לדלג לתוכן

עמק ההדסון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
עמק ההדסון
מראה אופייני של עמק ההדסון במבט צפונה מגשר הר הדובים
מראה אופייני של עמק ההדסון במבט צפונה מגשר הר הדובים
מידע כללי
אורך 240 ק"מ
מדינות באגן הניקוז ניו יורק, ניו ג'רזי[א]
עמק ההדסון ממפגש נהרות המוהוק וההדסון מצפון לאולבני (ליד טרוי) בצפון, ועד לשפך למפרץ ניו יורק בדרום[1]

עמק ההדסון (באנגלית: Hudson Valley) או עמק נהר ההדסון, כולל את העמק שבמרכזו זורם נהר ההדסון, ואת הקהילות הסמוכות לו במדינת ניו יורק, ארצות הברית. האזור משתרע ממחוז בירת המדינה אולבני, כולל העיר אולבני וטרוי, דרומה עד יונקרס שבמחוז וסטצ'סטר, הגובל בעיר ניו יורק ולמעשה עד לשפך נהר הדסון למפרץ ניו יורק[2].

היסטוריה

העידן הפרה-קולומביאני

עמק ההדסון היה מיושב על ידי עמים ילידים הרבה לפני שהגיעו המתיישבים האירופאים. ענפי הלנאפי, הוואפינגר (אנ') והמוהיקן (אנ') של שבט האלגונקין (אנ') חיו לאורך הנהר[3], לרוב בשלום עם הקבוצות האחרות[3][4]. נהר ההדסון התחתון (אנ') היה מיושב על ידי הלנאפי[4]. אנשי הלנאפי חיכו לחוקר ג'ובאני דה וראצאנו בחוף, סחרו עם הנרי הדסון, ומכרו לו את האי מנהטן[4]. צפונה יותר, הוואפינגרים חיו מהאי מנהטן ועד פוקיפסי דהיום. הם חיו אורח חיים דומה ללנאפי, והתגוררו בכפרים שונים לאורך הנהר. הם סחרו עם הלנאפי מדרום, והן עם המוהיקנים מצפון[3]. המוהיקנים התגוררו בעמק הצפוני מקינגסטון של ימינו (אנ') ועד אגם שמפליין[4], כאשר בירתם הייתה ממוקמת ליד אולבני של ימינו[3]. האלגונקינים באזור התגוררו בעיקר בשבטים קטנים, ובכפרים ברחבי האזור. מבצר מרכזי אחד נקרא נאוויש, שכן בקרוטון פוינט, המשקיף על נהר ההדסון. מבצרים אחרים היו ממוקמים במקומות שונים ברחבי רמות ההדסון (אנ').

חקר נהר ההדסון

בשנת 1497, ג'ון קבוט נסע לאורך החוף, ותבע את כל המרחב עבור אנגליה. הוא זכה להיחשב כמגלה צפון אמריקה היבשתית על ידי העולם הישן[5]. מאז ועד לסביבות 1609, נערכו מחקרים סביב מפרץ ניו יורק, אך לא לתוך עמק ההדסון. בשנת 1609, חברת הודו המזרחית ההולנדית, מימנה את מסע הנווט האנגלי של הנרי הדסון, בניסיונו לחפש את המעבר הצפון-מערבי[ב]. במהלך ניסיון זה, הנרי הדסון החליט להשיט את ספינתו במעלה הנהר שייקרא מאוחר יותר על שמו. ככל שהמשיך במעלה הנהר, רוחבו התרחב, אל תוך מפרץ האברסטרו (אנ')[ג], מה שהוביל אותו להאמין שהצליח להגיע למעבר הצפון-מערבי. הוא גם המשיך במעלה הזרם עד טרוי של ימינו, לפני שהסיק כי לא קיים שם מצר כזה[6].

