טרפדת

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף סט"ר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספינת טורפדו (סט"ר, טרפדת כפי שכונתה בחיל הים הישראלי) היא ספינה קטנה יחסית ומהירה, שנועדה לשאת טילי טורפדו לקרב ימי. ספינות הטורפדו הראשונות, במאה ה-19, נשאו מעין מטען נפץ על קורה שבלטה מחרטומן; הן היו נוגחות את ספינת האויב ומחברות אליו את המטען. ספינות הטורפדו של סוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20 נשאו טילי טורפדו. מטרתן הייתה להתמודד עם אוניות מערכה, סיירות מערכה וסיירות, אוניות שטח כבדות ואיטיות. ספינות הטורפדו היו אמורות להתמודד עם האוניות הגדולות בהרבה מהן באמצעות זריזותן ומהירותן, ולהכריע אותן באמצעות טילי הטורפדו. היווצרותן של ספינות הטורפדו הביאה להכנסתן לשירות של אוניות גדולות מהן, שנועדו להילחם בספינות הטורפדו. ספינות אלו נקראו "משחיתות ספינות טורפדו", או "משחתות", כפי שהתקבע שמן עד היום. סוגים שונים של אוניות מלחמה קטנות נבנו במנעד שבין הספינות הקטנות, המוגדרות ספינות טורפדו, ובין המשחתות הגדולות מהן; ערך זה יעסוק בעיקר בספינות הטורפדו הקטנות והמהירות.

מלחמת האזרחים בארצות הברית

שרטוט של ספינת טורפדו מסדרת דייוויד

מלחמת האזרחים האמריקנית הביאה עמה כמה וכמה חידושים בתחום הלוחמה הימית, בהם הסוג הראשון של ספינות טורפדו. ב-1861 הודיע נשיא ארצות הברית, אברהם לינקולן, על הטלת מצור ימי על מדינות הקונפדרציה. השפעות המצור על כלכלת הקונפדרציה היו קשות, אך לצי הקונפדרציה לא היה כוח ימי שיוכל להתמודד עם צי מדינות האיחוד. מפקדי צי הדרום חיפשו פתרונות יצירתיים כדי להתמודד עם טבעת החנק הימית, חיפוש שהוביל לכמה פתרונות יצירתיים שהיו פורצי דרך בתחומם. בין השאר יצרו המהנדסים את אוניות המערכה הראשונות, שהיו אוניות מחופות שריון (Ironclads). ספינות הטורפדו היו חידוש נוסף שהמציאו מהנדסי צי הדרום.

ספינות הטורפדו הראשונות מסדרת דייוויד היו, כפי שניתן לראות בתרשים, גם מבשרות הצוללות הראשונות. הן היו מונעות בקיטור, ובנויות כך שכאשר מכלי הזבורית יהיו טעונים במלואם, תהיינה הספינות שקועות כמעט לגמרי: רק הארובה וכמה סנטימטרים היו מעל המים. בלילה חשוך היה כמעט בלתי אפשרי לראות את הספינות. טיפוסים אחרים של ספינות טורפדו נבנו גם הן כך שתהיינה בעלות צללית נמוכה מאד, אך ללא מיכלי זבורית.

בקצה הקדמי של הספינה הותקנה מעין קורה, שבלטה קדימה כמה מטרים. בקצה הקדמי של הקורה הותקן מטען חומר נפץ, עטוף בכיסוי עמיד למים. ספינת הטורפדו הייתה נוגחת את ספינת האויב, ונועצת בו את המטען באמצעות ווים; כעת הייתה ספינת הטורפדו נסוגה לאחור, כשהיא מותירה את מטען הנפץ מוצמד לאוניית האויב. במרחק בטוח היה צוות ספינת הטורפדו מפעיל את המטען, באמצעות כבל שנותר קשור אליו.

ככלל, לא היה חידוש זה מוצלח במיוחד. הסיפון הנמוך של הספינות עשה אותן מועדות להצפה בים גבה גלים, ואף היה מצב בו כיבו הגלים את דוודי מנוע הקיטור. מטען הנפץ התפוצץ לעיתים מוקדם מדי, ולעיתים לא התפוצץ לאחר הצמדתו לספינת האויב.

