נוויל צ'מברלין

נוויל צ'מברלין
Neville Chamberlain

נוויל צ'מברלין, 1923
לידה	18 במרץ 1869 ברמינגהאם, הממלכה המאוחדת
פטירה	9 בנובמבר 1940 (בגיל 71) הקפילד , הממלכה המאוחדת
מדינה
מפלגה	המפלגה השמרנית
בת זוג	אן צ'מברלין
ראש ממשלת בריטניה ה־40 28 במאי 1937 – 10 במאי 1940 (3 שנים) מונרך בתקופה ג'ורג' השישי → סטנלי בולדווין וינסטון צ'רצ'יל ←
יושב ראש המפלגה השמרנית 27 במאי 1937 – 9 באוקטובר 1940 (3 שנים ו־19 שבועות)
שר האוצר של בריטניה 5 בנובמבר 1931 – 28 במאי 1937 (5 שנים ו־29 שבועות)

ארתור נוויל צ'מברלין (באנגלית: Arthur Neville Chamberlain‏; 18 במרץ 1869 – 9 בנובמבר 1940) היה מדינאי בריטי מהמפלגה השמרנית, ראש ממשלת בריטניה בתקופה של טרום מלחמת העולם השנייה ובשנה הראשונה להתנהלותה (1939–1940).

ילדות, נעורים ותחילת הקריירה הפוליטית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. הסיבה היא: בחירתו לבית הנבחרים.

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

נוויל צ'מברלין, 1917

צ'מברלין נולד בעיר ברמינגהאם כבנו הבכור של ראש העיר דאז, ג'וזף צ'מברלין מנישואיו השניים. מנישואיו הראשונים של אביו נולד אחיו למחצה של צ'מברלין, סר אוסטן צ'מברלין, אף הוא מדינאי, בזכות עצמו, וחתן פרס נובל לשלום.

בשנת 1915 נבחר צ'מברלין לראש העיר ברמינגהאם, לאחר קריירה מוצלחת בתחום העסקי, תפקיד בו שימש אביו כ-40 שנים קודם לכן. הוא שירת כשר האוצר בין 1923 ו-1924, ושוב בין השנים 1931 ו-1937, והיה שר הבריאות בשנת 1923 ושוב בין 1924 ל-1929 ובשנת 1931. הוא הפך לראש ממשלת בריטניה ב-28 במאי 1937 לאחר התפטרותו של קודמו בתפקיד, סטנלי בולדווין. מספר ימים לאחר מכן מונה גם לראש המפלגה השמרנית.

מדיניות החוץ בתקופתו

עם עלייתו לשלטון החליט צ'מברלין לקחת חלק פעיל יותר מקודמו במדיניות החוץ, והחל בכך ששלח את איש סודו, הלורד הליפקס, שמונה לאחר מכן לשר החוץ, לפגישה עם היטלר, שהתקיימה ב-19 בנובמבר 1937. הפגישה אותתה להיטלר כי ראש הממשלה הבריטי מאמין בפייסנות (Appeasement), מדיניות שנקטו מדינאים צרפתים ובריטים מאותה התקופה, ולפיה, אם ימולאו דרישותיו של היטלר, הרי שזה לא יפתח במלחמה נוספת, דבר שממנו חששו הפייסנים. תפיסתו של צ'מברלין את היטלר הייתה תפיסה נאיבית, והוא לא הבין עד כמה מוכן היטלר לשקר ולרמות כדי להשיג את מטרותיו, עד שהיה מאוחר מדי. הייתה זו התנגשות בין הג'נטלמן האנגלי המושלם, העומד במילתו, ובין מדינאי ערמומי ומתוחכם, הלומד כל חולשה של העומד מולו במשא ומתן, ומנצל אותה עד תומה.

צ'מברלין נקט לכל אורך כהונתו במדיניות הפיוס, והדבר ניכר הן ביחסו להיטלר בעת החתימה על הסכם מינכן, והן במדיניות הספר הלבן של 1939 בניסיון לרצות את ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב.

