פרינקיפט

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תקופת הפרינקיפט היא שמה של התקופה הראשונה באימפריה הרומית, שהשתרעה מתחילת שלטונו של אוגוסטוס קיסר בשנת 27 לפנה"ס ועד תום משבר המאה ה-3 בשנת 284, אז התפתח משטר חדש המסמל תקופה חדשה – תקופת הדומינט או הטטררכיה. תוארו הרשמי של השליט בתקופת הפרינקיפט היה פרינקפס.

תקופת הפריקיפט מאופיינת במאמץ רב מצד הקיסרים לשמר את האשליה שתקופתם היא המשך רשמי של הרפובליקה הרומית.

מקור השם

מקור השם הוא ברפובליקה הרומית, בה הוכרז מדי 5 שנים (על ידי הקנסורים) פרינקפס סנאטוס – "הראשון בסנאט".

משמעות השם משקפת את טענת הקיסרים בתקופה זו, שהם היו כביכול רק "ראשון האזרחים", דבר שלא עומד בסתירה מובהקת לרוח הרפובליקה, ולא "שליט", וכדומה. בפועל, תקופת הפרינקיפט הייתה תקופה של אבסולוטיזם נאור, עם גיחות קטנות למעין מונרכיה חוקתית. על ידי הפרדה בין תואר המשרה לבין סמכויותיה הצליח אוגוסטוס לרכז לעצמו סמכויות רבות תוך כדי שמירת מראית עין של משטר רפובליקני מסורתי. משטר הפרינקיפט שהקים אינו תולדת תאוריה מדינית כלשהי אלא תוצאתה של התקדמות זהירה ואִטית תוך פשרות ואילוצים. לבסוף התרכזו כמעט כל הסמכויות וכל היוקרה האישית בידי אדם אחד וקם משטר מלוכני.

קיסרים נטו שלא להפגין את כוחם, ובדרך כלל כיבדו את זכויותיהם של האזרחים.

רקע ותיאור כללי

המושג, כתואר חוקי של מעמדו הרם של הקיסר, אומץ לראשונה על ידי אוגוסטוס (27 לפנה"ס – 14 לספירה) שהחליט, כמו אביו המאמץ יוליוס קיסר, שלא לחדש מלוכה ברומא. המטרה הייתה למסד את מעמדו באופן חוקי, ולתת יציבות פוליטית שרומא הייתה זקוקה לה נואשות לאחר מלחמות אזרחים רבות ומתישות, זאת על ידי הקמת משטר רודני דה-פקטו במסגרת החוקתית של הרפובליקה, ששונתה מעט, ובלבד שלא להחזיר את המלוכה השנואה.

הפרינקיפט ריכז תחתיו את כל הסמכויות אשר קודם לכן היו מבוזרות במשטר הרפובליקני. הרפובליקה הרומית כרעה תחת נטל בעיות חברתיות-כלכליות סביב חובות, חלוקת אדמות ושיעבוד. שחיתות פשתה במוסדותיה ויכולותיה להתמודד עם בעיותיה הלכה ופחתה לקראת סופה עד כדי מלחמות אזרחים ממושכות ושוחקות.[1]

התמודדות עם בעיות אלו התאפשרה באותה עת בשני ערוצי פעולה. הראשון היה חקיקה דרך משרת טריבון הפלבאים ובתמיכת העם למורת רוחה של האוליגרכיה. השני היה מסלולם של שרי צבא סוררים אשר עלו על רומא עם לגיונותיהם והסדירו את רצונם בכוח הזרוע. לראשון חסרה היכולת להגן על עצמו, ואכן טריבונים שכאלו לרוב נהרגו בידי בעלי השררה ברומא שלא רצו לאבד את עצמתם, אדמתם ומעמדם לחקיקה מהפכנית לטובת העם. השני עורר סלידה רבה הן בקרב העם והן בקרב האריסטוקרטיה. בכל מקרה השימוש בערוצי הפעולה האלו הביא לשינויים מהירים מדי. התרבות הרומאית תמכה בשינוי, גדילה והתפתחות אך לעולם לא כנגד המסורת. שינוי מהיר החותר תחת המסורות הרומאיות נתפס כמסוכן ומריח מניסיון להשליט טיראניה. שינויים וחידושים נאלצו להיטמע באיטיות אל תוך מרקם החברה הרומאית על מנת להפוך לחלק ממנה. אוגוסטוס השכיל להבין זאת.

