נמלת הקליע

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןנמלת הקליע
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: פרוקי רגליים
קבוצה: בעלי לסתות
על־מחלקה: בעלי שש רגליים
מחלקה: חרקים
סדרה: דבוראים
משפחה: נמליים
תת־משפחה: פראפונרים
סוג: Paraponera
מין: נמלת הקליע
שם מדעי
Paraponera clavata
‏פבריציוס, 1775
תחום תפוצה
Paraponera Species Richness

נמלת הקליע (שם מדעי:Paraponera clavata, פַּרַאפּוֹנֶרָה קְלַבַטָה) היא מין במשפחת הנמליים, וידועה בשל גודלה החריג ועקיצתה הכואבת במיוחד. מצויה ביערות הגשם של אמריקה התיכונה והדרומית, ממזרח הונדורס וניקרגואה ועד לפרגוואי בדרום.

אטימולוגיה

שמה המדעי של נמלת הקליע מורכב מהמילה "פראפונרה" שמשמעותה "קרוב לפונרה" (סוג נמלה דומה)[1], והמילה "קלבטה" שמשמעותה "דומה לאַלָּה"[2].

בשל הכאב העז שנגרם מנשיכתה, זכתה הנמלה לכינוי מיוחד כמעט בכל מקום בו היא נפוצה[3]. הכינויים המקומיים נגזרים מספרדית, פורטוגזית ושפת הילידים האמריקאים המקומיים. בוונצואלה נפוץ הכינוי Hormiga Veinti-Cuatro ("נמלת 24 שעות"), כשהכוונה למשך הזמן שלוקח לכאב העקיצה לחלוף[4], או למשך הזמן בו עלול הארס לגרום למוות[5]. בברזיל מכונה הנמלה בשמות הפורטוגזיים Formiga Cabo Verde, ו-Formigão-Preto, שמשמעותם "נמלה שחורה גדולה". בשפת הילידים האמריקאים היא נקראת Tocandera או Tocanquibira, מקור השם בטופי-גוארני והוא מתורגם ל"האחד שפוצע עמוק"[5]. הכינוי המפורסם ביותר הוא "נמלת הקליע" בשל הטענה שעקיצתה כואבת כפגיעת קליע[6].

מיון

Paraponera dieteri, המין הנוסף היחיד בסוג פראפונרה, מאובן בענבר

נמלת הקליע היא מין יחיד בסוגו בסוג Paraponera, שהוא הסוג היחיד בתת-המשפחה "פראפונרים" המשתייכת למשפחת הנמליים[7]. מין נוסף שנכחד בסוג זה הוא Paraponera dieteri, שנמצא במצב מאובן בענבר דומיניקני והוא קטן בהרבה[5].

הנמלה תוארה לראשונה כמין נפרד על ידי האנטומולוג יוהאן כריסטיאן פבריציוס בשנת 1775 במדריך המיון שלו "Systema entomologiæ" והוא שייכה למשפחת Formica[8]. הסיווג הנוכחי של הנמלה כ-Paraponera clavata נעשה לראשונה על ידי האנטומולוג הבריטי פרדריק סמית בשנת 1858[9].

תיאור

תמונה הממחישה את גודלה של נמלת הקליע, עם קו באורך 2 סנטימטר

נמלת הקליע היא אחת ממיני הנמלים הגדולות בעולם, כשהפועלות מגיעות לאורך של עד 25 מילימטר. צבע הגוף הוא אדום-שחור, והיא מזכירה במראה צרעה חסונה ונטולת כנפיים. המלכה גדולה מהפועלות רק במעט, וכמעט שאין הבדל במבנה הגוף בינה לשאר הנמלים. רק בקרב הזכרים ישנם בעלי כנפיים[10].

מבנה חברתי והתנהגות

נמלת הקליע מתאפיינת בקשר חברתי חלש, והקנים שלה קטנים יחסית, ומכילים לא יותר מאלפים בודדים של נמלים. הבדלי מעמדות כמעט לא ניכרים, למרות שניתן להבחין בחלוקה מסוימת על בסיס גודל, כאשר נמלים קטנות יותר נוטות להישאר בקן כמטפלות בזחלים, והגדולות משמשות כשומרות וציידות. קנים חדשים נפתחים על ידי מלכה בודדת, והיא היחידה שמטילה ביצים[10].

