ערבים נוצרים
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך מתאר את צמיחת הלאומיות הערבית בקרב נוצרים באופן אנכרוניסטי.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך מתאר את צמיחת הלאומיות הערבית בקרב נוצרים באופן אנכרוניסטי. |
ערבים נוצרים (בערבית: مسيحيون عرب, תעתיק מדויק: מסיחיון ערב, פירוש: נוצרים ערבים) הם נוצרים בני הלאום הערבי. שפתם העיקרית של רוב הנוצרים הערבים היא ערבית. אין נתונים מדויקים של מספר הנוצרים הערבים, אך אומדים את מספרם בכ-20–30 מיליון איש (מתוך כ-420 מיליון ערבים בכלל) ברחבי העולם, בין במזרח התיכון ובין בפזורות ערב מחוץ לו.
לפני הכיבוש הערבי של הלבנט היה אזור זה חלק מהאימפריה הביזנטית הנוצרית ואוכלוסיות האזור היו נוצריות אורתודוקסיות. עם הכיבוש המוסלמי הגיעה לאזור אוכלוסייה ערבית מוסלמית גדולה, שכפתה את האסלאם על עובדי האלילים אך לא על היהודים, הנוצרים והשומרונים. רבות מהשפות המקומיות נשכחו כאשר האוכלוסייה התחילה לדבר ערבית. מסעות הצלב הביאו אל הלבנט אוכלוסייה נוצרית קתולית שעם הזמן אימצה אף היא את השפה הערבית. ערבים נוצרים השפיעו רבות על התרבות הערבית, מהם נמנים עם המשוררים הערבים הגדולים, סופרים ואנשי רוח.
רוב הערבים הנוצרים מתגוררים עדיין במזרח התיכון והם מצויים ברבות ממדינות המזרח התיכון, בעיקר בעיראק, סוריה, לבנון, ירדן, ישראל, הרשות הפלסטינית, מצרים, לוב, בחריין, כווית,[1] וטורקיה.[2] נוכחותם בולטת במיוחד בלבנון, שבה הם היו קבוצת הרוב והאליטה עם קבלת העצמאות ב-1943. בחצי האי ערב לא התקיימו כמעט קהילות נוצריות מאז עליית האסלאם במאה השביעית ועד המאה ה-20. כיום קיימות במדינות המפרץ קהילות של מהגרי עבודה ערבים נוצרים לצד קהילות נוצריות לא ערביות אחרות של מהגרי עבודה. בערב הסעודית פולחן הדת הנוצרית אסור, אבל בדומה לשאר מדינות המפרץ חיים בה מהגרי עבודה נוצרים רבים. במדינות המגרב כגון תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו התקיימו קהילות ערביות ונוצריות רבות עד אמצע המאה העשרים, אולם רובן ככולן הזדהו עם השלטון הקולוניאליסטי הצרפתי ועם קבלת העצמאות של אותן מדינות נאלצו להימלט, וכיום אחוז הנוצרים בהן זניח. אחוז הנוצרים במזרח התיכון הולך ומתמעט עקב הגירת נוצרים החוצה למדינות אחרות, ועקב קצב הריבוי הגבוה יותר של המוסלמים. מרבית המהגרים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה שמתגוררים ביבשת אמריקה הם ערבים-נוצרים.[3]
הערבים הנוצרים בולטים בתחומים רבים, בעיקר בעסקים ומדע אך גם בחינוך, אמנות וחקלאות. לערבים הנוצרים יש חלק חשוב בתרבות הערבית, כשהם תורמים לפילוסופיה, לאמנות, לאדריכלות ולמדע, וכמו כן לפוליטיקה.[4][5]