הופעת הטורפדו הממונע

ספינת הטורפדו הראשונה, אה"מ לייטנינג

ב-1866 הדגימו ג'יובאני לופיס הקרואטי[1] ורוברט וייטהד הבריטי את הטורפדו היעיל הראשון. וייטהד שיפר את הדגם של לופיס, והדגם שהוצג הונע בעזרת אוויר דחוס. בטורפדו הותקן מנגנון ששמר על כך שיישאר בעומק שתוכנן מראש; לדגמים הראשונים היה טווח של כ-900 מטרים, ומהירותם עלתה מ-6 קשר (כ-11 קמ"ש), מהירות הדגם הראשון ב-1870, ל-30 קשר (כ-56 קמ"ש) ב-1890.

המחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה תקופה של שינויים משמעותיים בטכנולוגיה הצבאית הימית. אוניות הקו המונעות במפרשים שהיו בשיא פעילותן בתחילת המאה, הלכו ועברו מן העולם. את מקום המפרש החליף מנוע הקיטור; גוף העץ של האוניות צופה בשריון כבד, ולאחר מכן נבנה גם הגוף ממתכת. התותחים המיושנים הוחלפו בתותחים גדולים ובעלי עוצמה רבה יותר, שהיו מורכבים על צריחים. כך הלכה והתהוותה אוניית המערכה: אוניות המלחמה הראשונות שהחליפו את אוניות הקו היו אוניות מחופות שריון, שהופיעו בשנות ה-60 וה-70 של המאה. לקראת סוף המאה הופיע טיפוס משוכלל ומתקדם יותר של אוניות מערכה, שנקראו אוניות מערכה פרה-דרדנוט. אוניות אלו היוו את עיקרו של כל צי מודרני; הן היו גדולות מאד, חמושות בחימוש הכבד ביותר, משוריינות בשריון הכבד ביותר, וגם יקרות מאד. ציי המעצמות הצטיידו במספר גדל והולך של אוניות מטיפוס זה[2].

המצאת הטורפדו הובילה את האסטרטגים הימיים לחשיבה, כי ייתכן ונמצא הנשק שיוכל להביס את אוניות המערכה. אוניות המערכה היו, כאמור, בעלות שריון כבד מאד, ולפיכך גם איטיות; התותחים הכבדים שעליהן היו בעלי קוטר גדול וקצב אש איטי, ונועדו לקרב עם אוניות מערכה אחרות. בשל כך, לא היו יכולים לפגוע בספינות קטנות וזריזות. הרכבת טורפדו על ספינות מהירות, זולות וזריזות, הייתה יכולה ליצור איום משמעותי על אוניות המערכה הגדולות.

ספינות הטורפדו הראשונות

ספינות טורפדו תוקפות את אוניית המערכה קוקרן במהלך מלחמת האזרחים הציליאנית, 1891

הספינה הראשונה שהותאמה לשאת טורפדות הייתה הספינה הבריטית אה"מ לייטנינג, שהושקה ב-1877. הספינה הייתה באורך כ-30 מטרים, הונעה במנוע קיטור, ונשאה שני צינורות לשיגור טורפדו[3]. ב-1878 השיק הצי הצרפתי את ספינת הטורפדו הראשונה שלו, Torpilleur No 1. ספינות טורפדו השתתפו לראשונה בקרב ימי במהלך מלחמת רוסיה-טורקיה, 1878-1877; ספינה רוסית שיגרה טיל טורפדו אל הספינה הטורקית אינטיבה.

