זוועות קונגו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המלך לאופולד השני, אשר שלטונו הישיר במדינה החופשית של קונגו, התאפיין בזוועות רבות ואלימות שהובילו לירידה משמעותית באוכלוסייה.

זוועות קונגו הן הכינוי למעשי זוועה מתועדים שנעשו במדינת קונגו החופשית (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו), שהייתה מושבה תחת שלטונו של המלך ליאופולד השני מבלגיה, בין השנים 1885–1908. זוועות אלה התרחשו כחלק ממדיניות העבודה בכפייה. יחד עם מגיפות, רעב וירידה בשיעור הילודה, תרמו הזוועות לירידה חדה בגודל האוכלוסייה הקונגולזית. היקף אובדן האוכלוסייה לאורך התקופה הוא שנוי במחלוקת, אך קיימת הסכמה כי מדובר במספר מיליוני אנשים שאיבדו את חייהם באותן שנים.

בוועידת ברלין, שנערכה בשנים 85–1884, המעצמות האירופיות העבירו את השליטה על אגן הקונגו לארגון פרטי שנוהל בידי המלך ליאופולד השני, אשר במשך זמן רב שאף להקים קולוניה באזור. גודל הטריטוריה תחת לאופולד היה מעל 2,600,000 קמ"ר.[1] הטריטוריה נשלטה בידי מעמד מצומצם של מנהלנים שהובאו מאירופה. הקולוניה הוכיחה את עצמה כלא רווחית ולא יעילה ועד שנות ה-90 של המאה ה-19, המנהל בקונגו היה על סף פשיטת רגל.

העלייה הפתאומית בדרישה לגומי טבעי, אשר קיים בשפע באזור, הביאה לשינוי קיצוני בשנות ה-90 של המאה ה-19: על מנת למסד את ההוצאה והייצוא של גומי, כל השטחים הלא מיושבים בקונגו, הולאמו, ומרביתם נמכרו לחברות פרטיות כזיכיונות. בין השנים 1891–1906, לחברות הפרטיות ניתנה יד חופשית לעשות ככל העולה על רוחן בשטחים שהוקצו להן, ללא כל התערבות מנציגי המדינה. כתוצאה מכך, עבודה בכפייה ואלימות היוו את האמצעי להשגת המטרה - איסוף הגומי בזול ומקסום הרווחים. כוח מקומי חצי צבאי, אשר הורכב משכירים בני קבוצות מקומיות, הוקם במטרה לאכוף את מדיניות העבודה. פועלים אשר סירבו להשתתף באיסוף הגומי לרוב נרצחו, וכפרים שלמים נמחקו. המנהלנים הלבנים מאירופה היו חופשיים לעשות כרצונם באוכלוסייה המקומית על מנת לספק את הסאדיזם האישי שלהם.

בנוסף לעבודה בכפייה והאלימות שתוארה, אחת הסיבות העיקריות לירידה באוכלוסייה היא חולי. מספר מגיפות פקדו את האזור, הבולטות הן: אבעבועות שחורות, שפעת חזירים, דיזנטריה אמבית. מחלת השינה האפריקאית שנגרמה בעקבות זבוב הצה צה ב-1901 לבדה גרמה למותם של כחצי מיליון קונגולזים.[2] אלימות, רעב ומחלות גרמו להפחתה משמעותית בשיעור הילודה.

מה שבעיקר עודד את העולם לגנות ולהתערב כנגד זוועות לאופולד בקונגו היה חיתוך ידי הקונגולזים על ידי אנשיו, מעשה אשר בוצע בעיקר על ידי “חיילי כוח הציבור”, המקומיים ששירתו בצבאו של לאופולד. הוא ציווה להביא יד ימין חתוכה של הקורבנות עבור כל כדור שהחיילים ירו כהוכחה לכך שבאמת הרגו את האנשים. במקום זאת, כדרך לרמות חתכו החיילים את הידיים לאנשים חיים.

התיעוד לכך הגיע בעיקר על ידי מיסיונרים אירופאים שנכחו וראו זוועות אלו. התיעודים שהתפרסמו באירופה וארה”ב זעזעו את אזרחי העולם המערבי, שגרמו לממשלותיהם להתערב. בעיקר בארה”ב ובריטניה.

קמפיינים ומחאות בין-לאומיות החלו לקום במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19 והגיעו לשיאן בתחילת המאה ה-20 בהובלת הבריטי אדמונד דנה מורל. אדמונד החל להתעניין במתרחש בקונגו לאחר שראה בנמל באנטוורפן מכולות מלאות באוצרות טבע וגומי מגיעות מקונגו וכאלו מלאות בנשק ותחמושת נשלחות חזרה. בעקבות לחץ המחאות הבינ"ל כנגד מדיניות לאופולד בקונגו, בשנת 1908 ממשלת בלגיה רכשה מלאופולד את השליטה בקונגו והפכה אותה לקולוניה רשמית. באותה שנה, שמה של קונגו שונה מ-”מדינת קונגו החופשית” לקונגו הבלגית” באקט שחתם את הזוועות בקונגו והפחית את הניצול של האוכלוסייה המקומית.

רקע

מפת המדינה החופשית של קונגו בשנת 1892.