התקופה הקולוניאלית

לאחר שהנרי הדסון הבין כי נהר ההדסון אינו המעבר הצפון-מערבי, החלו ההולנדים לבחון את האזור לצורך איתור הזדמנויות מסחר פוטנציאליות[7]. החוקר והסוחר ההולנדי אדריאן בלוק (אנ')[ד] הוביל מסעות לשם בין השנים 1611 ו-1614, מה שהוביל את ההולנדים לקבוע כי סחר בפרוות יהיה רווחי באזור. ככאלה, ההולנדים הקימו את המושבה ניו הולנד (אנ')[8]. ההולנדים יִישבו שלושה מאחזי סחר פרוות עיקריים במושבה לאורך הנהר, מדרום לצפון: ניו אמסטרדם, וילטיק (אנ') ופורט אורנג' (אנ')[7]. ניו אמסטרדם נודעה מאוחר יותר בשם ניו יורק סיטי, וילטיק הפכה לקינגסטון ופורט אורנג' הפכה לאולבני[7]. בשנת 1664, הבריטים פלשו לניו הולנד דרך נמל ניו אמסטרדם[7]. ניו אמסטרדם וניו הולנד כולה נכנעו לבריטים, ושמם שונה לניו יורק[9].

תחת השלטון הקולוניאלי הבריטי, עמק ההדסון הפך למרכז חקלאי, עם אחוזות שפותחו בצד המזרחי של הנהר. באחוזות אלו, בעלי אדמות השכירו אדמות לחוכרים שלהם, ואפשרו להם לקחת חלק מהיבולים שגודלו, תוך שמירת ומכירת שאר היבולים[10]. חוכרים הוחזקו לעיתים קרובות ברמת קיום מינימלית, כדי שהבעלים יוכל למזער את עלויותיהם. בעלי האדמות החזיקו בכוח פוליטי עצום במושבה, בשל היותם אחראים לחלק כה גדול מהתפוקה החקלאית. בינתיים, אדמות ממערב לנהר ההדסון הכילו חלקות קטנות יותר, עם חקלאים קטנים רבים שהתפרנסו מהאדמה. יבול גדול שגוּדל באזור היה תבואה, שנשלחה ברובה במורד הנהר לניו יורק, נמל הים הראשי של המושבה, לייצוא חזרה לבריטניה. על מנת לייצא את התבואה, סוחרים קולוניאליים קיבלו מונופול לטחינת התבואה לקמח ולייצא אותו[10]. ייצור התבואה היה גם ברמות גבוהות בעמק נהר מוהוק (אנ')[10].

מלחמת העצמאות של ארצות הברית

נהר ההדסון היה נהר מַפתח במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית. חיבורו של ההדסון לנהר מוהוק, איפשר למשייטים לאורכו להגיע בסופו של דבר לאגמים הגדולים שבצפון מחד, ולנהר המיסיסיפי שמדרום מאידך. בנוסף, קרבתו של הנהר ללייק ג'ורג' (אנ') ולאגם שמפליין, אפשרה לחיל הים הבריטי לשלוט בנתיב המים ממונטריאול לעיר ניו יורק[11]. בכך, הבריטים, תחת האסטרטגיה של הגנרל ג'ון בורגוין, יכלו לנתק את מרכז הפטריוטים של ניו אינגלנד (הנמצאת בצד המזרחי של נהר ההדסון), ולהתמקד בגיוס תמיכתם של נאמני המלחמה באזורי הדרום ואזור המיד-אטלנטיק. הבריטים ידעו שכיבוש מוחלט של המושבות יהיה בלתי אפשרי, ולכן נבחרה אסטרטגיה זו[12]. כתוצאה מהאסטרטגיה הזו, נערכו קרבות רבים לאורך הנהר, כולל כמה בעמק ההדסון[13].

המהפכה התעשייתית

בתחילת המאה ה-19, לאחר שזכה לפופולריות בזכות סיפוריו של וושינגטון אירווינג, עמק ההדסון זכה למוניטין כאזור גותי במידה מסוימת, המאופיין בשרידים מימי המושבה ההולנדית הראשונים של ניו יורק (ראו האגדה של סליפי הולו). האזור מקושר גם לאסכולת נהר ההדסון, קבוצת ציירים רומנטיים אמריקאים שפעלו בין השנים 1830 ל-1870 בערך[14]. בעקבות בניית תעלת אירי, האזור הפך למרכז תעשייתי חשוב. התעלה פתחה את עמק ההדסון ואת ניו יורק למסחר עם אזורי המערב התיכון והאגמים הגדולים[15]. עם זאת, באמצע המאה ה-20, רבות מהעיירות התעשייתיות שקעו[16].