ספינות טורפדו נבנו בציים רבים לקראת סוף המאה. הן היו באורך 30 עד 50 מטרים, ונשאו עד שלושה צינורות טורפדו ומקלעים או תותחים קלים. ספינות אלו הונעו בעזרת מנועי קיטור, והפליגו במהירויות שנעו בין 20 ל-30 קשר (37 עד 56 קמ"ש); הן היו זולות יחסית, וכך ניתן היה לבנות אותן במספרים גדולים וליצור שייטות שיוכלו ליזום התקפות המוניות על אוניות גדולות יותר; הסיכון באובדן מספר רב של ספינות קטנות כאלה היה משתלם, לאור הסיכוי להטביע אוניית שטח גדולה.

ספינות טורפדו צרפתיות בקרב פוזו'

יחד עם ההבטחה הרבה שהייתה גלומה בספינות אלה, הן סבלו עדיין מבעיות רבות. בשל ממדיהן הקטנים לא היו ספינות אלה יכולות להפליג באוקיינוס הפתוח, ותפקידן הצטמצם להגנת חופים. שנית, הטווח הקצר של טילי הטורפדו ואיטיותם חייבו את ספינות הטורפדו להתקרב עד כדי מאות ספורות של מטרים אל האויב, משימה שגבלה בהתאבדות[4]. פתרון אפשרי לבעיה היה הסתייעות בספינת סיוע (Torpedo Boat Tender), שנשאה את ספינות הטורפדו על סיפונה אל אזור הקרב.

ספינות טורפדו השתתפו בעימותים רבים בסוף המאה ה-19, ובהם קרב פוז'ו (Fuzhou), במלחמת סין-צרפת (אוגוסט 1884 - אפריל 1885), מלחמת האזרחים של צ'ילה ב-1891 וקרב צושימה, במלחמת רוסיה-יפן (27 - 28 במאי 1905. ואולם, חסרונותיהן של ספינות הטורפדו וכניסתן לשירות של אוניות גדולות יותר (ראו להלן), צמצמו מאד את השימוש בספינות הטורפדו לאחר 1905.

משחתת ספינות טורפדו

ערך מורחב – משחתת

כניסתן של ספינות הטורפדו לשירות הביאה לפרץ של פעילות קדחתנית בציי העולם, בניסיון למצוא מענה לאיום החדש על אוניות השטח. תותחים בעלי קליבר קטן וקצב אש גבוה נוספו לאוניות הגדולות, כדי שייתנו מענה מול הספינות הקטנות והמהירות. באמצע שנות ה-80 של המאה ה-19 נכנסו לשירות ספינות תותחים נושאות טורפדות (torpedo gunboats), שמטרתן הייתה להילחם בספינות הטורפדו. ספינות תותחים אלו לא היו מוצלחות, שכן לא היו מהירות די הצורך כדי לרדוף אחרי יריבותיהן. מאוחר יותר החל להיווצר סוג חדש של כלי שיט שייעודם לוחמה בספינות הטורפדו, והן נקראו "משחיתות ספינות טורפדו" (torpedo boat destroyer); כעשור לאחר מכן, בתחילת המאה ה-20, כבר קוצר שמן והן נקראו בפשטות "משחתת". בתחילת דרכן היו כלי שיט אלה דומים מאד לספינות הטורפדו עצמן, בעלות גודל ומהירות דומים, אך חימושן כלל תותחים שיוכלו לנטרל את ספינות הטורפדו לפני שיסגרו את הטווח אל אוניות השטח.

