סמי בורקס

סמי בורקס
נתונים כלליים
סוג	חברה משפחתית
על שם	מייסד החברה
מייסדים	סמי (שמואל) וסולטנה אלקולומברי
תקופת הפעילות	1953–1996 (כ־43 שנים)
שליטה בחברה	ניסים ואיציק אלקולומברי ופפו דקלו
מוצרים עיקריים	בורקס
מנכ"ל	סמי אלקולומברי

סמי בורקס הייתה רשת בתי מאפה ישראלית מיתולוגית שהקימה משפחת אלקולומברי מבולגריה, והפכה לאחת מרשתות המזון המוכרות ביותר בישראל בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20. הרשת נקראה על שם מייסדה, סמי (שמואל) אלקולומברי, והפכה לסמל קולינרי ותרבותי של החברה הישראלית.^[1]

היסטוריה

התחלות המשפחה בבולגריה

סמי (שמואל) אלקולומברי ואשתו סולטנה נולדו בעיר פלובדיב בבולגריה להורים שהיגרו מטורקיה. המשפחה הייתה עסקה באפייה במשך דורות. הם המשיכו מסורת של כמה דורות לאפיית בורקס במתכון סודי. יחד עם כל יהודי האזור, עלתה המשפחה לארץ ישראל כאיש אחד בשנת 1948.^[1]^[2]^[3]

הקמת העסק בישראל (1948–1953)

משפחת אלקולומברי השתקעה בנווה צדק כחלק מהקהילה הבולגרית. סמי וסולטנה החלו את דרכם בישראל ב-1948 כרוכלים – הם הכינו בורקס תרד עגול בנוסח טורקי על בסיס חמאה ומכרו אותו בעגלת תינוק ברחובות יפו. סולטנה אפתה את הבורקס, וסמי עמס אותם על האופניים שלו ויצא למכור אותם.^[4]

פתיחת הסניף הראשון (1953)

בשנת 1953 פתחו בני הזוג את הסניף הראשון של "סמי בורקס" בשדרות ירושלים 53 ביפו. המקום הפך לסמל של השכונה והקהילה הבולגרית. בשלט כתוב "בורקס סמי ובניו" באותיות אדומות שמנמנות. העסק הצליח מיד, והמקום הפך למוקד עלייה לרגל להמונים שבאו לאכול בורקס חם מלווה בכוס איירן (יוגורט נוזלי טורקי).^[1]^[4]

פיתוח לרשת ארצית

הרחבה והתפתחות (שנות ה-60–70 של המאה ה-20)

עם ההצלחה של הסניף הראשון, בני המשפחה החלו להרחיב את העסק. שני בנים של סמי, איציק וניסים אלקולומברי, יחד עם חתנו פפו דקלו (בעלה של בתו עדנה), הפכו לשותפים בעסק. בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 נפתח הסניף השני ברחוב מקווה ישראל ביפו.

איציק אלקולומברי, שהפך למנכ"ל החברה, היה האיש שפיתח את המהפכה העסקית של הרשת – הוא המציא את מודל הזיכיונות הראשון בישראל. הוא הביא כדורגלנים ואנשי ציבור לסניף ושיכנע אותם לפתוח זיכיון של סמי בורקס בחינם. כך זכו זיכיון לרשת כדורגלנים כמו יצחק שום, משה אוננה, דוד שווייצר ומשה שווייצר, שלמה שרף, גיורא שפיגל ובני טבק.^[5]

המפעל בבת ים

בהמשך פתחה המשפחה מפעל בבת ים לייצור בורקס קפוא, מה שאפשר הפצה רחבה יותר של המוצרים. זה היה מהלך מהפכני שהביא את הבורקס לכל בית בישראל דרך מתקני אפייה בסופרמרקטים. המשפחה גם תכננה מכונות ייחודיות לייצור בורקס המוני בשיתוף עם חברה שווייצרית.

שיא הפעילות (שנות ה-70–80 של המאה ה-20)

בשיא פעילותה, בשנות ה-70 וה-80, הרשת מנתה יותר מ-66 סניפים ברחבי הארץ, חלק מהמקורות מציינים שהגיעו עד 80 ואף 90 סניפים. הרשת הפעילה גם כ-200 פינות אפייה ברשתות השיווק, בעיקר בקו-אופ הריבוע הכחול. מחזור המכירות של החברה הגיע לכ-28 מיליון שקל בשנה בשנות ה-90.