מסילת הרכבת הראשונה בניו יורק (ראו גם בפרק "רכבות" להלן), מסילת הרכבת מוהוק והדסון (אנ'), נפתחה בשנת 1831 בין אולבני לסקנקטדי על נהר מוהוק, ואפשרה לנוסעים לעקוף את החלק האיטי ביותר של תעלת אירי[17]. עמק ההדסון הוכיח את עצמו כאטרקטיבי עבור מסילות רכבת, לאחר שהטכנולוגיה התקדמה עד לנקודה שבה היה ניתן לבנות את הגשרים הנדרשים מעל היובלים של הנהר. מסילת הרכבת טרוי וגרינבוש נפתחה בשנת 1845, ועברה מרחק קצר בצד המזרחי בין טרוי לגרינבוש (אנ'), הידועה כיום בשם מזרח גרינבוש (אנ') (מזרחית לאולבני). מסילת הרכבת של נהר ההדסון נפתחה בשנה שלאחר מכן כהמשך של טרוי וגרינבוש דרומה לעיר ניו יורק, והושלמה בשנת 1851. בשנת 1866, גשר נהר ההדסון (אנ') נפתח מעל הנהר בין גרינבוש לאולבני, ואפשר תנועה בין מסילת הרכבת של נהר ההדסון, לרכבת המרכזית של ניו יורק (אנ') מערבה לבאפלו. כאשר גשר פוקיפסי (אנ') נפתח בשנת 1889, הוא הפך לגשר בעל מוטת קשת אחת הארוך ביותר בעולם.

במהלך המהפכה התעשייתית, עמק נהר ההדסון הפך למקום ייצור מרכזי. הנהר אפשר הובלה מהירה וקלה של סחורות מפנים צפון מזרח ארצות הברית לחוף. מאות מפעלים נבנו סביב ההדסון, בערים כמו פוקיפסי, ניובורג (אנ'), קינגסטון והדסון (אנ'). האספה הכללית של צפון טריטאון (אנ'), שהייתה לימים בבעלות ג'נרל מוטורס, על הנהר בסליפי הולו, הייתה דוגמה גדולה ובולטת. הנהר מתחבר לתעלת אירי ולאגמים הגדולים, מה שאפשר ליצרנים במערב התיכון, כולל מפעלי רכב בדטרויט, להשתמש בנהר לתחבורה[18]. עם התיעוש הגיעו טכנולוגיות חדשות, כמו ספינות קיטור, להובלה מהירה יותר. בשנת 1807, ספינת הקיטור נורת' ריבר (שנודעה לימים בשם קלרמונט), הפכה לספינת הקיטור הראשונה שהצליחה מבחינה מסחרית[19]. היא נשאה נוסעים בין ניו יורק סיטי לאולבני לאורך נהר ההדסון. בסוף המאה ה-19, אזור נהר ההדסון במדינת ניו יורק הפך לאזור ייצור הלבנים הגדול בעולם, עם 130 מפעלי לבנים לאורך גדות נהר ההדסון ממכניקסוויל (אנ') ועד האברסטרו (אנ') והעסיקו 8,000 איש. בשיאו, יוצרו כמיליארד לבנים בשנה, ורבות מהן נשלחו לעיר ניו יורק לשימוש בתעשיית הבנייה שלה[20].

תיירות הפכה לתעשייה מרכזית כבר בשנת 1810. עם קשרי ספינות קיטור נוחים בניו יורק, ומלונות רבים ומושכים בסביבה רומנטית, הפכה התיירות לתעשייה חשובה. מדריכי טיולים סיפקו הצעות למסלולי טיול. אנשים מהמעמד הבינוני שקראו את הרומנים של ג'יימס פנימור קופר, או ראו את ציוריהם של אסכולת נהר ההדסון, נמשכו במיוחד לאזור[21].