עוד לפני עלייתו לכתר השלטון בבלגיה בשנת 1865, המלך המיועד לאופולד השני פעל למען הקמת לובי בקרב הפוליטיקאים הבלגים הבכירים במטרה ליצור אימפריה קולוניאלית במזרח הרחוק או באפריקה, שתבסס את היוקרה הבלגית. לעומת זאת, מבחינה פוליטית, קולוניאליזם לא היה פופולרי בבלגיה כיוון שהוא נתפס כהימור יקר ומסוכן ללא רווח בטוח למדינה. כך, ניסיונותיו הרבים לשכנע פוליטיקאים, זכו להצלחה מעטה בלבד.[3]

נחוש למצוא קולוניות ובהשראת דיווחים ממרכז אפריקה, לאופולד החל לממן מספר חוקרים בכירים, כולל הנרי מורטון סטנלי. לאופולד הקים את הארגון האפריקאי הבינ"ל (international African association), ארגון שפעל במטרה לפקח על חקר וסקירת הטריטוריה סביב נהר הקונגו, עם המטרה המוצהרת של הבאת עזרה הומניטרית וציוויליזציה למקומיים.

בבלגיה, שרטטו לאופולד וסטנלי באופן שרירותי לחלוטין את גבולות המדינה החדשה. לאנשים אשר נכללו בשטח החדש, לא הייתה שום היסטוריה או תרבות משותפת המאחדת אותם כקהילה אחת בתוך המדינה החדשה של קונגו. מסגרת השייכות עבורם, הייתה הקבוצה האתנית בהם הם היו חברים ולא המסגרת המדינית המומצאת.

בוועידת ברלין 1885 צרפת ובריטניה הכירו באופן רשמי בשליטתו של לאופולד, לאחר שזה הבטיח כי יסיים את סחר העבדים ויאפשר מעבר סחורות בארצו. בנוסף, הבטיח כי לא ייגע בכספי האוצר הבלגי.[4] המדינה החדשה השתרעה על פני 2,350,000 ק"מ ונקראה מעתה המדינה החופשית של קונגו. כך, לאופולד הפך לשליטה של מדינה ממרחק של 6,000 ק"מ וארבעה שבועות הפלגה. את המרחק הזה, לאופולד מעולם לא הפליג במשך 24 שנות שלטונו, מכיוון שלא היה בקונגו מעולם.[5]

למרות המרחק, לאופולד שלט במדינה באופן ישיר ואישי, עם מעט מאוד נציגים הכפופים לו. הצ'יפים המקומיים מילאו תפקיד חשוב באדמיניסטרציה על ידי יישום הוראות הממשלה בקרב הקבוצות האתניות שלהם. לאורך מרבית שנות קיומה, הנוכחות של המדינה בטריטוריה שהיא שלטה לא הייתה מסודרת, עם מעט פקידים המרוכזים במספר תחנות קטנות ומרוחקות.

בשנת 1906, היו 3,000 אנשים לבנים בלבד בקונגו, ומהם רק מחצית היו בלגים. למשך כל התקופה, היו בין 700–1500 מנהלנים ופקידים בלבד, אשר היו אמונים על כל השטח העצום של המדינה החדשה.[6]

בשנים הראשונות של ההתיישבות, מרבית תשומת הלב המנהלית הופנתה לצורך גיבוש השליטה באמצעות קרבות עם מנהיגים מקומיים אשר התנגדו לשלטון הקולוניאלי. זה כלל את השבטים שעל נהר הקוואנגו (kwango river) בדרום מערב, ושבט האואלה (Uélé) בצפון-מזרח המדינה.[7]

מצב כלכלי ומנהלי

מעל לכל, המדינה החופשית כיוונה להיות רווחית למשקיעים שלה ועבור לאופולד במיוחד.[8] תחילה, ההישענות על שנהב לא הניבה רווחים כמצופה, והמנהל הקולוניאלי היה נתון בחובות גדולים. לאופולד עצמו השקיע מהונו האישי עד שנת 1890 כ-19 מיליון פרנקים בלגים, אשר כמעט ולא הניבו תשואה.[9] כך כילה לאופולד כמעט את כל ירושת אביו. בנקודה הזו, החליט לאופולד לשבור את הסכמותיו: הוא לווה סכומי עתק מהאוצר הבלגי, ששיתף פעולה מכיוון שלא רצה לראות את מנהיגו פושט רגל.

המעבר לשימוש בצמיגי גומי במקום גלגלי עץ, הביא לעלייה פתאומית בדרישה לגומי טבעי בשנות ה-90 של המאה ה-19. כך, תמו הבעיות הכלכליות והשלטון הקולוניאלי החל להכריח גברים קונגולזים לעבוד בכפייה באיסוף גומי מהטבע אשר נשלח לאירופה וצפון אמריקה.[9] תקופת השגשוג שינתה את המערכת הקולוניאלית שכשלה לפני כן והובילה אותה אל רווחים משמעותיים. הייצוא צמח מ-580 ל-3,740 טונות בשנים 1895–1900.[10] ב-1891, כל האדמה הפנויה, כולל יערות ושטחים שלא שימשו לחקלאות, הוכרזו כלא-מיושבים והפכו לשטח של המדינה. כך, משאבים רבים של קונגו (בייחוד גומי ושנהב) עברו לבעלות השלטון הקולוניאלי בנוסף לזיכיונות שהוקצו לחברות פרטיות.[11] בדרום המדינה למשל, החברה ההודית האנגלו-בלגית לגומי קיבלה שטח בגודל של 160,000 ק"מ מרובע. לאופולד שמר חלק גדול מהשטחים תחת שלטונו הישיר, שטחים אלו נקראו "התחום המלכותי", 250,000 ק"מ רבועים שהתווספו לשטח הפרטי שהוא כבר שלט בו. כך, הניצול הכלכלי העיקרי של השטח הקונגולזי היה בידיהם של המלך ומספר מועט של בעלי זיכיון.

