ערימות חיטה
.jpg) | |
| ואן גוך, "ערמות חיטה", 1888 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| אמן | וינסנט ואן גוך |
| תאריך יצירה | יוני 1888 |
| טכניקה וחומרים | גואש, צבעי מים, עט ומכחול בדיו שחור מעל עיפרון על נייר |
| ממדים בס"מ | |
| אורך | 60.4 ס"מ |
| רוחב | 48.5 ס"מ |
| נתונים על היצירה | |
| צבעים | אוכרה, כחול, ירוק, שחור |
| מספר יצירה | F 1425 |
ערימות חיטה (בצרפתית: Meules de blé) הוא רישום בדיו, צבעי מים וגואש על נייר, מאת האמן ההולנדי וינסנט ואן גוך, שנוצר ביוני 1888 במהלך שהותו בעיר ארל שבדרום צרפת. היצירה משתייכת לסדרת "ערימות הקציר" של ואן גוך, קבוצה של ציורים ורישומים שצוירו בקיץ של אותה שנה ומתארים את נופי פרובנס בעיצומה של עונת הקציר. הסדרה כוללת עבודות ידועות נוספות העוסקות בערמות חיטה, חוות כפריות ושדות קצורים, והיא נחשבת לאחת מהתקופות הפוריות והמשמעותיות ביותר בקריירה של האמן.[1]
תיאור היצירה
הרישום מתאר שלוש ערמות חיטה עצומות המתנשאות מעל קבוצת נשים כפופות האוספות שיבולים מן הקרקע, בתוך חצר חווה מוקפת חומה, ככל הנראה ה-Mas de Griffeuille, הנמצאת ליד מסילת הרכבת ממזרח לארל. היצירה מצוירת בקווים קאליגרפיים חזקים ובכתמים צבעוניים עזים, המשקפים את עוצמת האור, החום והתנועה של הקיץ הפרובנסלי. שיבוצם של פרטים קטנים, כמו התרנגולות או פרח השושן המעטר את הקיר, מוסיף לחוויית החיות של הרישום, שבו הטבע והעבודה האנושית נטמעים זה בזה.[1]
ההקשר הביוגרפי
ואן גוך הגיע לארל בפברואר 1888 מתוך תקווה לשפר את בריאותו ולברוח מהעומס של חיי העיר בפריז. מטרתו לא הייתה רק פיזית אלא גם רוחנית – למצוא את "יפן של הדרום", מקום שבו יוכל להתמסר לאמנות באור טבעי ובהשראה ישירה מן הנוף והתרבות הכפרית. במכתביו הרבים מאותה תקופה הוא מתאר את השפעתו העצומה של הקיץ בפרובנס עליו – אור חזק, צבעים לוהטים וחיים חקלאיים בקצב טבעי. במכתב לאמיל ברנאר כתב: "מצבי הבריאותי כאן טוב מזה שבצפון... אני אפילו עובד בשדות החיטה בצהריים, תחת השמש הקופחת וללא טיפת צל... אני נהנה מזה כמו צרצר". המעבר מאור אפרורי של הולנד וצפון צרפת אל האור העז של הדרום הביא להתפתחות מואצת בסגנונו ובתכניו של ואן גוך.[1]
השפעת האמנות היפנית
השפעת היפניזם ניכרת בבירור ברישום זה וביצירות נוספות מאותה תקופה. ואן גוך שאב השראה רבה מהדפסים יפניים, בעיקר מסוג אוקיו-אה, אותם אסף בקפידה בתקופתו בפריז. תפיסת הקומפוזיציה, שימוש בקווים דקורטיביים, פרספקטיבה שטוחה וצביעה שטוחה ומרוסנת בצבעי מים היוו עבורו מקור השראה מהותי. הרישום "ערמות חיטה" מבטא גישה יפנית ברורה – הן באופי הקווים הדינמיים והקאליגרפיים, הן בהשטחת החלל והן בשימוש בפלטת צבעים המורכבת מאזורים אחידים. ואן גוך כתב לתאו שבכוונתו ליצור רישומים בצבעים שטוחים כמו הדפסים יפניים, וביקש ממנו לשלוח לו קופסת צבעי מים. חוקרת האמנות קולטה איבס כתבה כי רישומיו של ואן גוך באותה תקופה "נראו כמי שנולדו שלמים מראש ונחתו על הדף – אפקט המזכיר הדפס ולא רישום", דבר הממחיש את העוצמה של השפעת האמנות היפנית על סגנונו.