גאולוגיה ופיזיוגרפיה

צוקי הפאליסיידס על הגדה המערבית של נהר ההדסון.

עמק נהר ההדסון מתנקז מצפון לדרום לאורך הקצה המזרחי של מדינת ניו יורק, וחוצה סדרה של סוגי סלעים, כולל אבני חול טריאסיות ושכבות סלעי משקע אדומים בדרום, וגנייס פרה-קמבריוני עתיק בהרבה בצפון ובמזרח. ברמות ההדסון (אנ')[ה], הנהר נכנס לפיורד שנחתך במהלך תקופות קרח קודמות. ממערב שוכנות רמות הרי האפלצ'ים הנרחבות. באזור טאפן זי, בצד המערבי של הנהר, יש צוקים גבוהים שנוצרו על ידי דיאבז עמיד בפני סחיפה. צוקים אלה נקראים הפאליסיידס של נהר ההדסון וממוקמים בגובה של בין 120 עד 240 מטר[22]. הצוקים הם משטחי בזלת, שהתרוממו כתוצאה מהעתקים גאולוגיים, ומבנה העמודים (קולונדות) התפתח עקב קירור איטי של המאגמה בתוך קרום כדור הארץ[ו], לקראת סוף תקופת הטריאס[3]. זאת לאחר שבתום תקופת הטריאס, חדרה המאגמה כלפי מעלה לאבן החול[23]. החומר המותך התקרר והתמצק לפני שהגיע לפני השטח. לאחר ההתרוממות הטקטונית שעליה מעידים ההעתקים שבבסיס המצוקים, שחיקת מים של אבן החול הרכה יותר, הותירה מאחור מבנה עמודים של סלע קשה יותר, שקיים היום. עובי הצוקים הוא כ-100 מ'[ז].

עמק ההדסון הוא חלק מאזור פיזיוגרפי אחד[ח], של מחוז רידג'-אנד-וואלי של הרי האפלאצים (אנ') הגדול יותר, אשר בתורו הוא חלק מהחטיבה הפיזיוגרפית הגדולה יותר של הרי האפלצ'ים[25]. החלקים הצפוניים של עמק ההדסון נמצאים באזור האקולוגי של האגמים הגדולים המזרחיים, ושפלת ההדסון (אנ').

במהלך עידן הקרח האחרון, העמק התמלא בקרחון גדול שדחף דרומה עד לונג איילנד. לקראת סוף עידן הקרח האחרון, האגמים הגדולים התנקזו דרומה במורד נהר ההדסון, מאגם קרחוני גדול בשם אגם אירוקווי (אנ')[26]. ימת אונטריו היא שריד של אגם זה. משקעי חול גדולים נותרו מהמקום שבו אגם אירוקווי התנקז להדסון. אלה הם כיום חלק ממה שמכונה "מישורי החול של רומא" (אנ')[ט].

בשל דמיונו, נהר ההדסון תואר לעיתים קרובות כ"הריין של אמריקה". בשנת 1939, מגזין לייף תיאר את הנהר ככזה, והשווה אותו לקטע הריין שאורכו 64 ק"מ במרכז ובמערב אירופה[27].

אִיזוּר

עמק ההדסון מחולק לשלושה אזורים: עליון, תיכון ותחתון. להלן רשימה של המחוזות בעמק ההדסון, ממוינים לפי אזור[28]. עמק ההדסון התחתון נחשב בדרך כלל לחלק מהאזור התחתון של מדינת ניו יורק (אנ'), בשל קרבתו הגאוגרפית והתרבותית לעיר ניו יורק.