השיטה הוכיחה את עצמה כרווחית מאוד וחברה מסוימת אף החזירה את ההשקעה הראשונית שלה בתוך שנה אחת בלבד. המלך, הרוויח 70 מיליון פרנקים בלגים מהשיטה הזו בין השנים 1896–1905.[12]

הזוועות בקונגו

בעקבות הרווחים העצומים של מדינת קונגו החופשית מייצוא של גומי, נחתם הסכם עבודה (הנקרא על ידי מבקרים "מערכת גומי אדומה" מכיוון שבמקרים רבים תהליך הוצאת הגומי גרם לשפיכת דמים) על מנת להגביר לרמה מקסימלית את ייצוא הגומי. הממשל הבלגי קבע סטנדרטים בלתי אפשריים להפקת גומי, דקל ושנהב. הקונגולזים אשר נכשלו להגיע ליעדים אשר הוצבו להם נרצחו או עברו עינויים מבעיתים. העבודה נדרשה על ידי השלטון כמס. ככל שחברות ייצוא הגומי נעשו תלויות יותר ויותר בגיוס בכוח של עובדי קונגו לטובת האיסוף, נוצר מצב של "עבדות חברתית", בו העבודה הכפויה למען השלטון הבלגי היא חלק בלתי נפרד מהחברה הקונגולזית. המדינה גייסה מספר פקידים אפריקאים, הידועים גם כ-"קאפיטס" כדי לנהל את העבודה. היה רצון למקסם את איסוף הגומי ורווחי המדינה אך הם באו על חשבון העובדים, ללא התחשבות ברווחתם. מערכת הגומי האדומה התפתחה עם יצירת משטר הזיכיונות. בשטחי הזיכיון, לחברות הפרטיות שרכשו זיכיון מממשלת המדינה, הייתה יד חופשית להשתמש בכל אמצעי על מנת להגדיל את הייצור והרווחים ללא התערבות ממשלתית. הטיפול והיחס כלפי העובדים לא היה מוסדר לפי חוק ובעצם נותר לשיקול דעת הפקידים בשטח. היו מספר חברות פרטיות כגון החברה ההודית האנגלו-בלגית ו-"אנוורויז" אשר התייחסו לפועלים הקונגולזים בקשיחות יתרה. ההיסטוריון ז'אן סנטגרס תיאר אזורים בשליטת שתי החברות הללו כ"גיהנום עלי אדמות".

מתנגדים לעבודות הוכו והוצלפו, נלקחו בני ערובה על מנת להבטיח איסוף מידי של גומי, כמו כן נשלחו משלחות להרוס כפרים שהתנגדו לעבוד. מדיניות זו הביא לקריסת החיים הכלכליים והתרבותיים של קונגו כמו גם לחקלאות באזורים מסוימים. רוב האכיפה של הייצור הייתה באחריותו של הצבא הקולוניאלי הבלגי. באותה התקופה נרשמו מקרים רבים בהם נלקחו ילדים בגיל צעיר ונרשמו לצבאו המקומי של המלך לאופולד, "הכוח הציבורי". הכוח הוקם בשנת 1885 עם קצינים לבנים ומפקדים אשר גויסו מזנזיבר, ניגריה וליבריה. ב-1900 מנה הכוח 19,000 איש. שווי הגומי שנלקח מקונגו מוערך היום בכחצי מיליארד דולר.[13]

בשנת 1970 האנתרופולוג הבלגי דניאל ונגרואנווגה אשר עבד באזור עשיר בגומי, מצא הוכחות דמוגרפיות משכנעות לכך שגברים רבים הועסקו בתנאי עבדות עד לרמה של מוות.[14]