ערבים נוצרים רבים זכו לפרסום כלל עולמי: המשורר ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן (1883–1931), הזמר פול אנקה, הזמרת פיירוז, לוחם זכויות הצרכנים רלף ניידר,[6][7] איל התקשורת קרלוס סלים,[8][9] זוכה פרס נובל לכימיה אליאס ג'יימס קורי, זוכה פרס נובל לרפואה פיטר מדאוור,[10] חלוצי כירורגיית לב-חזה מייקל דבייקי[11] ומגדי יעקוב, חוקר החלל ולשעבר מנהל המעבדה להנעה סילונית בנאס"א שארל אל-עאשי (אנ')[12] ומזכ"ל האו"ם לשעבר בוטרוס בוטרוס ראלי.[13] ערבים נוצרים רבים במזרח התיכון ובגלות הם "עשירים ומשכילים ובעלי השפעה".[14]
הערבים-הנוצרים מהווים כ-1.3% מאוכלוסיית ישראל.[15]
היסטוריה
בעת העתיקה
מקורם של הערבים הנוצרים הוא במערב אסיה, לפני התפשטות האסלאם לסהר הפורה במאה השביעית לספירה. שבטים ערבים רבים הצטרפו לנצרות בתחילת המאה הראשונה, כולל הנבטים (ששילבו אלמנטים ערביים וארמיים), הע'סאנים[16] והמנדרה. האחרונים היו במקורם מרקע קחטאני, דיברו ערבית-תימנית, כמו גם יוונית, והגנו על גבולותיה הדרום-מזרחיים של האימפריה הרומית והביזנטית בצפון חצי האי ערב.
ייתכן כי הנבטים היו מהשבטים הערבים הראשונים שהגיעו לדרום הלבנט באלף הראשון לפני הספירה. במאה הרביעית הומרו הנבטים לנצרות.[17] בשלב מאוחר יותר, נכבשה אדמתם של הנבטים האיכרים בפלישה ערבית נוספת. אדמותיהם חולקו בין הממלכות השבטיות הקחטאניות הערביות החדשות של הווסלים הביזנטיים – הערבים הע'סאניים, ובין וסלי חמיר – הממלכה הערבית כנדה בצפון חצי האי ערב.
ידוע כי השבטים טיי, עבד אל-קייס, וטע'לב כללו נוצרים רבים בתקופה הטרום-אסלאמית. העיר הערבית הדרומית של נג'ראן הייתה המרכז של הנצרות הערבית, ונודעה בגלל הרדיפה על ידי אחד מהמלכים של תימן, ד'ו נוואס, שהיה מומר נלהב ליהדות. מנהיג הערבים בנג'ראן בתקופת הרדיפות, אל-חארת', קודש על ידי הכנסייה הקתולית והיה לקדוש חארית'. כמה חוקרים מודרניים מצביעים על כך שפיליפוס הערבי היה הקיסר הנוצרי הראשון של רומא.[18] במאה הרביעית מספר משמעותי של נוצרים ישבו בחצי האי סיני, במסופוטמיה ובחצי האי ערב.
בספרי הנוצרים ישנו תיאור של המרת דתם של ערבים לנצרות בספר מעשי השליחים. כאשר פטרוס מטיף לתושבי ירושלים, הם שואלים ”וְאֵיךְ שֹׁמְעִים אֲנַחְנוּ אֹתָם אִישׁ כִּשְׂפַת־אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ? [...] כְּרֵתִים וְעַרְבִים הִנֵּה אֲנַחְנוּ שֹׁמְעִים אֹתָם מְסַפְּרִים בִּלְשֹׁנוֹתֵינוּ גְּדֻלּוֹת הָאֱלֹקִים” (מעשי השליחים פרק ב', פסוקים ח'-יא')[19]. לפיכך, הערבים הנוצרים הם מהקהילות הנוצריות העתיקות ביותר.