אוגוסטוס היה הראשון שעשה שני דברים חשובים לביסוס שלטון הפרינקיפט. הראשון – השילוב בין שני ערוצי הפעולה הללו. לרשות אוגוסטוס היו גם הפיקוד על הצבא וגם הסמכות הטריבונית. השני – אוגוסטוס מיהר באיטיות ("Fastina lente"). הוא לא עשה פעולות מהירות וקיצוניות שעוררו מתנגדים. דווח שאוגוסטוס אמר – לעולם אין לצאת לקרב או מלחמה אלא אם כן סיכויי הרווח גדולים יותר מפחד ההפסד. אנשים שרודפים אחר יתרונות מעטים תחת סיכונים גדולים הם כאנשים הדגים דגים עם קרסי זהב. אם יקרע החבל ויאבד הקרס, כל הדגים שידוגו לא יפצו אותם.[2]

עיקרון בסיסי של משטר הפרינקיפט הוא ההפרדה בין תואר המשרה לבין סמכויותיה. כך למשל אוגוסטוס לא היה טריבון של הפלבאים, משום שאינו מן הפלבאים אלא מן הפטריקים. אך כל הסמכויות הטריבוניות של הפלבאים היו בידו. אותו דבר קרה לגבי סמכויות אחרות, כגון סמכויותיו כקנסור מבלי להתמנות לקנסור,[3] קונסול, ועוד.

פיליפי עד אקטיום

בקרב פיליפי בשנת 42 לפנה"ס נפגשו צבאותיהם של רוצחי יוליוס קיסר בשם הרפובליקה, ברוטוס וקאסיוס, נגד צבאותיהם של נוקמי מותו בשם הרפובליקה, אנטוניוס ואוגוסטוס. האחרונים יצאו המנצחים, ופירות ניצחונם חולקו ביניהם. בתחילה חלוקה פורמלית בלבד, ולאחר מכן בהסכם ברינדיסיום נקבעה גם חלוקה טריטוריאלית. אוגוסטוס קיבל את איטליה, אנטוניוס את מצרים ולפידוס את אפריקה.

כך נוצר הטריאומווירט השני. ההסכם עזר לבסס את מעמדו של אוגוסטוס כמנהיג באיטליה. בניגוד לציפיותיו של אנטוניוס, הצליח אוגוסטוס לתמרן במים הפוליטיים של רומא ולנווט את ספינתו היטב. אנטוניוס, מנגד, הלך ואיבד את הקרקע היציבה מתחת לרגליו. היחסים בין השניים הורעו עד שהתנגשו בקרב אקטיום בשנת 31 לפנה"ס, שם הובסו אנטוניוס וקלאופטרה מלכת מצרים. אנטוניוס התאבד, קלאופטרה ניסתה להפעיל את קסמיה על אוגוסטוס לאחר שנשבתה, אך ללא הועיל.[4] היא התאבדה בהכשת נחש. אוגוסטוס אף ניסה להצילה כדי שיוכל להשתמש בה למצעד ניצחונו.[5]

הרגעת הרוחות

אוגוסטוס הביס את אנטוניוס וקלאופטרה, כבש את מצרים וסיפח אותה. הוא זכה לתהילה רבה ולתמיכה כללית ברומא בזכות סיום מלחמת האזרחים הממושכת והעקובה מדם. הוא סגר בפעם השלישית את מקדש יאנוס קווירינוס, לאחר שהשיג שלום עולמי בים וביבשה וקיים מצעד ניצחון משולש כדי לחגוג את הניצחון על מצרים, על קלאופטרה, ובמלחמתו נגד הפרתים.[6] זוהי תחילתו של השלום הרומאי.

כעת היה עליו לנווט את רומא דרך שלום ולא רק דרך מלחמה, משימה קשה לא פחות. היה עליו להמשיך ולשמור על השכבות העליונות מרוצות מבלי להזניח את פשוטי העם. כמו כן לרשותו עמדו רבבות רבות של חיילים אשר דרשו אדמות בתמורה לשירותם הצבאי, אדמות אשר מהן אין מספיק ברומא, אלא על חשבון המעמד העליון העשיר והחזק. מהלך זה כבר הוכיח עצמו מסוכן ומעורר איבה רבה.[7] דרישה זו של חיילים משתחררים לקבל ממנהיגם מענק שחרור בתצורה של קרקעות נבעה מהתקדים שיצר גאיוס מריוס ברפורמה הצבאית שלו.

