רוברט ג'נקינסון

רוברט ג'נקינסון, הרוזן השני מליברפול
Robert Jenkinson, 2nd Earl of Liverpool

הלורד ליברפול - 1823
לידה	7 ביוני 1770 לונדון
פטירה	4 בדצמבר 1828 (בגיל 58) קינגסטון על התמזה, מחוז סארי
מדינה
מקום קבורה	גלוסטרשייר
מפלגה	המפלגה הטורית
בת זוג	לואיזה מרי
ראש ממשלת בריטניה ה־23 8 ביוני 1812 – 9 באפריל 1827 (14 שנים) מונרך בתקופה ג'ורג' השלישי (באמצעות עוצר), ג'ורג' הרביעי → ספנסר פרסיבל ג'ורג' קנינג ←

רוברט ג'נקינסון, הרוזן השני מליברפול (באנגלית: Robert Jenkinson, 2nd Earl of Liverpool ‏ 7 ביוני 1770 – 4 בדצמבר 1828), היה מדינאי בריטי מהמפלגה הטורית שכיהן כראש ממשלת בריטניה בין השנים 1812-1827. הוא היה בן 42 כאשר מונה לתפקידו ובכך היה לצעיר ביותר מבין ראשי הממשלה שבאו אחריו. כראש ממשלה ליברפול היה ידוע בצעדי הדיכוי שלו שנועדו לשמור על הסדר הציבור, אך הוא גם הנהיג את המדינה במשך התקופה של הרדיקליזם ואי השקט שהיו בעקבות המלחמות הנפוליאוניות. הוא קיבל את התארים לורד הוקסברי (Lord Hawkesbury) ב-1796, ברון הוקסברי (Baron Hawkesbury) מ-1803 ורוזן ליברפול (Earl of Liverpool) ממותו אביו ב-1806.

אירועים חשובים בתקופת כהונתו כראש ממשלה היו: מלחמת 1812, הקואליציה האנטי-צרפתית השישית, הקואליציה האנטי-צרפתית השביעית, סיומן של המלחמות הנפוליאוניות בקונגרס וינה, חוקי הדגן, טבח פיטרלו, חוק טריניטי ותחילת הדיון בשוויון הזכויות לקתולים.

ראשית חייו

רוברט ג'נקינסון היה בנם של צ'ארלס ג'נקינסון, הרוזן ראשון מליברפול, שהיה יועצו הקרוב של המלך ג'ורג' השלישי, ושל אשתו הראשונה אמיליה. הוא הוטבל ב-29 ביוני 1770 בכנסיית סנט מרגרט. אמו בת ה-19 מתה כתוצאה מסיבוך הקשור ללידתו בהיותו בן חודש.

ג'נקינסון התחנך בבית הספר צ'ארטרהאוס (Charterhouse) שבמחוז סארי ובקולג' כרייסט צ'רץ' שבאוקספורד. בקיץ 1789, הוא בילה ארבעה חודשים בפריז כדי לשפר את הצרפתית שלו וכדי להעשיר את הניסיון החברתי שלו. הוא שב לאוקספורד כדי להשלים את חובות לימודיו ובמאי 1790 הוא קיבל את התואר השני שלו.

באותה שנה הוא נבחר לפרלמנט מטעם מחוז הבחירה של ריי (Rye), מושב שבו הוא החזיק עד ל-1803. באותה עת הוא היה עדיין מתחת לגיל המתאים לכניסה לפרלמנט והוא בילה את החורף הבא ואת ראשית האביב בטיול גדול באיטליה ובהולנד, שנמשך עד שהוא הגיע לגיל המתאים לאייש את כיסאו בפרלמנט. לא ברור מתי הוא נכנס בסופו של דבר לפרלמנט, שכן יום הולדתו ה-21 לא חל לפני סוף המושב של 1791 וככל הנראה הוא נאלץ להמתין עד לשנה הבאה.

בזכות השפעתו של אביו ובזכות כשרונו הפוליטי, הוא התקדם באופן די מהיר יחסית בממשלה הטורית. בפברואר 1792 הוא השיב בשם הממשלה לביקורת של סמואל וויטברד (Whitbread) בנוגע למדינות הממשלה כלפי רוסיה. הוא נשא כמה נאומים נוספים במהלך אותו מושב, כולל נאום אחד כנגד איסור סחר העבדים, ששיקף את התנגדותו הנחרצת של אביו למערכה שניהל ויליאם וילברפורס.

