נדאר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף פליקס נדאר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נדאר, דיוקן עצמי, 1855
קריקטורה של הסופר אוגוסט מקה שצייר נדאר במסגרת עבודת ההכנה שלו ל"פנתאון נדאר", 1854
פיירו הצלם, 1854-55. אחד התצלומים בסדרת "ראשי הבעה" (têtes d’expression) שצילמו האחים אדריאן טורנשון ונדאר עם הפנטומימאי ז'אן שארל דברו, שנועדו לשמש כפרסומת לסטודיו הדועך של אדריאן. הסדרה זכתה במדליית זהב בתערוכה העולמית של 1855

נָדָאר (בצרפתית: Nadar‏; 6 באפריל 1820 - 21 במרץ 1910) הוא הפסבדונים של הצלם, הקריקטוריסט, העיתונאי ומטיס הכדורים הפורחים הצרפתי פליקס טוּרְנָשוֹן (Felix Tournachon), אשר נחשב לאחד מצלמי הפורטרט הצרפתים החשובים ביותר במאה ה-19, ובהיסטוריה של הצילום בכלל. בסטודיו שלו אירח וצילם את אנשי החברה, האמנות והבוהמה המרכזיים ביותר בצרפת של המחצית השנייה של המאה.

ביוגרפיה

שנים ראשונות

גספאר פליקס טורנשון נולד בצרפת ב-1820, בנם הראשון של ויקטור טורנשון (1771-1837) ותרז מילה (Maillet 1794-1860). האב, ויקטור, היה צייר ומו"ל מהעיר ליון, בן למשפחה מכובדת של סוחרים וציירים. ויקטור, שעבר לפריז ב-1817, היה ליברל רחב אופקים, שדיבר 8 שפות והשתתף בהתקוממות בליון בזמן המהפכה הצרפתית. בית ההוצאה לאור הצנוע שלו ברובע הלטיני פרסם את ספרו של הרוזן דה בופון Histoire Naturelle על 76 כרכיו, ובין השאר פרסם גם את הרומן הראשון של אלכסנדר דיומא האב, ועוד כותרים בצרפתית, אנגלית, איטלקית, ספרדית, לטינית ויוונית[1].

בשנת 1825 נולד אחיו הצעיר של פליקס, אדריאן (נפטר ב-1903), שיהפוך לימים לצלם גם הוא. פליקס למד בקולז' יוקרתי בפריז, ואף זכה בפרסים, אך לאחר שאביו פשט רגל, חלה ועבר חזרה לליון, הועף פליקס מהקולז' בו למד בשל מעשי שטות. עוד לפני כן חבר פליקס לחבורת סופרים ואמנים מגודלי שיער בעלי תשוקה עזה לספרות, ואף פרסם כמה יצירות ספרות משל עצמו[2]. לאחר מות אביו (1837) עבר לחיק משפחתו בליון, החל בלימודי רפואה, אותם המשיך בפריז, בבית החולים הפסיכיאטרי, אך לא יכול היה להתקדם בלימודיו ללא תעודת בגרות, ולכן נטש אותם לבסוף. הוא נותר בפריז ללא משפחה, פטרון או מגן, ואז החל את שלב ההתבגרות השני שלו, בו הפך ל"נדאר".

חיי הבוהמה בפריז

השם נדאר הגיע ממשחקי אנלוגיה לשונית של חבריו לבוהמה, שפתחו מעין "ארגו" פנימי (argot, הסלנג הצרפתי) שמזהה ומגבש את חברי הקבוצה. הארגו שלהם נבנה ממעין צרפתית ימי ביניימית מזויפת, שנוצרה בעיקר מהצמדת ההברה האחרונה של מילה לסיומת נונסנס; הסיומות "dard", “dar”ו-"mar" היו נפוצות מאוד, וכך, למשל, המשפט "טורנשון הוא שם מאוד בורגני" (בצרפתית: Tournachon est un nom trop bourgeois), הפך ל"טוּרְנַשוֹנְדָאר אֶטְרֵגוֹ אנדָאר נוֹמֵיְי טְרוֹמוּש בּוּרְזְ'וּאַזִידָאר" (Tournachondar estergue undar nomaille tropmuche bourgeoisdar). עם הזמן השם המסובך טוּרְנַשוֹנְדָאר קוצר לטוּרְנַדָאר, שוֹנְדָאר, נַדָארְשוֹן, ולבסוף נדאר[3].