מלחמת העולם הראשונה

ספינת הטורפדו היפנית Fukuryu, בסביבות שנת 1900

הופעת המשחתות יצרה שינוי בהתייחסות לתפקידן של ספינות הטורפדו. המשחתות הוכיחו את עצמן ככלי שיט שהתאימו למטרות רבות, ולא רק להגנה מפני ספינות טורפדו, ועם הזמן החלו לקבל את תפקידיהן של ספינות הטורפדו עצמן, והחלו לשאת עליהן טילי טורפדו לאותה מטרה: תקיפת כלי השיט העיקריים של צי האויב. המשחתות היו גדולות יותר מספינות הטורפדו, והיו מסוגלות להפליג בים הפתוח יחד עם הצי העיקרי. הצי הבריטי התפתח בכיוון זה, ועם תחילת מלחמת העולם הראשונה היו בו משחתות בעלות הדחק של 1,000 טון, שנועדו להתלוות לצי העיקרי. בציים אחרים המשיכה האבחנה בין משחתות וספינות טורפדו; הצי הגרמני, הצי הצרפתי והצי האיטלקי המשיכו בפיתוח ספינות טורפדו קטנות, אם כי הן המשיכו לגדול בממדיהן[5]. לקרב יוטלנד, הקרב הימי העיקרי שהתחולל במלחמת העולם הראשונה, יצא צי הים הפתוח הגרמני כשהוא מלווה בספינות טורפדו שהיו דומות בגודלן למשחתות הבריטיות. גם ספינות הטורפדו הגרמניות וגם המשחתות הבריטיות ערכו מתקפות טורפדו על הציים העיקריים, שהיוו נקודות מפתח בקרב[6].

בין המלחמות ומלחמת העולם השנייה

ספינת הטורפדו האמריקאית (PT Boat) PT-105 במהירות גבוהה

המשחתות היו כלי השיט העיקריים נושאי הטורפדו במלחמת העולם הראשונה, והשימוש בספינות טורפדו דעך. למשחתות היה טווח ארוך יותר, יכולת להפליג בלב ים שלא הייתה לספינות הטורפדו, ורב שימושיות שהפכה אותן למשתלמות בהרבה עבור הציים השונים. ואולם, חתימת אמנת לונדון הראשונה ב-1930, שהגבילה את החימוש הימי (כהמשך לאמנת וושינגטון), לא הטילה כל מגבלות על כלי שיט שההדחק שלהם קטן מ-600 טון. סעיף זה יצר עניין מחודש בספינות קטנות ומהירות, שניתן היה לבנותן ללא הגבלה. ציים רבים, בהם הצי הגרמני המתחדש, הצי האיטלקי, הצי הצרפתי, והצי היפני, החלו בבניית ספינות רבות מסוג זה. ההתקדמות הטכנולוגית באותן שנים איפשרה להתקין בספינות אלה מנועי בעירה פנימית, מונעים בבנזין, שהיו בעלי עוצמה רבה בהרבה ממנועי הקיטור של ספינות הטורפדו הראשונות. סביב מנועים אלו נבנו סירות מהירות מאד, שהיו באורך 15 עד 30 מטרים, והגיעו למהירות 30 עד 50 קשר (56 עד 93 קמ"ש). סירות אלה נשאו שניים או ארבעה טילי טורפדו, שנורו מצינורות - משגרים - טורפדו פשוטים. לצד צינורות הטורפדו נשאו סירות אלו כמה מקלעים. סירות הטורפדו הללו הופעלו בעיקר בנתיבי ים רדודים יחסית וקרובים לחוף, כמו בתעלת למאנש, בים התיכון, סביב האיים באוקיינוס השקט, ועוד.

לצד מהירותן הגבוהה ומחירן הנמוך, היו לסירות הטורפדו כמה חסרונות. הן לא היו יכולות לשמור על מהירות גבוהה במשך זמן רב, ולכן התקשו להתלוות למבצעים של הצי העיקרי. הן היו פגיעות למטוסים, שהיו יכולים לפגוע בהן זמן רב לפי שהגיעו לטווח הירי שלהן.

ספינות הטורפדו שפותחו בציים השונים התפרסמו בכינויים השונים שניתנו להם:

S-Boat גרמנית

ספינות טורפדו בריטיות וגרמניות לחמו ביניהן בתעלת למאנש. ספינות טורפדו גרמניות ליוו את סיירות המערכה שרנהורסט וגנייזנאו, ואת הסיירת הכבדה פרינץ אויגן במבצע קרברוס, ב-11 בפברואר 1942, בו הצליחו שלוש האוניות הגדולות לחמוק ממצור בריטי בנמל ברסט, בצרפת. ספינות טורפדו בריטיות חיפו על פינוי הצבא הבריטי מצרפת בין 26 במאי ל-4 ביוני 1940, במבצע דינמו, על הפשיטה בסט. נזייר (מבצע צ'ריוט), ועל הפלישה לנורמנדי. שני הצדדים עשו שימוש בספינות הטורפדו המהירות לתקיפת אוניות הסוחר של היריב.