הטלת מום וברוטליות

אחד הדימויים הבולטים של המדינה החופשית היו הידיים הכרותות שהפכו לסמל הבולט של זוועות קונגו. קטיעת ידיים הייתה נפוצה תחת שלטון המדינה החופשית ומקורה בתעשיית הגומי. חיילי הכוח הציבורי נחשדו בחוסר משמעת ונדרשו להוכיח שלא גנבו תחמושת וציוד צבאי למטרות ציד. הנוהג לכרות ידיים מן הגופות בעקבות מסעות ענישה הפך נפוץ, כראייה שלא נעשה שימוש לרעה בציוד צבאי.[13] תצלומים של קורבנות, שצולמו על ידי מיסיונרים היווה אמצעי תעמולה למתנגדי משטרו של לאופולד השני בבלגיה ובבריטניה. בשנת 1896 עיתון גרמני פרסם כי על פי ידיעה בלגית רשמית, 1300 ידיים כרותות הועברו לנציב המחוז, לאון פיביז ביום אחד.[15] בשנת 1899 אחד מקציני המשטר סימון רוי, ניהל שיחה עם מיסיונר אמריקאי על כך שצוותים תחתיו היו אחראים לרצח של מאות קונגולזים. המיסיונר אליס וורת' פאריס תיעד את השיחה ביומנו וציטט את רוי: "כל פעם נשלח רב-טוראי להביא גומי וניתנו לו מחסניות עם כדורים אשר עליו להחזיר אותם ללא שימוש אלא אם כן נתקל בסיטואציה שבה עליו להשתמש בהם אז עליו להביא הוכחה שאכן היה שימוש "מוצדק" בצורה של יד כרותה עבור כל כדור".[15] כמו כן רוי ציין כי בתקופתו השתמשו ב-6000 כדורים כלומר נהרגו 6000 איש.[15] רשימת התיעודים של המיסיונר האמריקאי לא מסתיים כאן. ידוע על קצינים רבים מהכוח הציבורי אשר ניהלו יומנים ותיעדו את הזוועות ומעשי הרצח אשר ביצעו בתקופתם בקונגו.[13]

מלבד איסוף הגומי, האלימות במדינה החופשית התרחשה בעיקר במלחמות ובמרידות. המדינות הממלכתיות (יישויות אתניות בעידן הפרה קולוניאלי), בעיקר ממלכת קי של מסיר, הפדרציה של זאנדי וטריטוריה דוברת סוואהילי במזרח קונגו תחת שלטונו של טיפו-טיפ, אשר כולם היו סוחרי עבדים, שנהב ונחושת, לא הכירו בסמכות חיילי הכוח הציבורי. בשנת 1895 פרצה התקוממות בקרב בני באטלה שבמחוז קאסי, שהפכה למרד בן 4 שנים. הסכסוך היה אלים במיוחד וגרם למספר רב של נפגעים. הרבה מהאלימות שבוצעה בקונגו נגרמה על ידי אפריקאים אחרים. אך היו מספר לבנים אשר גם הם היו ידועים בשיטות סדיסטיות כמו הבאים: לאון רום, ליאון בייביז ורנה דה דרמנטייה אשר שימש השראה לדמותו של קורץ בספר "לב האפלה".

הירידה באוכלוסייה

טפיל מחלת השינה האפריקאי. מוערך שהרג כחצי מיליון קונגולוזים בשנת 1901

הירידה הדרמטית באוכלוסייה של קונגו נבעה משילוב של רצח, רעב, חשיפה למחלות ובנוסף שיעור ילודה נמוך. אף שהנתון לא וודאי בגלל העדר רישומים עקביים, האלימות והרצח היוו רק חלק זעום משיעור הירידה באוכלוסייה. ההיסטוריון יאן ואנסינה העריך כי האלימות הובילה למוות של פחות מחמישה אחוזים מהאוכלוסייה וכי רוב הירידה באוכלוסייה נגרמה בעקבות המחלות הרבות שהגיעו על ידי סוחרים ערבים.[16] מחלות כמו דיזנטריה אמבית באזורים שבהם הדיזנטריה הייתה נפוצה העמידו בסיכון בין 30–60 אחוז מהאוכלוסייה. בנוסף לאבעבועות שחורות ושפעת החזירים שגרמו למותם של כחמישה אחוזים מהאוכלוסייה. יתר על כן, מחלת השינה הייתה המגפה הגדולה ביותר באזורי הקונגו, ובה היו שיעורי התמותה הגדולים ביותר. בשנת 1901 לבדה הוערך כי חצי מיליון קונגולזים מתו ממחלת השינה. יחד עם המחלות, המגיפות, הרעב והירידה בשיעור הילודה שנגרמו כתוצאה מהפרעות אלה,[17] תרמו הזוועות לירידה חדה באוכלוסייה הקונגולזית.

נערכו מספר אומדנים בנוגע לתמותה בקונגו בין השנים 1885–1908. המספר המדויק שנוי במחלוקת ומספר הערכות שונות נעשו. רוג'ר קייסמנט מעריך כי בשנים האלו צנחה האוכלוסייה בכשלושה מיליון בני אדם. אדם הוכשילד מעריך כי הייתה ירידה של כעשרה מיליון בני אדם, איזידור נדיוול מעריך כי הייתה ירידה של כשלושה עשר מיליון מהאוכלוסייה[13] ויאן ואנסינה מעריך שבין השנים 1900–1919 הייתה ירידה של כ-25 אחוז, בעיקר בשל המחלות הרבות שפקדו את האזור.[16]

מאז המפקד הראשון של האוכלוסייה הקונגולזית שנעשה בשנת 1924, יש וויכוח בין היסטוריונים שונים אודות מספרים מדויקים הנוגעים בירידת האוכלוסייה או מספר מקרי המוות. מכיוון שההערכות הן כי מדובר במיליוני אבדות וכי לא נערכו רישומים מסודרים באותה תקופה, לא ניתן להגיע לאומדן מדויק.