האזכור הראשון של הנצרות בחצי האי ערב מתרחש אף הוא בספרי הנוצרים, כשפאולוס השליח מתייחס למסע שלו בחצי האי ערב לאחר המרתו (האיגרת אל הגלטים, פרק א': 15-17). מאוחר יותר, אוסביוס מקיסריה מזכיר בישוף בשם ברילוס בכס (אזור סמכותו) של בוסרה, את האתר של הסינוד בשנת 240 בערך, ושתי מועצות של ערב. נוצרים היו קיימים אם כן בארצות ערב לפחות מהמאה השלישית.[18]
כמו כן, היו שם גם השפעות נוצריות מאתיופיה בפרט בזמנים הטרום-אסלאמיים, וחלק מתושבי חיג'אז (כולל בת דודה של אשת מוחמד, ח'דיג'ה, על פי כמה מקורות) סיגלו אמונה זו, ואף חלק מהנוצרים האתיופים חיו במכה.[20]
לאחר כיבושי האסלאם
לאחר נפילת חלקים גדולים של האימפריה הביזנטית לידי צבאות ערב, אוכלוסייה נוצרית גדולה עברה לשליטה ערבית מוסלמית. מבחינה היסטורית, מספר כתות נוצריות נרדפו תחת שלטון הביזנטים, משום שנחשבו לכופרים. עם הרחבת כיבושיהם באסיה, באפריקה ובדרום אירופה, הציעו המוסלמים שלוש אפשרויות לאויביהם: להתאסלם, לשלם מס בכל שנה, או להילחם עד מוות. מי שסירב להילחם וסירב להמיר את דתו נחשב כמי שהסכים לשלם מס גולגולת.[21][22] מוסכם בפי רוב כי לאחר ההתפשטות המהירה של האסלאם מהמאה השביעית ואילך, נוצרים רבים בחרו שלא להתאסלם. מלומדים רבים ואנשי רוח סבורים שלנוצרים בעולם הערבי הייתה תרומה משמעותית לתרבות, שנמשכת עד היום. חלק מגדולי המשוררים בזמנים מסוימים היו ערבים נוצרים, וכן רבים מהם היו רופאים, סופרים ופקידי ממשל.[23]
תחת שלטון מוסלמי, הנוצרים היו מוגנים והתחילו ליהנות מחופש דת רב יותר מאשר תחת השלטון הביזנטי (מזרחי נוצרי אורתודוקסי)[דרושה הבהרה], ואולם פעמים רבות היו מושא לרדיפה בכפוף לג'יזיה – מס מפלה המוטל על אוכלוסיות שאינן מוסלמיות על פי החוק האיסלמי. כ"עם הספר", הנוצרים באזור זכו לזכויות מסוימות על פי החוק האסלאמי (שריעה) – הזכות לקיים את דתם (כולל הזכות להשתמש בחוק הנוצרי לפסיקה), ואולם זכויות אלה הותנו בצורה מחמירה בתשלום המיסים. המס לא הוטל על עבדים, נשים, ילדים, נזירים, זקנים, חולים, או עניים.[24][25][26] בתמורה, אזרחים לא-מוסלמים הורשו לקיים אמונתם, קיבלו אוטונומיה קהילתית מסוימת, זכו בהגנה של המדינה המוסלמית כנגד תוקפנות מבחוץ, וקיבלו פטור משירות צבאי ומ"זכאה" – צורה של מס שהוא חובה על אזרחים מוסלמים.[27][28][29]
בתקופה הבתר-עותמאנית
חלק ממובילי הלאומיות הערבית המשפיעים ביותר היו נוצרים ערבים, למשל האינטלקטואל הסורי קונסטנטין זורייק. מספר נוצרים ערבים ערכו בעיתונים המובילים בארץ ישראל המנדטורית, כגון "פלסטין", בעריכת אחי עיסא (דאוד עיסא), ו"אל-כרמל" שנערך בידי נג'יב נצאר. ח'ליל סכאכיני, ירושלמי בולט, היה אורתודוקסי ערבי, וג'ורג' אנטוניוס, המחבר של "ההתעוררות הערבית".
מלחמת העצמאות הישראלית השפיעה[דרושה הבהרה] על מספר קהילות ערביות יווניות-אורתודוקסית – בבסה[דרושה הבהרה], ברמלה, בלוד, בצפת, בכפר בירעם, באיקרית, בתרביחא ובעילבון. כ-20,000 נוצרים נמלטו מחיפה, 20,000 נמלטו ממערב ירושלים, 700 נמלטו מעכו, ו-10,000 נמלטו מיפו. עם זאת, אישים בולטים, תופיק טובי, אמיל תומא, ואמיל חביבי, נשארו והמשיכו להיות מנהיגי המפלגה הקומוניסטית בישראל. ג'ורג' חבש, מייסד החזית העממית לשחרור פלסטין היה ערבי נוצרי.