מדיניות הפייסנות של צ'מברלין ניכרת יותר מכל בהסכמתו לסיפוח צ'כוסלובקיה, כפי שנקבע בהסכם מינכן (וכפי שיפורט להלן), אולם את השלמתו של צ'מברלין עם מעשיו של היטלר, מעשים שהפרו חוזה חתום (חוזה ורסאי), ניתן היה לראות עוד בשנים שלפני חתימת הסכם מינכן. בשנים אלו התחמש הוורמאכט מעל ומעבר למותר לו, ברוכשו ובבנותו צוללות, טנקים ומטוסי קרב רבים. במרץ 1938 ביצע היטלר את האנשלוס (סיפוח אוסטריה) כשצרפת, ברית המועצות ובריטניה של צ'מברלין מתבוננות בנעשה באפס מעשה, ויתרה מכך, בעת שהתקדמה גרמניה לעבר סיפוחה האלים של אוסטריה, נשא צ'מברלין נאום בבית הנבחרים ובו אמר כי אינו מתכוון להתערב בהסכמה בין שני מדינאים (היטלר, וראש הממשלה האוסטרי קורט שושניג) שמטרתה לשפר את היחסים בין שתי המדינות. הערה זו הראתה על אחת מן השתיים – אדישות עילאית לנעשה מחוץ לבריטניה, או נאיביות שאין שנייה לה. פרשנויות מאוחרות יותר טענו שהיה מפוכח ביחס ליכולתה של בריטניה לצאת למלחמה באותה עת והעדיף לשמור על רגיעה אך בה בעת השקיע מרץ רב בהצטיידות ובבניית תעשיית הנשק האנגלית.

דרישתו הבאה של היטלר הייתה מכוונת לעבר צ'כוסלובקיה. היטלר טען כי חלק ניכר מצ'כוסלובקיה (המכונה "חבל הסודטים") הוא בעל רוב של תושבים ממוצא אתני גרמני, וכי יש לספחם ל"רייך". אין לדעת עד כמה העריך צ'מברלין את נחישותו של היטלר, ועד כמה ידע על שאיפותיו הטריטוריאליות, אולם ברור כי בשלב זה כוחו של הוורמאכט נתפס כגדול בהרבה מזה שהיה בפועל, ובכל אופן, כגדול מכוחה של בריטניה באותה עת, וזאת הן אצל הבריטים (מה שגרם לחוסר נחישות, ולגמישות במשא ומתן), והן אצל היטלר עצמו (אשר העריך את כוחו הערכת יתר, ולכן ניהל מדיניות אגרסיבית ותוקפנית מתוך הערכה כי אם יהיה עימות – ינצח בו). להערכה זו לא היה שותף המטה הכללי הגרמני, אשר גורמים מרכזיים בו קשרו קשר להדחתו של היטלר אם זה יורה על פתיחה במלחמה, בה העריכו כי הוורמאכט לא יוכל לעמוד כנגד צבאות בריטניה וצרפת. לא ניתן להמעיט גם בחשיבות כוחו של הצבא הצ'כוסלובקי, אשר היה צבא מודרני וממוכן, אשר ביצר את גבולו עם גרמניה, והיה באפשרותו באותה העת להתנגד בצורה ראויה לכוח הפולש, עד לקבלת הסיוע מצרפת ומבריטניה.

הסכם מינכן

ערך מורחב – הסכם מינכן

אל מול דרישותיו של היטלר בעניין צ'כוסלובקיה, שהלכו ונעשו בעלות אופי תוקפני, הגיב צ'מברלין בתערובת של הססנות ופייסנות. משנתן היטלר אולטימטום לפיו על הצ'כים למסור לידיו את חבל הסודטים עד ליום 28 בספטמבר 1938, הגיב צ'מברלין בנאום לאומה בו השתקפה סלידתו ממלחמה ורצונו למנוע אותה בכל מחיר: "מה איום, דמיוני ובלתי מתקבל על הדעת שאנו חופרים כאן חפירות ומודדים מסכות גז בגלל מריבה בארץ רחוקה ובין אנשים שאין אנו יודעים עליהם דבר... מלחמה היא דבר איום, ומן ההכרח שיהיה לנו ברור מאוד, בטרם נפתח בה, כי באמת עניינים גדולים הם המונחים על הכף". ברוח זו שלח היטלר לצ'מברלין מכתב נוסף בו הציע כינוסה של ועידה, לדיון במשבר שהעלו דרישותיו. בוועידה ישתתפו נציגי ארבע מעצמות – צ'מברלין עצמו, ראש ממשלת צרפת דאלאדיה, ה"דוצ'ה" האיטלקי מוסוליני וה"פיהרר" הגרמני היטלר.

