משפט פלילי בין-לאומי
המשפט הפלילי הבין-לאומי הוא ענף של המשפט הבין-לאומי הפומבי הקובע אחריות פלילית כנגד פרטים המפרים נורמות פליליות של המשפט הבין-לאומי. כמו כן הוא קובע מנגנוני שיפוט לאכיפת הפשעים החמורות ביותר של הכללים העוסקים בדיני השימוש בכוח, המשפט ההומניטרי ודיני זכויות האדם.[3] הוא מבוסס על התפיסה שאכיפה זו היא עניינה של הקהילה הבין-לאומית,[4] כי המעשים האמורים פוגעים במצפון האנושי המשותף לכלל המדינות.[3] קטגוריות הפשעים של המשפט הפלילי הבין-לאומי הן רצח עם, פשע מלחמה, פשע נגד האנושות ופשע התוקפנות (אנ').[5][6]
לפי התפיסה המקובלת, זהו תחום חדש, שנהגה ב-1919 עם הניסיון להקמת בית דין פלילי בין-לאומי על ידי מדינות ההסכמה וכונן או הוסדר ב-1945 עם משפטי נירנברג כנגד בכירי המשטר הנאצי, שלוו בהסכמת בעלות הברית על אמנת לונדון, וכן משפטי טוקיו. תפיסה אחרת מתנגדת להבנה שהמשפט הפלילי הבין-לאומי נהגה ב-1919 וכונן ב-1945 ומתארכת אותו עוד למאה ה-19. אותה גישה מדגישה את התפתחותו של התחום בהדרגה לאורך המאה ה-19 וקיומם של בתי דין פליליים בין-לאומיים מאז (שנשענו על נורמות מנהגיות וכן אמנות בין-לאומיות), עד לערב מלחמת העולם הראשונה ואף באופן מצומצם יותר בעיצומה של המלחמה. כמו כן, עוד מהמאה ה-19 הועלו יוזמות של משפטנים ומדינאים בעד הקמה של בתי דין קבועים שידונו בהפרות חמורות של דיני השימוש בכוח ודיני הלחימה.[7] בנוסף, אחת הסיבות לאירוע המכונן לפי התפיסה המקובלת, משפטי נירנברג, היה כישלונם של משפטי לייפציג שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שבהם היו הגרמנים אמורים להעמיד לדין את פושעי המלחמה שלהם.[ב 1]
לאחר תקופת קיפאון שחפפה את המלחמה הקרה,[8][9][10] התחום התעורר מחדש בשנות ה-90 של המאה ה-20 ובשנות האלפיים לנוכח פשעי המלחמה במלחמות יוגוסלביה ורצח העם ברואנדה שלוו בהקמת בתי דין אד הוק כמו ה-ICTY וה-ICTR ובתי דין מעורבים כמו ה-ECCC בקמבודיה, SCSL בסיירה לאון, STL בלבנון. מה שהוביל לבסוף להקמת בית הדין הפלילי הבין-לאומי הקבוע (ICC) בהאג שבהולנד, שהחל לפעול בשנת 2002.
רציונל
המשפט הפלילי הבין-לאומי הוא תחום משפטי, וענף של המשפט הבין-לאומי הפומבי, שנועד לאסור על התנהגויות פליליות מסוימות, ולהטיל אחריות פלילית אישית כנגד אישים המעורבים בהן. כדי להגשים מטרות אלו, הוא מסמיך או מחייב מדינות להעמיד לדין ולהעניש בגין אותן התנהגויות.[11] בשונה מהמשפט הבין-לאומי הפומבי, המסדיר פעולות של גורמים בזירה הבין-לאומית, המשפט הפלילי הבין-לאומי מבקש לעשות "הרמת מסך" כדי להטיל אחריות אישית על מפריו, גם אם פעולותיהם נעשו כאורגן מדינתי או בשליחותה של מדינה. בשל היותו ענף של התחום הפומבי, הוא נשען על כמה מקורות נורמטיביים, כמו אמנות בין-לאומיות, המשפט הבין-לאומי המנהגי ועוד.[א] ההצדקה לקיומו נובעת מהכרה בין-לאומית בכך שישנם מעשים הפוגעים באינטרסים המשותפים לכלל המדינות, או מתוך זעזוע של המצפון האנושי. על כן, לכל מדינה יש אינטרס להעמיד את המבצעים אותם לדין פלילי.[3]