נדאר התפרנס בדוחק מכתיבת מאמרים, סיפורים לעיתונים קטנים. הוא חי חיי בוהמה והיה די עני. חיי החברה, התמיכה ההדדית והאחווה, יחד עם הומור רב, עזרו לו לצלוח ימים אלו. במשך הזמן עבר לעבוד בכמה עיתונים מבוססים יותר, ושם פגש כמה מדמויותיו הנערצות, כמו אלכסנדר דומא ותאופיל גוטייה, ועוד רבים מעולם הספרות.

אחד מחבריו של נדאר היה אנרי מורז'ה, שהתפרסם בעקבות סיפורים שכתב, המחזה על החיים הבוהמיים, הידוע היום כאופרה של פוציני נכתב בשנים 1845-1846 המחזה התבסס על חייהם באותה התקופה.

ב-1845 נדאר פרסם את הספר הראשון, La Robe de Dejanira.

בשנת 1847 החל נדאר לצייר קריקטורות לעיתונים הומוריסטיים בהם עבד, כגון "לה סילואט" (La Silhouette), "רֶּוו קומִיק" (Revue comique) וה"פִּטי ז'וְּרנאל פּוּר רִיר" (Petit journal pour rire). הקריקטורה הייתה מדיום מתאים לאנרגיה המוגזמת של סגנונו, ולעינו החדה שתפסה בקלות מצבים פסיכולוגיים. הקריקטורה הייתה כלי חשוב להבעת עמדות הרפובליקאים בימי המונרכיה של יולי, בעידן בו הודקה הצנזורה על הבעת דעות.

נדאר יצר כמה "גלריות של אנשי-רוח", עם גוף קטן וראש גדול. לאחר תפיסת השלטון בידי נפוליאון השלישי ב-1851, וכינון הקיסרות השנייה, הודקה הצנזורה על העיתונים ולא ניתן היה לבקר או ללעוג לשלטון, מה שהותיר בידי הקריקטוריסטים טווח פעולה מצומצם, בעיקר ציור של אנשים מפורסמים.

"פנתאון נדאר"

לחצו לצפייה בהעתק של "פנתאון נדאר"

מתוך סדרות של קריקטורות כאלו הגה נדאר בשנת 1854 את הרעיון ל"פנתאון נדאר" שלו: ליתוגרפיה שתציג 1000 פורטרטים של ידוענים בני זמנו, בעיקר אמנים, שיהוו מראה של סצנת התרבות הצרפתית בצורה מפורטת הרבה יותר מכל גלריה, מוזיאון או אלבום ביוגרפיות. בשנים ההן, בהן העיתונות עסקה רבות במפורסמים אינדיבידואלים, בזמן בו התפיסה הרומנטית של האמן ההרואי קודמה על ידי תרבות ההמונים, וכאשר בפריז שלט פולחן אישיות, פרויקט של גלריית אישים דגולים היה הדבר הנכון בזמן הנכון.

הפקת ה"פנתאון" הייתה משימה אדירה ומורכבת, ודרשה פגישות עם אין ספור אישים להכנת הקריקטורות, עיבוד של תצלומים וציורים ישנים עבור אלו שלא יכלו להיפגש עמו, איסוף פרטים לביוגרפיות המקוצרות שנלוו לתחריט, וסידור כל הגיוון הפיזיונומי של הדמויות בטווח מעניין של הבעות ותנוחות.

נדאר ובני זמנו הבינו שהפנתאון יאשר וישמר בו זמנית את מעמדם התרבותי המרכזי של הנוכחים בו לדורות הבאים, ולכן רבים שיתפו עמו פעולה. אך ההפקה הייתה מורכבת ויקרה מדי עבורו, ולאחר שנתיים רק דף גדול אחד מבין הארבעה המתוכננים עמד בפני סיום; מצעד מתפתל של 250 אנשי הספר, בראשם ויקטור הוגו המוביל את החבורה אל פסלי ראש של שטובריאן, בלזק, פרדריק סולייה וז'ורז' סאנד, האבות המתים והאם הגדולה של התנועה הרומנטית בצרפת.

