פרודיה
פרודיה (מיוונית paroidia – "para", שמשמעו "לצד" + "oide", שמשמעו "שיר". וביחד, "שיר בצד") היא יצירה המחקה באופן קומי יצירה או סוג יצירות אחר. פרודיה קיימת בכל מדיום אמנותי, כולל ספרות, מוזיקה וקולנוע.
היסטוריה
בספרות היוונית הקלאסית הייתה הפרודיה סוג של שיר שחיקה את סגנונו של שיר אחר באופן מלעיג. ב"פואטיקה" טוען אריסטו כי פרודיה היא כתיבה במשקל יאמבי על גיבורים "נמוכים", וזוהי יצירה שתפקידה לפוגג את המתח הטרגי המצטבר בטרגדיות.
הרומאים החשיבו פרודיה כחיקוי שיר אחד על ידי שיר אחר לשם השגת אפקט קומי, וכך היא נחשבה גם בעיני הנאו קלאסיקנים הצרפתים. טכניקה זו זכתה לעדנה במאה ה-18, עם יצירותיהם של ג'ון דריידן, הנרי פילדינג וג'ונתן סוויפט. עם זאת, כבר במאה ה-17 התפרסם דון קיחוטה של סרוואנטס, יצירה פרודית ברובה על רומאנס האבירים.
חשוב להבין כי המונח "פרודיה" לפני המאה ה-18 היה קרוב במשמעותו ל"ציטוט" מוזיקלי (כך, למשל, מוצארט שחיקה בחלק מיצירותיו שירי ציפורים, ומנדלסון ש"ציטט" את מוצרט). ב-"MacFlecknoe", יצר דרידן שירה שתוכננה להלעיג (משמע סאטירית) על ידי שימוש בפרודיה. דרידן אימץ את סגנונו של איניאדה לורגיליוס, כדי לכתוב על תומאס שדוול, מחזאי. הניגוד הברור בין הסגנון ההרואי השאוב מוורגיליוס לבין הגיבור, שדוול, גרמה לשדוול להראות מגוחך למדי. הלבשת דמותו של שדוול בבגדיו של איניאס הופכת אותו לנלעג אף יותר. פרודיות אחרות של תקופת הרסטורציה והמאה ה-18 דמו לסגנון הפרודי של דרידן: הם חיקו סגנון רציני והרואי כדי ללעוג לגיבור נמוך וטיפשי. סגנון זה נקרא בדרך כלל mock heroic, ז'אנר שנהוג לייחס את ראשיתו לסמואל באטלר ולשירו "הודיברס".
ג'ונתן סוויפט הוא הסופר האנגלי הראשון שהשתמש במילה "פרודיה" כדי לתאר פרוזה נרטיבית, ואולי בשל אי ההבנה של סוויפט עצמו התרחבה משמעות המילה, וכוללת היום כל חיקוי קומי של סגנון המכוון להלעיג. באחת ההקדמות שלו ל"מעשה בגיגית" ("A Tale of a Tub") טען סוויפט שפרודיה היא חיקוי סגנונו של מחבר, שהפארודיסט רוצה לחשוף את קלונו. הגדרה זו הופכת את הפרודיה לשונה במעט מאוד מבורלסקה, ובהתחשב בתשומת הלב שהקדיש סוויפט לשפה, ייתכן מאוד כי הוא ידע זאת. למעשה, ההגדרה של סוויפט לפרודיה יכולה בהחלט להיות פרודיה בעצמה על סגנונו של דריידן, שנהג להסביר את הברור מאליו באמצעות מילים שאולות משפות אחרות.