אוגוסטוס ניצב בפני דילמה: מצד אחד, הוא הבין שלא כדאי להציף את רומא ברבבות חיילים משוחררים וחסרי כול. אך מצד שני, מסוכן להחזיק בימי שלום צבא מלא חיילים ותיקים ותוססים, שבעים קרבות ומלחמות אזרחים, אשר נאמנותם לאוגוסטוס נבעה בראש ובראשונה מעצם היותו בנו המאומץ של יוליוס קיסר.[8]

לרשותו של אוגוסטוס עמדו כל אוצרותיה של מצרים. בניגוד לשאר הפרובינקיות, אוגוסטוס ניכס לו את מצרים כמעין אחוזה פרטית. נאסר על רומאים, ובייחוד על סנאטורים, לבקר במצרים בלי רשותו המיוחדת. על מצרים לא הופקד פרוקונסול מטעם הסנאט הרומי, אלא פראיפקטוס (praefectus), נציב ממונה מטעמו.[9]

הוא הסדיר את הצבא ופרש את הלגיונות על פני כמה פרובינקיות. כמו כן הסדיר את כל עניין התשלום והפנסיה של כל החיילים לסכומים קבועים, לפי דרגתם, זמן שירותם, ואמצעיהם הפרטיים. כך הבטיח שלאחר שישתחררו לא יתפתו מחמת הגיל או הצורך להצטרף למפריעים התומכים במהפיכה.[10] הוא פיזר בזהירות ובדאגה את חייליו המשוחררים והעניק להם מענקים או אדמות. בסוף תהליך שיחרור הצבא, הצטמצם הצבא מ-75 לגיונות ל-28 לגיונות, אשר נאמנותם לאוגוסטוס לא הייתה מוטלת בספק. הוא חילק בערך 400 ססטרצים לכל אזרח רומי, הגדיל את מענקי התבואה פי ארבעה, ערך תהלוכות ניצחון ושעשועים ציבוריים בקנה מידה גדול, ויתר על תשלום כל הפיגורים במיסים והוריד את הריבית על הלוואות לשני שלישים מהמקובל. בנוסף פיצה את בעלי האחוזות אשר איבדו אדמה ואת האריסטוקרטיה שנשארה נאמנה אליו במהלך מלחמתו עם אנטוניוס. התמודדותו של אוגוסטוס עם חוגי המעמד העליון ההפכפך הייתה תהליך מתמשך לאורך כל התהוות הפרינקיפט. האמון בממשל החל חוזר והכלכלה הרומית שנשחקה תחת מלחמות האזרחים החלה להתאושש.[11]

לאחר 725 שנה בהם ידעה רומא את הישגיהם וסבליהם של שלטון מלכים, שלטון רפובליקה ושלטונם של המעטים, עלתה רומא שוב על המסלול לקראת כינון שלטון מונארכי.[12]

ההסדר הראשון

אוגוסטוס והסנאט

בשנת 28 לפנה"ס קבע אוגוסטוס כי בתום אותה שנה יפוג תוקפן של התקנות שהותקנו על סמך מוסד הטריומווירט, והכריז חגיגית כי נגמרה שעת החירום ועידן חדש יחל בשנת 27 לפנה"ס. מרגע ההכרזה ועד תחילת שנת 27 לפנה"ס, ננקטו אמצעים שונים כדי לעבור ממשטר שעת חירום למשטר מסודר, שכלל הנהגת דפוסים קבועים של פעולה לזרועות השלטון השונות.[13]

כחלק מהצעדים שננקטו, הוטל במהלך הקונסולאט השישי של אוגוסטוס עליו ועל עמיתו לקונסולאט, אגריפא, לערוך קֶנסוּס, מפקד אזרחים ושיבוצם לקבוצות השתייכות על סמך שומת רכוש.[14] חלוקה זו, שנהוג היה לערוך אחת ל-5 שנים, קבעה את מקומו של כל אזרח במדרג המעמדות של אספת הקנטוריות, ובמהלכה נבדק גם אילו אזרחים מחזיקים בהון מספיק כדי להיות חברים בסנאט.

עד לפרוץ מלחמות האזרחים היה הסנאט הגוף החזק ביותר בחיים הפוליטיים ברומא. במהלכן גדל מספר הסנאטורים באופן משמעותי, בעיקר בשל הענקות חברות בו כתגמול על תמיכה פוליטית וצבאית. באמצעות הקנסוס החל אוגוסטוס בתהליך צמצום הסנאט, תוך סילוקם של כ-140 סנאטורים מתוך 1000 שלא עמדו בשומת הרכוש (ועוד כ-60 נוספים, שהובהר להם שלא רצוי להמרות את פיו של הפטרון החדש). אוגוסטוס פעל להסרת שחיתות וחוסר מוסר מהסנאט. זאת עשה פעמיים, פעם אחת כאשר ציווה על הסנאטורים להשגיח איש על רעהו, ופעם שנייה ביוזמתו עם אגריפא ו-10 קונסולים שבחר לצידו, ביצע סקירה של חברי הסנאט.[15] ניתן להניח כי אחת ממטרותיו של אוגוסטוס בעריכת המפקד הייתה לחדש את פני הסנאט, על מנת שיוכל לשמש אותו בהמשך למימוש שאיפותיו, ובעיקר לסלק ממנו מתנגדים. יחסיו המיוחדים של אוגוסטוס עם הסנאט המחודש התבטאו בכך שהוא החל להקרא princeps senatus (מילולית: הראשון בסנאט), תואר שהוענק בתקופה הרפובליקנית לסנאטור נכבד, שהיה הראשון להביע את דעתו בכל דיון. המקורות של תקופת הרפובליקה משתמשים בתואר זה כדי לציין את ראשי המדינה, על אף שלא היה כל ערך רשמי לתואר.[16]