ההדפס זכה לתשבחות בפיהם של גוטייה וחברים נוספים, אך מחירו הגבוה (20 פרנק) הביא למכירות איטיות. בנוסף, אחד המצוירים חזר בו מהסכמתו להופיע בקריקטורה והביא עוד מצויר אחד לטעון שתמונתו פורסמה ללא אישורו. שר הפנים הצרפתי הורה בעקבות כך לאסור את מכירת ההדפס. נדאר החליט לבסוף לנטוש את הפרויקט לאחר השלמת רבע אחד בלבד מתוכו. למרות שה"פנתאון" שלו היה כישלון כלכלי, הוא זכה להצלחה תקשורתית, הפך לשיחת היום בפריז ופרסם את שם יוצרו בעיר.

אחיו של נדאר, אדריאן, ניסה את כוחו כצייר, אך שוכנע על ידי אחיו ללמוד צילום. אדריאן, אותו תיאר נדאר כנרגן, נרפה, תימהוני, רברבן ולא יוצלח במיוחד, החל ללמוד צילום אצל גוסטב לה גרה (Gustave Le Gray) ב-1853 ופתח סטודיו בסיוע כלכלי של האח, בשדרות דה קפוצ'ין האופנתיות. נדאר, שראה באיזו מהירות חדר אדריאן לעולם הצילום, החל לגלות עניין במדיום, והבין את יעילותו לפרויקט ה"פנתאון" שלו, עוד בטרם נטש אותו. למעשה, ניתן לומר שנדאר המיר את רעיון הפנתאון המצויר בפנתאון מצולם של בני זמנו המפורסמים והמוכשרים.

קריירת הצילום של נדאר

הסטודיו של נדאר, רחוב סן לזאר 1854-1860

הסטודיו של נדאר בשדרות קפוצ'ין מס. 35, עם שלט ענק בדמות חתימתו של נדאר תלוי על חזית הבניין. 1860
קריקטורה מאת אונורה דומייה של נדאר מצלם מהבלון הפורח שלו, עם הכיתוב: "נדאר, מרומם את הצילום למעלת אמנות", מאי 1862
נדאר, פורטרט עצמי בסל של כדור פורח (בסטודיו), 1865
הקטקומבות של פריז בתצלום של נדאר מתחילת שנות השישים של המאה ה-19, מהתמונות הראשונות שנעשו בעזרת תאורה מלאכותית
תצלום פוסטמורטם של ויקטור הוגו שצילם נדאר

ב-1854 התחתן נדאר עם ארנסטין קונסטנס לפברה טורנשון (1836-1909), נערה מבית בורגני שהביאה עימה נדוניה יפה. נישואיו היו שינוי בולט באורך חייו, מאינדיבידואליסט בוהמייני חופשי לגבר הנשוי לבורגנית. לאחר כישלון פרויקט ה"פנתאון" נותר נדאר בחובות, וארנסטין הייתה תקווה ליציבות ואמצעי לכיסוי חובות. ארנסטין סיפקה לנדאר בית יציב בו גידלו את בנם, פול. היא הייתה בת לוויה לאורך כל דרכו, סייע לו בחושיה העסקיים הטובים וניהלה את חשבונות העסק.

בעקבות אחיו, החל נדאר לקחת שיעורי צילום בעצמו, וב-1854 החל לעסוק בצילום כחובבן. הוא השתמש בסכום מהנדוניה כדי להסב חלק מביתו שברחוב סן-לזאר 113 לסטודיו לצילום פורטרטים, והקים חדר חושך בגינת הבית. הוא רכש מצלמה בעלת פורמט גדול במיוחד, שהפך לאחד מסימני ההיכר שלו, ועבד בשיטת הקולודיון החדשה, בגרסה המשופרת שלה שהמציא אדולף-אוגוסט ברטס (Bertsch). בעזרת לוח הקולודיון המהיר, ניתן היה לצלם בזמן קצר יחסית, תוך כדי שיחה עם המצולם, שהייתה הצד החזק של נדאר. השנים שבין 1854 ל-1855 מוגדרות כ"שלב החובבנות" של נדאר, אך פורטרטים רבים של אמנים מפורסמים שהיו ידידיו מתוארכים לתקופה זו.