שיקולים טכניים וכלכליים
ואן גוך בחר בטכניקות של רישום בדיו, גואש וצבעי מים לא רק מסיבות אמנותיות אלא גם מתוך הכרח פרקטי. באביב 1888, כאשר אחיו תאו שקל לעזוב את תפקידו בגלריה בפריז ולעבור לאמריקה, נוצר חשש מהפסקת התמיכה הכלכלית. ואן גוך החל לצמצם את השימוש בצבעי שמן היקרים והעדיף עבודה על נייר, אשר הייתה זולה יותר ונגישה יותר. בנוסף, רוחות המיסטרל החזקות בארל הפכו את העבודה עם כן וצבעי שמן לקשה מאוד בשטח הפתוח. במכתביו ציין כי העבודה על נייר מאפשרת לו חופש מנטלי, שאותו לא הצליח להשיג בעת ציור בצבעי שמן, שכן תמיד חשש "לבזבז" צבע. הוא כתב לתאו: "הלוואי שציור היה קל כמו עט ודף. אני מוותר לעיתים על ציור שמן מחשש לבזבז צבע. עם נייר – לא משנה אם זו מכתב או רישום – אין כישלון". התחושה הזו של קלות וזרימה תרמה לכך שיצירות הנייר שלו מאותה תקופה הן מהבשלות והמשוחררות שבקריירה שלו.[1]
.jpg)
קשר לסדרת השחת וקציר ויצירות נוספות
ב-12 ביוני 1888 דיווח ואן גוך לתאו כי יש ברשותו שניים או שלושה רישומים חדשים ושני ציורי שמן חדשים, כאשר "ערימות חיטה" נחשב לאחד מאותם רישומים. היצירה משתייכת לסדרה שלמה של עבודות בנושא הקציר, אשר צולמו ונצבעו באותה תקופה ונוצרו מתוך מיקום פיזי קרוב מאוד. בין יצירות הסדרה ניתן למנות את הציור "חוה בפרובנס", המתאר את אותו מבנה חווה מזווית אחרת ונמצא כיום ברייקסמוזיאום באמסטרדם, את "La moisson en Provence" – נוף פנורמי של קציר הנמצא באוסף פרטי, את "La porte de la ferme" אשר שוכן בגלריה הלאומית של ארצות הברית בוושינגטון, ואת "Le champ de blé", המוחזק גם הוא באוסף פרטי. ימים ספורים לאחר שסיים את הרישום, שב ואן גוך אל אותו מקום ויצר גרסת שמן דומה מאוד, המצויה כיום במוזיאון קרולר-מילר באוטרלו שבהולנד (מס' Faille 425). מאוחר יותר באותו קיץ הוא יצר שני רישומי עט נוספים של אותה סצנה – האחד נשלח לידידו אמיל ברנאר, ונמצא כיום במוזיאון האמנות בפילדלפיה, והשני נשלח לג'ון ראסל, ונמצא כיום במוזיאון האמנות של בודפשט. סדרת ציורי הקציר נתפסת כנקודת השיא של עשייתו האמנותית של ואן גוך, כפי שכתב רונלד פיקוונס בקטלוג התערוכה "ואן גוך בארל": "זו שעת השיא, רגע ההתפרצות, הפריחה המרשימה ביותר בעשור הפעילות האמנותית של ואן גוך".[1]
תיעוד בתכתובות