כלפי חוץ נראה שיחס הכוחות בין אוגוסטוס לסנאט נשמר תקין,[17] על אף קיומן של פרשיות שהעידו אחרת והושתקו.[18] המהומות ברומא סביב מלחמות האזרחים שקטו מעט, ואוגוסטוס הצליח לפתור את עיקר הבעיות הבוערות ברומא ובגבולותיה.

התפטרות אוגוסטוס

בינואר 27 לפנה"ס, התייצב אוגוסטוס לפני הסנאט ונשא נאום בו הודיע כי הוא מוותר על השלטון המוחלט שהשיג, כולל השליטה על הצבא, החוקים והפרובינקיות. הוא הביע ביטחון שחברי הסנאט יהיו ראויים לניהול המדינה, ולכן החזיר את כל סמכויותיו. ייתכן שמטרתו בנאום זה הייתה לקבל אישור פורמלי להמשך שליטתו ברומא.[19]

הסנאטורים הגיבו ברגשות מעורבים. ייתכן שכמה מהם ידעו על כוונותיו האמיתיות ועל כן המשיכו להריע בהתלהבות. באשר לשאר, חלקם חשדו במילותיו ואחרים האמינו להן. המחזיקים בשני סוגי הדעות התפעלו באופן שווה, חלקם מערמומיותו והיתר מהתפטרותו. שני הצדדים לא היו מרוצים, האחד ממזימתו והאחר מרצונו להתפטר. המפקפקים לא העזו להעמידו על מזימתו, מתוך פחד או מתוך כך שלא היה אכפת להם לעשות זאת. קמו צעקות שביקשו משטר מלוכני, וכאילו הכריחו אותו, את אוקטוויאנוס, לקבל על עצמו את השלטון.[20]

הסנאט דחה את התפטרותו של אוגוסטוס בן ה-36. לבקשת הסנאט, דחתה גם אספת העם את התפטרותו, ולבסוף "נכנע" אוגוסטוס ללחץ. הוא הסתפק בתואר "פרינקפס" (ראשון האזרחים) והמשטר משנת 27 לפנה"ס ואילך כונה "פרינקיפט".

התארים הרשמיים: מאוקטוויאנוס לאוגוסטוס

ב-16 בינואר 27 לפנה"ס, ניתן לאוגוסטוס את שמו, שפירושו הנעלה, הנשגב. השם קשור למונח Auctoritas ונגזר ממנו. ובנוסף מרמז על מעמד על-אנושי ועל קדושה. שמו המקורי הוא אוקטוויאנוס. באופן זה השיג אוגוסטוס אישור פורמלי מהסנאט והעם להמשך שלטונו המוחלט, ואף היה לתואר של יורשיו.[21] כדי לציין את מעמדו של אוגוסטוס, העניק לו הסנאט כיבודים נוספים, שנועדו להודיע ברבים על הוקרת התודה של רומא על פעילותו למענה: מזוזות ביתו קושטו בעלי דפנה, שציינו את ניצחונותיו במלחמות שניהל; זר אזרחי עשוי עלי אלון נקבע מעל דלתו, כפי שהיה נהוג להעניק למי שהציל אזרחים רומיים ממוות; ומגן זהב בו חרוטה כתובת הונח בבית הסנאט כדי לסכם את הסגולות האידיאליות של המנהיג שעמד בראש המדינה (גבורה, סלחנות, צדק ומסירות). על כל אלה נוסף גם התואר אימפרטור (Imperator) – תואר שניתן לרוב למצביא מצליח על ידי חייליו, אך אוגוסטוס השתמש בו כבשם פרטי. השמות והתארים הללו לא העניקו לו סמכות של ממש. מקור סמכויותיו האמיתי נבע מהמשרות האחרות שאת תוכנן והשפעתן ריכז אליו מבלי לפגוע, למראית עין, במסורות הרפובליקה.[22]

מקור סמכויותיו לאחר דחיית התפטרותו

שלושת מוקדי הכוח במדינה בתקופת הרפובליקה, הסנאט, אספת העם ונושאי המשרות, המשיכו לתפקד, אך יחסי הכוחות ביניהם השתנו. עצם הקיום של אותם הגופים חיזק את טענתו של אוגוסטוס כי החזיר את הרפובליקה לקדמותה.