ב-1854 פנה אדריאן אל אחיו בתחינה דחופה שיבוא לסייע לו להרים את עסק הצילום הכושל שלו. נדאר עבר לעבוד בסטודיו של אחיו, והשקיע שם לא רק את זמנו אלא גם כסף, ציוד צילום, קשרים, ואת שם העט שלו. בסתיו או חורף שנת 1854-1855 ביקש נדאר מהפנטומימאי שארל דברו (Charles Deburau), בנו של הפנטומימאי המפורסם ז'אן גספאר דברו (אנ'), להצטלם בדמות פיירו לסדרת תמונות של "ראשי הבעה" (têtes d’expression), שנועדו לשמש כפרסומת לסטודיו הדועך של אחיו, אדריאן. נדאר אף השיג מקום תצוגה לסטודיו בתערוכה העולמית של 1855, שם זכתה הסדרה במדליית זהב. קשה לשייך את התצלומים שנוצרו באותה תקופה במובהק לפליקס או לאדריאן. קשה גם לבסס כרונולוגיה מסודרת בעבודותיו, משום שנגטיבים רבים אבדו ונותרו רק הדפסים.

לאחר סדרת הצילומים של דברו רבו האחים, משום שאדריאן חש שפליקס המוצלח והדומיננטי משתלט אט אט על הסטודיו. תוך מספר חודשים, ברגע שהסטודיו חזר לתפקד, ביקש אדריאן מפליקס לעזוב את מה שראה כטריטוריה שלו, וב-16 בינואר 1855 נפרדו דרכיהם. באביב אותה שנה החליט ככל הנראה נדאר להפוך לצלם פורטרטים מקצועי. בינואר 1856 הקים את "החברה לצילום אמנותי נדאר". תכנון מוקפד וגאוני נדרש כדי להתאים את דירתו לדרישות הסטודיו. דירת הקרקע הישנה הוסבה לחדר קבלה; הגן שימש כסטודיו קיץ, שם דגמנו המצולמים באוויר הפתוח עם רקעים נשאים ורפלקטורים שהוצבו בידי אסיסטנטים בהוראות ידיים בלתי מורגשות של נדאר. חדרי עליית הגג שימשו כ-salle de pose אלטרנטיבי בעונות הקרות. סטודיו מגורים זה היה צנוע בהרבה מהסטודיו של אחיו.

ההשקעה הרבה של נדאר בסטודיו של אחיו יצרה בסופו של דבר בלבול באשר לזהות בעל הסטודיו שפעל בשדרות קפוצ'ין, בעיקר היות שאדריאן החל לחתום על תצלומיו בשם העט "נדאר הצעיר" (Nadar jeune). נדאר ביקש מאחיו שיחזיר חלק מהכספים שהשקיע, ושיחדל מלהשתמש בשמו, אך אדריאן סירב לבקשתו. נדאר הזועם הגיש תביעה משפטית נגד אחיו ב-1856, ובדצמבר 1857 פסק בית המשפט כי פליקס טורנשון הוא נדאר היחיד. אדריאן בשלב זה כבר לא היווה איום של ממש על פליקס, וללא שם העט שלו מצבו רק התדרדר. הקריירה של נדאר, לעומת זאת, הגיע לשיאה. הוא היה עיתונאי מפורסם, צייר קריקטורות מפורסם, דמות ציבורית ועכשיו גם צלם מפורסם. לבקשת האם הגוססת, שני האחים השלימו לצד מיטתה טרם מתה ב-1860. נדאר שילם את חובותיו של אחיו וקנה ממנו את ציוד הצילום שלו.

נדאר צילם חשובים מהיוצרים בתקופתו: שרה ברנר, הקטור ברליוז, ז'ורז' סאנד, אז'ן דלקרואה, אלכסנדר דיומא, שארל בודלייר וג'ואקינו רוסיני. נדאר היה בין הראשונים לצלם באור חשמל, 1861. הוא תמך בציירים האימפרסיוניסטים ראה אימפרסיוניזם שהיו מטרה ללעג רב באותה התקופה.

במשך 20 שנה שלאחר מכן נעשה נדאר לצלם המפורסם ביותר בצרפת. רוב הסופרים, הציירים והשחקנים החשובים התייצבו מול מצלמותיו. נדאר ניחן בהבנה, הוא אהד את מצולמיו והזדהה עימם. על אף הצורך בחשיפה ארוכה, הוא הצליח להנציח בתמונותיו קווי אופי במקום הדיוקנים המאובנים שהיו נפוצים בתקופתו. הוא שאף לתפוס את עולמם הפנימי של מצולמיו. הפורטרטים המוצלחים יותר היו אותם פורטרטים בהם נוצרה אינטימיות בין הצלם למצולם.