במסגרת תנועת ההתגוננות שבאה בעקבות מעשיי האיבה מצידה של צרפת, היה ג'נקינסון אחד משרי הממשלה הראשונים שהתגייסו למיליציות שקמו אז. ב-1794 הוא הועלה לדרגת קולונל ותפקידיו הצבאיים אילצו אותו להיעדר תכופות מישיבות בית הנבחרים. ב-1796 נשלח הרגימנט שלו לסקוטלנד והוא בילה זמן מה בעיר דומפריס (Dumfries). נוכחותו בישיבות הפרלמנט הייתה מועטה גם עקב תגובתו להתנגדות של אביו לנישואיו עם ליידי לואיזה הארווי. לאחר שויליאם פיט הצעיר והמלך התערבו לטובתו, נערכה לבסוף החתונה ב-25 במרץ 1795 בוימבלדון. במאי 1796, כאשר אביו קיבל את התואר הרוזן מליברפול, הוא קיבל את התואר לורד האוקסברי (Hawkesbury) ונשאר בבית הנבחרים. בנובמבר 1803 הוא קיבל את התואר הברון האוקסברי בזכות עצמו ועבר לבית הלורדים כאות הכרה בפעילותו כשר החוץ.

בממשלה

בממשלתו של הנרי אדינגטון נכנס ג'נקינסון לקבינט כמזכיר המדינה לענייני חוץ ובתפקידו זה הוא ניהל את המשא ומתן עם הצרפתים על הסכם אמיין ב-1802. במשך רוב זמנו בתפקיד הוא עסק במגעים עם צרפת ועם ארצות הברית. הוא המשיך לכהן כשר הפנים בממשלתו השנייה של ויליאם פיט הצעיר, בזמן מחלתו של פיט, הוא היה אחראי על הקבינט וניסח את הנאום מן הכס שנשא המלך בטקס פתיחת הפרלמנט. עם מותו של פיט ב-1806, הציע המלך לג'נקינסון לקבל את תפקיד ראש הממשלה, אך הוא סירב בהאמינו שאין לו את הרוב המתאים בבית הנבחרים. במהלך כהונתו של ויליאם גרנוויל כראש ממשלתה הוא היה מנהיג האופיזיציה והייתה זו התקופה היחידה בשנים שבין 1793 ועד לפרישתו מהחיים הפוליטיים שהוא לא מילא תפקיד בממשלה. ב-1807 הוא התמנה כשר הפנים בממשלתו של הדוכס מפורטלנד.

עם מותו של אביו בדצמבר 1808 קיבל ג'נקינסון את התואר לורד ליברפול. בשנה שלאחר מכן הוא קיבל את תפקיד מזכיר המדינה לענייני מלחמה ולמושבות בממשלתו של ספנסר פרסיבל. צעדו הראשון של ליברפול כאשר נכנס לתפקידו היה להשפיע על הדוכס מוולינגטון להצהיר הצהרה נחרצת מספיק על יכולתו להתנגד להתקפה צרפתית כדי שחברי הקבינט ישתכנעו להחליט על תגבור הכוח הקטן שהוא החזיק בפורטוגל.

ראש ממשלה

כאשר נרצח ספנסר פרסיבל במאי 1812 ירש ליברפול אותו בתפקידו. הקבינט הציע לו שלורד קסלרי ימלא את מקומו כמנהיג בית הנבחרים. אך לאחר הצבעה בלתי מוצלחת בבית התחתון, הם התפטרו שניהם. הנסיך העוצר לא הצליח לגייס קואליציה חלופית ומינה מחדש את ליברפול כראש ממשלה ב-8 ביוני. ממשלתו של ליברפול כללה רבים ממנהיגיה הגדולים של בריטניה בשנים הבאות, כמו לורד קסלרי, ג'ורג' קנינג, הדוכס מוולינגטון, רוברט פיל וויליאם הסקינסון (Huskisson). ליברפול נחשב לפוליטיקאי מוכשר וידע לאחד את האגפים הליברליים והראקציונרים של המפלגה הטורית שיורשיו בתפקיד, קנינג, גודריץ' ווולינגטון, התקשו להתמודד איתם.