מקור הסמכות החוקית של אוגוסטוס להחזיק בשררה כלשהי החל בשנת 43 לפנה"ס, כאשר תפס את הקונסולאט, ובהמשך אותה שנה עם כינון סמכויות החירום של הטריאומווירט השני במהלך המאבק בין תומכי קיסר לרוצחיו. אמנם מאז תום מלחמות האזרחים ועד שנת 28 לפנה"ס המשיך אוגוסטוס להחזיק בסמכויות חירום אלו. משנת 31 לפנה"ס ואילך היה תמיד אחד הקונסולים. הסמכויות שנבעו מכהונתו של אוגוסטוס כקונסול לא היו חריגות, אמנם ברור היה לכולם שאוגוסטוס איננו קונסול רגיל. הוא בחר לבטא את מעמדו הייחודי ולהסתובב עם 24 ליקטורים בעוד לאגריפא היו רק 12.[23]

הוא ציין בנאום התפטרותו מול הסנאט כיצד עלה על כולם באאוקטוריטס (auctoritas). מבחינה משפטית הוא היה מגיסטראט לכל דבר, ועמיתו לקונסולאט היה שווה לו בכל הנוגע לסמכויותיו. טאקיטוס מציין כי בשנת 27 לפנה"ס ויתר אוגוסטוס לחלוטין על התואר טריומוויר והתהלך כקונסול. אף על פי כן עלה על כולם ביוקרתו – או "אאוקטוריטס". אאוקטוריטס אינה מושגת באמצעות חוק או סמכות, אינה נרכשת ואינה ניתנת להעברה ושירתה את אוגוסטוס רבות בעיצובו של המשטר החדש.[24]

משטר זה לא נקבע בבת אחת וחלו בו שינויים לאורך הזמן. לכאורה נראה היה כי הוחזר המשטר המסורתי של הרפובליקה הרומית. שני קנסורים הועמדו בראש המדינה, הסנאט קיבל החלטות ומינה מושלים לפרובינקיות. הן העם והן הצבא היו מוכנים להעניק לאוגוסטוס סמכויות בלתי מוגבלות, אך הוא דחה הצעות. הוא ידע שאם יקבל אותן לעולם לא יזכה באמונן של השכבות האריסטוקרטיות שבעניהן הייתה חשובה המסורת הרפובליקנית.[25]

הפרובינקיות

לאחר שהסנאט דחה את התפטרותו ואישר את המשך שלטונו, הוחלט על חלוקת הפרובינקיות. אוגוסטוס החזיר את הפרובינקיות החלשות לסנאט בטענה שהן הפרובינקיות השלוות, ושמר לעצמו את אותן פרובינקיות שהכילו צבאות גדולים, בטענה שהן חשופות לאיום מבחוץ או עלולות להוות איום בפני עצמן אם יתמרדו.[26] כביכול הציג זאת כאילו על הסנאט רק ליהנות ללא פחד מן הפרובינקיות השלוות בעוד הוא נשאר רק עם הקשיים. כנראה שמניעו האמיתי היה להחזיק בצבא החונה בפרוביקניות המסוכנות יותר ולהשאיר את הסנאטורים ללא כל חימוש.[27]

כדי להוביל את דעת ההמון הרחק מן המחשבה שאוגוסטוס הוא למעשה מונארך, הוא קיבל על עצמו את השלטון על הפרובינקיות למשך 10 שנים בלבד. הוא הבטיח שבמהלך תקופה זו יחדלו להיות מסוכנות ויוחזרו לסנאט. במידה וישיג זאת תוך פחות מ-10 שנים, יחזירן מוקדם יותר לסנאט .[28] יתרה מזו, לאחר שתם פרק הזמן של שלטונו על הפרובינקיות האימפריאליות, נערכה הצבעה ובו הוא נבחר להמשיך לשלוט עליהן לעוד ועוד תקופות של 5 עד 10 שנים, שוב שוב לאורך כל חייו. מסיבה זו, הקיסרים הרומים שבאו אחריו, למרות שכבר היה בידיהם הפיקוד על הפרובינקיות לכל ימי חייהם, נהגו לחגוג כל 10 שנים כאילו חודש שלטונם עליהן .[29]