מה שאפיין את הסגנון שלו היה: פורמט גדול, שימוש ברקע חלק בלי אביזרים, אפקטים של הצללה, האיר צד אחד והצד השני היה אפל, שימוש בתלבושות. נדאר מנסה ליצור אווירה של חופש בזמן הצילום דבר שמאפשר למצולם להיות חופשי ובצילום יש הבעה טבעית. הטענה הייתה שבכל פורטרט יש משהו אחר-כלומר יוצאת דמות אחרת. נדאר היה קשוב וכשהמצולם היה נינוח נדאר היה מצלם.

הסטודיו של נדאר בשדרות דה קפוצ'ין 35, 1860 ואילך

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

בשנת 1860, כדי להגדיל את מספר לקוחותיו, נדאר החליט לעבור מהסטודיו ברחוב סן לזאר מספר 113. כאשר גוסטב לה גרה פינה את הסטודיו שלו בשדרות דה קפוצ'ין 35, שכר אותו נדאר בנוסף לחלל ענק סמוך ובשכר חודשי אדיר של 30000 פרנקים לשנה. נדאר לא שעה לתחינותיו של אחיו, שיחשוב מחדש על הוצאה כה גדולה שעלולה למוטט את העסק שלו, שכבר כך גובה מחירים מהגבוהים בשוק, ולאור העובדה ששוק לקוחותיו מוגבל, בסופו של דבר. כשהסטודיו נפתח ב-1861 חובותיו עמדו על 230,000 פרנק. נדאר נהנה להפגין את שמו שהושב אליו בלבד בשלט עצום המעוצב כחתימתו, שנתלה על חזית הזכוכית של הבניין וככל הנראה אף האיר בלילה. הסטודיו הפך להיות מקום מפגש של שחקנים, אמנים ואינטלקטואליים.

נדאר היה מבוקש מאד בזכות הפורטרטים שלו. בשלב מסוים השאיר נדאר את העבודה לצלמים שעבדו עבורו, דבר זה אפשר לו פחות לצלם ולעסוק בדברים אחרים. הוא פנה לכיוון של פיתוח מסחרי של הכארט דה ויזיט. בכך כמעט ונטש את צילומי הפורטרט ואת הפורמט הגדול 180/240 .

נדאר גם השכיר את הסטודיו לתערוכות. ובסטודיו זה התקיימה התערוכה הראשונה של הקבוצה שנקראה Impressionists אימפרסיוניסטים באפריל מאי 1874.

כדורים פורחים וצילום אויר

נדאר מצא מפלט מאפרוריות הסטודיו בפרויקט חדש, ששילב גם הוא, בדומה לצילום, פיתוחים מדעיים עכשוויים ודרש, בנוסף, גם אומץ ודמיון. הפעם ביקש לנצח את השמים. נדאר אהב כדורים פורחים מאז ילדותו. בשנת 1857 עלה לראשונה השמימה עם כדור פורח במטרה לצלם תמונות מהאויר, כשהוא מטפל בלוחות הצילום הרטובים שלו בתוך הסל של הכדור, ואולם, רק כשנה מאוחר יותר הצליח להפיק תצלומים כאלו, לאחר שהבין שהגז שבבלון פוגע בנגטיבים. ב-1858 הוציא פטנט על צילום אויר.

נדאר גילה שהכדור הפורח הוא כלי קשה מאוד לניווט ותוך זמן קצר הסיק שעל הכדור להיות כבד מהאוויר. למסקנה זו הגיעו כמה חוקרים לפניו, וב-1863 התכנסו תריסר מהם באטליה של נדאר במטרה לייסד את "האגודה לעידוד תנועה אווירית באמצעיות מכונות הכבדות מהאוויר" (Société d’Encouragement pour la Locomotion Aérienne au Moyen d’Appareils Plus Lourds que l’Air). נדאר עזר גם בייסוד מגזין בנושא, בשם Aeronaut.

בנוסף, החליט נדאר לבנות כדור-פורח עצום משלו, שיעזור בגיוס כספים ודעת קהל לבניית הליקופטר. היקפו של הכדור, שזכה לשם "הענק" (Le Géant) והושלם באוקטובר 1863, היה 45 מטר, והוא יכול היה לשאת תריסר איש. הפרויקט החדש, ושני הספרים שכתב אודותיו, הפכו את נדאר למפורסם בקרב הקהל יותר מכל פרויקט קודם אחר שלו. בטיסת הבכורה, שנערכה ב-4 באוקטובר, צפו כ-500,000 פריזאים (כשליש מאוכלוסיית פריז), שהצטופפו באזור שאן דה מרס בעיר[4].