בים התיכון עשה הצי האיטלקי שימוש רב בספינות הטורפדו כנגד הצי הבריטי. בזירה זו הצליחו אוניות אלה להטביע את הסיירת אה"מ מנצ'סטר, כאשר זו ליוותה את השיירה הבריטית לאי מלטה, במבצע פדסטל, ב-13 באוגוסט 1942. הייתה זו האונייה הגדולה ביותר שטובעה על ידי ספינות טורפדו במלחמה.

באוקיינוס השקט הפעיל צי ארצות הברית מספר רב של סירות טורפדו. מטרתן העיקרית הייתה לוחמה במשחתות ובספינות סוחר, אך הן שימשו גם לתפקידי מודיעין, סיור, חילוץ, קישור, ואף למטרת הפעלת מסכי עשן. ספינות הטורפדו היו חלק ממבצעים של הצי, וגם פעלו עצמאית בהטרדת קווי האויב. בשלב מאוחר יותר של המלחמה, כאשר אבידות היפנים היו כבדות ומספר המטרות הימיות הצטמצם, הותקנו עליהן תותחים במקום צינורות הטורפדו, וכך היו הספינות יכולות לפגוע גם במטרות חוף. גופן של ספינות הטורפדו היה עשוי מעץ, כדי לחסוך בעלויות ובחומרי גלם יקרים; במחירה של משחתת אחת ניתן היה לבנות עשר ספינות טורפדו.

ספינות הטורפדו של ארצות הברית זכו לפרסום רב בשלב הראשון של המלחמה, בימים הקשים שלאחר המתקפה על פרל הארבור; הן היו בין הכוחות היחידים של צי ארצות הברית שהיו יכולים להילחם באויב, והתדמית של ספינות קטנות הלוחמות מול כוחות אויב עדיפים בהרבה מהן. כמה ספינות זכו לפרסום רב: PT-41 זכתה לתהילה לאחר שחילצה את הגנרל דאגלס מקארתור מאיי הפיליפינים, לאחר שכוחותיו כותרו בידי היפנים; מפקד הספינה, ג'ון ד. בולקלי (Bulkeley), עוטר על מבצע זה במדליית הכבוד. סירות אחרות התפרסמו במאמר בעיתון לייף, שתיאר את הקרבות בהן השתתפו בקרב גוודלקנל, ואחרות התפרסמו במבצעי החילוץ שלהן. נשיא ארצות הברית לעתיד, ג'ון פיצג'רלד קנדי, היה מפקד ספינת הטורפדו 109-PT; במהלך מערכת הבחירות שלו פורסם כיצד הצליח קנדי לחלץ את אנשי צוותו לאחר שספינתם ננגחה על ידי משחתת יפנית. על החילוץ זכה קנדי בעיטור לב הארגמן, מדליית הצי, ומדליית המרינס.

ספינות טורפדו כיום

ספינות קטנות ומהירות כדוגמת ספינות הטורפדו עדיין נמצאות בשירות בציים שונים בעולם. הן מוגדרות "ספינות תקיפה מהירות" (Fast Attack Craft), אך חימושן העיקרי אינו טורפדו אלא טילים מונחים, נגד ספינות ומטרות אחרות. הטווח הגדול של הטילים, בן כמה עשרות קילומטרים, מאפשר לספינות אלה להשתמש בחימוש בטווח רחוק בהרבה וחוסך את הצורך בתמרונים במהירות גבוהה. מטוסים עדיין מהווים סיכון רב לספינות אלה, והפעלתן ללא חיפוי אווירי היא בעייתית מאד. התורן של ספינות אלו נמוך, ולפיכך יכולת כיסוי המכ"ם המותקן עליהן נמוכה, והן זקוקות לסיוע ממתקני מכ"ם על ספינות אחרות. בשל כך מוחלפות ספינות אלה על ידי ספינות גדולות יותר, המוגדרות קורבטה; ספינות אלה יכולות לשאת טילי נ"מ מונחי מכ"ם להגנה עצמית, ומסוק לגילוי וטיווח מטרות מעבר לאופק. ספינות תקיפה מהירות משמשות בציים רבים ללוחמה נגד הברחות, בעיקר של נשק וסמים.

