבה שנינות ומקוריות, הם מלאים בידע קלאסי על אמנותו, הערות חדות על יצירותיהם של אמנים אחרים, וטעם והבחנה"

ריינולדס והאקדמיה המלכותית התקבלו אצל מבקרים ברגשות מעורבים. ויליאם בלייק פרסם בשנת 1808 בקורת חריפה ביותר תחת הכותרת "הערות שוליים לנאומים של סר ג'ושוע ריינולדס". "אמנים כמו ריינולדס הועסקו בכל הזמנים על ידי השטן כדי לדכא את האמנות" - כתב בלייק. ויליאם טרנר וג'ון נורת'קוט הביעו את הערצתם הבלתי מסויגת אליו. טרנר ביקש להיקבר לצד ריינולדס. נורת'קוט, שהיה תלמידו של ריינולדס למשך ארבע שנים, כתב למשפחתו: אני מכיר אותו מקרוב, ואת כל מגרעותיו, אני בטוח בכך, אך עדיין אני כמעט שסוגד לו".

פרשת הלורד קפל

בקרב אשאנט נגד הצרפתים בשנת 1778, לורד אוגוסטוס קפל פיקד על הצי בתעלת למאנש. תוצאת הקרב לא הייתה ברורה. קפל הורה על חידוש המתקפה, אולם סר יו פאליסר שפיקד על העורף לא נשמע לפקודה והצרפתים התחמקו מההפגזה. פרצה מחלוקת קשה בין קפל לפאליסר שהאשים את קפל במעילה בתפקיד ובהתנהגות פסולה. מפקדת חיל הים החליטה להביא את קפל בפני בית הדין הצבאי. ב-11 בפברואר 1779 בית הדין זיכה את קפל מכל סעיפי האשמה והקצין הפך לגבור לאומי. אחד מסנגוריו של קפל הזמין עבור קפל תמונת דיוקן אצל הצייר סר נתניאל דאנס-הולנד, אולם קפל עצמו העדיף לפנות לריינולדס. בתמונה שיצר רואים את קפל מחזיק ידו על חרבו, כתזכורת לדברי ראש בית הדין הצבאי אל קפל: "בהחזירי לך את החרב, אני מברך אותך על כך שהיא מוחזרת לך בכבוד גדול כל כך".

צייר ראשי של חצר המלך

ב-10 באוגוסט 1784 נפטר אלן רמזי והתפנתה המשרה של צייר ראשי של חצר המלך. תומאס גיינסבורו ראה את עצמו כמועמד בר סיכוי, אך ריינולדס שהרגיש מתאים לתפקיד, איים שיתפטר מראשות האקדמיה המלכותית אם לא יתמנה. הוא רשם ביומן הכיס שלו: «1 בספטמבר, השעה 2 וחצי, להמתין בלשכת הלורד צ'נסלור כדי להישבע אמונים כצייר המלך.» עם זאת, בסופו של דבר, התפקיד החדש לא הוסיף לו הרבה אושר, כפי שניתן להבין מהשורות שכתב לבוזוול: «לו ידעתי איזו משרה עלובה היא, לא הייתי מבקש אותה; במיוחד כשהסתבר כי, לדעתי, לא כדאי לדבר עם או על אדם מסוים», כשכנראה התכוון למלך. כעבור שבועות אחדים הוא השיב לג'ונתן שיפלי, הבישוף של דיוקסיית סנט אסף: «רב תודות מכל לבי על ברכת הוד מעלתך, בנוגע לרשתי את תפקידו של מר רמזי, אבל זהו תפקיד מן העלובים ביותר, שהתגמול שלצידו הורד ממאתיים לעשרים ושמונה לירות בשנה. לוכד החולדות של המלך, אני סבור, הוא תפקיד טוב יותר. שכרי מהווה רק רבע ממה שאני מקבל מאנשים אחרים, והדיוקנאות של הוד מלכותם לא יהיו מכאן ואילך טובים יותר, ממה שהיו. הייתי פושט רגל לו הייתי מצייר אותם בעצמי».

הלורד הית'פילד

בשנת 1787 צייר ריינולדס את הפורטרט של לורד הית'פילד שהפך לגבור לאומי אחרי שהגן בהצלחה על גיברלטר בעת המצור הגדול על גיברלטר בשנים 1783-1779 מעל ידי הכוחות המאוחדים של צרפת וספרד. הית'פילד מוצג בתמונה כשמאחוריו רקע של עננים ועשן תותחים, בעוד הוא לובש את מדי הגדוד 15 של הדרגונים הקלים ומחזיק את מפתח הסלע ששרשרתו סובב פעמיים את ידו הימנית. ג'ון קונסטבל טען בשנות ה-1830 שתמונה היא "כמעט ההיסטוריה של ההגנה על גיברלטר".