כך יכל לנהל אוגוסטוס את הפרובינקיות שלו כפרוקונסול במקביל להיותו קונסול. משקלן של הפרובינקיות היה רב, והן היוו מקור ראשי לעושרה ולעוצמתה של רומא. על כן, חלוקת ניהול הפרובינקיות פירושה היה חלוקת ניהול האימפריה. שני חידושים חשובים הנובעים מהסדר זה: בניגוד להפרדה שהייתה נהוגה בין משרת הקונסול לניהול פרובינקיה, אוגוסטוס החזיק בשני התפקידים יחד. החידוש השני הוא העובדה כי אוגוסטוס משל על פרובינקיות מרובות ומרוחקות זו מזו. כדי לנהל את הפרובינקיות ואת השלטון המרכזי ברומא במקביל, מינה אוגוסטוס לגאטים שהיו כפופים לו ישירות, באופן דומה למה שעשה גנאיוס פומפיוס מגנוס .[30]

מצרים כפרובינקיה

אחרי כיבוש מצרים והתאבדותם של אנטוניוס וקלאופטרה בשנת 31 לפנה"ס צירף אוגוסטוס את מצרים לאימפריה הרומית. את ילדיו הבוגרים של אנטוניוס, וכן את קיסריון, ילדה של קלאופטרה מיוליוס קיסר, הרג. אך את ילדיה של קלאופטרה מאנטוניוס לקח לעצמו וגידל אותם כילדיו.[31] אוגוסטוס קבע מעמד מיוחד למצרים: הוא השאיר שם צבא של שני ליגיונות והעמיד בראשו ובראש הארץ מפקד ומושל ממעמד הפרשים. סידור זה יוצא דופן, כיוון שלא היה נהוג למנות מושלי פרובינקיות מבין בני מעמד זה. על האזרחים הרומיים ובמיוחד סנאטורים נאסר לבקר במצרים בלי רשות מיוחדת מאוגוסטוס. הוא היה במצרים במעמד של יורש המלכים התלמיים וככזה, שליט אבסולוטי. נהוג להתייחס למצרים כרכושו הפרטי של אוגוסטוס.[32]

ההסדר השני

בשנת 23 לפנה"ס בצירוף נסיבות של אי-שקט באימפריה, חלה אוגוסטוס ונראה היה לו ולמקורביו שהוא נוטה למות. הוא כינס בביתו את הפקידים הראשיים של המדינה, דן איתם בענייני המדינה,[33] ואף מסר לפיסו, הקונסול השני של אותה שנה, מסמך שכלל את הפרטים החשובים על המצב הכספי והצבאי של האימפריה. נפוצו שמועות כי אוגוסטוס יעביר את השלטון לאחד מבני משפחתו, ועל רקע זה נוצר קרע בינו לבין שר צבאו הנאמן אגריפא. אך אוגוסטוס הפתיע והעביר את טבעת חותמו לאגריפא. לבסוף צלח טיפול הרופאים ואוגוסטוס הבריא.

ב-1 ביולי שנת 23 לפנה"ס לאחר שקם ממיטת חוליו, התפטר אוגוסטוס מכהונת הקונסולאט, עובדה המציינת שינוי רב משמעות בדרך שבה החליט להחזיק בשלטון. הקונסולאט לא נראה לו כחיוני ולא כוויתור גדול. כעת נפתחה לתחרות עוד משרת קונסול עבור סנאטורים שאפתנים. עניין זה תרם למראית העין של שלטון רפובליקני מסורתי ורגיל .[34]

יחד עם זאת, סיום כהונתו כקונסול העלתה מספר סוגיות משפטיות בנוגע לסמכויותיו.[35] כדי לפתור את אותן בעיות, הצביע הסנאט ונתן לאוגוסטוס את סמכות הפרוקונסול והעניק לו סמכות עליונה על הנציבים בכל האימפריה. אוגוסטוס, שסירב לקבל כל משרה שלא תאמה את מסורת האבות הרומית, קיבל את הסמכות הטריבונית מידי העם מבלי שהחזיק בפועל במשרת הטריבון אותה לא יכול היה לשאת בשל היותו פטריקי (לא מלידה, אלא בעקבות אימוצו על ידי יוליוס קיסר). החזקת הסמכות הטריבונית איפשרה לאוגוסטוס מסגרת חוקית לשלטונו לאחר שחדל להיות קונסול.

כדי לא לעורר את הרושם שסמכות זו ניתנה לו לכל ימי חייו,[36] דאג לחדשה מדי שנה בבחירות תקניות. בכך גם ריכך את התנגדות האופוזיציה. משרת טריבון הפלבס תמיד הייתה בעלת חשיבות עליונה לפשוטי העם ותמיד כובדה ונפחדה על ידי המעמד העליון. כל מי שהרים יד על טריבון דינו מוות מקודש בידי הפלבס. כיוון שלמעשה שלט אוגוסטוס בסנאט דרך סמכויותיו כקנסור, והיה הראשון לדבר בכל אספת סנאט דרך היותו הפרינקפס, למעשה לא נדרש מעולם להפעיל את זכות הווטו הטריבונית שהייתה כעת שלו. כך נשמרה מראית הפנים של אדם מתון שלא משתמש בכוחו כדי לבסס את שלטונו.