נוצרים פלסטינים רבים היו פעילים בהקמתה ובשלטונה של הרשות הפלסטינית מאז 1994.
הכנסיות הנפוצות במזרח התיכון
כמעט לכל ארגון נוצרי בעולם יש נציגות כלשהי במקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל, אולם למרבית הארגונים האלה אין אוכלוסיית מאמינים מקומית ונציגיהם הם תושבים זמניים. בין הארגונים הנוצריים שיש להם מאמינים מקומיים, לא לכולם יש מאמינים הרואים עצמם ערבים. לדוגמה, מאמיני הכנסייה האשורית-אורתודוקסית והארמנית-אורתודוקסית אינם ערבים. הכנסייה הנפוצה במזרח התיכון היא הכנסייה היוונית-אורתודוקסית ואחריה הכנסייה הקתולית. חלק גדול ממאמיני שתי כנסיות אלה הם ערבים.
מאז אמצע המאה ה-19, היו ערבים מאזור הלבנט שעברו מהכנסיות המסורתיות לכנסיות פרוטסטנטיות חדשות יותר, ובייחוד לכנסיות הבפטיסטיות והמתודיסטיות. הגורם העיקרי לתנועה זו הוא זרימה של מיסיונרים אוונגליסטים לאזור, בעיקר מארצות הברית.
דמוגרפיה
להלן רשימת אזורים בלבנט שיש בהם אוכלוסייה ערבית-נוצרית גדולה. הנתונים מכילים קהילות נוצריות-ערביות לצד קהילות נוצריות מזרח תיכוניות שאינן נתפסות כערביות:
במזרח התיכון
לבנון – כמיליון וחצי.[30] לבנון היא המדינה היחידה במזרח התיכון שבה יש לנוצרים חלק משמעותי בשלטון. בלבנון ישנו השיעור הגבוה ביותר של נוצרים ביחס לכלל האוכלוסייה. לפי הערכות שונות, שיעור הנוצרים בלבנון הוא 39%. מרביתם משתייכים לעדה המרונית, מיעוט ניכר משתייכים לכנסייה היוונית האורתודוקסית, לכתות המלכיתים ולזרמים אחרים. חלק נכבד מהנוצרים בלבנון אינם מזדהים עם האומה הערבית.
מצרים – כ-7.5 מיליון.[31]
סוריה – כ-2 מיליון.[32]
ירדן – כ-400,000.[33]
ישראל – כ-125,000 המהווים כ-1.3% מאוכלוסיית ישראל.[34] רובם מתגוררים בגליל, ומקצתם בערים חיפה, ירושלים, רמלה, יפו, עספיא ולוד.
הרשות הפלסטינית – כ-20,000[35] איש. נוכחותם מורגשת בעיקר בנפת בית לחם, שם הם מתגוררים בעיירות בית ג'אלה, בית סאחור, ובית לחם עצמה. ישנם גם כמה כפרים נוצריים בגדה המערבית, כגון טייבה, ג'יפנה, א-זבאבדה וביר זית, וכן קהילות נוצריות בערים הגדולות, בעיקר ברמאללה, ג'נין ועזה.[36]
עיראק –
הערבים הנוצרים בישראל
ערך מורחב – נוצרים בישראל
בדצמבר 2009, מתוך 151,700 אזרחים נוצרים־ישראלים, 122 אלף היו ערבים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בערב חג המולד 2013 היו בישראל כ-161 אלף נוצרים, שהם כ-2% מכלל האוכלוסייה בישראל. 80% מהנוצרים הם בעלי שורשים ערביים, אולם מקורם גם בקהילות נוצריות קטנות יותר של רוסים אתניים, יוונים, ארמנים, מרונים, אוקראינים ואשורים. רוב הנוצרים הערבים בישראל שייכים לכנסייה היוונית אורתודוקסית, עם מיעוט ניכר השייך לכנסייה היוונית הקתולית (מלכיטית) ולכנסייה הלטינית. זרמים אחרים הם האנגליקנים, הפוקדים את הכנסייה הקתדרלית בשטחי מזרח ירושלים. הבפטיסטים בישראל מרוכזים בצפון הארץ, ויש להם ארבע כנסיות באזור נצרת, וסמינר.