מקובל לייחס את תחילתו של המשפט הבין-לאומי הפלילי למאה ה-17, כשעניינו היה הסחר בעבדים ושוד ימי, אשר לגביהם לא הייתה מדינה בעלת סמכות שיפוט טריטוריאלית, ולפיכך נדרשה סמכות שיפוט אוניברסלית על בסיס הפללת המעשים ישירות במשפט הבין לאומי. אכיפת הפשעים הייתה וולנטרית, שכן לא היה כלל שחייב את המדינות לאכוף את הדין. על כן האכיפה נעשתה במידה מעטה ובתלות מוחלטת באינטרסים של המדינות. המסורת בשימוש בסמכות שיפוט אוניברסלית היא אחד מבסיסיו של המשפט הפלילי הבין-לאומי וכיום הן נחשבות לשלובות זו בזו.[14]
במרוצת השנים חלה הרחבה ברשימת הפשעים הבין-לאומיים בגינם מוטלת אחריות פלילית אישית. משלהי המאה ה-19 ועד מלחמת העולם השנייה, רק פשעי מלחמה היו גוררים ענישה. עם אימוץ חוקות בתי הדין הצבאיים בנירנברג ובטוקיו, עוגנו במשפט הבין-לאומי קטגוריות עבירה חדשות: פשעים נגד האנושות ופשעים נגד השלום (ובתוכם דגש על פשע התוקפנות). מגמה זו נמשכה בשנת 1948 עם הגדרת רצח עם כפשע עצמאי באמנה למניעתו, ובהמשך עם החלת האיסור על עינויים ב-1984.[15]
ההגדרה המקובלת יותר למשפט הפלילי הבין-לאומי, הפעלה של סמכות שיפוט על הפשעים החמורים ביותר מהטעם שהם עניינם של הקהילה הבין-לאומית, היא מאוחרת יותר, והיא נובעת מהמגמה המודרנית להקמה של בתי דין פליליים בין-לאומיים.[16] בתי דין אד הוק כאלו הוקמו עוד במאה ה-19 במסגרת התערבויות צבאיות של מעצמות, וכן הוצע להקים בתי דין קבועים. בראשית המאה ה-20 נעשו ניסיונות להקמת בתי דין פליליים בין-לאומיים כנגד פושעי מלחמה ופושעים נגד האנושות. הניסיונות להקים בתי דין שכאלו על רקע מלחמת העולם הראשונה כשלו, אך הצליחו על רקע מלחמת העולם השנייה, עם משפטי נירנברג ומשפטי טוקיו. אותם משפטים היוו תקדים להחלה של דין פלילי אישי והסרת חסינות לראשי מדינה ולמפקדים, ויצרו נורמות חדשות במנהג הבין-לאומי שמאז הוסיפו להתפתח בשלהי המאה ה-20, עם כינון ארגון האומות המאוחדות, וכן במאה ה-21, אז החל מיסוד המשפט הפלילי הבין-לאומי עם ההקמה של בתי הדין ליוגוסלביה ולרוואנדה, בתי דין מעורבים (מדינתיים ובין-לאומיים) ובית דין פלילי בין-לאומי קבוע (ICC). התפתחות זו לוותה ביצירה של אמנות בין-לאומיות חדשות, כאשר חלק מהאמנות הן הצהרתיות (מעגנות דין קיים), חלק קונסטיטוטיביות (יוצרות דין חדש) והיתר שילוב של השניים.[17]
מבנה
ככל ענף של המשפט הבין לאומי, המשפט הפלילי הבין-לאומי מעוגן באמנות, במנהג הבין לאומי, ובעקרונות כלליים של המשפט הבין-לאומי ועקרונות חקיקה מדינתיים. המשפט הפלילי הבין-לאומי מורכב משני ענפים:[18]
- הדין המהותי – מערך הכללים הקובעים אילו התנהגויות הן אסורות, וכתוצאה מכך שעל מבצעיהן מוטלת אחריות פלילית. הדין המהותי כולל עוד כמה תנאים, ובהם היסוד הנפשי[19] הדרוש כדי שהמעשה ייחשב לפלילי, ומנגד, הנסיבות הדרושות כדי לפטור את המבצע מאחריות פלילית. כמו כן, את התנאים שבהתקיימם מדינות צריכות להעמיד לדין את מי שחשוד בביצוע העבירה. מערכת כללים זו מתבססת על ההנחה שהמשפט הבין-לאומי מטיל חובות על אינדיבידואלים גם ללא תיווך המדינה.