אף שנמלת הקליע אינה אלימה בדרך כלל, בעת התקפה על הקן יוצאות הנמלים הגדולות להגן עליו, והן מרחיקות את האויב באמצעות הפרשת חומר ריחני דומה למושק[10], צרצור ועקיצה[11].

מבנה הקן

הקן של נמלת הקליע ממוקם מתחת לעצים ושיחים גדולים. במחקרים שנערכו נמצאו למעלה מ70 זנים של צמחים שאירחו בבסיסם קן, מה שמעיד שהנמלים לא בוררות את סוג העץ בו הן מקימות את הקן. קשר ישיר נמצא בין רמת הנגישות של העץ לעלוות היער ולעצים אחרים, שם צדות הנמלים את מזונם, לבין קיומם של קנים[12].

לקן בדרך כלל כניסה אחת ראשית בבסיס הצמח המארח, ולעתים ישנה יציאה נוספת לצורך פינוי אשפה. קנים גדולים נמצאו שהכילו יותר מ40 חדרים והגיעו לעומק של כ60 סנטימטר. החדרים הם בקוטר של 5–10 סנטימטר עם תקרה בגובה של עד 16 סנטימטר. כמו כן נמצאו תעלות המובילות אל מתחת לתא העמוק ביותר, כנראה לצרכי ניקוז או מילוט[10].

ציד ותזונה

הנמלים הפועלות יוצאות לציד ואיסוף מזון בצמרות העצים הנמצאים ישירות מעל הקן או בצמוד אליו, בעיקר בשעות הדמדומים והלילה אך לעתים גם במהלך היום, הדבר תלוי גם במזג האוויר. הנמלים מוצאות את דרכם בעזרת סימני דרך וסימון באמצעות פרומונים. ציד על פני הקרקע הוא נדיר במיוחד.

מזונן העיקרי הוא נוזלי, בעיקר צוף חוץ-פרחי, אך גם מים וטל דבש. את טיפות הנוזל הן נושאות בצבתותיהן אל הקן. מזון מוצק כולל מינים אחרים של פרוקי רגליים, ולעתים נדירות אף מינים קטנים של בעלי חוליות, וכן חלקי צמחים. מזון חביב במיוחד על נמלת הקליע אך קשה להשגה הם טרמיטים. המזון שגדול מכדי לשאת נחתך ונישא אל הקן בשיתוף פעולה.

את המזון שמובא אל הקן חולקות הפועלות עם שאר הנמלים, או שמאכילות בו את הזחלים[10].

אויבים

אויביה העיקריים של נמלת הקליע הם נמלי קליע ממושבות אחרות. אויב נוסף הוא מין של זבוב טפילי בשם Apocephalus paraponerae, שניזון מהנמלים ומטיל עליהם את ביצותיו. נקבת הזבוב נמשכת לריח הפרומונים המופרש מנמלים לוחמות או פצועות.

באזורי המחיה של הנמלה קיימת סוג של פטריה, Ophiocordyceps unilateralis, שמשתלטת על נמלים שאוכלות את הנבגים שלה, וגורמת להם לטפס על עצים לגובה מסוים, לנעוץ את צבתותיהן בעץ בחוזקה, ושם הן מתות ומאפשרות לפטריה להתפתח ולפזר את נבגיה מהגובה למרחק רב[10].

אחד מהמינים הניצודים על ידי הנמלה, פרפר הגרטה אוטו, מתגונן באמצעות אכילת צמחים שמייצרים חומרים רעילים וטעם רע בגופו, וכך מרתיע את הנמלה.

עקיצה

נמלת הקליע משתמשת בעקיצה, באמצעות עוקץ הממוקם בקצה הבטן, על מנת להרוג את טרפה, וכן על מנת להתגונן מפני טורפים[11].

בעקיצתה, הנמלה מזריקה ארס לגופו של הקרבן. בין החומרים הפעילים בארס, ישנו רעלן עצבי מסוג פונרטוקסין הפוגע ביכולת של תאי עצב לתקשר ביניהם, הארס חוסם את המעבר בתעלות הסידן של העצב, וחוסם את התקשורת למערכת העצבים המרכזית, וכך משתק את החרקים אותם צדה הנמלה[6]. אצל יונקים, כולל בני אדם, גורם הרעלן לכאב עז[10].