המסע לפלנדריה ולהולנד

בשנת 1781 ערך ריינולדס מסע לפלנדריה ולהולנד. ביקר גם בכמה ערים גרמניות - אאכן, קלן, דיסלדורף. במסע זה התוודע במיוחד ליצירות רובנס וקיבל מהן השראה משמעותית. מאז ציוריו הפכו לעוד יותר חיים ודרמטיים. בשנות ה-1780 צייר מספר תמונות בהשפעת רובנס, ביניהן דיוקנה של ליידי לביניה ספנסר (1782), אך גם כאלה המזכירות את אמנותו של מיכאל אנג'לו, כמו " גברת סידונס כ"מוזה טרגית".

השנים האחרונות

ב-1789 נאלץ ריינולדס לפרוש אחרי שאיבד את ראייתו בעין השמאלית. ב-1791 ג'יימס בוזוול הקדיש לצייר את ספרו "חיי סמואל ג'ונסון". אלו היו שנות המהפיכה הצרפתית וריינולדס הסכים עם האנליזה של ברק, ב"הרהורים על המהפיכה בצרפת".בתחילת שנת 1791 הביע בכתב אמנותו ש"המשטר הישן" בצרפת נפל מכיוון שהקדיש יותר מדי זמן לטיפוח הפאר החיצוני של הלאום תוך הזנחת היסודות המהווים לה תמך, כגון המסחר והתעשייה. כשבארוחת ערב בהולנד האוס, אחייניתו של פוקס, קרוליין, ביטאה את התלהבותה מהמהפכה, הזדעזעה לגלות את גישתו המסויגת ובלתי אוהדת של ריינולדס, שישב על ידה בשולחן. ב-4 ביוני 1791 כפי שדיווח העיתון " Public Adviser", בארוחת ערב אחרת בטברנת הבונים החופשיים, לרגל יום הולדתו של המלך, הרים ריינולדס כוס לכבוד המלך, במלים "אלקים נצור את המלך! תחי חוקתנו המהוללת, שתחתיה פורחות האמנויות, לנצח!"

באותו חודש, יותר מאוחר, סבל ריינולדס מנפיחות בעינו השמאלית ונזקק לטיפול כירורגי. באוקטובר לא היה מסוגל לבוא לשבת בכיסא נשיא האקדמיה. קיבל ביקורה של פני בארני שציינה כי חבש תחבושת על העין החולה ולמרות עצבותו, קיבל אותה בחום. אמר לה "שמח אני לראות אותך שוב, ואני מקווה לראות אותך יותר טוב! כי עכשיו יש לי רק עין אחת, וזה גם בקושי." ב-5 בנובמבר מכיוון שחשש שלא יספיק לכתוב צוואה, כתב תזכיר שנועד להיות צוואתו, ומינה את אדמונד ברק, אדמונד מלון ופיליפ מטקאף כמבצעיו. ב-10 בנובמבר כתב לבנג'מין ווסט על התפטרותו מתפקיד נשיא האקדמיה, אולם האספה הכללית בחרה בו שוב, כשהאדריכל ויליאם צ'מברס ובנג'מין וסט נבחרו לסגניו. הרופאים ריצ'רד וארן וסר ג'ורג' בייקר האמינו שמחלתו היא פסיכולוגית והקיזו לו דם מהצוואר. אמנם אחייניתו ראתה שחייו דועכים. בערב השנה החדשה 1792 מצבו הידרדר. ריינולדס נפטר ב-23 בפברואר 1792 בביתו בלסטר פילדס בלונדון בין השעות 20 ו-21 של הערב ברק נכח בבית באותו לילה וכתב דברי הספד שהתחילו במלים הבאות: סר ג'ושוע ריינולדס היה מבחינות רבות מאוד אחד האנשים החשובים ביותר של תקופתנו. היה האנגלי הראשון שהוסיף את ערך האומנויות היפות לשאר תהילות הארץ הזאת. בטעמו, חופשיותו, כושר ההמצאה הנאות, ובעושר וההרמוניה של הצבעים, הוא שווה לאמנים הגדולים של כל הזמנים המהוללים שעברו". עיתונאי אחד השווה את ההספד של ברק לזכרו של ריינולדס להספד שכתב פריקלס על מות אפלס.

אחרי מותו גופתו נשרפה ואפרו נקבר בקתדרלת סנט פול, על יד אנתוני ואן דייק. מעל קברו הועמד פסל.

חייו הפרטיים

ריינולדס לא התחתן. היה בקשר עם בני משפחתו, בעיקר עם אחותו פרנסס, שהייתה בעלת בית מגוריו.

אמנותו

ריינולדס נתן פירוש חדש לסגנון הבארוקי (שונייקה 2001,) והרוקוקו. בנה קומפוזיציות עשירות, תוך פנייה לעלילות מיתולוגיות והיסטוריות, ודגש על פרטים מרובים.(שונייקה 2001, ב. לזוקה 2010) בהתחלה הושפע ממורו, תומאס האדסון וכן מיצירות רמברנדט וואן דייק. בהמשך מהאומנים האיטלקים, במיוחד הוונציאנים. בשנות ה-1750 נמנאו עם לקוחותיו אריסטוקרטים רבים, בנוסף לשמות שהוזכרו, גם לורד קאת'קארט, הדוכס גרפטון, לורד לודלוו ואחרים.. תקופתו הפוריה ביותר התחילה בשנת 1760, כשצייר, בין היתר, את תמונותיהם של הסופר לורנס סטרן (1760), של הדוכסית המילטון ארג'יל (1760), של נלי או'בריאן (1762), את "גאריק בין מוזות הטרגדיה והקומדיה" (1761-1760) ומאוחר יותר, את לורד הית'פילד (1787).