בינתיים המשיכו הצדדים להיערך למלחמה, להזיז את כוחותיהם אל קווי הגבול, ולגייס את צבאותיהם. בלונדון נחפרו מקלטים, ובפריז היו תחנות הרכבת מלאות באנשים המנסים לצאת מן העיר. האווירה הייתה כשל ערב מלחמה.

הוועידה עצמה החלה ב-29 בספטמבר בשעת הצהריים. מהלכה היה פשוט למדי. היא כללה הסכמה פורמלית לתת להיטלר את כל אשר יבקש, כהסכמה, כביכול להצעתו של "המתווך הנייטרלי" מוסוליני, אשר נוסחה במשרד החוץ הגרמני. היטלר סירב אף לדון בשאלות כגון מתן פיצויים לצ'כוסלובקיה על הרכוש שנגזל ממנה, או מתן אפשרות לצ'כים אתניים שיצאו מן החבל לקחת עמם את רכושם. היטלר סירב לאפשר אף הימצאותו של נציג צ'כי בוועידה עצמה, אך הוסכם כי נציג כזה יוכל לחכות "בחדר הסמוך". עם סיום הוועידה נלקחה מפה לנציגים צ'כים אלו, ועליה סומנו החלקים שעל צ'כיה למסור מיד לידי היטלר.

קובץ:הסכם מינכן.jpg

צ'מברלין מנופף בהסכם, 30 בספטמבר 1938

בשעות הקטנות של ליל ה-29-30 בספטמבר חתמו הצדדים על הסכמי מינכן. לאחר החתימה התעקש צ'מברלין להמשיך ולדון עם היטלר בעניינים הנוגעים לשלום העולם, והחתים אותו על פיסת נייר בה נאמר כי בריטניה וגרמניה מתחייבות שלא לצאת לעולם למלחמה זו נגד רעותה.

צ'מברלין שב ללונדון במטוס, ונשא נאום בפני קהל נלהב בשדה התעופה. כשהוא אוחז במטרייה שחורה (שהפכה לסמל לכניעה המבישה, ולדימוי הוויזואלי המזוהה ביותר עם אישיותו של צ'מברלין עד ימינו אלו) הכריז את הכרזתו הידועה לשמצה כי הוא הביא לעולם "שלום בדורנו", ונופף בפיסת הנייר עליה חתם היטלר. ההסכם זכה לשבחים נלהבים הן בבריטניה והן בעולם. בין המשבחים היו האפיפיור פיוס האחד עשר, ראש ממשלת אירלנד אמון דה ולירה, ונשיא ארצות הברית פרנקלין דלנו רוזוולט. צ'מברלין זכה לשיאים של פופולריות מבית, והתקבל כמנצח אצל המלך ג'ורג' השישי. היחיד באותו הזמן שהתנגד בנחרצות להסכם מינכן היה וינסטון צ'רצ'יל, שדעותיו לא נשמעו באותו זמן, אשר הגיב ואמר: "בריטניה יכולה הייתה לבחור בין חרפה למלחמה. היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה".

תפקידו של נוויל צ'מברלין לאחר הסכם מינכן

גם לאחר הסכם מינכן המשיך צ'מברלין במדיניות של שב ואל תעשה, וזאת אף לאחר שהיטלר, תוך הפרה גסה של כל הסכם שנערך עמו, "פרש את חסותו" על מה שנותר מצ'כיה ומסלובקיה, במרץ 1939. רק שלושה ימים לאחר סיפוח צ'כוסלובקיה הגישה הממשלה הבריטית "מחאה רשמית" לגרמניה.

