פיהררבונקר

Führerbunker
	תמונה מ-1947 של הכניסה האחורית לבונקר, לפני שהסובייטים פוצצו את האתר
מידע על המבנה
סוג	בונקר
מיקום	ברלין, גרמניה הנאצית
תקופת הבנייה	1936–1943 (כ־7 שנים)
תאריך הריסה	1947
מתכנן	אלברט שפר
מצב	נהרס לחלוטין
קרבות	מלחמת העולם השנייה

הפיהררבונקר (בגרמנית: Führerbunker; קרי: הבונקר של הפיהרר) היה בונקר הפיקוד הראשי והאחרון של אדולף היטלר, הפיהרר והקנצלר של גרמניה הנאצית בשנים 1933–1945 בברלין. היטלר שהה בבונקר מ-16 בינואר 1945 ועד להתאבדותו ב-30 באפריל 1945. אתר הבונקר היה נמצא במרחק הליכה של כ-15 דקות לערך מתחנת הרכבת התחתית של כיכר פוטסדאם והיה נמצא בגינה של לשכת קנצלר הרייך, בה היטלר השתמש במהלך שלטונו כקנצלר.

בנייה

בונקר הקנצלר של הרייך, שהוקם מתחת ללשכת קנצלר הרייך נבנה תחילת כמקלט זמני לתקיפות אווירות עבור היטלר, שלמעשה, בילה מעט מאוד זמן בברלין לאורך רוב המלחמה. ההפצצות ההולכות והנשנות של צבאות בעלות הברית על ברלין הובילו את הגרמנים להפוך את המקלט לבונקר קבוע. הבונקר היה נמצא בעומק של כ-17 מטר מתחת לחצר לשכת קנצלר הרייך ובנייתו הושלמה בשנת 1943. המתחם כלל שני מקלטים, הוורבונקר (הבונקר העליון) שבנייתו הושלמה ב-1936 והפיהרר בונקר, שהיה ממוקם 2.5 מטרים מתחת לוורבונקר ובנייתו הושלמה ב-1944, הבונקרים היו מחוברים באמצעות גרם מדרגות ישיר והיה ניתן לסגור אותם ולהפרידם באמצעות מחיצת פלדה. הגג של הפבונקר היה עשוי בטון בעובי של כמעט 3 מטרים בטון וכ-30 החדרים הקטנים שהיו בו היו מוגנים על ידי כ-4 מטרים של בטון. אבזור מגורי הפיהרר הושלם בפברואר 1945, מספר שבועות לאחר שהיטלר עבר להתגורר במקום. הפיהררבונקר נבנה על ידי חברת הוכטיף כחלק מתוכנית נרחבת של בנייה מערכות תשתית תת-קרקעית בברלין שהחלה עוד ב-1940.

בירידה לפיהררבונקר עצמו (הקומה התחתונה), היה מסדרון ארוך עם סדרה של חדרים מכל צד. החדרים הימנים היו חדרי גנרטור, אוורור ודברים נוספים ובצד שמאל היו חדר השינה של אווה בראון, חדר מנוחה של היטלר, שהוביל למשרדו של היטלר ולחדר השינה שלו. על הקיר במשרדו של היטלר היה תלוי דיוקן גדול של פרידריך השני, מלך פרוסיה, שהיה אחד מגיבוריו של היטלר. בסמוך למשרדו של היטלר שכן חדר המפות של היטלר.

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה

היטלר עבר להתגורר בפיהררבונקר ב-16 בינואר 1945, אליו הצטרפו מזכירו האישי, מרטין בורמן, בת זוגו, אווה בראון, יד ימינו ושר התעמולה, יוזף גבלס. אשתו של גבלס, מגדה גבלס וששת ילידיהם התגוררו בחלק העליון של הבונקר - הפורבונקר. שניים או שלושה תריסרי צוותי רפואה, מינהלה וצבא שהו בבונקר בזמן נתון, בהם מזכירותו של היטלר, טראודל יונגה, שומר הראש של היטלר, רוכוס מיש ואנשים רבים נוספים. תחילה, היטלר היה עוזב את הבונקר דרך מעבר ללשכת קנצלר הרייך, שם היה מכנס ועידות צבאיות עם עדכוניים יומימיים, ולאחר מכן היה חוזר לבונקר לקראת הלילה. לאחר מספר שבועות שהתנהל ככה, היטלר עזב את הבונקר רק לעיתים רחוקות, מלבד טיולים קצרים שעשה בגן לשכת הקנצלר עם כלבתו, בלונדי. בעקבות הצוותים הרבים ששהו בו, הבונקר היה צפוף והאווירה בו העיקה מאוד על היטלר ואנשיו. היטלר נשאר בעיקר במפלס התחתון, שם היה שקט יותר ויכל לישון. ישיבות צבאיות התקיימו לאורך רוב הלילה, לעיתים עד לפנות בוקר. ב-16 באפריל החל הקרב על ברלין ובעקבות כך ב-20 באפריל, ביום הולדתו ה-56, היטלר יצא בפעם האחרונה בחייו למעל האדמה, שם העניק את צלב הברזל לנערים לחיילי הנוער ההיטלראי.