הנוצרים הערבים בישראל מגוונים בדעותיהם הפוליטיות – חלקם מזדהים כנוצרים פלסטינים, חלקם מדגישים את הפאן-ערביות או את האדיאולוגיה הקומוניסטית, ומיעוט קטן אף תומך ברעיונות ציוניים. ייצוג ערבי נוצרי ניכר ישנו במפלגה הלאומית-דמוקרטית בל"ד, המדגישה את הפאן-ערביות. המפלגה נוסדה על ידי הערבי נוצרי עזמי בשארה ב-1995 ומכהנת בכנסת מאז 1999. ערבים נוצרים אזרחי ישראל הם מהקבוצות המשכילות ביותר בישראל. העיתון "מעריב" תיאר את המגזרים הערבים הנוצרים כ"מצליחים ביותר במערכת החינוך". מבחינה סטטיסטית, שיעורי ההשכלה הגבוהים ביותר מתוך כלל הקהילות הדתיות בישראל הם בקרב הערבים הנוצרים. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2010 היו 63% מהנוצרים הערבים בעלי השכלה אקדמית, השיעור הגבוה ביותר מכל קבוצה דתית ואתנו-דתית. אצל הערבים הנוצרים נמצא גם שיעור ההצלחה הגבוה ביותר בבחינות הבגרות לנפש (73.9%), ושיעור הזכאות לנפש לתואר ראשון ולשאר התארים גבוה יותר בקרב ערבים נוצרים מאשר בקרב יהודים, מוסלמים ודרוזים. על אף שהנוצרים הערבים מהווים רק 2.1% מכלל אוכלוסיית ישראל, בשנת 2014 הם היוו 17.0% מתלמידי האוניברסיטה ו-14.4% מתלמידי המכללות. מבחינת מצבם החברתי-כלכלי, הנוצרים הערבים דומים יותר לאוכלוסייה היהודית מאשר לאוכלוסייה הערבית המוסלמית. שיעור העוני ושיעור האבטלה הם הנמוכים ביותר ביחס לחברה הכללית, 4.9% לעומת 6.5% בקרב הגברים והנשים היהודיים בהתאמה. כמו כן, קבוצה זו היא בעלת ההכנסה החציונית הגבוהה ביותר בקרב הערבים אזרחי ישראל, ובעלת ההכנסה השנתית החציונית הגבוהה ביותר בקרב הקבוצות האתנו-דתיות בישראל. לערבים הנוצרים יש גם ייצוג גבוה בקרב מדענים ובתפקידי צווארון לבן.
חלק מהנוצרים דוברי הערבית בישראל, הנתפסים בציבוריות הישראלית כערבים, רואים עצמם כבני הלאום הארמני או הארמי.[37]
מחוץ למזרח התיכון
- ערך מורחב – הגירה של נוצרים מהמזרח התיכון
במאות השנים האחרונות התקיימה הגירה של נוצרים ממוצא מזרח-תיכוני ליבשת אמריקה ולצרפת, עקב התנכלויות של מוסלמים, מלחמות, רצח-עם (במלחמת העולם הראשונה) וסיבות כלכליות.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- צבי מזאל, מצוקת הנוצרים במזרח התיכון: הצעת חוק בלבנון אוסרת על מכירת אדמות מנוצרים למוסלמים, 6 בינואר 2010, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
- עורייב א-רנתאווי, האם יש עתיד לנוצרים במזרח התיכון?, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 2 בינואר 2019
- מידע על ערבים נוצרים בקטלוג הספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ Sharaf, Nihal (2012). "'Christians Enjoy Religious Freedom': Church-State ties excellent". Arabia Times. אורכב מ-המקור ב-2 באפריל 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Martin, Tamcke. "Christen in der islamischen Welt | APuZ". bpb.de. ארכיון מ-26 באוקטובר 2017. נבדק ב-31 באוגוסט 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ נשיונל ג'אוגרפיק, יוני 2009
- ^ المسيحيون العرب.. طليعة النهضة وهمزة وصل التقدّم
- ^ دور العرب المسيحيين المشارقة فــي تحديث العالم العربي
- ^ Graham, Kevin, Ralph Nader : Battling for Democracy, Denver, Colorodo, USA: Windom Publishing Company, ISBN 0-9700323-0-7
- ^ "Washingtonpost.com". Washingtonpost.com. נבדק ב-2010-05-24.