פרודיה פוסטמודרנית
לינדה הטצ'טון, חוקרת אמנות פוסטמודרנית, טוענת כי בעידן הפוסטמודרני פרודיות אינן משמשות עוד כדי ללעוג למושאי החיקוי שלהן. הן משלבות אלמנטים בני תקופות ותרבויות שונות, אך שילוב זה אינו אלא משחק בלבד ולא פרי כוונה ביקורתית.[1]
פרדריק ג'יימסון, לעומתה, טוען כי בעידן הפוסטמודרני שוב אין משתמשים בפרודיות, כי אם בפסטיש, אימוץ של אלמנטים מיצירה או ז'אנר אחד מבלי שתהא לכך משמעות פרשנית כלשהי. בעיניו, בעידן זה, בו לא ניתן להתייחס לאף ערך אסתטי או אף נורמטיבי ללא ספק עמוק באשר ל"טבעיותו" של ערך זה, לא תיתכן פרודיה, שכן לא ניתן לתקוף מודל אסתטי מסוים מבלי שתהא לך מטרה שבשמה אתה תוקף.[1]
כמו שניתן לראות, הן הטצ'טון והן ג'יימסון מייחסים לפרודיה כוונה סאטירית, וטוענים, איש בדרכו, כי אמנות פוסטמודרנית אינה מסוגלת לסאטירה מסוג זה.
פרודיה וסאטירה
כפי שניתן לראות, המונח "פרודיה" שינה והרחיב את משמעותו היוונית המקורית. מאז המאות ה-17 וה-18 מונח זה משמש פעמים רבות כדי לתאר חיקוי קומי של סגנון כתיבה כדי להלעיג על איכות היצירה המחוקה. שימוש זה במילה מניח שבפרודיות יש פן סאטירי, ולכן חל בלבול לעיתים קרובות בין שני המונחים. פרודיה אינה חייבת להיות סאטירית, גם אם פעמים רבות היא אכן כזו, וחיקוי קומי של סגנון או יצירה אינו מחייב הלעגת האובייקט המחוקה. כמה משיריו של דוד אבידן, לדוגמה, הם פרודיה עצמית, שנעשית במודע, ולא מתוך ניסיון ללעוג לסגנונו שלו (אם כי יש המתווכחים על כך).
יותר מכך, גם אם פרודיה היא אכן סאטירית, במקרים רבים הסאטירה אינה מופנה כלפי מודל המקור (היצירה, הסגנון או הז'אנר שהפרודיה מחקה) אלא כלפי העולם עצמו. במקרים אלה משמשת הפרודיה כמעין מצע בעזרתו ניתן לתקוף אספקטים בעולם.
במלים אחרות, פרודיה יכולה להיות גם סאטירית, וסאטירה יכולה להיות פרודית, אולם זוהי רק בגדר אפשרות ולא הכרח. אף על פי שז'אנרים אלה קרובים מאוד, ולעיתים משמשים בערבוביה, אין לבלבל ביניהן.
פרודיה וההיסטוריה של הספרות
ויקטור שקלובסקי, פורמליסט רוסי, טען במאמרו, "הרומן הפרודי", כי הפרודיה היא כלי חיוני להתפתחות ספרותית. לטענתו בשלב מסוים מתיישן סגנון או ז'אנר, והופך לצפוי וקונבנציונלי. הפרודיה משמשת במקרים אלו כדי לחשוף את תחבולות הטקסט, ולהוקיען (ובכך מובלעת ההנחה, כמובן, שפרודיה היא סאטירית בבסיסה). הטקסט הפרודי מכיל בתוכו "שני דקדוקים" - זה של הטקסט המחוקה וזה של הטקסט הפרודי עצמו - כאשר הטקסט הפרודי מייצר הזרה לטקסט המחוקה, ובכך "מערטל" את התחבולות הרטוריות שלו. על ידי ארגון הפוך של האלמנטים בטקסט המחוקה, והצבתם ליד אלמנטים אחרים, לרוב "נמוכים" יותר (בעלי סטטוס חברתי נמוך), מציגה הפרודיה לראווה את חוסר הטבעיות של טכניקות אלה.
הפרודיה, אם כן, משמשת ככלי פנים ספרותי, שמציג לראווה קונוונציות סגנוניות שהתיישנו, והאפקט שלהן הועם, ובכך פותח פתח לתחבולות רטוריות חדשות, שאף הן בתורן יתיישנו וחוזר חלילה.