היטלר הכחיש את המצב הקשה ותקע את תקוותיו ביחידות שהיו תחת פיקודו של גנרל הואפן-אס-אס פליקס שטיינר. ב-21 באפריל, הורה היטלר לשטיינר לתקוף את יחידות הצבא האדום המקיפות את העיר באחד מהמבלט הצפוניים. כמו כן, היטלר הורה לארמייה התשיעית, מדרום-מזרח לברלין, לתקוף צפונה בהתקפת מלקחיים^[1]^[2]. באותו ערב הגיעו טנקי הצבא האדום לפאתי ברלין. להיטלר נאמר בוועידת המצב שלו שנערכה ב-22 באפריל שכוחותיו של שטיינר לא זזו, והוא נתקף זעם שהבין שהמתקפה לא עומדת להתבצע. הוא הכריז בגלוי בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה שהמלחמה אבודה והוא האשים את הגנרלים שלו. היטלר הודיע לאנשיו שהוא יישאר בברלין עד הסוף ואז יתאבד. רוב אנשי הצוות ששהו בבונקר כבר עזבו אותו ב-22 וב-23 באפריל, לפני כיבושה של ברלין על ידי הצבא האדום.

ב-23 באפריל, מינה היטלר את הגנרל הלמוט ויידלינג, שהיה מפקד קורפוס הפאנצר ה-56 (שהיה חלק מהארמייה התשיעית) למפקד ברלין. הצבא האדום שיפר את אחיזתו ביעדים רבלין בברלין עד ה-25 באפריל, למרות הפקודות שניתנו מהפיררבונקר. לא היה סיכוי שההגנה הגרמנית תוכל לעשות דבר מלבד לעכב את כיבוש העיר. היטלר זימן את פילדמרשל רוברט ריטר פון גריים שטס חד עם הטייסת הנאצית, האנה רייטש ממינכן לברלין כדי לקבל לידיו את הפיקוד על הלופטוואפה, במקום הרמן גרינג שהואשם בבגידה בהיטלר ובמדינה בעקבות ניסיון הפיכה נגד היטלר.

ב-28 באפריל הרמן פגליין, שהיה אחד ממקורביו של רייכספיהרר אס אס, היינריך הימלר, פגליין ברח מהבונקר בלווית שני לוחמים מדיוויזיית הלייבשטנדרטה. כשגברו חשדותיו הוא שלח פלוגת אנשי אס אס חמושים לנסות למוצאו. אנשי הפלוגה מצאו אותו נח בביתו שברובע שרלוטנבורג בברלין, שהצבא האדום עמד לכובשו, בעודו מתכוון להימלט לשוודיה או לשווייץ. משהוחזר ללשכתו של היטלר, ניטלה ממנו דרגת הגנרל והוא הושם במעצר. ניסיונו של פגליין לערוק עורר מיד את חשדו של היטלר גם לגבי הימלר, שנעדר גם הוא מברלין עוד מבוקר אות היום. להיטלר הגיע ידיעה ידיעה שנקלטה משידורי ה-BBC על ידי תחנת האזנה של משרד התעמולה, כי הימלר מנהל משא ומתן סודי עם הרוזן השוודי פולקה ברנדוט על כניעת כוחות גרמניה במערב לכוחותיו של הגנרל האמריקאי דווייט אייזנהאואר. היטלר, שלא הטיל ספק מעולם בנאמנותו המוחלטת של הימלר השתולל מזעם, ולאחר מכן שקע למשך זמן מה בעלפון חושים. לכך נצטרפה ידיעה נוספת שהגיעה לבונקר, כי הצבא האדום נמצא במרחק של גוש בניינים אחד מן הבונקר, וקרוב לוודאי שיכבוש אותו בבוקר ה-30 באפריל. היטלר החליט לשים קץ לחייו, נשא את אווה בראון לאישה, וערך את צוואתו הפוליטית. בצוואתו ציווה היטלר כי "לפני מותי אני מגרש מן המפלגה וכן מכל משרותיו הממלכתיות את הרייכספירר של האס.אס. ושר הפנים לשעבר, היינריך הימלר".