העלייה לתודעה הבינלאומית ונפילת ממלכתו הפרטית של לאופולד

העדות הראשונה על הזוועות שהתרחשו בקונגו הגיעה בשנת 1890. ג'ורג' ויליאמס, עו"ד אפרו-אמריקאי ששירת בצבא ארצות הברית במלחמת האזרחים האמריקאית ובנוסף היה שר במדינת האיטי, הגיע לקונגו במטרה לבדוק אפשרויות לתעסוקה של שחורים במדינה, מאחר שחשב שבקונגו שחורים לא יופלו לרעה בגלל גזעם. הוא הסתובב במדינה כחצי שנה ושט בספינת קיטור בשייט בנהר הקונגו. בקונגו נחשף וויליאמס לזוועות שהתרחשו בניגוד לציפיותיו. בחזרתו משם שלח מכתב פתוח למלך לאופולד בו הוא מתאר את הרציחות, הניצול ושאר הזוועות שראה, ובעיקר את העובדה ששום נציג רשמי במדינה אינו דובר סוואהילי, שפת המקומיים.[18] העיתון ניו יורק הראלד הקדיש טור למכתבו של וויליאמס, ועיתונים נוספים באירופה אימצו ופרסמו את האשמותיו. פרסומים אלו גררו מחאות במרכז ומערב אירופה.

וויליאמס היה הראשון שטבע את המונח "פשעים נגד האנושות",[19] אותו מונח שנטבע באופן רשמי בכתבי האישום במשפטי נירנברג, כ-50 שנה לאחר מכן.

לאופולד דחה את האישומים בקלות יתר. הוא טען שבסה"כ הממשל שלו בקונגו מלמד ומחנך את המקומיים למוסר עבודה.

החשיפה הבינלאומית הבאה התרחשה בשנת 1895 במקרה לאחר “פרשת סטוקס"("Stocks Affair"). סוחר אירי בשם צ'ארלס סטוקס נעצר על סחר בלתי חוקי על ידי קפטן לות'ייר, קצין בלגי. לות'ייר שהיה בטוח שסטוקס סוחר בכלי נשק עם המורדים במזרח קונגו תלה את סטוקס ללא משפט מקדים. הפרשה גרמה למחאה, כעס רב והתנגדות בקרב הציבור הבריטי ל"מדינת קונגו החופשית". זעם זה יעודד בעתיד את ממשלת בריטניה לחקור באופן עצמאי ובלתי תלוי את זוועות לאופולד ואנשיו כלפי הקונגולזים.

עם התרחבות סיפורי הזוועות בעולם והיקפי הייצוא של משאבים מקונגו החלו להגיע עוד ועוד סיפורים לעולם המערבי. ג'וזף קונראד, בריטי שעבד כרב חובל בספינת קיטור בנהר הקונגו, סיפר את אשר ראה בטור לעיתון ב-1899 ואף פרסם את הנובלה "לב המאפליה" ב-1902, שתיארה את הזוועות בקונגו באמצעות סיפור עלילתי. נובלה זו נחשבת לאחד הספרים העלילתיים המשמעותיים שנכתבו על הקולוניאליזם.

אדמונד דנה מורל, במשרדו עבר וסונן מידע שהתקבל בנוגע לזוועות בקונגו. לאחר מכן כתב את הספר "גומי אדום" שהפך לאבן דרך משמעותית בחשיפת הזוועות לעולם.

נקודת המפנה מבחינת התודעה הבינלאומית, הגיעה בתחילת המאה ה-20. אדמונד מורל היה עיתונאי שהכיר את הסיפורים על המתרחש בקונגו. הוא היה בנמל אנטוורפן בבלגיה שם בדק את הסחורות שמגיעות ויוצאות לקונגו. הוא זיהה שמקונגו מגיעים מוצרים רבים בעלי ערך כמו שנהב וגומי, ובתמורה נשלחים לקונגו כלי נשק, שרשראות ברזל וחומרי נפץ.[20] מורל לקח את החשיפה על הנעשה בקונגו כפרויקט חייו והמשיך לפרסם ככל יכולתו על הזוועות. בשנת 1906 פרסם את הספר "הגומי האדום", שהשפיע רבות על דעת הקהל ונקרא על ידי אנשים רבים. כשצבר חשיפה בקרב הקהל, החלו לזרום אליו תמונות, עדויות וסיפורים נוספים מאנשים שהיו בקונגו - קציני משטר לאופולד, עובדי חברות פרטיות ומיסיונרים.[21]

עדויות אלו פורסמו באופן עצמאי במקביל לשליחתם ופרסומם על ידי מורל. הנובליסטים המפורסמים מארק טוויין, ג'וזף קונראד וסר ארתור קונן דויל, יחד עם הסוציאליסט הבלגי אמיל ונדרוולדה היו בין השותפים המרכזיים של מורל לקמפיין נגד לאופולד.[22] אדגר קניסויוס, דובר סוואהילי (השפה המקומית) וקצין באחת מחברות הגומי שפעלו בקונגו, העביר למורל בתיעוד נדיר הקלטה של אישה מקומית שמתארת רציחות וחטיפות לטובת עבדות שהתבצעו בכפרה.[20]

למרות הפרסומים הרבים, לאופולד המשיך לטעון שכל הנעשה בקונגו הוא לטובת המקומיים עבור פיתוח המדינה והכלכלה, והיה מופתע מאוד מהביקורות החריפות שנכתבו נגדו. הוא טען שהסיפורים מתארים מעשי קולוניות אחרות, ואילו בקונגו שוררת הרמוניה.