ה"באה בתור" ברשימת הכיבושים הטריטוריאליים שסימן לעצמו היטלר הייתה פולין. במרץ 1939, בסמוך ליום הולדתו השבעים, הבין צ'מברלין כפי הנראה, כי אין מנוס מהחלטה תקיפה בעניין זה, וכי הדרך בה ניסה לצעוד עד עתה תוביל אך לאסון. ב-31 במרץ 1939, שבועיים ויומיים לאחר כניסת הכוחות הגרמניים לפראג, נשא צ'מברלין נאום בו הבהיר כי בריטניה תפעל בכוח כנגד כל פעולה שתאיים על עצמאות פולין. הדרך למלחמת העולם השנייה נסללה עתה באופן רשמי.

אין לדעת עד כמה ניסה צ'מברלין מלכתחילה לנצל את הזמן שיקנה עבורו הסכם מינכן על מנת להביא לחימושה מחדש והתעצמותה הצבאית של בריטניה. (ואומנם, בתקופה זו, שיפרה בריטניה במידת מה את מוכנותה הצבאית למלחמה הממשמשת ובאה) ועד כמה היה קורבן לרטוריקה הפייסנית שלו עצמו. מכל מקום, עם כניסתו של היטלר לפראג, ודרישותיו הטריטוריאליות בפולין, היה צ'מברלין נחוש בדעתו לעשות כל שביכולתו על מנת לעצרו.

כאשר פלשה גרמניה לפולין ב-1 בספטמבר 1939, נתן צ'מברלין אולטימטום לגרמניה להסיג את כוחותיה. משפקע האולטימטום, בצהרי יום 3 בספטמבר, הכריז צ'מברלין כי בריטניה מצויה במלחמה. בנאום בבית הנבחרים שנשא באותו היום הודה צ'מברלין כי כל עמלו במשך שנים היה לשווא, והודיע כי מעתה יקדיש את כל כוחו ומרצו למיגורו של ההיטלריזם. הוא לא זכה לכך.

הכרזת מלחמה

בתאריך 3 בספטמבר 1939, צ'מברלין הכריז מלחמה על גרמניה:

אני מדבר אליכם מחדר הקבינט ברחוב דאונינג 10. הבוקר מסר השגריר הבריטי בברלין לממשלת גרמניה הודעה אחרונה האומרת כי אם לא נשמע מהם עד השעה 11 באותו היום על כך שהם מוכנים להסיג מיידית את כוחותיהם מפולין ישרור מצב של מלחמה בינינו. אני חייב לומר לכם שעד עכשיו לא התקבלה שום התחייבות לכך, ולפיכך המדינה שלנו נמצאת כעת במצב מלחמה עם גרמניה.

אתם יכולים לדמיין איזו מכה קשה זאת בשבילי, לאחר שהמאבק הארוך שניהלתי להשגת השלום כשל. עם זאת איני מאמין שיש משהו נוסף או כל דבר אחר שיכולתי לעשות להביא לתוצאה טובה יותר. עד לרגע אחרון היה בהחלט אפשרי להגיע להסדר מכובד בדרכי שלום בין גרמניה ופולין, אבל היטלר לא הסכים לכך. הוא קיבל החלטה לתקוף את פולין, מה שלא יהיה, ולמרות שעכשיו הוא אומר שהוא הגיש הצעות הגיוניות (אשר נדחו על ידי הפולנים), זאת אינה אמירה אמיתית.

ההצעות מעולם לא הוצגו לפולנים או לנו, ועל אף שהודיעו על כך בשידור בגרמניה ביום חמישי בלילה, היטלר לא חיכה לשמוע תגובה עליהן, אלא הורה לחייליו לחצות את הגבול הפולני למחרת בבוקר. המעשים שלו מראים באופן משכנע שאין שום סיכוי לצפות שהאיש הזה יוותר אי פעם על ההתנהלות של שימוש בכוח להשגת רצונו. ולפיכך ניתן לעצרו רק בכוח.