- ^ Bone, James (11 במרץ 2010). "Mexican mogul Carlos Slim got his big break in sell-off of national telephone firm". The Times. London. נבדק ב-2011-06-17.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Padgett, Tim (11 ביולי 2007). "Carlos Slim's Embarrassment of Riches". Time Magazine. United States. נבדק ב-2011-06-17.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ INTELLECTUAL OUTPUT
- ^ Ackerman, Todd; Eric Berger (2008-07-12). "Dr. Michael DeBakey: 1908-2008; 'أعظم جراحي القرن العشرين' dies". Houston Chronicle.
- ^ Cedars Network US Directory: Dr. Charles Elachi, Director of JPL. Cedars Network. Retrieved on 2008-02-20.
- ^ Boutros Boutros-Ghali Biography, Encyclopedia of World Biography
- ^ The invisible occupation of Lebanon
- ^ נתונים דמוגרפיים על האוכלוסייה בישראל, ינואר 2011
- ^ [1]
- ^ Rimon, Ofra. "The Nabateans in the Negev". Hecht Museum. אורכב מ-המקור ב-2018-11-20. נבדק ב-7 בפברואר 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 18.0 18.1 Parry, Ken (1999). Melling, David (ed.). The Blackwell Dictionary of Eastern Christianity. Malden, MA.: Blackwell Publishing. p. 37. ISBN 0-631-23203-6.
- ^ "Arab Christians: An Endangered Species". Jerusalemites.org. 1999-03-18. נבדק ב-2010-07-26.
- ^ Philip K. Hitti, History of the Arabs, 6th ed. (Macmillan and St. Martin's Press, 1967, pp. 78-84 (on the Ghassanids and Lakhmids) and pp. 87-108 (on Yemen and the Hijaz).
- ^ Sabet, Amr (2006), The American Journal of Islamic Social Sciences 24:4, Oxford; page 99–100
- ^ Khadduri, Majid (2010). War and Peace in the Law of Islam, Johns Hopkins University Press; pages 162–224; מסת"ב 978-1-58477-695-6
- ^ thechristianarabs.com
- ^ Shahid Alam, Articulating Group Differences: A Variety of Autocentrisms, Journal of Science and Society, 2003
- ^ Seed, Patricia. Ceremonies of Possession in Europe's Conquest of the New World, 1492-1640, Cambridge University Press, 27 October 1995, pp. 79-80.
- ^ Ali, Abdullah Yusuf (1991). The Holy Quran. Medina: King Fahd Holy Qur-an Printing Complex.
- ^ John Louis Esposito, Islam the Straight Path, Oxford University Press, 15 January 1998, p. 34.
- ^ Lewis (1984), pp. 10, 20
- ^ Ali, Abdullah Yusuf (1991). The Holy Quran. Medina: King Fahd Holy Qur-an Printing Complex, pg. 507
- ^ לבנון, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
- ^ מצרים, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
- ^ סוריה, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
- ^ ירדן, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
- ^ נתונים דמוגרפיים על האוכלוסייה בישראל, ינואר 2011
- ^ הגדה המערבית, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
- ^ רצועת עזה, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
- ^ אנחנו לא ערבים - אנחנו ארמים, ישראל היום.
38861161ערבים נוצרים