המלחמות הנפוליאוניות וקונגרס וינה

תקופת כהונתו של ליברפול כראש ממשלה הייתה ארוכה ורבת מאורעות. מלחמת 1812 עם ארצות הברית והשלבים האחרונים של המלחמות הנפוליאוניות התנהלו במהלך כהונתו. בתקופת כהונתו התנהלה גם מלחמת חצי האי בפיקודו של וולינגטון. עם תבוסתה של צרפת במלחמות הנפוליאוניות הוענק לזה האחרון תואר אביר מסדר הבירית. בשיחות השלום שהתנהלו לאחר מכן הייתה דאגתו העיקרית של ליברפול להבטיח את קיומו של הסדר מדיני ביבשת שבמסגרתו ישמרו הולנד, ספרד ופורטוגל על עצמאותן וצרפת תשוב לגבולותיה שלפי המלחמות מבלי שכבודה הלאומי יפגע. כדי להשיג מטרות אלו, היה מוכן ליברפול לוותר על כל הכיבושים הקולוניאליים של בריטניה. ברוח דברים אלה הוא הנחה את קסלרי שהיה הנציג הבריטי בקונגרס וינה, שהיה האירוע החשוב הבא בתקופת כהונתו של ליברפול כראש ממשלה. במהלך דיוני הקונגרס הוא נתן אישור מידי ליוזמתו האמיצה של קסלרי לכרות ברית הגנה עם אוסטריה ועם צרפת בינואר 1815. צעד זה הבטיח שלום לשנים רבות.

חוקי הדגן ובעיות פנים

בעיה עיקרית שרבצה לפתחה של בריטניה בשנים 1819-1822 הייתה הבעיה החקלאית, שכן בשנים אלה היו היבולים בשפע ועקב כך חלה ירידת מחירים והתעוררה זעקה להגנה טובה יותר על החקלאים. כאשר לובי חקלאי חזק שהיה בפרלמנט דרש הגנה על המחירים, הרגיש ליברפול את הצורך הפוליטי להנהיג פיקוח ממשלתי באמצעות חוקי הדגן של 1815. החוקים אסרו על ייבוא חיטה מחו"ל עד אשר היבולים המקומיים היו מגיעים לרמת מחירי מינימום מוסכמת. יחד עם זאת היה ליברפול בעד סחר חופשי, אך נאלץ לקבל את החוק כאמצעי זמני להקל על המעבר מתקופת המלחמה לתקופת השלום. הבעיה הכלכלית העיקרית שאיתה הוא נאלץ להתמודד במהלך כהונתו הייתה בעיית המימון הלאומי. הריבית על החוב הלאומי, שתפח בעיקר על ידי ההוצאות הצבאיות העצומות, יחד עם התשלום למשוחררי הצבא, בלעו חלק ניכר מהכנסות הממשלה. סירובו של בית הנבחרים ב-1816 להמשיך את גבייתו של מס ההכנסה שהונהג בתקופת המלחמה, הותירה את הממשלה ללא כל חלופה מידית אלא להמשיך עם שיטה הרסנית של לקיחת הלוואות לצורך כיסוי ההוצאות השנתיות. בסופו של דבר הקל ליברפול את החזרתו של תקן הזהב ב-1819.

באופן בלתי נמנע עלה הצורך להעלות מסים כדי לשלם את החובות, דבר שגרם למהומות נרחבות בין השנים 1812-1822. באותה תקופה החלה קבוצה הידועה כלודיטים בפעילות מחאה שבמסגרתה הם הרסו מכונות ששימשו את תעשיית הטקסטיל במקומות שונים במדינה עקב חששם שמפעלי התעשייה החדשים יפגעו בפרנסתם. בשנים 1811-1816 אירעו מספר מקרים כאלה שבהם חובלו מכונות ורבים מאלה שנתפסו הוצאו להורג.

הדוחות שהוגשו על ידי הוועדות הסודיות שכינס ליברפול ב-1817 הצביעו על קיומה של רשת מאורגנת של אגודות פוליטיות עוינות, במיוחד באזורי התעשייה. ליברפול אמר לפיל שרמת העוינות בבריטניה נראית אף גרועה יותר מזו שהייתה ב-1794. בשל איום מורגש על הממשלה, בוצעה חקיקה זמנית. חוק הביאס קורפוס הושעה בבריטניה ב-1817 ובאירלנד ב-1822. בעקבות טבח פיטרלו ב-1819 כפתה ממשלתו של ליברפול את חקיקתם של שישה חוקים מדכאים אשר הגבילו בין שאר הדברים את זכות הדיבור ואת זכות ההתאספות. ב-1820, כתוצאה מצעדים אלה, ליברפול וכמה משריו כמעט ונרצחו.