אנחנו וצרפת ממלאים היום את התחייבותנו לצאת לעזרתה של פולין, אשר באומץ רב מתנגדת להתקפה מרושעת וללא כל התגרות על אנשיה. יש לנו מצפון נקי, עשינו את כל מה שכל מדינה הייתה יכולה לעשות על מנת לכונן שלום. המצב שבו לא ניתן לבטוח באף מילה של מנהיג גרמניה, ושום מדינה אינה יכולה להרגיש את עצמה בטוחה, הפך לבלתי נסבל. ועכשיו, משקיבלנו החלטה לסיים מצב זה, אני יודע שאתם תיטלו את חלקכם בשלווה ובאומץ.

התפטרות וסיום הקריירה

לאחר כיבושה של פולין בידי הנאצים, החלה תקופה בת כחצי שנה של "המלחמה המדומה" או בגרמנית "זיצקריג". במהלך תקופה זו ביצע הצבא הבריטי מספר מבצעים כושלים, בהם מבצע נפל, באפריל 1940 לכיבוש צפון נורווגיה לאחר כיבוש דרום המדינה על ידי הגרמנים. הכישלון הצורב בנורווגיה הביא למשבר קואליציוני, ולקריאות להתפטרותו של צ'מברלין. ב-7 במאי 1940, נשא חבר הבית ליאופולד אמרי (לאחר מכן השר האחראי לענייני המזרח הרחוק במהלך יתר המלחמה, ובאופן מפתיע היה אף אביו של הבוגד ג'ון אמרי) נאום בו ייחס את האחריות לכישלון לצ'מברלין באופן אישי וסיים במילותיו המפורסמות של אוליבר קרומוול אל חברי "הפרלמנט הארוך": "ישבת יותר מדי על כסאך בהתחשב בתועלת שהבאת. הסתלק, אני אומר, ותן לנו לסיים עמך. למען השם – לך". גם ראש הממשלה בזמן מלחמת העולם הראשונה דייוויד לויד ג'ורג' אמר: "ראש הממשלה צריך לתת דוגמה להקרבה, כי אין דבר שיכול לתרום לניצחון במלחמה זו יותר מאשר אם הוא יקריב את חותם שלטונו".

בעקבות ההתמרמרות גברו הקריאות להקמת ממשלת אחדות לאומית בהשתתפות מפלגת הלייבור. אנשי הלייבור הסכימו להצטרף לממשלה, אך לא תחת צ'מברלין. ב-10 במאי 1940 החלה הפלישה הגרמנית להולנד, בלגיה וצרפת. עוד באותו יום הגיש צ'מברלין את התפטרותו למלך ופינה את מקומו כראש הממשלה לווינסטון צ'רצ'יל. עם זאת, הודיע כי הוא יוסיף להחזיק בתפקיד ראש המפלגה השמרנית ושר האוצר. מנהיגים רבים מן הליברלים ומהלייבור ואף חברים רבים מהמפלגה השמרנית, הודיעו כי יסרבו לשבת בממשלה בה לצ'מברלין כוח כה רב. צ'רצ'יל נענה להם ומינה אותו לשר האחראי על מועצת המלך – תפקיד טקסי בעיקרו.

שבור נפשית הוא סבל גם מהידרדרות בריאותית, וביולי אותה שנה נאלץ לעבור ניתוח להסרת גידול סרטני בבטנו. ב-3 באוקטובר הכריחה אותו מחלתו לוותר על התפקידים שבהם החזיק עד אותה עת. ב-9 בנובמבר נפטר.

ב-12 בנובמבר 1940 נשא וינסטון צ'רצ'יל נאום בפרלמנט, ובו הספיד את צ'מברלין באלו המילים:

נפל בחלקו של נוויל צ'מברלין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי.

קישורים חיצוניים

• נאום ההספד של צ'רצ'יל לצ'מברלין מתוך אתר המוקדש לפועלו של צ'רצ'יל.
• ביוגרפיה מפורטת, וטקסטים הקשורים בצ'מברלין מתוך אתר "ספרטקוס".
• ביוגרפיה, עובדות וציטוטים מתוך "דאונינג 10" האתר של ראש הממשלה הבריטי.
• אלי שאלתיאל, נוויל צ'מברליין, האיש עם המטרייה, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2009

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26523044נוויל צ'מברלין