בשנת 1903, הפרסום הנרחב בעולם המערבי החל לתת אותותיו. ממשלת בריטניה מינתה באופן עצמאי ובלתי תלוי את רוג'ר קייסמנט, שגריר בריטניה בקונגו, לחקור ולחבר דו"ח אודות המתרחש בקונגו. לאחר כשנה, קייסמנט פרסם את הדו"ח ותיאר ב-40 עמודים את הזוועות שהתרחשו שם באמצעות תיעודים וסיפורים.[23] הממשל הבריטי דחף להתכנסות של 14 המעצמות שאישרו בוועידת ברלין את הקמת הקולוניה של לאופולד. בתגובה ללחץ הציבורי הגובר, הקים לאופולד בשנת 1904 ועדת חקירה פנימית רשמית במטרה לחקור את פעילות אנשיו כלפי הקונגולזים. אך זו כצפוי לא שינה את הדפוס כלפי הקונגולזים, אנשי הקולוניה המשיכו בניצול ושיעבוד האוכלוסייה המקומית לטובת מטרותיהם. באותה שנה, הוקמה "האגודה לרפורמה בקונגו". חבריה המרכזיים היו מורל, קייסמנט, הנרי גינס והנובליסטים שהוזכרו לעיל. הם סימנו כמטרה להביא לעזיבתם של אנשי לאופולד את אדמת קונגו, ואת הכרזתה כקולוניה בלגית רשמית.[24] הפרסומים והעדויות הרבות, התמונות, ושטף המידע שהגיע מקונגו, חייבו את הבלגים להתערב, ובאופן רשמי הם שלחו לשם נציגים כדי לבדוק את המתרחש.[25] כשהלחץ הציבורי והדיפלומטי גבר, הממשל הבלגי כבר לא יכול היה לעצום עין ממעשי לאופולד בממלכתו הפרטית, ולא הייתה למדינה ברירה אלא להתערב, ולקחת את הקולוניה לידיה.

בשנת 1908, הפכה בלגיה באופן רשמי את "מדינת קונגו החופשית" לקולוניה רשמית בשם "קונגו הבלגית".[26] למרות הגיבוי הדיפלומטי ודעת הקהל שאפשרו לבלגיה לקחת את הקולוניה ללא תמורה, היא בחרה לרכוש את קונגו מלאופולד תמורת סכומי עתק דאז. 100 מיליון פרנק בלגי שולמו על ידי המדינה לכיסוי חובות, עוד 45.5 מיליון להשלים את תוכניות הבנייה של לאופולד ו-50 מיליון פרנק כהוקרת תודה עבור תרומתו של לאופולד בעבור מדינת קונגו ואזרחיה.[27][28] לאופולד כדבריו הציג את העסקה כנדבה בעבור העם הבלגי ולא כעסקה כלכלית. לאופולד נחשב אז לאחד האנשים העשירים בעולם, שכן בנוסף להון שקיבל מהממשלה הבלגית, צבר נכסים והון רב במהלך תקופתו כשליט הקולוניה. אלו נצברו כנכסי נדל"ן רבים בריביירה הצרפתית ובלגיה עצמה,[29] שותפויות בחברות ענק שפעלו בקונגו, קרנות וחשבונות סודיים ועוד.

היסטוריוגרפיה והמונח "רצח עם"

כיום ישנה מחלוקת גדולה באופן ההגדרה של פשעי לאופולד ואנשיו במדינת קונגו.[30] כיום קיימים המונחים "רצח העם הגדול בקונגו" או "השואה הבלגית בקונגו", אך למעשה חוקרים והיסטוריונים רבים מתקשים לקבל את השמות הללו כמתארים את מה שהתחולל בקונגו בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20. כמה שנים לאחר מלחמת העולם השנייה ב-1948 האומות המאוחדות הגדירו את המונח "רצח עם" כ-"פעולות שיטתיות שננקטות במטרה להשמיד באופן מלא או חלקי קבוצה אתנית, עם, גזע או קבוצה דתית".[31]

אדם הוכשילד ונזונגולה נטלייה ג'אורג'ס הם שני החוקרים המרכזיים של אירועי אימפריית לאופולד בקונגו. הם דוחים בכל תוקף את הטענות על רצח עם. לטענתם, אין עדות אחת לכך שמעשי אנשי לאופולד היו במטרה להעלים או לפגוע בקבוצות אתניות בקונגו.[32][33] יתרה מכך, לאופולד ושותפיו העסקיים במדינת קונגו החופשית ניצלו את האוכלוסייה המקומית לטובת עבודה ולכן היה להם אינטרס בשימורה. נציגי הקולוניה דאגו להילחם במחלות שהתפשטו בקרב המקומיים באמצעות גופים רפואיים מערביים, לדוגמה "בית ספר ליברפול לרפואה טרופית".[34][35] כדברי הוכשילד – "שום היסטוריון מכובד של קונגו לא מעלה האשמות בדבר רצח עם. הייתה שם מערכת של ניצול ועבדות, שכנראה הייתה קטלנית באותה מידה אך זה לא אותו דבר כמו רצח עם. גם אם לא רצח עם, הזוועות בקונגו היו אחד ממעשי הטבח המחרידים שהאנושות אי פעם ידעה".[36]

