עלילת הדם בלוטצ'ה

עלילת הדם בלוטצ'ה הייתה עלילת דם שהתרחשה בכפר לוטצ'ה (אנ') שבגליציה, כיום בדרום פולין, בשנים 1881–1886. בפרשה הואשמו בני הזוג היהודים יצחק משה ריטר ורעייתו גיטל ריטר ברצח נוצרייה פולנייה בשם פרנצישקה מניחובנה (Franciszka Mnichówna) לשם שימוש בדמה למטרות פולחן דתי להכין מדמו של הקורבן מצות לפסח. לאחר שלושה משפטים חוזרים, זוכו בני הזוג על ידי "בית המשפט העליון בווינה" ושוחררו ממאסרם בשנת 1886.

הרקע

במרץ 1882 קרוב לחג הפסח נמצאה גופה במצב ריקבון קשה בערוץ מבודד בקרבת לוטצ'ה. לפי הבגדים זוהתה הגופה כשל פרנצישקה מניחובנה, אשה ענייה בת 35 שעבדה כעוזרת בית. סמוך לגופה נמצאו שתי צמותיה הקצוצות. החקירה העלתה כי נרצחה ככל הנראה בסוף 1881.

פרנצישקה הייתה בקשרי ידידות קרובים עם משפחת ריטר, ואף קראה למשה ריטר "אבא" ולאשתו גיטל "אמא". בעקבות גילוי הגופה, החלה המשטרה לחקור את תושבי המקום, והחשד נפל על השכן מרצלי סטוכלינסקי (Marceli Stochliński), בעל עבר פלילי עשיר – שיכור, אנס וגנב מורשע. בהשפעת הכומר המקומי, האב דרז'ביצקי, הודה סטוכלינסקי ברצח וטען כי פעל בשליחות משפחת ריטר, שרצחו את האשה לצורכי פולחן דתי. מאוחר יותר חזר בו מן ההודאה וטען כי נמסרה תחת לחץ משטרתי.

המשפט הראשון (ריישא, 1882)

המשפט הראשון התקיים בעיר ריישא בין 10 ל־21 בדצמבר 1882. נדרש כרטיס כניסה לאולם. את סטוכלינסקי ייצג עורך הדין ד"ר קופל, ואת משפחת ריטר – עו"ד יאן פוגונובסקי. הדיונים עוררו עניין ציבורי עצום ונכחו בהם כתבים מעיתוני גליציה ובהם Dziennik Polski, Gazeta Lwowska ו־Nowa Reforma. במהלך הדיונים נטען כי מדובר בעלילת דם קלאסית, וכי המשטרה הפעילה לחץ פסול על הנאשם כדי להפליל את היהודים.

בית המשפט התעלם מעדויותיהם של סוחר התבלינים ושמש בית כנסת אהרן קאנער, וכן מעדותו של הספר יעקב שוץ מסטריזוב. ולמרות העדר הראיות, קבע חבר המושבעים כי ריטר ואשתו אשמים, ויחד עם סטוכלינסקי נידונו לשלוש תליות. שתי בנותיהם של בני הזוג, ביילה וחיה, זוכו.

הערעור והמשפט השני (קרקוב, 1884)

מקסימיליאן מחלסקי

יוז'ף רוזנבלט

ב־7 במאי 1883 קיבל בית המשפט העליון בווינה את הערעור, לאחר שנמצא כי חוות הדעת הפתולוגית שנמסרה במשפט הראשון הייתה חסרת בסיס מדעי מספק. נקבע כי ייערך משפט חוזר בפני חבר מושבעים חדש בעיר קרקוב.

המשפט השני נערך בין 1 ל־11 באוקטובר 1884, בפני השופט לובאשק והתובע לוז'ינסקי. גם כאן נדרש כרטיס כניסה לאולם, והציבור עקב בדריכות. אמנם מניע דתי הושמט מכתבי האישום, אך התובע לוז'ינסקי רמז בדבריו ל"ימי חושך" בעבר. את משפחת ריטר ייצג עורכי הדין מקסימיליאן מחלסקי (פול'), יוז'ף רוזנבלט^[1] ולסלב בורונסקי (פול'). בסופו של דבר חזר פסק הדין הקודם על עצמו, והשלושה נידונו שוב למוות בתלייה. סטוכלינסקי קיבל את גזר הדין, ואילו בני הזוג ריטר ערערו בשנית.

המשפט השלישי (קרקוב, 1885) וזיכוי

המשפט השלישי התקיים בין 17 ל־29 בספטמבר 1885. ההתעניינות הציבורית פחתה, אולם נדרש כרטיס כניסה לאולם, אך ההליך המשפטי היה יסודי יותר. במהלך הדיונים עלו ספקות באשר לעצם הרצח: הרופאים העידו כי ייתכן שמניחובנה נפלה לתוך הערוץ ומתה מפצעיה, וייתכן שחיות טרף פגעו בגופתה לאחר מותה. ההגנה הוכיחה כי משה ריטר נעדר מלוטצ'ה ביום הרצח, וכי לא היה כל מניע למעשה. עם זאת, גם הפעם נגזר עונש מוות, והוגש ערעור נוסף.

ב־25 בפברואר 1886 ביטל בית המשפט העליון בווינה את פסק הדין בפעם השלישית. ב־3 במרץ שוחררו בני הזוג ריטר ממאסרם. זמן קצר לאחר מכן, על ערש דווי, הודה סטוכלינסקי בפני נציגי בית המשפט כי העלילה כולה הייתה שקרית וכי משפחת ריטר חפה מפשע.

לאחר המשפט

בני הזוג ריטר שבו לביתם בלוטצ'ה, מלוּוים בליווי יהודים מקז'ימייז' שבקרקוב. למרות שזוכו, נותר סביבם חשד מצד שכניהם. הפרשה הפכה לסמל לאמונות הטפלות והאנטישמיות שנותרה בקרב חלקים מהאוכלוסייה בגליציה במחצית השנייה של המאה ה-19.