לדלג לתוכן

אסופי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית

אסופי הוא קטן שנמצא נטוש ברחוב ולא ידוע מי הם הוריו. על תינוק כזה יש חשש שמא ננטש מחמת שהוא ממזר, ומשום כך הוא פסול חיתון מדרבנן. אמנם אם נראה על פי מראהו, מיקומו או הוכחות אחרות שמטרת נטישתו לא הייתה כדי להשאירו למות, הוא מותר לבוא בקהל[1].

דינו

מדאורייתא

על פי דיני התורה אסופי מותר לבוא בקהל, למרות שיש חשש שמא הוא ממזר, משום שנאמר[2] ”לֹא יָבֹא מַמְזֵר”, ומשמע שרק ממזר ודאי אסור לבוא בקהל, אך ספק ממזר מותר[3]. מאידך, האסופי מותר לשאת ממזרת, כי בהמשך הפסוק נאמר ”בִּקְהַל ה'” וגם כאן יש לפרש "קהל ודאי" ולא ספק, ומי שייתכן שהוא ממזר ואינו "קהל ודאי" אין איסור.

מותר לאסופי להתחתן עם כל אשה כשרה ואין חוששים שישא בטעות את אחותו, כי זה תרחיש לא סביר, או כי מקרה של אסופי אינו מצוי ולכן חכמים לא גזרו על כך[4].

מדרבנן

חכמים החמירו בפסולי יוחסין, ואסרו על ספק ממזר לבוא בקהל[5] ולישא ממזרת, והאפשרות היחידה שלו היא לשאת גיורת או שפחה כנענית משוחררת, ובמקרה כזה על צאצאיו יהיה דיני "אסופי" כי הצאצאים מקבלים את מעמדו של ההורה היותר פגום[6].

באסופית

התנאים והאמוראים נחלקו האם אסופי מותר לשאת אסופית, דעת רבי אליעזר[7] ורב[8] שאסורים להתחתן, כי ייתכן שהוא ממזר והיא לא או להיפך, אך לדעת שמואל[9] הדבר מותר.

להלכה פסקו הרמב"ם[10] והשולחן ערוך[11] שאסופי אסור לשאת אסופית.

סימני האסופי

[דרושה הבהרה]תינוק שנמצא בשוק אינו בחזקת אסופי, מלבד במקרה שמוכח שלא חסו על חייו[12].

תינוק שאינו מוגדר כאסופי, אינו מוגדר כ"פסול חיתון" ומותר להתחתן עם כל יהודיה כשרה, ולמרות שלא ידוע מי הוריו לא חוששים שישא את אחותו[13].

ספק גוי

נמצא בעיר שרובה נכרים

אסופי שאינו מהול[14] שנמצא בעיר שרובה גויים, מחזיקים אותו לנכרי[15], אבל אם קידש אשה הוא צריך לגרשה כדין בגלל האפשרות שמא הוא יהודי וחלו הנישואין[16].

אם האסופי התגייר, לדעת הרמב"ם דינו כאסופי רגיל[17], וכן פסק השולחן ערוך[18]. ולדעת הראב"ד[17] דינו כגר רגיל.

נמצא בעיר שרובה ישראל

אסופי שנמצא בעיר שרובה ישראל, דינו כישראל[19], אבל ההורגו אינו חייב מיתה[20]. וכן אם שורו התם נגח שור של ישראל, הוא חייב נזק שלם, בשונה משור תם של ישראל שמשלם רק חצי נזק, כי הכלל בממון הוא שלא הולכים אחרי הרוב.

אם קידש אשה, נחלקו הראשונים בדינו. דעת הרמב"ם[21] שצריך לגרשה מספק, אבל אם זינתה עם איש אחר אינו נהרג, כי אין הורגים על ספק, אפילו כשיש רוב[22]. אך הראב"ד[21] סובר שהבועל נהרג, כי הולכין בדיני נפשות אחר הרוב, וקדושי הראשון נחשבים לקדושי ודאי.