המותג של סמי בורקס הפך לחלק מהנוף התרבותי הישראלי. הרשת גם אימצה קבוצות כדורגל, כמו הפועל כפר סבא ומכבי יפו הבולגרית. הלוגו המוכר של החברה, עם דמותו של סמי המקורי, הגיע לכל סופרמרקט בישראל.^[6]

המשפחה והניהול

דמויות המפתח

סמי (שמואל) אלקולומברי (1913–1997) – המייסד, היה מעורב בעיקר בסניף המקורי ביפו
סולטנה אלקולומברי (1909–1995) – אשתו של סמי, האופה הראשית שפיתחה את המתכונים
איציק אלקולומברי – בנו של סמי, מנכ"ל החברה והמוח המסחרי מאחורי הרחבת הרשת
ניסים אלקולומברי – בנו השני של סמי, שותף בעסק
פפו דקלו – חתנו של סמי, קונדיטור מקצועי שהצטרף לעסק
עדנה אלקולומברי-דקלו – בתו של סמי, אשתו של פפו

סגנון הניהול

המשפחה ניהלה את העסק בסגנון משפחתי מסורתי. הייתה זו "תרבות מאוד שוביניסטית ופטריארכלית", כפי שמתארת אורית רונאל, נכדתו של סמי. למרות זאת, הנשים השפיעו רבות מאחורי הקלעים, במיוחד סולטנה ועדנה.^[1]

התרסקות וסגירה

בעיות בניהול

החל משנות ה-90 החלו להתגלות בעיות בניהול החברה. המשפחה התנהלה בחוסר אחריות כלכלי וללא תכנון לטווח ארוך. איציק אלקולומברי, שהיה הכריזמטי שבבני המשפחה, נטה להוצאות מוגזמות ולקידום מצד מפורסמים ללא תמורה. הוא "היה שולח למפורסמים מגשים ענקיים של בורקס, בלי כסף".

המשפחה גם פיספסה הזדמנויות עסקיות – למשל, מכרה את הידע על מכונות הייצור לשופרסל במקום לשמור על בלעדיות. בנוסף, סירבה להצעות רכישה מחברות מתחרות כמו בונז'ור ועלית.

חובות והתדרדרות

ב-1996, החברה הצטברו חובות של כ-6 מיליון שקל, חלק מהמקורות מציינים 11 מיליון שקל. הבנקים הפעילו לחץ על המשפחה, והיא הייתה מודאגת מאי יכולת להתמודד עם המצב הכלכלי.^[7]

המכירה לשלי שלהב (1996–1997)

בספטמבר 1997 נמכרה החברה לאיש העסקים שלי שלהב תמורת כיסוי החובות לבנקים ולספקים, בסך 6 מיליון שקל. שלהב רכש את השליטה (51%) בחברה, ומשפחת אלקולומברי נשארה עם 49% מהמניות.

שלהב תכנן להכניס לחברה שיטת ניהול מודרנית אמריקאית ולהרחיב את מגוון המוצרים. הוא התכוון לפתוח רשת בתי מאפה בסגנון הישן של סמי בורקס ולהשקיע כ-2 מיליון שקל בחברה.^[8]

קריסה סופית

למרות המאמצים, החברה לא הצליחה להתאושש תחת הניהול החדש. המפעל בבת ים נסגר בשנת 2005, ורוב הסניפים נסגרו בשנים שלאחר מכן. איציק אלקולומברי אף הוכרז כפושט רגל.

הסיום – הסניף האחרון (2025)

ביום 3 באוגוסט 2025 נסגר סופית הסניף האחרון של רשת "סמי בורקס", שפעל ברחוב הרצל ברחובות מאז 1976. הסניף היה בבעלותם של יוסי וכוכי, זוג עולים מגיאורגיה ותושבי אשדוד, שהפעילו אותו עצמאית בשנים האחרונות בנפרד מהרשת.

הסניף ברחובות הפך לאורך השנים למוסד מקומי אהוב ולנקודת מפגש לדורות של תושבים. חבר המועצה אביב איטח הגיע להיפרד מהמקום והודה לבעלי העסק: "יוסי וכוכי – אתם חלק בלתי נפרד מהלב של רחובות".^[9]

מורשת ותרבות

השפעה על הקולינריה הישראלית

סמי בורקס מיוחסת לה הזכות בהפצת הבורקס ובהפיכתו למזון עממי ונגיש בישראל. המשפחה הביאה את המתכון הבולגרי-טורקי המסורתי והתאימה אותו לטעם הישראלי. הם היו הראשונים שהציעו אוכל רחוב איכותי שגם האשכנזים יכלו לאמץ.

תיעוד בתרבות

הסיפור של משפחת אלקולומברי ואימפריית סמי בורקס תועד בסרט התיעודי "סרט בורקס" (2018) בביימויה של אורית רונאל, נכדתו של סמי. הסרט זוכה בפסטיבלים בינלאומיים ומגולל את סיפור העלייה והנפילה של האימפריה המשפחתית.^[10]^[11]

זיכרון קולקטיבי

עבור רבים בישראל סמי בורקס הוא חלק מהנוסטלגיה הישראלית של שנות ה-70 וה-80. הלוגו המוכר, השירותים לקהילה הבולגרית, והטעם הייחודי של הבורקס נותרו חרוטים בזיכרון הקולקטיבי של הישראלים.

רשת סמי בורקס ייצגה חלום ישראלי אמיתי – משפחת עולים פשוטה שהצליחה לבנות אימפריה עסקית מתוך כישרון, חריצות ומעט מזל. הסיפור שלהם משקף גם את האתגרים שעמדו בפני הדור השני של עסקים משפחתיים בישראל – המעבר ממקום קטן לעסק גדול, ניהול משפחתי מורכב, וקשיים בהסתגלות לשוק המשתנה.