- סדר הדין – מערך הכללים המסדירים תהליכים הנידונים בבתי דין פליליים בין-לאומיים. בכלליות, סדר הדין הפלילי הבין-לאומי כולל 6 עקרונות, שעוגנו בחוקות ה-ICC, ה-ICTY וה-ICTR, הכפופים כולם לעיקרון ההוגנות[ב] והם:[20]
- היעדר כל אמצעי מפורש או משתמע המחייב הפללה עצמית[22]
- שופטים נטולי משוא פנים[23]
- חזקת החפות[24]
- יידוע מידי ומפורט של האישומים, ומתן זמן, הזדמנות ומשאבים כדי להתמודד עימם[25]
- קיום משפט ללא שיהוי בלתי סביר[26]
- פומביות הדיון[27]
היסטוריה
 |
ראו גם – מקורות המשפט הבין-לאומי הפומבי |
יסודות: המאה ה-15 – המאה ה-19
משפט ברייזאך, 1474
ראשיתו של המשפט הפלילי בין-לאומי מתוארכת ל-1474, כאשר האביר הבורגוני פטר פון האגנבך (אנ') הואשם באחריות לעינוי, רצח, מתן עדות שקר ופשעים חמורים אחרים תחת פקודיו, בניסיון לשעבד את אזרחי ברייזאך. במשפטו של האגנבך – שנערך על ידי בית דין אד הוק בין-לאומי או רב-לאומי[ג] בעל מותב של 28 שופטים מרחבי האימפריה הרומית הקדושה, בארגונו של ארכידוכס אוסטריה[28] – נטען להגנתו מטעם עורך דינו כי הוא היה כפוף להוראותיו של שארל הראשון, דוכס בורגונדיה, ולכן לא היה במצב שאפשר לו להטיל ספק במעשים. המקבילים כיום[ב 2] לפשעים נגד האנושות או לפשעי מלחמה[ד] האגנבך הורשע, ובכך נשלל תוארו כאביר והוא נידון למוות.[32]
ישנם חוקרי משפט המקבילים בין משפט ברייזאך לבין משפטים פליליים בין-לאומיים מודרניים. לפי גאורג שוורצנברגר, יהודי-בריטי שנמלט מגרמניה בשנות ה-30 של המאה ה-20, האגנבך כונן "משטר של שרירות וטרור" שחצה אף את הדרכים הנהוגות באותם זמנים קשים, וניתן להשוות את משפטו למשפטי נירנברג. הוא מעיר כי ההאשמות נגד מעשיו של האגנבך, שלפי התביעה "רמס במו רגליו את חוקי האל והאדם" מקבילות לפשעים נגד האנושות. כמו כן, הוא מזהה במשפטו אישומים של פשעי מלחמה נוסף על פשעים נגד האנושות, מפני ש"אחיזתה של בורגונדיה בשטחים האוסטריים שהובטחו הייתה דומה יותר לכיבוש שטח זר בזמן מלחמה מאשר לכיבוש שטח זר בזמן שלום במסגרת אמנה". שוורצנברגר גם מציין כי בהקראת גזר הדין, בית הדין דחה את הטענה המקדמית של האגנבך כי אין לו סמכות שיפוט, ודחה את הגנת הצידוק עקב ציות לפקודה בלתי חוקית.[33] מאמרו של שוורצנברגר צוטט[ב 6] על ידי התובע הראשי במשפט המיניסטריונים (ארצות הברית נגד ארנסט פון וייצזקר ואח'; שריו של אדולף היטלר), שהיה חלק ממשפטי נירנברג הנוספים, כדי להבהיר שהאשמה בפשעים נגד האנושות מתוקף חוקת בית הדין אינה מהווה חקיקה למפרע ומכאן לא פוגעת בעקרון החוקיות מפני שלמעשה מדובר באמנה הצהרתית שאינה יוצרת דין חדש אלא מעגנת כללים מנהגיים.[33] לפי לזלי סי. גרין, משפט ברייזאך אכן דן באישומים המקבילים לפשעים נגד האנושות כיום, והוא גם עורך השוואה בין ההאשמה נגד האגנבך לבין סעיף 227 לחוזה ורסאי,[33] בדבר העמדתו לדין פלילי בין-לאומי של וילהלם השני, קיסר גרמניה, בגין "עבירה עליונה נגד המוסר הבין-לאומי וקדושת האמנות".[ב 7] משפט ברייזאך צוטט גם במשפטו של דושקו טאדיץ' (אנ') ב-ICTY.[29]
שלום וסטפאליה, 1648
ערכים מורחבים – שלום וסטפאליה, ריבונות
.jpg)
