פומפאו פברה
| תרומות עיקריות | |
|---|---|
| יצירת תקן ספרותי חדש ללשון הקטלאנית |
פומפאו פברה אי פוק (בקטלאנית: Pompeu Fabra i Poch; ) הוא בלשן ומילונאי קטלאני, הדמות המרכזית בקביעת התקן הספרותי של השפה הקטלאנית בתחילת המאה ה-20.
חייו
נעורים
פברה נולד בשנת 1868 בעיירה גראסיה (סופחה לברצלונה בשנת 1897). הוא היה הצעיר מבין שלושה עשר או ששה עשר ילדים, אם כי מלבד פברה עצמו הגיעו רק עוד שתי בנות לגיל הבגרות.[1] אביו ז'וזפ פברה אי רוקה (Josep Fabra i Roca) היה איש ציבור שהחזיק בדעות רפובליקניות וליברליות ומ־1868 היה ראש העיר של גראסיה. בתקופות של רדיפות נגד רפובליקנים אף נאסר.[2]
בתי הספר בקטלוניה בתקופת ילדותו של פברה התנהלו בספרדית, אף־על־פי שמורים רבים היו בעצמם קטלאנים. קטלאנים קראו וכתבו בדרך כלל בספרדית[3] וכתיבה בקטלאנית הייתה נחלתם של מלומדים מעטים ושמרנים למדי, בעיקר בהקשר של תנועת הרנאישנסה, התחייה הלאומית הקטלאנית, והם עסקו בעיקר ביצירה עצמה ולא שאפו להפיצה בציבור.[4] כאשר היה בן חמש עשרה, רצה פברה לכתוב מכתב לאחייניו. כהרגלו התחיל לכתוב בספרדית – "Queridos sobrinos..." ("אחייניי האהובים") ואז נעצר והבין שהמילה הספרדית שהוא כותב – sobrinos (אחיינים) – היא לא המילה שהוא חושב – nebots. הוא קרע את הדף וכתב את המכתב כולו בקטלאנית, אף־על־פי שמעולם לא למד את כללי הכתיב של השפה הזאת והיה צריך לנחש איך כותבים את המילים. אביו הופתע לטובה מהדבר ושניהם החליטו שמאותו יום ינהלו את התכתבויותיהם רק בקטלאנית.[5]
מעבר מהנדסה וכימיה לעיסוק בלשון
בתום הלימודים בבית הספר פברה למד כימיה והנדסת מכונות, אך עניינו בבלשנות לא פסק ובהדרגה הוא התעמק בלימוד עצמי של פילולוגיה ונחשף לתנועות קטלאניות לאומיות. משנת 1890 פרסם במסגרת כתב העת ל'אבנס (L'Avens), שבו היו שותפים גם ז'אומה מאסו וז'ואקים קאזס, מספר מאמרים שבהם הציע לבצע רפורמה בכללי הכתיב של קטלאנית. כתב העת עצמו אימץ בהדרגה את כללי הכתיב שהציע פברה ואף שינה את הכתיב של שמו ל־"L'Avenç".[6]
מ־1902 עד 1912 חי בבילבאו ועבד שם כמרצה לכימיה. באותו זמן המשיך לעסוק בבלשנות קטלאנית, ואף שהיה אוטודידקט בנושא בלשנות, זכה בתחום הזה למוניטין רב עד כדי כך שהנשיא הראשון של קטלוניה האוטונומית, אנריק פראט דה לה ריבה, הזמין אותו לנסח את הכללים הנורמטיביים האחידים החדשים לכתיבת השפה. בעקבות כך חזר לקטלוניה והוציא את ספר הדקדוק הראשון של השפה הקטלאנית שדגל בגישה בלשנית מתארת, כלומר תיאור של השפה המדוברת כמו שהיא ולא רק קביעת כללים לדיבור נכון. הוא גם נמנה עם מייסדי המחלקה הפילולוגית של המכון ללימודים קטלאניים ובשנת 1917 מונה לנשיאה.
בעבודתו הבלשנית נמנע פברה באופן שיטתי מלקבוע שאחד מהלהגים של קטלאנית יהיה הלהג התקני המחייב, והתייחס לנורמות הקיימות של ולנסית, וללהגים של קטלוניה המערבית ושל האיים הבלאריים כאל נורמות מקובלות באזוריהן ונתן להן ביטוי גם בכללי הכתיב שהציע. זאת, בין היתר, כדי לא לפגוע במסורת הספרותית של אזורים אלה, שמהם הגיעו יוצרים חשובים כגון ז'ואנוט מרטורל וז'ואן אלקובר.[7]
ניסוח כללי השפה הקטלאנית התקנית
פברה עמד בראש הצוות לניסוח כללי הכתיב האחידים, שפורסמו ב־1913 והתבססו באופן חלקי על ההצעות שפברה פרסם בל'אבנס. על אף ההתנגדות מצד כמה אנשי ספרות שמרנים מחד, ותומכים בהיצמדות המֵרַבִּית לשפת דיבור של ברצלונה מאידך, פברה פעל להפצת "הנורמות האורתוגרפיות" (Normes ortogràfiques) ובשנים שלאחר 1913 הן התקבלו בהדרגה על ידי בתי הוצאה רבים בקטלוניה ובאיים הבלאריים. ב־1931 אומצו הנורמות על ידי האקדמיה לספרות יפה של ברצלונה; ב־1932 התקבלו גם בוולנסיה, עם תיקונים בהתאם להגייה המקומית שכונו "נורמות קסטליו" (Normes de Castelló); לבסוף, ב־1934, התקבלו הנורמות על ידי מוסד התרבות הקטלאני השמרני ביותר – תחרות השירה היוקרתית "משחקי הפרחים".
