משתמש:סיון22/הכרזת כורש

הכרזת כורש היא הכרזתו של המלך כורש, מייסד הממלכה הפרסית, המאשרת את בניית בית המקדש השני ושיבת גולת בבל לירושלים. ההכרזה ניתנה בשנת אחת למלכות כורש, ג'שצ"א (370 לפנה"ס), שבעים שנה בדיוק לאחר השתלטותו של נבוכדנצר על תחום ארץ ישראל, וניתן לראות בה את סיום גלות בבל^[1].

בשנת 1879 נמצא בחפירות ארכיאולוגיות גליל חימר ועליו הצהרה של כורש, ממנה ניתן ללמוד כי ההכרזה היתה רחבה יותר, וכללה רשות לעמים נוספים לשוב לארצם ולבנות את מקדשיהם. הגליל שהתגלה בחפירות בעיראק נמצא כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

הרקע להכרזה

בשנת ג'שצ"א (370 לפנה"ס), נכבשה בבל בידי הממלכה הפרסית בראשות המלך כורש. כורש לא החריב את בבל ולא ביטל את פולחן אליליה, כך שהוא התקבל שם כמשחרר ולא ככובש. החוקרים סבורים, כי מעשי השיקום של כורש נעשו כתגובה ליריבו - נבונאיד מלך בבל, שמלך יחד עם בנו בל-שר-אֻצֻר (בלשאצר המקראי). כהני בבל הביעו התנגדות עזה לרוח החדשה שהביא אתו נבונאיד, שכללה החייאת פולחנים בבליים עתיקים. כורש עשה יד אחת עם כהני מרדוך והצליח להפיל את נבונאיד בעזרת החולשה מבית שהשיג בבבל.

מניעים להכרזה

מניע אסטרטגי: כורש רצה לכבוש את מצרים ולשם כך הוא נזקק ליישוב יהודי שלא ישתף פעולה עם מצרים בארץ ישראל, שגובלת עם מצרים.
מניע פוליטי-מדיני: כורש רצה לרכוש את נאמנות העמים ובמיוחד את אהדת שכבת הכהונה כדי למנוע מרד מצדם וליצור שקט בממלכה.
מניע כלכלי: אפשרות לגביית מסים- עם שמתייחסים אליו בכבוד ישלם מסים ברצון. כמו כן, א"י היא ארץ מעבר סחורות.
מניע דתי: כורש מדבר בשם הא-לוהים משום שזה היה מנהג הכובשים - להופיע בשליח הא-לוהים. אמונתם של מלכי האימפריה הפרסית הייתה פוליתיאיסטית וכורש כיבד אלקים רבים וגם- להבדיל - את אלקי היהודים.

ההכרזה

הכרזת כורש חותמת את ספר דברי הימים, ופותחת את ספר עזרא. בנוסף לזה, מובאת הגרסה הארמית של ההכרזה בהמשך ספר עזרא (עזרא ו, ג-ה).

הנוסח העברי

וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס. כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹקֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹקָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם.

— ספר עזרא, פרק א', פסוקים א'-ד'

אין בהצהרה משום השבת ריבונותה של יהודה ואין בה ההשבת משום השבת עטרת בית דוד ליושנה ושושלת לכסאה. כורש לא חייב את היהודים לעלות לארץ ישראל והותיר בידיהם את הבחירה. יחד עם זאת, אלו שלא ישובו ליהודה חויבו לסייע לעולים בכסף ובזהב.