בשנים 1750 המאוחרות-ושנות ה-1760 בלטו ביצירתו של ריינולדס שני סגנונות עיקריים: אחד פורמלי והשני אינטימי.. הסגנון האינטימי והעדין יותר התפתח כמעין תגובה לסגנונו המעודן של אמן הפורטרטים הסקוטי אלן רמזי, שחזר ב-1757 מביקור שני באיטליה. ריינולדס התחיל ליצור באותן השנים דיוקנאות יותר אינטימיים ועדינים - בעיקר של נשים, ביניהם בלטה התמונה מהשנים 1761-1759 של מרגרט ג'ורג'יאנה, רוזנת ספנסר, ושל ילדתה (גם כן ג'ורג'יאנה).. ב-1760 השתתף ריינולדס עם ארבע עבודות בתערוכה הפומבית הראשונה של חברת האמנים.. בשנים 1770-1780.

ריינולדס השאיר כ-3,000 ציורים. רבים ביניהם יצרו מעין "גלריה תמונות ללא קירות" של המי ומי באנגליה במאה ה-18, אריסטוקרטים, קצינים ואנשי אקדמיה ותרבות. הוא צייר אותם בתנוחות שונות ומגוונות, לפעמים עם משפחותיהם ואת ילדיהם, ובקבוצות או כבודדים.

בתערוכה הראשונה של האקדמיה המלכותית לאמנות בשנת 1769 הציג ריינולדס ארבעה דיוקנאות של נשים, בתנוחות שאולות מקורג'ו, אלבני, גווידו רני וגוארצ'ינו, עם משמעויות אלגוריות. בשנות ה-1770 בלט ביצירתו בעיקר הסגנון הנאו-קלאסי - היסטורי. שיא בגישה זו היווה בשנת 1773 דיוקן שלוש אחיותיו של סר ויליאם מונטגומרי (שנכונו "הגרציות האיריות") בתור "הגרציות העובדות את האליל הימן".

דמותו במדיה האמנותית

בספרות

• 2000 - בנובלה "מתים גם בארקדיה" מתוך ספרה " Lezioni di tenebre (שיעורים של אפלה) מדמיינת הסופרת האיטלקיה פטריציה רונפולה סצנה מחייו של ריינולדס.

הנצחה

• 1903 - פסלו של ריינולדס מאת אלפרד דרארי הוצב לכבודו בחצר אננברג של ברלינגטון האוס, מושב האקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון.

לקריאה נוספת

מקורות

• Michael Kitson - art.Joshua Reynolds in Larousse Dictionary of Painters, Maillard Press 1989

ריינולדס - דיוקן עצמי משנת 1776

• 2013 Rachel Hewitt Map of a Nation:A Biography of the Ordnance Survey, Granta Books,

("מפה של אומה:ביוגרפיה של שרות המיפוי הבריטי")

• Ian McIntyre, Joshua Reynolds. The Life and Times of the First President of the Royal Academy (London: Allen Lane, 2003).

פסלו של ג'ושוע ריינולדס בחזית האקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון

אחרים

• Farington, Joseph & Postle, Martin. Memoirs of Sir Joshua Reynolds. Pallas Athene, 2005
• • Reynolds, Joshua & Roberts, Keith. Joshua Reynolds. Bastei, 1968

• Reynolds, Joshua, Russell, Francis, Roberts, Keith & McIntyre, Ian. Joshua Reynolds. Purnell, 1966 • Reynolds, Joshua & Wark, Robert R. Discourses on Art. Edition: illustrated, reprint. Huntington Library, 1959 • Wendorf, Richard. Sir Joshua Reynolds: The Painter in Society. Edition: illustrated. Harvard University Press, 1996

• Penny, Nicholas . "The Ambitious Man". Reynolds (Exhibition catalogue). Royal Academy of Arts 1986

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ושוע ריינולדס בוויקישיתוף

• הערך Joshua Reynolds באתר האנציקלופדי לאמנות Artble 2017
• ויקיטקסט: ביוגרפיה בלקסיקון לביוגרפיה לאומית

Dictionary of National Biography 1885-1900, vol.48, William Cosmo Monkhouse - art Joshua Reynolds

• Joshua Reynolds Books on line

Alfred Lys Baldry - Sir Joshua Reynolds, George Newnes Ltd, London

• Frederick Sanders Pulling - Sir Joshua Reynolds S. Low Marston, Searle & Rivington, London 1880,,
• שבעה נאומים על אמנות - מאת ג'ושוע ריינולדס במיזם גוטנברג
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29706050ג'ושוע ריינולדס