השילוב בין הסמכות הטריבונית והאימפריום העליון תפסו את מקומה של משרת הקונסול. לאוגוסטוס הספיקו מושכות השלטון בהן אחז – הסמכות הטריבונית והאימפריום הפרוקונסולארי. כך היו בידיו הן הסמכות לחוקק, להטיל וטו על הסנאט, לכנסו, לעזור לפשוטי העם כנגד עריצות שלטון, והן הסמכות לפקד על צבא.

הקונסולאט נשאר שיא הקריירה של מעמד הסנאט אך תוכן המשרה השתנה בכמה אופנים: העובדה שלצידם של הקונסולים עמד אוגוסטוס, כאדם בעל סמכויות שאפשרו לו לנהל את החיים המדיניים של רומא והאימפריה, צמצמה באופן משמעותי הן סמכויותיהם של הקונסולאט והן את יוקרת המשרה. לא חלף זמן רב, ולמשרת הקונסול החלו להיבחר לא שניים בכל שנה, כי אם שמונה. לאחר ההסדר של שנת 23 לפנה"ס התקבעו המסגרות החוקיות של הפרינקיפט.[37]

אוגוסטוס והצבא

מצבו של אוגוסטוס היה ייחודי. לכאורה, היו לו הישגים צבאיים כבירים, והוא זכה לערוך בעקבות הניצחונות האחרונים טריומף משולש. אך למעשה לא היה מצביא בולט, בכל הקרבות הגדולים שנזקפו לזכותו היו אלה עוזריו ושותפיו, בעיקר אגריפא, אשר ניהלו את המערכה. אוגוסטוס לא יכול היה לוותר על התהילה הצבאית כמרכיב של כוחו המדיני, והנוהג שלפיו נזקפה התהילה הצבאית לאדם אשר עמד בראש הצבא שהשיג ניצחון ולא למפקדים שפעלו בשטח, הקל על אוגוסטוס לזקוף לזכותו ניצחונות של אחרים. הוא מעולם לא יתייחס לצבא כ"אחי החיילים" אלא כ"חיילים" בלבד.[38]

לאחר פרשת קראסוס, כמעט שלא הוענקה הזכות לערוך תהלוכת ניצחון לאיש שלא מהחוג הקרוב ביותר לאוגוסטוס ומן הצעירים במשפחתו. לפי המסורת קיבל אדם את הפיקוד על מסע צבאי בטקס דתי מאספת הקוריות, בנשיאותו של הפונטיפקס מקסימוס. טקס זה אישר את הפיקוד (אימפריום) שהוענק על ידי הסנאט ומסר למפקד את הסמכויות הדתיות בכל הנוגע למערכה שניהל.[39]

אוגוסטוס, שהכריז על החזרת הרפובליקה לקדמותה, לא יכול היה להתנגד לפעילות התקינה של מוסדותיה, ולהענקת הכיבודים הראויים למצטיינים מן האצולה. כדי לשמור על מעמדו שרכש במאבק ממושך, צריך היה להיות ברור לכל כי הוא הראש והמפקד היחיד של הצבא, והוא הוא שניצח את כל אויבי רומא ("והוכתרתי בשם אימפראטור עשרים ואחת פעמים, על פי החלטת הסנאט הוענקו לי טריומפים רבים אחרים אשר לכולם סירבתי"[40]).

השם אימפרטור הפך למזוהה בלעדית איתו, ומי שטען שזכותו להשתמש בו כאילו זמם לתפוס את מקומו של אוגוסטוס, להפוך את כל הסדר הקיים ולהתחיל מחדש מלחמת אזרחים. כדי לפצות במקצת את המצביאים ששרתו את אוגוסטוס וזכו בניצחונותיו, הנהיג אוגוסטוס מוסד חדש, "סמלי הטריומף", הזכות לשאת את בגדי הטריומף וסמליו בהמשך חייו של המצביא, כיבודים ויוקרה שלא סיכנו את מעמדו. סמלים אלו ניתנו תחת הגבלות מוגדרות במיוחד.

האימפריום הפרוקונסולארי

ייתכן כי מקור סמכותו הוא האימפריום הפרו-קונסולארי, באמצעותו שלט הלכה למעשה בצבא. אמנם מושג זה אינו קיים במקורות הרומאיים.

כאמור לעיל, החל בשנת 27 לפנה"ס התגבשה בהדרגה חלוקת הפרובינקיות בין הסנאט והפרינקפס, אשר ביסודה עמד שיקול ביטחוני – פרובינקיות שלוות שלהן אין סכנה מבחוץ נמסרו לסנאט, ואילו פרובינקיות קרובות לגבולות האימפריה ניתנו לפיקוח הפרינקפס. בפרובינקיות אלה מדרך הטבע חנו רוב הלגיונות של הצבא הרומי. לפיכך, המפקד העליון של רוב רובו של הצבא הרומי היה הפרינקפס, ואת מלאכת הפיקוד בשטח עשו שליחים (legati) מטעמו.