נהוג להתייחס למשפט ברייזאך הן כאחת מאבני היסוד של המשפט הפלילי הבין-לאומי הן כאנומליה בהיסטוריה,[ב 8] שהרי במשך כ-400 שנה לאחר מכן המשפט הפלילי הבין-לאומי עמד במקומו. קיימת ספרות מועטה העוסקת בהעמדה לדין פלילי במישור הבין-לאומי באותה תקופה. אחת הסיבות לכך היא עליית מדינת הלאום המודרנית והריבונית עם שלום וסטפאליה,[28] סדרת הסכמי השלום שהביאו לסיום מלחמת שלושים השנים ומלחמת שמונים השנים ואשר הכירו "רשמית" בפרובינציות המאוחדות של ארצות השפלה ובקונפדרציה השווייצרית. בכך, המדיניות החדשה שנוצרה הייתה של ריבונות בין מדינות – כלומר, אי-התערבות בענייניהן של מדינות אחרות. ולכן, האחריות לאכיפת הדין באותם עניינים פנימיים הוטלה על כל מדינה באשר היא, ובכלל זה העמדה לדין של מפירי משפט העמים באמצעות בתי משפט מדינתיים.[28][ב 8] הוא נחשב כיום לתקדים להאשמות בפשעי מלחמה, עינוי, ולאירוע שעיצב את הרעיון של פשע נגד האנושות.[29]
בהיבט של תורת המשפט, יובל שני וארנה בן-נפתלי מייחסים חשיבות רבה לשני גורמים בשלום וסטפאליה שהביאו לקפאונו של המשפט הפלילי הבין-לאומי בתקופה שבאה לאחריו ועד העשור השני של המאה ה-20 (אותה הם מכנים "התקופה המודרנית") – התפוררות האימפריה הרומית הקדושה ופירוק הכנסייה – שהיוו מסגרות פוליטית חשובות באירופה. הם טוענים כי בכך נדחתה ההנחה שקיימת הסכמה אמונית על תפיסת צדק משותפת ממנה ניתן לגזור כללים נורמטיביים. בכך, המשפט הטבעי פינה את מקומו לתאוריות פוזיטיביסטיות פורמליסטיות, התולות את הלגיטימציה של המשפט בהסכמה של המדינה הריבונית, וכן בזיהוי של המקורות הנורמטיביים כדי שהחוק יהיה מחייב.[34] לפי שני ובן-נפתלי, במרבית התקופה הזו המיקוד של המשפט הבין-לאומי היה במדינה הריבונית, והכללים שלו נועדו להסדיר את היחסים הבין-לאומיים תוך הבטחת ביטחונן. בין השאר הוא הסדיר את השימוש בכוח – ובפרט המשפט ההומניטרי ודיני הלחימה – שלא היה אסור, אך נחשב לזכות השמורה למדינה ריבונית.[35]
המאה ה-19
| |
ראו גם – הקונצרט האירופי, בל אפוק |
עוד במאה ה-19, התאפשר קיומם של בתי דין פליליים בין-לאומיים והם הופעלו הלכה למעשה, זאת בניגוד לסברה המקובלת כי המשפט הבין-לאומי באותה עת עסק במדינות בלבד. התשתית המשפטית לכך נשענה על שרידי משפט הטבע, שתפסו פשעים חמורים מסוימים, דוגמת פשעי מלחמה, רצח והצתה – כפגיעה ב"משפט העמים". מבצעי עבירות אלו נחשבו ל"אויבי האנושות" או לדמויי-פיראטים ולפורעי חוק אוניברסליים, כאשר מעמד זה אפשר להעמידם לדין בפורומים שחרגו מהמסגרת המדינתית המקומית[36] מתוקף סמכות שיפוט אוניברסלית. עיקרון זה בא לידי ביטוי בהתערבויות צבאיות של מעצמות, שכונתה לעיתים "הומניטרית", אשר הצדיקה שימוש בכוח לא רק בצורך לעצור מעשי זוועה אלא גם בצורך להעניש את המבצעים באמצעות מנגנונים משפטיים. מקרה בולט שהמחיש מגמה זו התרחש בעקבות מרד הר הלבנון ב-1860, אז התערבו מעצמות[ה] הקונצרט האירופי וכפו על האימפריה העות'מאנית להקים ועדה בין-לאומית.[36] אף שסמכויות השיפוט שלה הוגבלו לבסוף (ובהסכמה), הוועדה השפיעה על ההליכים הפליליים ועל הענישה, ושימשה השראה להצעות עתידיות לכינון בתי דין בין-לאומיים, דוגמת הצעתו של המשפטן השווייצרי ואחד מאבותיו המייסדים של הוועד הבין-לאומי של הצלב האדום, גוסטב מואנייה (אנ') מ-1872 בעקבות מלחמת צרפת–פרוסיה.