לאורך שנות ה-20 וה-30 המשיך לפרסם עבודות מדעיות בנושא הלשון הקטלאנית. בשנים 1919–1920 החל לפרסם בעיתון "לה פובליסידד", שיצא לאור בברצלונה בשפה הספרדית, סדרה יומית של מאמרים לציבור הרחב בשם "שיחות פילולוגיות" (Converses Filològiques), שבהם נימק את החלטותיו בנושא הדקדוק והכתיב והסביר לציבור דוברי השפה את החלקים הקשים של הדקדוק הקטלאני. ב־1922 העיתון נרכש על ידי מפלגת "פעולה קטלאנית" (Acció Catalana), שמו שונה ל"לה פובליסיטט" ושפתו הפכה לקטלאנית ופברה חזר אליו והמשיך לפרסם סדרה נוספת של "שיחות פילולוגיות" עד שנת 1928. למרות הרמה העממית של המאמרים, הם יצאו לאור מחדש בספר במספר מהדורות והגיעו עם הזמן למעמד של אסופת מידע חשובה ביותר בנושא הלשון הקטלאנית.[8]
בעקבות עבודתו לתקינת השפה הקטלאנית ולהעלאת מעמדה הציבורי והתרבותי פברה זכה להכרה ואהדה עממית וכונה "el Mestre" – "המורה". בשנת 1921 מונה לנשיא המכון ללימודים קטלאניים. בשנת 1932 השלים את הוצאת המילון הכללי של הלשון הקטלאנית, שהפך למילון הנורמטיבי הרשמי של המכון.
הפשיזם הספרדי התייחס לתנועה לתקינת הלשון הקטלאנית כאל לאומנות בדלנית אשר מסכנת את ספרד וכינה אותה "פבריזם" ("fabrismo"). מייסד התנועה הפשיסטית הספרדית חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה, בנו של מיגל פרימו דה ריברה, גינה בחריפות את הפעילות של פברה: "הנשמה הקטלאנית, חזקה ופשוטה, מולאה ברעל. אינטלקטואלים יבשים כופים עליה שפה שנוצרה במעבדה, עם נורמה קשיחה שמטרתה לסלק ממנה כל דמיון לקסטליאנית".
גלות ומוות
בשנת 1939, לאחר ניצחון הלאומנים בראשות פרנסיסקו פרנקו במלחמת האזרחים בספרד, נמלט פברה לצרפת. הספרייה הפרטית של פברה הושמדה בטקס שריפת ספרים ברחובות בדלונה, העיר שהתגורר בה באותו הזמן.[9]
בצרפת פברה המשיך את עבודתו הבלשנית. הוא ערך מחדש את ספר הדקדוק הקטלאני שלו, שיצא לאור ב־1956. ב־1946 עמד בראש משחקי הפרחים שנערכו במונפלייה. בשנת 1948, כאשר חש שמותו קרב, נסע לאנדורה כדי שיוכל לכתוב את צוואתו בקטלאנית,[9] שהייתה השפה הרשמית של המדינה הזעירה. פברה מת בעיר פראדה בחג המולד באותה שנה. הסופר והעיתונאי ז'וזפ פלה כתב בהספדו על פברה:
מותו היה היעלמותו של הקטלאני החשוב ביותר של זמננו. פברה היה הקטלאני החשוב ביותר של זמננו משום שהיה האזרח היחיד של הארץ הזו, בעידן הזה, שלאחר שהציב מטרה מוגדרת ציבורית וכללית, עבד כדי להשיג אותה באופן מפורש שאינו מעורר ויכוח. במובן הזה אין איש עוד שהיה יכול להידמות אליו. גורלו של פברה היה ייחודי, רב תהילה, בלעדי.
מורשת
לאחר נפילת השלטון הפרנקיסטי פברה חזר להיות אחת הדמויות הנערצות בהיסטוריה של העם הקטלאני בעת החדשה. על שמו קרויה אוניברסיטת פומפאו פברה בברצלונה ומוסדות אחרים. המכון ללימודים קטלאניים החל בשנת 2005 להוציא מחדש את כל כתבי פברה בתשעה כרכים.[11] ספרים ומאמרים על הביוגרפיה והפעילות של פברה נכתבו על ידי חוקרים רבים, בהם מילה סגארה, ז'וזפ מיראקלה, ז'וזפ פלה, אסתר פרנקזה, גבריאל ביבילוני, ואחרים.