הנוסח הארמי

לפי המסופר בספר עזרא, בעת חידוש בניית המקדש השני, בשנה השנייה למלכות דרייוש, נשלחה איגרת מאת הפחה - המושל האזורי אל דרייוש ובה מסופר כי כאשר נשאלו היהודים באיזו רשות הם בונים את מקדשם השיבו כי ניתן להם אישור לדבר מאת כורש, ואף ביקשו מדרייוש לחפש את העותק של הרישיון. לבסוף נמצא המסמך הדרוש בבית גנזיא של הממלכה באחמתא שבארץ מדי, וכך היה נוסחו:

בִּשְׁנַת חֲדָה לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם בֵּית אֱלָהָא בִירוּשְׁלֶם בַּיְתָא יִתְבְּנֵא אֲתַר דִּי דָבְחִין דִּבְחִין וְאֻשּׁוֹהִי מְסוֹבְלִין רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁתִּין: נִדְבָּכִין דִּי אֶבֶן גְּלָל תְּלָתָא וְנִדְבָּךְ דִּי אָע חֲדַת וְנִפְקְתָא מִן בֵּית מַלְכָּא תִּתְיְהִב: וְאַף מָאנֵי בֵית אֱלָהָא דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא דִּי נְבוּכַדְנֶצַּר הַנְפֵּק מִן הֵיכְלָא דִי בִירוּשְׁלֶם וְהֵיבֵל לְבָבֶל יַהֲתִיבוּן וִיהָךְ לְהֵיכְלָא דִי בִירוּשְׁלֶם לְאַתְרֵהּ וְתַחֵת בְּבֵית אֱלָהָא:

— עזרא ו, ג-ה

ברישיון זה מתואר גדלו של בית המקדש - שישים אמות גובה ושישים אמות רוחב. כמו כן, מבית המלך ניתנו לצורך הבניה שלשה נדבכי אבן גלל, ונדבך אחד מעץ.

יש לציין כי במקביל לשם המודרני "הכרזת כורש" שהתקבל בקרב חוקרי ההיסטוריה בעקבות הממצא, השם התנכ"י להכרזה זו הוא: רִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ.

השלכות ההכרזה

בעקבות הכרזת כורש שבו חלק מיהודים ליהודה עם הנשיא ששבצר, והקימו את בית המקדש השני; המלך כורש החזיר את כלי המקדש שנבוכדנצר מלך בבל לקח משם, כפי שמתואר בספר עזרא

וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹקִים אֶת רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם.
וְכָל סְבִיבֹתֵיהֶם חִזְּקוּ בִידֵיהֶם בִּכְלֵי כֶסֶף בַּזָּהָב בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה וּבַמִּגְדָּנוֹת לְבַד עַל כָּל הִתְנַדֵּב.
וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית ה' אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹקָיו.
וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה.
וְאֵלֶּה מִסְפָּרָם אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלשִׁים אֲגַרְטְלֵי כֶסֶף אָלֶף מַחֲלָפִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים.
כְּפוֹרֵי זָהָב שְׁלשִׁים כְּפוֹרֵי כֶסֶף מִשְׁנִים אַרְבַּע מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה כֵּלִים אֲחֵרִים אָלֶף.
כָּל כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה מִבָּבֶל לִירוּשָׁלִָם.

— ספר עזרא, פרק א', פסוקים ה'-י"א

הגליל של כורש

בשנת 1879 התגלה על ידי האשורולוג הבריטי הורמוזד רסאם, ביסודות "מקדש" אסגילה של האליל מרדוך בהריסות העיר בבל, בעיראק של ימינו, כתובת בבלית של כורש על גליל עשוי טין, ובה הוא מצהיר על "שיקום מקדשים והשבת אלים שבויים" למקומם. בהכרזה נאמר באכדית:

אנוכי כורש מלך בבל המלך הגדול, המלך העז, מלך בבל, מלך שומר ואכד
מלך ארבע כנפות הארץ, בן כמבוזי המלך הגדול,
מלך אנשן, בן בנו של כורש הגדול מלך אנשן,
יוצא חלציו של שִשפִּש המלך הגדול מלך אנשן, זרע מלכים,
אשר בֵּל ונַבּוּ אוהבים את שלטונו ואשר לחדוות לבם רוצים בממשלתו.
כאשר נכנסתי בידידות לבבל וכוננתי בשמחה ובגיל את מושב המלכות
בהיכל המושל, מַרְדֻךְּ האדון הגדול, הפך את תושבי בבל הרבים
לאהבה אותי וביקשתי לעבוד אותו מדי יום ביומי.
צבאותי העצומים התהלכו בשלום בקרב בבל,
לא התרתי לאיש להפריע את שלומם של אנשי שומר ואכד.
דאגתי לשלום בבל ובשאר ערי הקודש.
בני בבל, שמח לבם בהסירי את העול המוטל עליהם שאינו הולם אותם.
את בתיהם שהתיישנו תיקנתי ושמתי קץ לסבלם.
מַרְדֻךְּ האדון הגדול שמח וביד נדיבה ברך אותי -
את כורש המלך הירא, בן כמבוזי בני יוצא חלצי ואת כל צבאי,
ואנו בשלום לפניו הללנו היטב את אלוהותו הנעלה.
כל מלכי תבל, למן הים העליון ועד הים התחתון היושבים בחדרי מלכותם,
היושבים ב[...] כל מלכי ארץ המערב יושבי אהלים,
הביאו את מנחתם הגדולה לתוך בבל וינשקו את רגלי.
למן [...] ועד הערים אשור ושושן, אכד וארץ אשנונה
והערים זמבן, מתורנו, דיר וכל גבול ארץ הגותים שמעבר לחדקל,
אשר "מקדש"יהם היו חרבים מלפני כן,
החזרתי את האלים יושבים בתוכם, וכוננתי להם "מקדש" עולמים.
כינסתי את כל תושביהם והשבתי את מקום מגוריהם.
ואת אלוקי שומר אכד, אשר נבונאיד הביא לבבל על אפו ועל חמתו של אדון האלים -
בפקודת מַרְדֻךְּ האדון הגדול הושבתי אותם בשלום למשכנם - מושב שמחתם.

הגליל נמצא כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

כורש בראי החוקרים

מתעודות שהתגלו (ובהן "הגליל של כורש"),התברר כי מנהיג בשם כורש הצהיר לאחר כיבוש בבל כי הוא החזיר עמים רבים לארצם (לאחר שהבבלים הגלו מספר רב של עמים כעונש על מרידות) והתיר לעמים השונים לעבוד את אלוקיהם. ככל הנראה, הציג המנהיג ששמו כורש את עצמו, בפנותו לכל עם ועם, כמלך שנבחר על ידי האל של אותו עם, והגיע להסכם עם כל אומה במסגרת הסובלנות הדתית של הממלכה הפרסית (כפי שמצוטט במגילת אסתר על אחשוורוש, "לעשות כרצון כל איש ואיש"), וכניסיון ליצור מוקד תמיכה בממלכה האחמנית הן בקרב שבי ציון ליהודה, שהייתה חיץ וגשר גאוגרפי בין יבשות אירופה, אפריקה ואסיה, ומשום כך חשיבותה האסטרטגית, והן בקרב האליטה היהודית שנותרה בפרס.

כורש כרת בריתות עם קבוצות של גולים וערך איתם הסכמים, שבתמורה לתמיכה בו ובהגמוניה הפרסית, הוא יחזירם מהגלות לארצם - וזאת בהצהרה כי הוא שליח האל. לאור זאת, מתחזקת טענת החוקרים הרואים בהצהרה תעודה היסטורית, בהנחה שכורש שלח לכל עם נוסח המותאם לאמונתו.

יתכן והכרזת כורש המתוארת בספר עזרא והכרזת כורש המתואת בגליל של כורש הם שני אירועים שונים מתקופות נפרדות. עם זאת, אין להכחיש אפשרות סבירה כי מדובר בהצהרה אחת, ויחד עם ההכרזה לעם היהודי ובה ההיתר והזכות לקומם את מרכז עבודת הקרבנות בירושלים, היתה גם הכרזה כללית, מתוך אספקט פוליטי "אוניברסלי" של שליטת המרכז הפרסי על הממלכה הגדולה באמצעי נועם ולא במקל חובלים, וגם אספקט פוליטי מצומצם יותר - הישענות על גורם נאמן (במקרה זה יהודה) אל מול מצרים, היריבה המסורתית שבארץ הנילוס.