אף על פי שהלורד ליברפול שאף לביטלו של סחר העבדים במסגרת קונגרס וינה, הוא התנגד באופן כללי לרפורמות מבית, ולעיתים קרובות ביצע צעדי דיכוי מביכים כדי להבטיח את קיומו של הסטטוס קוו. יחד עם זאת הוא תמך בביטולם של החוקים שאסרו על התאגדות מקצועית, למרות הכוח שצברו האיגודים המקצועיים בשביתות שהתקיימו החל מ-1825.

שוויון הזכויות לקתולים

במהלך המאה ה-19, במיוחד בתקופת כהונתו של ליברפול, היה נושא שוויון הזכויות לקתולים למקור לעימותים פוליטיים בבריטניה. ב-1805 כאשר הצהיר בפומבי לראשונה על עמדתו בעניין, טען ליברפול שמערכת היחסים המיוחדת של מלך בריטניה עם הכנסייה האנגליקנית, וסירובם של הקתולים להישבע את שבועת הנאמנות (Oath of Supremacy), הצדיקו את הדרתם של אלה מתפקידים פוליטיים. לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו, הוא התנגד לרעיון של שוויון הזכויות לקתולים, אף על פי שדאג לשינויים שוליים לטובת היציבות הלאומית.

לאחר ההחלטה שהתקבלה בשנת 1812 להסיר את הנושא מעל סדר יומה של הממשלה, בשנה שלאחר מכן התקבלו חוקי ההקלה על הקתולים (Roman Catholic relief bills) ובכך הושגה תקופה של רגיעה. ליברפול תמך בשינויים משניים כמו פתיחת האפשרות לקתולים לשרת בתפקידים בכירים בכוחות המזוינים ובבתי המשפט ובמתן זכות הבחירה לפרלמנט, אך הוא המשיך להתנגד לכניסתם לפרלמנט עצמו. בשנות העשרים, לחץ מהאגף הליברלי של בית הנבחרים ועלייתה של האגודה הקתולית באירלנד הקימו לתחיה מחדש את הוויכוח בנושא.

עם קבלתו של חוק נוסף בנושא ב-1825 נראה תהליך שוויון הזכויות כנוחל הצלחה. אכן, ההצלחה בהעברתו של החוק באפריל, שבעקבותיה הגיש רוברט פיל את התפטרותו, גרמה בסופו של דבר לליברפול להחליט להתפטר. כאשר הגיש קנינג את ההצעה הרשמית לפיה על הקבינט לתמוך בחוק, היה ליברפול משוכנע שדרכה של ממשלתו הגיעה לסיומה. ג'ורג' קנינג ירש את ליברפול בתפקידו כראש ממשלה. יחד עם זאת, תהליך שוויון הזכויות לקתולים לא הושלם עד אשר חוקק חוק נוסף בנושא ב-1829 בתקופת כהונתם של הדוכס מוולינגטון ושל רוברט פיל, בסיועה של האגודה הקתולית שנוסדה ב-1823.

שנותיו האחרונות

אשתו הראשונה של הלורד ליברפול, לואיזה, מתה בגיל 54. זמן קצר לאחר מכן הוא נישא לליידי מרי צ'סטר, ידידה ותיקה של אשתו הראשונה. נישואיהם ארכו שלוש שנים בלבד עד מותו של ליברפול. ליברפול פרש מהפעילות הפוליטית באופן סופי ב-9 באפריל 1827, כאשר הוא סבל מדימום מוחי וביקש מהמלך לאתר לו מחליף. ביולי הוא סבל מאירוע מוחי נוסף וב-4 בדצמבר 1828 הוא מת. ללורד ליברפול לא היו ילדים ואת תואר האצולה שלו ירש אחיו למחצה הצעיר, צ'ארלס ג'נקינסון, הרוזן השלישי מליברפול. הוא נקבר בכנסיית הווקסברי בגלוסטרשייר, לצדו של אביו ואשתו הראשונה. על שמו נקרא רחוב ליברפול בלונדון.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רוברט ג'נקינסון בוויקישיתוף

• מידע על הלורד ליברפול באתר משרד ראש ממשלת בריטניה
• "Lord Liverpool". Victorian Web.
• הלורד ליברפול באנציקלופדיה בריטניקה
• הלורד ליברפול במילון הביוגרפיה הלאומי (Dictionary of National Biography)