אזור (עמק) ההדסון התחתון - המחוזות: פוטנאם (אנ'), רוקלנד (אנ') ווסטצ'סטר

אזור ההדסון התיכון - המחוזות: דאטצ'ס (אנ'), אוראנג' (אנ') ואולסטר (אנ')

אזור ההדסון העליון: המחוזות אולבני (אנ'), קולומביה (אנ'), גרין (אנ') ורנסלאיר (אנ')

תשתיות

כבישים

כבישים בין-מדינתיים עיקריים בעמק ההדסון כוללים את: כביש בין-מדינתי 87 (אנ') (חלק מכביש ניו יורק סטייט (אנ')); קטע קטן של כביש בין-מדינתי 95 (אנ') בדרום-מזרח מחוז וסטצ'סטר; כביש בין-מדינתי 287 (אנ') המשרת את מחוזות וסטצ'סטר ורוקלנד; כביש בין-מדינתי 84 (אנ') המשרת את מחוזות פטנם, דאצ'ס ואורנג'; וכביש בין-מדינתי 684 (אנ') המשרת את מחוזות וסטצ'סטר ופוטנם. כבישים נופיים (אנ') באזור כוללים את: פארקוויי נהר ברונקס (אנ'); פארקוויי קרוס קאונטי (אנ'); פארקוויי נהר הצ'ינסון (אנ'); פארקוויי ספריין ברוק (אנ'); ופארקוויי נהר סְוֹֹ מִיל (אנ'), המשרת אך ורק את מחוז וסטצ'סטר; פארקוויי טאקוניק סטייט (אנ'), המשרת את מחוזות וסטצ'סטר, פטנם, דאצ'ס וקולומביה; והפאליסיידס פארקווי (אנ') הבין-מדינתי, המשרת את רוקלנד וחלק קטן מאוד מדרום-מערב מחוז אורנג'; כביש 17 של מדינת ניו יורק (אנ') פועל ככביש מהיר בחלק גדול ממחוז אורנג', ובעתיד יוגדר ככביש בין-מדינתי 86 (אנ').

גשרים

מעברי נהר ההדסון באזור עמק ההדסון מדרום לצפון כוללים את: גשר טאפן זי בין דרום נייאק (אנ') במחוז רוקלנד לטריטאון במחוז וסטצ'סטר; גשר הר הדובים בין פיקסקיל (אנ') במחוז וסטצ'סטר לפורט מונטגומרי (אנ') במחוז אורנג'; גשר ניובורג-ביקון בין ניובורג במחוז אורנג' לביקון (אנ') במחוז דאצ'ס; גשר מיד-הדסון (אנ') בין פוקיפסי במחוז דאטצ'ס להיילנד במחוז אלסטר (אנ'); גשר קינגסטון-ריינקליף בין ריינקליף (אנ') במחוז דאטצ'ס וקינגסטון (אנ') במחוז אלסטר; וגשר ריפ ואן ווינקל (אנ') בין הדסון במחוז קולומביה, לקטסקיל (אנ') במחוז גרין. "המעבר מעל ההדסון" (אנ') הוא גשר להולכי רגל המקביל לגשר מיד-הדסון והיה בעבר גשר רכבת.

תעופה

חברת NY Waterway (אנ') מפעילה את מעבורת Haverstraw-Ossining (אנ') בין Haverstraw (אנ') במחוז רוקלנד לאוסינינג (אנ') במחוז וסטצ'סטר, כמו גם שירות מעבורות בין ניובורג (אנ') במחוז אורנג' לביקון (אנ') במחוז דאטצ'ס. תחבורה ציבורית בין-עירונית ואוטובוסים מסופקת על ידי Rockland Coaches (אנ') במחוז רוקלנד, Short Line (אנ') במחוזות אורנג' ורוקלנד, ו-Leprechaun Lines במחוזות אורנג' ודאצ'ס. ישנם גם מספר ספקי אוטובוסים מקומיים.

עמק ההדסון מונגש על ידי שני שדות תעופה עם שירות חברות תעופה מסחריות: נמל התעופה של מחוז וסטצ'סטר (HPN) ליד וייט פליינס (אנ') ונמל התעופה הבינלאומי סטיוארט (SWF) ליד ניובורג (אנ').