אליו מצטרף דויד ואן רייברוק- "זה אבסורד לדבר על מעשי רצח עם או שואה. רצח עם מתייחס לתכנון וביצוע מודע של השמדת אוכלוסייה מסוימת, אך זו לעולם לא הייתה הכוונה או התוצאה כאן. היה כאן טבח בקנה מידה גדול מאוד כתוצאה ממדיניות חמורה של ניצול".[35]

ההבחנה הזו חשובה להיסטוריונים על מנת שהציבור ידע להבין את המשמעויות והאמת בנוגע למה שהתרחש בכל אירוע באשר הוא. כולם מסכימים על כך שבמלחמת העולם השנייה התרחשה שואה ורצח עם כנגד העם היהודי באירופה, ושבתחילת המאה ה-20 התרחש רצח העם של בני ההררו והנאמה בנמיביה על ידי הגרמנים. בשני המקרים האלו מדובר על רצח שיטתי מכוון ומודע כלפי קבוצה דתית ואתנית בהתאמה.[35][37] מה שלא אפשר לומר הזוועות בקונגו החופשית, עם זאת אין להקל בחשיבות ההיסטורית וההשפעה של תקופה ואירועים אלו על החברה הקונגולזית היום.

אחרית דבר

מורשתו של לאופולד

בדצמבר 1908 נפטר המלך לאופולד השני. הוא נשאר מלך בלגיה עד יום מותו. מאחר שלא היו לו ילדים זכרים ירש אותו אחיינו, המלך אלברט. למרות דעת הקהל בעולם המערבי שהייתה מאוד נוקבת וביקורתית כלפי לאופולד ומעשיו בקונגו, הממשל הבלגי התייחס אליו כאל משחרר העם הקונגולזי מעבדות, וכזה שתרם רבות לפיתוחה של החברה בקונגו. בעת הלווייתו שהתקיימה בבריסל נשמעו קריאות בוז רבות לנוכח מעשיו בקונגו. עם זאת דעת הקהל הבלגי היא אמביוולנטית בנוגע למורשתו של לאופולד. מצד אחד הוא נתפס כמלך שתרם רבות ואחראי לפיתוחם המהיר של ערי בלגיה בתחילת המאה ה-20, מצד שני קשה להתעלם מהסיפורים והעדויות שמראות את אשר התחולל בקונגו בזמן שלטונו שם. מוסדות בלגיה הרשמיים עד היום מנציחים את דמותו של המלך כמי שתרם רבות לעם ולחברה הקונגולזית, מסמכים רבים מאותה תקופה נגנזו ואסורים לפרסום עד היום, במסגרת שיעורי היסטוריה הממלכתיים לא נלמד על הזוועות שבוצעו שם. הממשל הבלגי נזף באופן בוטה ברשת הטלוויזיה BBC שפרסמה סדרה תיעודית על לאופולד ומעשיו בקונגו והשוותה אותו לאדולף היטלר- Congo: white king, red rubber, black death. במוזיאון רשמי שנפתח בבריסל שמתאר את קולוניית בלגיה במרכז אפריקה אין שום תיעוד לזוועות מאותה תקופה. יתרה מכך בנאום הכרזת עצמאות של המדינה בשנת 1960, בודואן, מלך בלגיה הזכיר את המלך לאופולד כמי שמעשי ידיו תרמו רבות לפיתוח המדינה ולחברתה.[38] גישה זו ליוותה את בלגיה גם בימיה כקולוניה רשמית במדינה, וגם לאחר שנתנה לקונגו עצמאות, שהיום נקראת "הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו". כיום אנשי עסקים בלגים רבים שולטים על משאבי טבע ברפובליקה הדמוקרטית של קונגואורניום, יהלומים ועוד, בנוסף לכך, סיפורי הזוועות הללו אינם נלמדים גם במערכת החינוך המקומית. להפך, ברוח הבלגים, מוסדות המדינה מציגים את לאופולד כמלך "בונה", ששיפר תשתיות ובנה בכמויות אדירות ברחבי המדינה, מכנים אותו אף Noko- "דוד האומה" בסוואהילי, השפה המקומית. לעומת המאמצים של הרשויות הבלגיות למחוק סיפורים אלו מההיסטוריה הספרות, התרבות וארגונים עצמאיים ובלתי תלויים, לא מוכנים להרפות כל כך מהר. בקונגו מדי שנה בתאריך ה-2 באוגוסט, ארגון קונגולזי עצמאי- Congolese Action Youth Platform מיסד את יום הזיכרון הGeno Cost, שמטרתו היא לציין ולהזכיר את מעשיהם האכזריים של לאופלד וממלכתו בסוף המאה ה-19 ובתחילת ה-20, ושל הקולוניה הבלגית הרשמית לאורך המאה ה-20.