ה"פרדוקס" של הפרודיה
אחת הטענות המעניינות בכל הנוגע לפרודיות סאטיריות, היא שבפרודיות אלה קיימת סתירה מובנית. הפרודיה יוצאת חוצץ כנגד ז'אנר או יצירה כלשהי, על ידי חיקוי מלעיג שלה. אולם בעצם חיקוי המודל, אותו רוצה הפרודיה לתקוף, מחיה הפרודיה מחדש מודל זה. קשה להאמין, למשל, כי היה מישהו זוכר היום את "אמאדיס דה גאולה" או "אורלנדו הזועם", ספרות האבירים של המאה ה-16, אותם תקף סרוואנטס בחמת זעם כזו בדון קיחוטה שלו. הפופולריות של דון קיחוטה היא ששמרה על ספרים אלה ידועים ואף נקראים עד לימינו אלה. במובן מסוים, אם כן, החיקוי הפרודי יכול לשמר ז'אנרים ויצירות שהיו נשכחות בלעדיו, גם אם מטרתו הייתה ביקורת על טקסטים אלו.
פרודיה כטכניקה אינטרטקסטואלית
כל פרודיה היא מטבעה טכניקה אינטרטקסטואלית, כלומר היא עיבוד של מבע אמנותי אחד במבע אמנותי אחר. מאחר שפרודיה היא חיקוי קומי אפשר פעמים רבות לראות בבירור את האלמנטים של טקסט המקור מול האלמנטים שנוספו בטקסט הפרודי.
| A1 + B1 + A2 + B2 + A3 + B3 | |
| מקרא: | |
| דקדוק טקסט המקור: | A1...3 |
| הדקדוק הפרודי: | B1...3 |
בדיאגרמה שמשמאל, למשל, האלמנטים המסומנים ב-B הם הדקדוק הפרודי, והאלמנטים המסומנים ב-A הם האלמנטים השאולים מטקסט המקור. העמדתם זה מול זה (או הקצנתם או כל טכניקה קומית אחרת) יוצרים דיסוננס קומי.
לדוגמה: במשפט "לשתות או לא לשתות, זו השאלה" נוכחים שני דקדוקים:
- "להיות או לא להיות, זו השאלה" (מתוך "המלט")
- "לשתות או לא לשתות, זו השאלה" (הטקסט הפרודי)
הפרודיה מציבה במקרה זה אלמנטים שמעמדם החברתי נמוך (שתייה) במקום בו מופיע במונולוג השיקספירי "להיות", הקטע בו המלט שוקל התאבדות, שנחשב תרבותית כ"גבוה" וקאנוני. אפשר לראות שבתוך הפרודיה נוכחים סמנים ל"המלט", אך הם מובאים לצד אלמנטים חדשים. עם זאת, קשה לומר כי פרודיה זו מלעיגה את המונולוג המפורסם של המלט, ואף לא את המציאות עצמה. כלומר, פרודיה זו אינה סאטירית.
פרודיה רצינית
אף על פי שפרודיה היא חיקוי קומי, עדיין ישנן פרודיות הנחשבות ל"פרודיות רציניות" (למשל: יוליסס לג'ויס). כיצד הדבר נעשה?
כאמור, פרודיה משלבת בין אלמנטים מטקסט המקור לאלמנטים חדשים, שהסטטוס החברתי שלהם גבוה או נמוך יותר. שילוב זה יוצר דיסוננס, שגורם לאפקט קומי. בפרודיות רציניות, טוענת זיוה בן-פורת, נוצר גם כן שילוב בין אלמנטים "נמוכים" ו"גבוהים", אולם האלמנטים ה"נמוכים" מוגבהים בתרבות שבה הפרודיה נכתבה.
קישורים חיצוניים
- יעל רנן, ספרות המערב: הליצן על החבל: עקרונות הפארודיה .
- דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "פרודיה/פסטיש", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות
הערות שוליים
28013143פרודיה