רכבות

שירות רכבת פרוורית באזור מסופק על ידי רכבת מטרו-נורת' (אנ') המופעלת על ידי רשות התחבורה המטרופוליטנית (אנ'). מטרו-נורת' מפעילה שלושה קווי רכבת ממזרח לנהר ההדסון לתחנת גרנד סנטרל במנהטן. ממזרח למערב הם: קו ניו הייבן (אנ') המשרת את דרום מזרח מחוז וסטצ'סטר; קו הארלם (אנ') המשרת את מחוזות וסטצ'סטר המרכזיים והמזרחיים, פטנם ודאטצ'ס; וקו הדסון (אנ') המשרת את מערב מחוזות וסטצ'סטר, פטנם ודאטצ'ס. ממערב להדסון, ניו ג'רזי טרנזיט (אנ') מפעילה שני קווי רכבת במסגרת חוזה עם רכבת מטרו-נורת' לטרמינל הובוקן: קו עמק פָּסְקָאק (אנ') המשרת את מרכז מחוז רוקלנד, וקו פּורט ג'רוויס (אנ') המשרת את מערב מחוז רוקלנד ואת מחוז אורנג'.

אמטרק משרתת את יונקרס, קרוטון-הרמון (אנ'), פוקיפסי, ריינקליף-קינגסטון והדסון לאורך הגדות המזרחיות של נהר ההדסון, כמו גם את ניו רושל בדרום מזרח מחוז וסטצ'סטר.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עמק ההדסון בוויקישיתוף

ביאורים

  1. ↑ בחלק הדרומי של הפאליסייד פארקווי (אנ'), ממש בסמוך לגשר ג'ורג' וושינגטון, השטח שייך למדינת ניו ג'רזי. זאת ועוד, מיונקרס ודרומה, הצד המערבי של הנהר והעמק שייך כולו למדינת ניו ג'רזי. ראו מפה הממחישה זאת כאן.
  2. ↑ מעבר ימי המחבר בין האוקיינוס האטלנטי להאוקיינוס השקט, דרך הארכיפלג הארקטי הקנדי.
  3. ↑ המקום הרחב ביותר של נהר ההדסון, מצפון לגשר טאפן זי ניו יורק דהיום.
  4. ↑ על שמו קרוי האי בלוק איילנד שבמצר לונג איילנד.
  5. ↑ רמות ההדסון הן הרים משני צידי נהר ההדסון במדינת ניו יורק, השוכנים בעיקר במחוז פטנם(אנ') בגדה המזרחית ובמחוז אורנג' ממערב. הן ממשיכות מעט דרומה במחוז וסטצ'סטר ובמחוז רוקלנד (אנ'), בהתאמה. הרמות הן תת-רכס של הרי האפלצ'ים.
  6. ↑ תהליך דומה למדי לתהליך שיצר את משושי הבזלת בבריכת המשושים ברמת הגולן.
  7. ↑ הכוונה בדר"כ למימד מזרח-מערב של הצוקים.
  8. ↑ אזורים פיזיוגרפיים הם אמצעי להגדרת צורות הנוף של כדור הארץ לאזורים נפרדים באופן עצמאי, ללא תלות בגבולות פוליטיים. הם מבוססים על הגישה הקלאסית בת שלוש הרמות של נווין מ. פנמן (אנ') משנת 1916, המפרידה צורות נוף לחלוקות פיזיוגרפיות, מחוזות פיזיוגרפיים ומקטעים פיזיוגרפיים[24].
  9. ↑ מישורי החול של רומא הם אזור צחיח אורנים המשתרע על פני 61 קמ"ר (15,000 דונם), כ-8 ק"מ מערבית למרכז העיר רומא, במחוז אוניידה (אנ'), במרכז ניו יורק. הוא מורכב מפסיפס של דיונות חול המתנשאות לגובה של כ-15 מטרים מעל ביצות כבול נמוכות הנמצאות בין הדיונות.