עקיצת נמלת הקליע תוארה על ידי האנטומולוג ג'סטין שמידט ב"מדד שמידט לדירוג כאב מעקיצות" כעקיצה הכואבת ביותר מבין כלל החרקים. העקיצה סווגה בדרגה 4, בה סווגו עוד 2 עקיצות, אך בעוד עקיצת צרעת ה-Pepsis כואבת 5 דקות, ועקיצת צרעת ה-Synoeca כשעתיים, הכאב מנמלת הקליע נמשך עד 24 שעות[13].

תסמיני העקיצה הם: כאב מקומי עז שמתמשך 3–5 שעות ונחלש והולך במשך יממה, רעידות, הזעה, בחילות, שיתוק מקומי, והיא עלולה גם לגרום לתופעות אלרגניות[10].

בשבט האינדיאני "סטרֶה מַאוּאֶה" נהוג להשתמש בנמלה בטקס החונכות. על מנת להיחשב ללוחמים בוגרים, על הצעירים, מבני 12 ומעלה, להכניס את ידיהם לתוך כפפות מיוחדות שלתוכן נתפרו עשרות נמלי קליע עם העוקץ כלפי היד, ולהחזיק את ידיהם כך למשך 10 דקות. לאחר הטקס סובלים הנערים משיתוק בידיהם למשך שעות ולעתים ימים ושבועות[6][3][13][10].

הערות שוליים

  1. ^ ג'ורג ווילר, Myrmecological Orthoepy and Onomatology, דפוס אוניברסיטת דקוטה הצפונית 1956, עמודים 4,17
  2. ^ Clavata באתר Biology Online Dictionery
  3. ^ 3.0 3.1 ג'סטין שמידט, The Sting of the Wild, 2016, בולטימור, אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, עמוד 179 מסת"ב 978-1-4214-1928-2
  4. ^ ג'.ל. קאפינרה, Encyclopedia of Entomology, מהדורה שנייה, Springer, 2008, עמ' 615, מסת"ב 978-1-4020-6242-1
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 בארוני אורבאני, The identity of the Dominican Paraponera. (Amber Collection Stuttgart: Hymenoptera, Formicidae. V: Ponerinae, partim.), Stuttgarter Beiträge zur Naturkunde, doi:10.5281/zenodo.26804
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 ורד שפירא, כואב יותר, קטלני יותר, עוקץ יותר, 20 באוגוסט 2016, באתר מכון דוידסון
  7. ^ Paraponerinae במאגר הטקסונומי של NCBI
  8. ^ יוהאן כריסטיאן פבריציוס, Systema Entomologiae, Sistens Insectorum Classes, Ordines, Genera, Species, Adiectis Synonymis, Locis, Descriptionibus, Observationibus, 1775, עמוד 394
  9. ^ פרדריק סמית, Catalogue of hymenopterous insects in the collection of the British Museum part VI. Formicidae, עמוד 100
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 10.5 10.6 10.7 10.8 רנדי מורגן, GIANT TROPICAL BULLET ANT, PARAPONERA CLAVATA, NATURAL HISTORY AND CAPTIVE MANAGEMENT, Sonoran Arthropod Studies Institute, אורכב ב23 במרץ 2009 על ידי Wayback Machine
  11. ^ 11.0 11.1 וידאל חדאד, Description of an injury in a human caused by a false tocandira (Dinoponera gigantea, Perty, 1833) with a revision on folkloric, pharmacological and clinical aspects of the giant ants of the genera Paraponera and Dinoponera (sub-family Ponerinae), באתר SciElo
  12. ^ מרק בלק ואחרים, Nest Tree Selectivity by the Tropical Ant, Paraponera clavata, מגזין Biotropica, יוני 1989, עמודים 173-177
  13. ^ 13.0 13.1 אנ-מרי הלמנסטיין, The Bullet Ant: The Insect With the World's Most Painful Sting, יולי 2019, באתר .ThoughtCo