[38][ב 9] בנובמבר 1870 ראש ממשלת פרוסיה, אוטו פון ביסמרק, קרא[ו] להעמדת "היוזמים והמייסדים האינטלקטואלים של המלחמה הנוכחית"[ב 11] לדין באשמת פשעים בין-לאומיים של תוקפנות והסתה למלחמה תוקפנית,[ב 12] וטען כי כינונו של חבר מושבעים שיורכב מאזרחי מדינות נייטרליות, למען הענשת מפרי השלום ישמש ערובה שאינה בלתי-מספקת לשלומה העתידי של אירופה.[ב 12]
לקראת סוף המאה וכן ובראשית המאה ה-20, הוקמו והופעלו בתי דין פליליים בין-לאומיים מוקדמים הלכה למעשה, לרוב במסגרת כיבושים משותפים או סכסוכים קולוניאליים, והם כונו[39] "ועדות" או "ועדות חקירה".[40] בשנת 1882, בעקבות המרד במצרים, הועמד מנהיג המרד אחמד עוראבי (אנ') לדין בפני בית דין צבאי מעורב (בריטי–מצרי) בגין "פשעים נגד דיני המלחמה".[40] בשנת 1897, במהלך הכיבוש הבין-לאומי של כרתים, הקימו המעצמות ועדה צבאית שכללה קצינים ממדינות שונות (בהן בריטניה, צרפת ורוסיה) ותפקדה כבית דין פלילי.[41] דפוס זה נמשך ב-1900 בסין, לאחר מרד הבוקסרים, אז שפטה והענישה ועדה צבאית בין-לאומית בבאודינג[ב 13] את מבצעי מעשי הזוועה.[42] כמו כן, בשנת 1904, בעקבות תקרית שרטון דוגר (אנ'), הוסמכה ועדת חקירה[ב 14][ב 15] משותפת לרוסיה ובריטניה לקבוע אחריות פלילית אישית להפרת דיני המלחמה.[39]
לפי שני ובן-נפתלי, מהעשור השני של המאה העשרים ועד המלחמה הקרה, התפתחו תורות משפט ריאליסטיות – בשונה לפורמליזם ולפוזיטיביזם שאפיינו את התקופה שמשלום וסטפאליה ב-1648 ועד אותה עת – שהן בעלות קרבה לפרקטיקה הפוליטית.[43]
מלחמת העולם הראשונה
- ערך מורחב – מלחמת העולם הראשונה
גם במהלך מלחמת העולם הראשונה, הקהילה הבין-לאומית המשיכה לנסות ולפנות לכיוון בתי הדין הפליליים הבין-לאומיים, בתדירות של לפחות פעם בשנה.[44]
עם פרוץ המלחמה, נגדעו שתי יוזמות הנוגעות לבתי דין בין-לאומיים.[44] הראשונה הייתה הוועדה הצבאית לשיטור בין-לאומי שהוקמה ב-1897 בכרתים על רקע המהומות באי, ונשענה על הקוד הצבאי האיטלקי.[ב 16] השנייה הייתה בית הדין הפלילי הבין-לאומי שהוקם בשקודרה שבאלבניה, תחת הכיבוש המשותף של בריטניה, אוסטריה, גרמניה, צרפת ואיטליה. בית המשפט העליון שפעל תחת משטר כיבוש זה הורכב ממפקד כוחות איטלקי, קצין אוסטרי ונציג אנגלי.[44] כמו כן, העילה הרשמית של אוסטרו-הונגריה למלחמה נבעה[44] מדחיית האולטימטום שהציבה לסרביה בעקבות רצח פרנץ פרדיננד, ארכידוכס אוסטריה בסרייבו ביוני 1914.[ז] התנאי המרכזי שסרביה סירבה לקבל במלואו היה דרישה להקמת "ועדה משותפת [אוסטרית–סרבית] לחקירה וענישה" של האחראים להתנקשות – גוף שמהותו הייתה ועדת חקירה בין-לאומית בעלת סמכויות של בית דין פלילי.[44] הדרישה האוסטרו-הונגרית הותירה חותם. הצעות מוקדמות בתקופת המלחמה להעמדה לדין של פושעי מלחמה גרמנים בתום הקרבות, ביקשו לאמץ הליך דומה לזה שנוסח באולטימטום; הוספת שופטים מהמדינות הנפגעות להרכב השופטים הלאומי. הרציונל היה שגרמניה תתקשה להתנגד למנגנון משפטי שבו היא עצמה תמכה כשאושר על ידי בעלת בריתה.