ספינות טורפדו נותרו שימושיות באזורים ייחודיים, בפרט בים הבלטי הצר. תחומי הים מכוסים על ידי מתקני מכ"ם בחוף ועל ידי מטוסים המבוססים ביבשה, ולפיכך החסרונות שפורטו לעיל מוצאים את פיתרונם. ספינות הטורפדו מהוות במקרה זה פתרון יעיל וזול כנגד מתקפה מהים; חיל הים הנורווגי מסתיר את ספינות הטורפדו שלו במעגנים מיוחדים, החבויים בפיורדים, כנגד מתקפה אפשרית כזו. בדומה, גם הצי הסיני מחזיק בספינות כאלה, להגנה מפני התקפה על חופי סין.

ספינות טורפדו בחיל הים הישראלי

ערך מורחב – שייטת הטרפדות

סדר כוחות של שייטת הטרפדות

ספינות טורפדו כונו בחיל הים הישראלי טרפדת. טרפדת ראשונה, ט-15 (הסימון הוסב מאוחר יותר ל-ט-200), אח"י נץ, נרכשה בארצות הברית ב-1950. במקביל, הוזמנו באותה שנה ארבע טרפדות חדשות ממספנת Meulan בצרפת (ט-205 - 208, אח"י בז, תחמס, פרס, ויסעור, בהתאמה), ושמונה ספינות מתוצרת Vosper Thornicroft, מעודפי המלחמה, נרכשו בבריטניה (ט-201 - 204, וט-209 - 212, אח"י נשר, עיט, איה, דיה, שלדג, לילית, ינשוף, ותנשמת, בהתאמה). הטרפדות הבריטיות היו קטנות יותר בממדיהן מאלו הצרפתיות: אורכן היה כ-21 מטרים, לעומת אורך של כ-26 מטרים בספינות הצרפתיות; ההדחק של הספינות הבריטיות היה 43 טון לעומת 62 טון של הספינות הצרפתיות. שני טיפוסי הספינות נשאו 2 צינורות טורפדו בקוטר 18 אינץ', ותותח 40 מ"מ (הספינות הבריטיות נשאו גם שני תותחים קלים 20 מ"מ). צוותן מנה 15 או 16 איש, ומהירותן הגיעה לכ-40 קשר (כ-75 קמ"ש).

ב-1956 נרכשו במספנת Meulan בצרפת עוד ארבע טרפדות, שהחליפו את ט-203, ט-204, ט-205 וט-206, וקיבלו את מספריהן ושמותיהן. טרפדות אלה היו בעלות מנוע דיזל, לעומת מנועי הבנזין של שאר הטרפדות. באותה שנה נרכשו עוד 3 ספינות במספנת Baglieto, באיטליה. טרפדות אלו סומנו ט-150 - 152, ונקראו אח"י אופיר, שבא ו-תרשיש, בהתאמה. הן יועדו לפעולה בים סוף, ונבנו כך שניתן יהיה להעביר אותן בדרך היבשה מחיפה לאילת. הטרפדות האיטלקיות היו קצרות מעט יותר (כ-16 מטרים), אך חימושן וצוותן היו דומים[7]


שייטת הטרפדות נקראה בתחילה שייטת 5, ולאחר ארגון מחדש חולקה לשתי פלגות - 914 ו-915. הטרפדות באילת נקראו פלגה 912. בשיא כוחה, בשנת 1951, מנתה שייטת 5 12 כלים. במבצע סיני מנתה השייטת שש ספינות, שלוש צרפתיות ושלוש בריטיות; במלחמת ששת הימים היו בים התיכון שש טרפדות, כולן מתוצרת צרפת, ובים סוף שלוש[8].