ממשלת קטלוניה (ז'נרליטט) הכריזה על שנת 2018 כ"שנת פברה",[12] ומוסדות תרבות קטלאניים ציינו אותה באירועים ובהוצאת ספרים חדשים על חייו ופעילותו.
בשל הקשר החזק עם פברה, העיר בדלונה הקדישה מספר מקומות לזכרו.
התקיימה תערוכה אשר מוקדשת למהנדס הפילוסוף המהולל, בין ה -20 באוקטובר ל -20 בנובמבר 2010 במרכז אספאי בטוליה. פומפאו פברה, שפה להכל ולכולם, מחבר את שלושת עם הקונספטים "שפה, פברה ובדלונה", בצורה כזו שכל קונספט יאזן את המשקל של האחרים.
מקומות בולטים אחרים הם אנדרטת אומניום תרבותי בפומפאו פברה לרגל חגיגות ה-17 הפופולריות של תרבות פומפאו פברה. חגיגות אלה הן דוגמה נוספת לדרישתם המתמשכת של אזרחי בדלונה, מתוך הכרה בדמותו של המאסטר, בכבוד עבודתו ובזיכרון שהשאיר פומפיאו פברה בעיר.
לרגל הגעתו של קו 2 (L2) של הרכבת התחתית לבדלונה ושיפוץ הכיכר המרכזית שבה יש את הרכבת התחתית, המגזר חשוב של החברה האזרחית בדלוניה הפעיל מחדש את הדרישה לכבד את מאסטר תוך הטבלת שמו הן בתחנת המטרו והן בכיכר המרכזית החדשה של העיר. עם השותפות של המוסדות, אבל מעל לכל הודות ללחץ של החברה האזרחית, היום תחנת המטרו והכיכר נקראות על שמו של "פומפאו פברה". ערים אחרות מקדישות גם שטחים ציבוריים לזכרו של הבלשן, כמו במקרה של סבדל בכיכר או פאלפרוגל בשדרה.
לאחרונה אנו יכולים למצוא לוח הנצחה שהונח על ידי עריית בדלוניה, בשנת 2010, שמזכיר לנו מה היה הבית האחרון של פברה בעיר.
חברת החשמל מקדישה חללים לאלו שהיוו את אחד משבעת המייסדים של המחלקה הפילולוגית בשנת 1911. אנו מוצאים, למשל, את מרחב פומפאו פברה, הכולל מדגם של חומרים הקשורים למאסטר מהארכיון של המוסד של לימודים קטלניים, המבקשים לשקף את הקשר בין פברה לבין המוסד ואת תרומתו היקרה לשפה הקטלאנית. כמו כן, אנו מוצאים את קרן "פומפיאו פברה" של ג'ורדי מיר, המורכבת מ-1,535 אוגדות דפוס, כאשר כל החומר הנ"ל מקוטלג ומוזמן במשרדי חברת החשמל.
ביבליוגרפיה
- Mila Segarra, Pompeu Fabra. Editorial Empúries, Barcelona, 1991
- Josep Miracle, Pompeu Fabra. Editora Delos-Aymà, S. L., Barcelona, 1968
קישורים חיצוניים
- Pompeu Fabra i Poch, באתר האנציקלופדיה הקטאלנית הגדולה (בקטאלנית)
- campanya lingüística de L'Avenç, באתר האנציקלופדיה הקטאלנית הגדולה (בקטאלנית)
- La Renaixença i les Normes de Pompeu Fabra, באתר האנציקלופדיה הקטאלנית הגדולה (בקטאלנית)
- אודות פומפאו פברה באתר המכון ללימודים קטלאניים (בקטלאנית)
- Qui era Pompeu Fabra? באתר אוניברסיטת פומפאו פברה (בקטלאנית)
BioCast - אלף אישים באלף שניות: פומפאו פברה, באתר iCast, 12 במאי 2011
הערות שוליים
- ^ Segarra 1991, 12
- ^ Segarra 1991, 13
- ^ Segarra 1991, 19-23
- ^ la Renaixença, באתר האנציקלופדיה הקטאלנית הגדולה (בקטאלנית)
- ^ Miracle 1968, 103; Segarra 1991, 28
- ^ Segarra 1991, 44
- ^ Gramàtica de la llengua catalana – descriptiva, normativa, diatòpica, diastratica, Antoni M. Badia i Margarit. Edicions PROA, Barcelona, 1995. עמ' 68.
- ^ Segarra 1991, 106-107
- ^ 9.0 9.1 Fabra: contra l’oblit, Pere Martí i Bertran, La Fura-Informatiu de l'Alt i el Baix Penedès, 27 novembre/3 desembre 1998, pg. 9-10 (בקטלאנית)
- ^ Josep Pla - Pompeu Fabra מאמר לזכרו של פברה מאת ז'וזפ פלה (בקטלאנית)
- ^ L'obra de Pompeu Fabra, vilaweb.cat (בקטלאנית)
- ^ Direcció General de Política Lingüística, Any Pompeu Fabra, Llengua catalana (בקטלאנית)
30700154פומפאו פברה