כדי להסדיר מצב זה קיבל אוגוסטוס בשנת 23 לפנה"ס פיקוד הצבאי עליון, אשר זכה במחקר המודרני לכינוי Imperium proconsulare maius (פיקוד צבאי, על תקן קונסול, יותר גדול). סמכות זו הניחה לאוגוסטוס להתערב גם בפרובינקיות אשר עליהן הוצבו נציבים עליונים (פרוקונסולים ופרופראיטורים), ולמעשה הכפיפה לו גם את הצבאות שחנו בפרובינקיות הסנאטוריאליות. כיון שכבעל פיקוד צבאי לא יכול היה אוגוסטוס להיכנס לתחום העירוני המקודש(אנ'), נקבע בחוק שהפיקוד הצבאי העליון יפוג עם כל כניסה של אוגוסטוס לעיר, ויתחדש אוטומטית עם צאתו.

סמכויות נוספות

הקיסרות בעת מותו של אוגוסטוס בשנת 14 הייתה שונה מאד מזו של שנת 23 לפנה"ס. לאורך השנים המשיך אוגוסטוס לצבור עוד ועוד סמכויות – בשנת 22 לפנה"ס קיבל את הפיקוח על התבואה. בשנת 20 לפנה"ס קיבל את הדאגה לדרכים. בשנת 19 לפנה"ס קיבל את הסמכות הקונסולרית מבלי שהיה קונסול. לאחר מות לפידוס נבחר אוגוסטוס במקומו לפונטיפקס מקסימוס ומאוחר יותר הוענק לו התואר "אבי המולדת".[41]

ביבליוגרפיה

מחקר מודרני

מקורות עתיקים

הערות שוליים

  1. ^ טאקיטוס, ספרי השנים, 1.1.1
  2. ^ Suet. Aug. 25
  3. ^ Suet. Aug. 27
  4. ^ צבי יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות (תל אביב: דביר, 1988) 18,19,26.
  5. ^ Suet. Aug. 17
  6. ^ Suet. Aug. 22
  7. ^ יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, 35-36.
  8. ^ יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, 28-29.
  9. ^ יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, 27.
  10. ^ Suet. Aug. 49
  11. ^ יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, 28-29, 35-36 ; קסיוס דיו 51.21.4-5. ; Suet. Aug. 41 ; טאקיטוס, ספרי השנים, 1.2.4
  12. ^ קסיוס דיו, 52.1.1
  13. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, (ירושלים: י"ל מאגנס, 2002), 16. ; קסיוס דיו 53.2.5
  14. ^ דו"ח עלילותיו של אוגוסטוס האלוהי, 8.
  15. ^ Suet. Aug. 35
  16. ^ יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, 29-30.
  17. ^ Suet. Aug. 53-54
  18. ^ עמית, תולדות הקיסרות הרומית, 23-28.
  19. ^ קאסיוס דיו 53.2.6.
  20. ^ קאסיוס דיו 53.11.1,3,4
  21. ^ יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, 43
  22. ^ יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, 43 ; עמית, תולדות הקיסרות הרומית, 20-21.; דוח עלילותיו, 34.
  23. ^ יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, 30-31
  24. ^ יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, 31,44 ; טאקיטוס, ספרי השנים, 2:1
  25. ^ יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, 43.
  26. ^ Suet. Aug. 47
  27. ^ קסיוס דיו, .53.12.2-3
  28. ^ קסיוס דיו, .53.13.1
  29. ^ קסיוס דיו, .53.16.2-3
  30. ^ עמית, תולדות הקיסרות הרומית, 18 ; יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, 32.
  31. ^ Suet. Aug. 17
  32. ^ עמית, תולדות הקיסרות הרומית, 10-11
  33. ^ Suet. Aug. 49
  34. ^ יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, 47-48. ; עמית, תולדות הקיסרות הרומית, 33.
  35. ^ עמית, תולדות הקיסרות הרומית, 34.
  36. ^ Suet. Aug. 27
  37. ^ יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, 48. ; עמית, תולדות הקיסרות הרומית, 35-38.
  38. ^ Suet. Aug. 25
  39. ^ עמית, תולדות הקיסרות הרומית, 24-26
  40. ^ דוח עלילותיו, 4
  41. ^ Suet. Aug. 27,31,58. ; יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, 32-33
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28656623פרינקיפט

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פרינקיפט&oldid=1407247"