הפעלה

כוח הטרפדות היווה מרכיב עיקרי בחיל הים, והן הופעלו לצד הפריגטות, ומאוחר יותר המשחתות של חיל הים. ספינות הטורפדו היו מסתערות אל כלי השיט של האויב ומתפרסות במעין מניפה, כדי לפגוע באויב גם אם ישנה את כיוונו באופן פתאומי. הירי היה מטווח קצר, 1,000 -2,000 מטרים. לרוב הטרפדות מן התוצרת הבריטית לא היה מכ"ם, ובטרפדות מן התוצרת הצרפתית היה כבר מכ"ם ונוסף לו עזר שולחן תמונה מקומית. מכ"ם הוכנס רק לקראת סוף ימיהן של הטרפדות בחיל הים. למרות זאת הצליחו הטרפדות להגיע לרמה טובה; תורת הלחימה כללה הסתייעות באונייה גדולה יותר, פריגטה או משחתת, שסייעה בגילוי ובהכוונת התקיפה[9].

במבצע סיני לא היו טרפדות בים סוף, וכיבוש שארם א שייח נעשה באמצעות סיוע של נמ"כים, נחתות מכוניות. הטרפדות לא הצליחו לצאת מנמל חיפה בזמן, ולכן לא השתתפו בקרב הימי שבו נלכדה המשחתת המצרית איברהים אל אוול[10].

הישגיו של חיל הים בכלל במלחמת ששת הימים היו נמוכים מאד. הישג אחד שנרשם לטובת הטרפדות היה ההשתלטות על המוצב המצרי בשארם א שייח; הטרפדות המתינו בצפון מפרץ אילת במארב לספינות מצריות, וכשאלו לא הגיעו נעו הטרפדות דרומה והגיעו ראשונות לשארם א שייח[11]. טרפדות תקפו את האונייה האמריקאית ליברטי, בתקרית שאירעה לקראת סיום המלחמה.

כחודש לאחר המלחמה ב-11 ביולי 67 התחולל מול חופי סיני קרב רומני. שתי ספינות טורפדו (ט-203 וט-204) בפיקוד סגן מפקד הפלגה, סרן אלי רהב (לימים תת-אלוף), יחד עם המשחתת אח"י אילת, בפיקוד סא"ל יצחק שושן, הטביעו שתי טרפדות מצריות באש תותחים. ב-21 באוקטובר אותה שנה הוטבעה המשחתת אילת בקרבת פורט סעיד על ידי טילים מצריים.

לקראת סוף שנות השישים של המאה העשרים הוחלפו הטרפדות בספינות הטילים. בתפקידי הביטחון השוטף הוחלפו הטרפדות על ידי ספינות הדבור.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לופיס נולד ברייקה, עיר בצפון קרואטיה של היום, שהייתה אז תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית.
  2. ^ לסקירה מפורטת על התפתחות אוניית המערכה, ראו בערכים אוניית מערכה, אונייה מחופת שריון, ו-פרה-דרדנוט.
  3. ^ על פי הערך באנגלית.
  4. ^ אנציקלופדיה בריטניקה, הערך Naval Ship, הפיסקה The age of steam and iron » Toward the battleship » Ships.
  5. ^ Bernard Ireland & Eric Grove: Janes War at Sea.Harper Collins Publishers, 1997. pp. 41 - 43.
  6. ^ ראו פירוט בערך קרב יוטלנד. לפירוט מלא על ספינות הטורפדו הגרמניות במלחמת העולם הראשונה, ראו כאן.
  7. ^ טרפדות פרק מורשת באתר עמותת חיל הים
  8. ^ על פי מאמרו של תא"ל רמי לונץ, אתר מורשת חיל הים.
  9. ^ על פי מאמרו של תא"ל רמי לונץ.
  10. ^ "תיאור מפורט של הקרב מאת חניכי פו"ם", אתר מורשת חיל הים.
  11. ^ "מוכנות חיל הים למלחמה", אתר מורשת חיל הים.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

22889001טרפדת