[44] במהלך המלחמה, המשיכו מעצמות אירופה לפתח את המשפט הפלילי הבין-לאומי וקידמו הקמה של בתי דין בפועל. במאי 1915, בתגובה לרצח העם הארמני שביצעה האימפריה העות'מאנית, מדינות ההסכמה המשולשת פרסמו מזכר משותף (May 1915 Triple Entente declaration) המוחה נגד מעשי הטבח וכינו את מעשי הטורקים כפשעים נגד האנושות והציוויליזציה.[ב 19] בעקבות הסכם סוור שפירק וחילק את האימפריה העות'מאנית, נעצרו חשודים אך הם שוחררו ללא העמדה לדין.[45] ב-1916, בשל החשש שהעמדת שבויי מלחמה לדין במהלך הקרבות יובילו לפעולות תגמול, נוצרה הסכמה חשאית בין הצדדים הלוחמים לדחות את ההליכים לאחר המלחמה, וצרפת ובריטניה החלו לתכנן את מנגנוני השיפוט העתידיים.[44] ב-1917, לאחר כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה, כוחות הצי האמריקאי והצי הבריטי הקימו ועדות חקירה משותפות שפעלו כבתי דין צבאיים בין-לאומיים לטיפול בעבירות פליליות. ב-1918, במסגרת התערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים ברוסיה לטובת התנועה הלבנה, הוקם באזור ארכנגלסק[ח] בית דין צבאי מיוחד שכלל שופטים רוסים לבנים לצד נציגים מארצות הברית, הממלכה המאוחדת וצרפת.[44]
עם סיום המלחמה בחתימת חוזי השלום בוועידת השלום בפריז ב-1919, הוסכם בפרק 7 לחוזה ורסאי[ב 7] שנחתם בין גרמניה למדינות ההסכמה כי וילהלם השני, קיסר גרמניה יועמד לדין בגין "עבירה עליונה נגד המוסר הבין-לאומי וקדושת האמנות" (סעיף 227) וכי גרמניה תשפוט את פושעי המלחמה שלה בעצמה בבית המשפט העליון שלה (סעיף 228). הולנד, אליה גלה, לא הסגירה את וילהלם השני והוא לא הועמד לדין. מדינות ההסכמה לא התעקשו על כך לאחר סירובה של הולנד, והן חדלו מהעמדתו לדין.[46] המשפטים שנערכו לפושעי המלחמה, שנועדו כמשפטי לייפציג, כשלו, ומתוך רשימה של כ-900 פושעי מלחמה שניתנה על ידי מועצת המלחמה העליונה (Supreme War Council), רק 12 הועמדו לדין, וגזרי הדין נשאו עונשים מצומצמים ביותר.[ב 20][ב 21][ב 1]
מלחמת העולם השנייה: משפטי נירנברג וטוקיו
- ערך מורחב – מלחמת העולם השנייה
עם סיום מלחמת העולם השנייה, פעלו בעלות הברית ומדינות נוספות להעמדה לדין של בכירי המשטרים במדינות הציר[ט] – גרמניה הנאצית והאימפריה היפנית – באשמת ביצוע פשעים בין-לאומיים חמורים. בית הדין הצבאי הפלילי הבין-לאומי (International Military Tribunal – IMT) בנירנברג נחשב באופן מסורתי לבית הדין הפלילי הבין-לאומי הראשון בהיסטוריה ולמקום הולדתו של המשפט הפלילי הבין-לאומי המודרני. ההכנות המשפטיות והדיפלומטיות לקראת המשפטים נעשו באופן מתואם עוד במהלך המלחמה, וכללו מבצעים לאיסוף ראיות על מעשי הזוועה והצהרות משותפות של המעצמות ושל המדינות הכבושות. כבר בינואר 1942 פרסמו הממלכה המאוחדת והממשלות הגולות של אירופה הכבושה את ההצהרה "עונש לפושעי מלחמה". בדצמבר 1942 פרסמו בעלות הברית את "ההצהרה המשותפת" בדבר השואה, וכן את "הצהרת מוסקבה" באוקטובר 1943. והמתווה הסופי למשפטים גובש בוועידת טהראן (1943), בוועידת יאלטה (1945) ובוועידת פוטסדאם (1945). סמכות השיפוט של בתי הדין הורחבה גם לאירועים שקדמו לפרוץ המלחמה; בנירנברג נידונו אירועים החל משנת 1933 (עליית הנאצים לשלטון) ובטוקיו החל משנת 1931 (הפלישה למנצ'וריה).