הערות שוליים

  1. ↑ Hudson River Valley National Heritage Area, New York State - Hudson River Valley Greenway
  2. ↑ Discover the Best Places to Visit in the Hudson Valley., HV NY - Hudson Valley
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 Alfieri, J., et al., 1999, The Lenapes: A study of Hudson Valley Indians, Marist College, Poughkeepsie, NY via WayBackMachine
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 David Levine, Hudson Valley's Tribal History, Hudson Valley via WayBackMachine, 06/24/2016
  5. ↑ Winfield, Charles H. (Charles Hardenburg), 1874, History of the County of Hudson, New Jersey : from its Earliest Settlement to the Present Time: pp. 1-2, Internet Archive
  6. ↑ Cleveland, Henry R., Henry Hudson Explores The Hudson River, History-World.org. International World History Project.via WayBackMachine
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 Dutch Colonies, Kingston, via WayBackMachine
  8. ↑ Johan Cornelis Varekamp and Daphne Sasha Varekamp, [https://web.archive.org/web/20210623113906/http://media.ctseagrant.uconn.edu/publications/magazines/wracklines/springsummer06/block.pdf Adriaen Block, the Discovery of Long Island Sound and the New Netherlands Colony: what Drove the Course of History?], WayBackMachine
  9. ↑ Roberts, Sam. 350 Years Ago, New Amsterdam Became New York. Don't Expect a Party. The New York Times., August 25, 2014.
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 Leitner, J., 2016, Transitions in the Colonial Hudson Valley:Capitalist, Bulk Goods, and Braudelian, Journal of World-Systems Research 22: pp. 214-246
  11. ↑ Mansinne, Major Andrew Jr. The West Point Chain and Hudson River Obstructions in the Revolutionary War"
  12. ↑ John M. Carroll, Colin F. Baxter, The American Military Tradition: From Colonial Times to the Present, Bloomsbury Publishing PLC, 2007, עמ' 14-18, מסת"ב 978-0-7425-4428-4. (באנגלית)
  13. ↑ Edward L. Ayers, Lewis L. Gould, David M. Oshinsky, Jean R. Soderlund, American Passages: A History of the United States, Wadsworth/Cengage Learning, 2009, מסת"ב 978-0-547-16629-2. (באנגלית)
  14. ↑ Dunwell, Francis F., 2008, The Hudson: America's River. Columbia University Press: p. 100, Internet Archive.
  15. ↑ Stanne, Stephen P., et al. 1996. The Hudson: An Illustrated Guide to the Living River, p. 120. Rutgers University Press.
  16. ↑ Hirschl, Thomas A.; Heaton, Tim B. 1999. New York State in the 21st Century. Greenwood Publishing Group. pp. 126–128.
  17. ↑ The Hudson River Navigation Guide, The Hudson River
  18. ↑ Daniel E. Harmon, 2003, The Hudson River, Books.Google
  19. ↑ Hunter, Louis C. 1985. A History of Industrial Power in the United States, 1730–1930, Vol. 2: Steam Power. Charlottesville, Virginia: University Press of Virginia.
  20. ↑ Michelle Falkenstein, Brick Collectors of the Hudson Valley, Times Union, June 28, 2022
  21. ↑ Richard H. Gassan, The Birth of American Tourism: New York, the Hudson Valley, and American Culture, 1790-1830., The Northeastern Geographer Vol. 2, 2010
  22. ↑ VanDiver, Bradford B., 1985, Roadside Geology of New York: pp. 59-63., Internet Archive
  23. ↑ Brannen Peter, "Headstone for an Apocalypse" (op-ed), The New York Times, August 6, 2013
  24. ↑ Fenneman, Nevin M.(1916. Physiographic Subdivision of the United States (PDF). Annals of the Association of American Geographers. 3: pp. 17–22.
  25. ↑ Physiographic Divisions of the Conterminous U. S., U.,S.G.S.
  26. ↑ Eyles, N., 2002. Ontario Rocks: Three Billion Years of Environmental Change. Markham, Ontario: Fitzhenry & Whiteside.
  27. ↑ Margaret Burke-White, The Hudson River, Life, October 2, 1939: pp. 57-65
  28. ↑ Brian Silverman, Frommer's New York City 2009, Books.Google

עמק ההדסון42136232Q1140235

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=עמק_ההדסון&oldid=3507807"