נדאר היה הראשון שצילם תצלומים תת-קרקעיים בקטקומבות של פריז ונעזר לשם כך בפנסי חשמל פרימיטיביים שניזונו מסוללות.

נדאר ועימו עוד צלמים, הודאגו מן האופן בו נוצל בבתי הסטודיו הזולים תהליך הקולודיון הבלתי מוגן בפטנטים. בבתי סטודיו אלה הפיקו תצלומי דיוקן בעלי אכות ירודה בשיטת הסרט הנע.

נדאר נפגע כלכלית בזמן המלחמה ב-1870 גם כי סיפק את שירותי הבלון למטרות דואר ומעקב. בתקופה זו החל לצלם עם פחות תשומת לב לכל תצלום.

ב-1885 החזיר לעצמו את עושרו הכלכלי ומשנת 1887 בנו פול נדאר (1856-1939) החליף אותו בסטודיו. בנו המשיך את דרכו ברוח אחרת לכיוון של פורטרטים זוהרים ומלאכותיים.

ב-1891 יסד נדאר את journal paris photographe ונתן לבנו פול לנהל אותו

נדאר היה חלוץ במספר שדות נוספים מעבר לצילום הפורטרטים. בצילום מהאוויר צילומים שביצע מבלונים השונים שהיו לו. נדאר פיתח את השימוש בצילומים במערות הקבורה ובתעלות הביוב בפריס על ידי שימוש במנורות חשמל או מנורות הפועלות על בטריות. הניסיונות הללו לוו במחקר ולימוד של microphotography של צילומי snap באור מלאכותי ובשימוש במגנזיום וכן ניווט אווירי. נדאר פרסם את הראיון המצולם הראשון, בו ראיין את מישל שוורל לרגל יום הולדתו המאה. הראיון והתצלומים הופיעו בעיתון ז'ורנל אילוסטרה ב-1886.

ב 1899 פרסם נדאר את זכרונותיו Quand j'étais photographe ("כשהייתי צלם") .

נדאר שהה במרסיי מ-1895-1904 וגם פתח שם סטודיו.

נדאר מהווה את אחד הצלמים המרכזיים בתולדות הצילום, יצר גישה בצילום פורטרטים המבוססת על קשר ישיר עם המצולם, הבנה פסיכולוגית המתייחסת להכרותו של הצלם את המצולם ויצירת אוירה המאפשרת למצולמים להביע את אופיים, דבר שבא לידי ביטוי בצילום. נדאר היה חלוץ בהתאמה טכנית ובהגנה ובפיתוח תחום הצילום. הנגטיבים של צילומי נדאר נמצאים ב-Caisse Nationale des Monuments Historiques et de Sites בפריז.

נדאר נפטר ב-1910 ונקבר בבית הקברות פר לשז שבפריז.

הפורטרטים של נדאר

הסטודיו ברחוב סן לזאר 1854-1860

הסטודיו בשדרות דה קפוצ'ין

לקריאה נוספת

  • Maria Morris Hambourg, Francoise Heilbrun and Paul Neagu (1995). Nadar, New York: the Metropolitan Museum of Art
  • Roger Greaves, (1980) Nadar ou le Paradoxe vital, Flammarion, Paris

סרטים

  • Nadar photographe, film réalisé par Stan Neumann, le Musée d'Orsay, la SEPT-ARTE, les Films d'ici, Réunion des Musées Nationaux, 1994, 26' (VHS)

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פליקס נדאר
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: נדאר

הערות שוליים

  1. ^ "A Portrait of Nadar", Morris Hambourg, Maria, Francoise Heilbrun and Paul Neagu (1995). Nadar, New York: the Metropolitan Museum of Art, p.3
  2. ^ "A Portrait of Nadar", Ibid. p.5
  3. ^ "A Portrait of Nadar", Ibid. p.5-6
  4. ^ ראו: קינג, רוס, משפט פריס, המצאת דביר, 2010, עמ' 128.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28340821נדאר

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=נדאר&oldid=1345385"