מקומן של הזוועות בתרבות קונגו היום

בתרבות היום ישנו קונצנזוס רחב בנוגע לדימויו השלילי של לאופולד בנוגע לתקופת שלטונו בקונגו. סרטים, ספרים אקדמיים ונובלות רבות מתארים את התקופה, חלקם כסיפורי יומן אישיים, חלקם כסיפורים עלילתיים ברוח התקופה וחלקם כדוקומנטריים תיעודיים. המפורסמים שבהם הם Kings Leoplad’s Ghost, סרט וספר תיעודיים (ספר – 1997, סרט- 2006), שנכתב על ידי אדם הוכשילד. גומי אדום, ספרו של אדמונד דנה מורל שיצא לאור בתחילת המאה ה-20, היה מבין אבני הדרך המשמעותיים שתרמו לחשיפת הזוועות בקרב העולם המערבי, הכיל עדויות ותיעודים רבים. כמו כן גם ספרו של ג'וזף קונראד – "לב המאפליה", שפורסם בשנת 1902, תרם לחשיפת המאורעות. ג'וזף בסיפור עלילתי מתאר את חוויותיו האישיות מתקופתו בקונגו כרב חובל בספינת קיטור. ספר זה יצא לאקרנים כסרט בשנת 1993, The Heart of the Darkness.

ביבליוגרפיה

  • Neal, Aschesron (1999).The King Incorporated: Leopold the Second and the Congo. London: Granta
  • "Democratic Republic of the Congo". World Without Genocide.
  • Thomas, Pakenham (1992). The Scramble for Africa: the White Man's Conquest of the Dark Continent from 1876 to 1912. London: Abacus
  • .Adam, Hochschild (1999). King Leopold's Ghost: A Story of Greed, Terror, and Heroism in Colonial Africa. Boston: Houghton Mifflin
  • Jean, Stengers (1969). Colonialism in Africa. Cambridge: Cambridge University Press
  • Adam, Hochschild (2005). "In The Heart of Darkness". New York Review of Books
  • Georges, Nzongola-Ntalaj (2007). The Congo, From Leopold to Kabila: A people's History. New York: Palgrave
  • David, Van Reybrouck (2014). Congo: The Epic History of a People. London: Fourth Estate
  • Jan, Vansina (2010). Being Colonized: The Kuba Experience in Rural Congo, 1880–1960. Madison: University of Wisconsin Press
  • Guy, Vanthemsche (2012). Belgium and The Congo. New York: Cambridge University Press
  • Renton, David; Seddon, David; Zeilig, Leo (2007). The Congo: Plunder and Resistance. London: Zed Books. מסת"ב 978-1-84277-485-4.
  • Lyons, Maryinez (1992). The Colonial Disease: A Social History of Sleeping Sickness in Northern Zaire, 1900–1940. Cambridge: Cambridge University Press. מסת"ב 0-521-40350-2.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא זוועות קונגו בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Van Reybrouck 2014, p. 79
  2. ^ Hochschild 2005, p. 231
  3. ^ Pakenham 1992, p. 5-12
  4. ^ Pakenham 1992, p. 40-60
  5. ^ Van Reybrouck 2014, p. 90
  6. ^ Vanthemsche 2012, p. 173
  7. ^ Van Reybrouck 2014, p.60
  8. ^ Stengers 1969, p. 273
  9. ^ 9.0 9.1 Stengers 1969, p. 272
  10. ^ Hochschild 1999, p. 60
  11. ^ Stengers 1969, p. 265
  12. ^ Hochschild 1999, p. 70
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 King Leopold's Ghost: A Story of Greed, Terror, and Heroism in Colonial Africa, Boston: Houghton Mifflin, 1999
  14. ^ Hochschild 2005, p.232
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 Hochschild 2005, p.226
  16. ^ 16.0 16.1 Jan, Vansina (2010)., Being Colonized: The Kuba Experience in Rural Congo, 1880–1960
  17. ^ Adam, Hochschild, "In The Heart of Darkness", New York Review of Books, 2005
  18. ^ Renton, Seddon & Zeilig 2007, p. 36.
  19. ^ Hochschild 1999, pp. 112.
  20. ^ 20.0 20.1 Hochschild 1999, pp. 179-180.
  21. ^ Slade 1962, p. 179.
  22. ^ Renton, Seddon & Zeilig 2007, p. 39.
  23. ^ Hochschild 1999, pp. 197.
  24. ^ Hochschild 1999, pp. 213.
  25. ^ Vanthemsche 2012, p. 26.
  26. ^ Pakenham 1992, pp. 657; 663.
  27. ^ Hochschild 1999, pp. 42.
  28. ^ Hochschild 1999, pp. 256.
  29. ^ Hochschild 1999, pp. 224.
  30. ^ Vanthemsche 2012, p. 24.
  31. ^ "Legal definition of genocide" (PDF). United Nations. Retrieved 22 February2017.
  32. ^ Nzongola-Ntalaja 2007, p. 22.
  33. ^ Hochschild 1999, p. 255.
  34. ^ Lyons 1992, p. 74.
  35. ^ 35.0 35.1 35.2 Van Reybrouck 2014, p. 95.
  36. ^ Ascherson 1999, pp. 8–9.
  37. ^ Hochschild 1999, pp. 281–2.
  38. ^ Hochschild 1999, p. 301.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38819726זוועות קונגו