ב-29 באפריל, קצת אחרי השעה חצות, התחתן היטלר עם בת זוגו, אווה בראון בטקס אזרחי קטן בה נכחו מזכירותיו של היטלר ונאמנים נוספים. לאחר מכן, היטלר לקח את מזכירתו, טראודל יונגה והכתיב לה את צוואתו האישית והפוליטית והצוואה נחתמה ב-04:00 בבוקר של אותו יום. לאחר מכן היטלר הלך לישון בפעם האחרונה בחייו. באחר הצהריים של אותו היום, קיבל היטלר דיווח כי בן בריתו, מנהיג איטליה הפשיסטית, בניטו מוסוליני, הוצא להורג על ידי פרטיזנים. מוסוליני נתלה מגג תחנת דלק בעיר ושם התעללו אנשים רבים בגופותו. מאורעות אלה חיזקו ככל הנראה את נחישותו של היטלר לא לאפשר לו ולרעייתו לשמש מופע ראווה, כפי שכתב בצוואתו.

ב-30 באפריל, ב-02:30 הופיע היטלר במסדרון, בו חיכו לו כ-20 אנשים, רובם נשים, ונפרדו ממנו. הוא עבר מאחד לשני, לחץ את ידם ונכנס חזרה לחדרו. בצהריים של ה-30 באפריל 1945 נפרדו היטלר ואווה מצוות הבונקר ומאנשים נוספים כגון מרטין היידגר, יוזף גבלס, המזכירות השונות ומספר קציני צבא. מיד לאחר מכן הסתגרו השניים בחדר. היטלר ירה בראשו, ובראון בלעה גלולת רעל. גופותיהם של השניים הושלכו אל תוך בור שיצר פגז בחצר לשכת הקנצלר, שהייתה בטווח התותחים הסובייטים. נהגו של היטלר, אריך קמפקה, שפך על הגוויות שלהם מעט בנזין, והגופות נשרפו, כשמסביבם עומדים מספר קצינים נאצים ומצדיעים במועל יד, בטרם ייכנסו בחזרה לבונקר כדי להימלט מן ההפגזות.

אחרי מלחמת העולם השנייה

ממשלות ברית המועצות וגרמניה המזרחית ניסו לפוצץ ולהשמיד את הבונקר, ללא הצלחה, בשנים 1947 ו-1959 בהתאמה. חדרים ומעברים שהתגלו במהלך עבודות בנייה במקום הושמדו או נאטמו. במטרה למנוע את הפיכתו של אזור הבונקר למוקד נאו-נאצי - האתר לא סומן במשך שנים רבות, ונבנה בו מגרש חנייה.

פוליטיקאים ודיפלומטים רבים ביקרו במתחם הבונקר בימים ובחודשים שלאחר תום המלחמה, כך למשל, ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, וינסטון צ'רצ'יל ביקר בבונקר ב-14 ביולי 1945. בדצמבר 1945, הסובייטים התירו לנציגי בעלות הברית לבצע חקירה מוגבלת של שטחי הבונקר. שני נציגים מכל אומה צפו בכמה גרמנים חופרים באדמה שמסביב לאזור הבונקר, בין באזור שבו הוצאו את שרידי גופתו של היטלר מהקבר, כמו כן במהלך החפירה נמצאו שני כובעים שזוהו ככובעים של היטלר, בגד תחתון עם ראשי התיבות של אווה בראון. הנציגים תכננו להמשיך בעבודות, אך כשהגיעו למחרת בבוקר, פגש אותם שומר חמוש של הנ.ק.ו.ד. והאשים אותם בהוצאת מסמכים מהקנצלרית, הסובייטים הכחישו את המקרה אך סירבו בתוקף לאפשר חקירה נוספת באזור הבונקר במשך שנים רבות.

ב-8 ביוני 2006, במהלך ההכנה למונדיאל 2006, שאיתם ציפו הגרמנים להגעתם של מיליוני תיירים לאתרים ההיסטוריים של העיר, הותקן לוח מידע שסימן את מיקומו של הפיהררבונקר. הלוח, כולל תרשים סכמטי של הבונקר. רוכוס מיש, שהיה הבן האדם האחרון שעדיין היה בין החיים ושהה במהלך המלחמה בבונקר בזמן התאבדותו של היטלר, השתתף בטקס.

הבונקר בתרבות

הסרט הגרמני "הנפילה" (2004) עוסק בימים האחרונים של היטלר ואנשיו בבונקר, ומתאר את ההתרחשויות לפני נפילת ברלין, התאבדות ראשי המשטר וכניעת גרמניה הנאצית.

גלריה

תרשים משוחזר של קומת הבונקר העליונה (פורבונקר)
תרשים משוחזר של קומת הבונקר התחתונה (פיהררבונקר)
מבט על מרכז האתר בו היה בעבר הפיהררבונקר
שלט המתאר את הבונקר. קודם לכן לא היה כל ציון במקום.
דגם תלת־ממדי של הבונקר וסביבתו הקרובה
מכשיר הטלפון שנלקח על ידי הווטרן גריגורי דונאייבסקי מהבונקר ב־3 במאי 1945. מוצג במוזיאון הווטרנים שבנשר.