מכתביו של ואן גוך משמשים מקור ישיר לתיעוד תהליך היצירה והתפתחות הסדרה. במכתב ששלח לתאו ואן גוך ב-1 ביולי 1888 כתב: "במהלך הקציר עבודתי לא הייתה קלה משלהם... ובכל זאת, אלה הם הרגעים בהם אני קרוב ככל האפשר לאושר אמיתי". הוא ציין את הקשר הפנימי שהוא חש לעובדי האדמה והביע געגועים לחייו בילדותו בכפר, תוך שימוש במילים כמו "קסם אינסופי בשיבולת, בזורע, בזיכרונות מהעבר". הוא כתב לתאו גם על הצבעים שראה בנוף הקיצי – "יש בזהב עתיק, ברונזה ונחושת בכל מקום", והשמיים שהפכו ל"כחול-ירקרק שהתחמם ללבן". במכתב אחר לאמיל ברנאר כתב: "איני מסתיר שאיני מתעב את הכפר... יש קסם אינסופי בשיבולת, בזורע, בזיכרונות". כל אלה מדגישים את עומק התחושה האישית והסמלית שהשקיע ואן גוך בנושא הקציר, ואת האופן שבו תהליך הציור והעבודה האמנותית התלכדו עם מחזור החיים החקלאי.[1]
תפקיד היצירה בתקשורת עם תאו
ואן גוך לא יצר את הרישום רק לשם תרגול או כמחקר לקראת ציור שמן. הוא שלח אותו לאחיו תאו כדי לאפשר לו לראות את הרכב הציור העתידי, ולעיתים אף תיאר במכתב את הציור בצירוף שרטוט. הוא ראה ברישומים כלי תקשורת חזותי שדרכו יוכל לחלוק את עולמו הפנימי עם תאו. שליחתו של "ערמות חיטה" באמצע יוני 1888 ממחישה כיצד רישומים אלה שימשו גם כתיאור קונקרטי של יצירה מתפתחת וגם כיצירה גמורה בפני עצמה.[1]
היסטוריית בעלות
לאחר מותו של ואן גוך, היצירה עברה לבעלותו של תאו, ולאחר מותו של תאו – לרעייתו יוהאנה ואן גוך-בונגר. מאוחר יותר היא נרכשה על ידי גוסטב פייה, אספן ואמן מוכר, וב-1913 נרכשה על ידי מקס מיירובסקי, תעשיין יהודי מברלין שאסף יצירות אימפרסיוניסטיות ופוסט-אימפרסיוניסטיות מאירופה. לאחר עליית הנאצים לשלטון החלה רדיפת יהודים בגרמניה, ומיירובסקי נאלץ להימלט ממנה. בדרכו מאמסטרדם לשווייץ ב-1938 הפקיד את היצירה בידי סוחרי האמנות Paul Graupe & Cie בפריז. היצירה עברה לאחר מכן לרשותה של מרים קרולין אלכסנדרין דה רוטשילד, אספנית אמנות, בתו של אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ונפילת פריז לידי הגרמנים, רכושה נבזז, כולל יצירה זו. בשנים שלאחר המלחמה ניסתה לשחזר את האוסף שלה, אך "ערמות חיטה" נותרה חסרה במשך שנים רבות.[1]
תצוגה והכרה מאוחרת
הפעם האחרונה שהיצירה הוצגה בפומבי לפני העשורים האחרונים הייתה בתערוכה הרטרוספקטיבית החשובה של ואן גוך שהתקיימה בשנת 1905 במוזיאון סטדליק באמסטרדם. היא לא הוצגה שוב בפומבי מאז ועד לאחרונה. כיום נחשבת היצירה לאחת מיצירות הנייר החשובות של ואן גוך, ומודגשת בה שליטתו המוחלטת בקו, צבע, קומפוזיציה והבעה. היא מדגימה את סגנונו החדשני שצמח בדרום צרפת ומעמדו הרוחני של הטבע בעולמו הפנימי.[1]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ערימות חיטה41067492Q108927152