אסופית שנמצאה בעיר שרובה ישראל, אף אם ידוע לנו שאינה ממזרת אסורה לכהן מחשש שהיא נכרית[23].

נכרית שהביאה ילד וטענה שקיבלה אותו מאמו היהודיה ואינה מוצאת אותה, פסק המהר"י בן לב שדינו כנכרי[24].

נאמנות ההורים על תינוק שנמצא עזוב

תינוק שנמצא בשוק ועדיין לא נאסף, ואיש או אשה טוענים שהוא בנם, נאמנים. אבל אם כבר נאסף על ידי אחר אינם נאמנים, כי כבר יצא על התינוק שם של אסופי[25] אמנם בשנות רעב  ההורים נאמנים גם לאחר שנאסף[26]. הירושלמי[27] סובר שההורים לא יהיו נאמנים במקרה שהתינוק יודע לדדות ממקום למקום גם אם לא נאסף, כי חוששים שזה תינוק אחר שהגיע מעצמו למקום[28].

במקרה שהתינוק כבר נאסף, ושני ההורים יחד טוענים בהוא בנם, דעת הירושלמי[29] שההורים נאמנים, אבל הצמח צדק[30] והערוך השולחן[31] כתבו שדעת התלמוד בבלי שהם אינם נאמנים.

בעלייה לתורה

כיון שזהותו של אביו של אסופי אינה ידועה, כשמעלים אותו לתורה במקום להזכיר את שם אביו אומרים "בן אברהם" כמו שאומרים לגר[32].

הערות שוליים

  1. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ג
  2. ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ג'.
  3. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ג עמוד א'.
  4. שני פירושים ברש"י, מסכת קידושין, דף ע"ג עמוד א', ד"ה אלא.
  5. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ג עמוד א'.
  6. משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ו, הלכה כ"ג; שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ד', סעיף ל"ו.
  7. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ד עמוד א'.
  8. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ה עמוד א'.
  9. וכן כתבה המשנה בדף ס"ט ע"א.
  10. משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ו, הלכה כ"ג.
  11. שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ד', סעיף ל"ו.
  12. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ג עמוד א'; שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ד', סעיף ל"א.
  13. מגיד משנה, על משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ו, הלכה כ"ט; בית שמואל סי' ד סקנ"ד (וראה נודע ביהודה מהדו"ק אבהע"ז סי' ז).
  14. מאירי קידושין עג ב
  15. משנה, מסכת מכשירין, פרק ב', משנה ז'.
  16. משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ו, הלכה כ"ה.
  17. ^ 17.0 17.1 משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ו, הלכה כ"ו.
  18. שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ד', סעיף ל"ג.
  19. משנה, מסכת מכשירין, פרק ב', משנה ז'.
  20. משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ו, הלכה כ"ה, ובטעמו עיין מגיד משנה.
  21. ^ 21.0 21.1 משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ו, הלכה כ"ה.
  22. ראה מגיד משנה וביאור הגר"א (אהע"ז סי' ד ס"ק צ"ח) שנחלקו בביאור דעתו.
  23. רש"י, מסכת כתובות, דף ט"ו עמוד א', ד"ה אבל.
  24. חלק ג, סימן צח. הביאו להלכה הבאר היטב סי' ד ס"ק מ"ג.
  25. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ג עמוד ב'.
  26. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ג עמוד ב'.
  27. תלמוד ירושלמי, מסכת קידושין, פרק ד', הלכה ב'
  28. כן ביאר הרשב"א (רשב"א, מסכת קידושין, דף ע"ג עמוד ב') את דברי הירושלמי, אך להלכה לא הביאו הפוסקים את דברי הירושלמי.
  29. תלמוד ירושלמי, מסכת קידושין, פרק ד', הלכה ב'.
  30. צמח צדק אבן העזר סימן יג.
  31. רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אבן העזר, סימן ד', סעיף נ"א.
  32. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קל"ט, סעיף ג'.

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.