בחתמינו על הצהרה משותפת זו ברצוננו להבהיר, חגיגית, בדומה לכל נציגי הארצות הכבושות, כי גרמניה בלבד אחראית לפרוץ המלחמה והיא יחד עם בני בריתה ושותפיה נושאת באחריות לכל מעשי האכזריות שנבעו ממלחמה זו. אנו מפגינים את החלטתנו התקיפה לדאוג לכך שכל הקבוצות, המפלגות והאנשים האחראים והאשמים בפשעים לא יורשו להימלט מעונש צודק, כפי שנמלטו האחראים למלחמה הקודמת.
— שארל דה-גול, מנהיג צרפת החופשית על הצהרת "עונש לפושעי מלחמה"
9 מדינות משועבדות מכריזות: הפעם לא יימלטו הפושעים הנאצים ומשרתיהם מעונש חמור., דבר, 14 בינואר 1942
משפטי נירנברג נערכו בנירנברג שבגרמניה בפני בית דין צבאי בין-לאומי (IMT), שבו כיהנו שופטים מארצות הברית, הממלכה המאוחדת, צרפת וברית המועצות. בין 20 בנובמבר 1945 ל-1 באוקטובר 1946 הועמדו לדין 21 מבכירי המשטר שנותרו בחיים. גזרי הדין כללו 12 עונשי מוות[י], 3 זיכויים ועונשי מאסר לשאר. אחד החידושים המרכזיים בנירנברג היה דחיית טענת ההגנה כי המשפט הבין-לאומי חל רק על מדינות, וכן הקביעה כי קיימת אחריות פלילית אישית על אינדיבידואלים המבצעים פשעים בשם המדינה. בין 1946 ל-1949 נערכו באותו המקום משפטי נירנברג הנוספים על ידי ארצות הברית. משפטי טוקיו נערכו ברוח העקרונות שנקבעו במשפטי נירנברג אך מכוח סמכות אחרת. בית הדין הצבאי הבין-לאומי למזרח הרחוק (International Military Tribunal for the Far East – IMTFE) פעל מתוקף צו מיוחד של המושל הצבאי האמריקאי ביפן, דאגלס מקארתור, ולא מכוח אמנה בין-לאומית.[ב 22] במשפטי טוקיו נשפטו 25 מנהיגים צבאיים ופוליטיים בגין פשעים נגד השלום (דרגה A), יותר מ-5,700 בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות (דרגות B ו-C), רובם באשמת התעללות בשבויים. זאת, לא כולל הפשעים שבוצעו על ידי הכוחות היפניים בקוריאה ובסין, שטופלו על ידי בתי דין סיניים.[י"א]
חוקת בית הדין בנירנברג,[47] המסמך המכונן של בית הדין, שהתקבלה באוגוסט 1945 על ידי בעלות הברית בלונדון, הסמיכה אותו לדון ב-4 קטגוריות של פשעים – פשע נגד השלום, פשע מלחמה, פשע נגד האנושות וקשירת קשר לביצוע אחד מהפשעים הקודמים. אחד החידושים הגדולים של משפטי נירנברג, היה האחריות האישית שהוטלה על הפושעים האינדיבידואלים.[48] חוקת בית הדין בנירנברג אושררה בדצמבר 1946 בהחלטה 95(I) של העצרת הכללית של האו"ם.[49]
- פשעים נגד השלום: דהיינו, תכנון, הכנה, ייזום או ניהול של מלחמת תוקפנות, או מלחמה המפרה אמנות בינלאומיות, הסכמים או ערובות; או השתתפות בתוכנית משותפת או בקשר לביצוע כל אחד מהמעשים האמורים לעיל;
- פשעי מלחמה: דהיינו, הפרות של דיני המלחמה או מנהגיה. הפרות כאלה יכללו, אך לא יוגבלו לרצח, התעללות [יחס אכזרי] או גירוש לשם עבודות כפייה, או לכל מטרה אחרת, של אוכלוסייה אזרחית בשטח כבוש או של אוכלוסייה המצויה בו; רצח או התעללות בשבויי מלחמה או באנשים בלב ים; הריגת בני ערובה; ביזת רכוש ציבורי או פרטי; הרס שרירותי של ערים, עיירות או כפרים; או חורבן שאינו מוצדק על-ידי כורח צבאי;
- פשעים נגד האנושות: דהיינו, רצח, השמדה, שעבוד, גירוש, ומעשים לא-אנושיים אחרים שבוצעו נגד כל אוכלוסייה אזרחית שהיא, לפני המלחמה או במהלכה; או רדיפות על רקע פוליטי, גזעי או דתי, תוך כדי ביצוע פשע כלשהו הנמצא בסמכות השיפוט של בית הדין או בקשר אליו, בין אם המעשה היווה הפרה של הדין הפנימי של המדינה בה בוצע, ובין אם לאו;
מנהיגים, מארגנים, מסיתים ושותפים, הנוטלים חלק בניסוחה או בביצועה של תוכנית משותפת או קשר לביצוע איזה מהפשעים האמורים לעיל, אחראים לכל המעשים שבוצעו על-ידי כל אדם בביצועה של תוכנית זו.
— סעיף 6 לחוקת בית הדין הצבאי הבין-לאומי, 1945
החידושים בנירנברג ובטוקיו
עד משפטי נירנברג ניתן היה, על פי המשפט הבין-לאומי המנהגי, להסיר את החסינות הפונקציונלית בשעת מלחמה אך ורק ביחס לפשעי מלחמה שבוצעו על ידי לוחמים זוטרים, בעוד שמפקדים צבאיים ופוליטיקאים נהנו מחסינות. אחד הניסיונות לנסח ולממש את הדוקטרינה להסרת החסינות היה בועדת האחריויות (Commission of Responsibilities) שהוקמה בועידת השלום בפריז ב-1919 בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ודנה באחריות של מחוללי המלחמה ובהענשתם.
כל האישים המשתייכים למדינות האויב, יהא מעמדם רם אשר יהא, ללא הבדל דרגה, לרבות ראשי מדינות, אשר אשמים בעבירות נגד דיני המלחמה ומנהגיה או נגד חוקי האנושות, חשופים להעמדה לדין פלילי.
— דוח הוועדה, עמ' 117
מסקנת הוועדה, שהתקבלה תוך התנגדות אמריקאית הן לאפשרות שניתן יהיה להעמיד לדין ראשי מדינה הן לקונספט של פשעים נגד האנושות, לא יושמו בפועל. גם הניסיון להעמיד לדין את וילהלם השני מכוח סעיף 227 לאמנת ורסאי, ואת הקצונה הגרמנית הבכירה מכוח סעיפים 228–229 כשלו.[50] אך בתי הדין בנירנברג ובטוקיו הצליחו היכן שהניסיונות הקודמים כשלו. חוקות בתי הדין[י"ב] קבעו כי באשר לאותם פשעים חמורים, חסינותם הפונקציונלית של הנאשמים כאורגנים של המדינה אינה מספקת להם הגנה מהעמדה לדין פלילי. עיקרון זה אושר בפסיקותיהם, והיום הוא נחשב לכלל מנהגי.[51]
המלחמה הקרה: אמנות בין-לאומיות חדשות והתפתחות סמכות השיפוט האוניברסלית
- ערך מורחב – המלחמה הקרה
במהלך המלחמה הקרה, שהחלה עם תום מלחמת העולם השנייה והסתיימה בהתפרקות ברית המועצות, המשפט הפלילי הבין-לאומי התאפיין בשתי מגמות. לא התפתחו מוסדות קבועים לאכיפת הדין, אך נוצרו אמנות בין-לאומיות חדשות בעקבות לקחי המלחמה הקודמת.
כמו כן, באותה תקופה רעיון הפעלת סמכות השיפוט האוניברסלית הפך לחלק גדול יותר מהמשפט הבין-לאומי, וכן עוגן בחלק מהאמנות העוסקות בפשעים הגרעיניים. כך למשל, בסעיף 49 לאמנת ז'נבה הראשונה, בסעיף 50 לז'נבה השנייה, בסעיף 129 לז'נבה השלישית, ובסעיף 146 לז'נבה הרביעית. בנוסף, האמנות קבעו חובה להעמיד לדין את מבצעי אותן עבירות ללא קשר ללאום, מה שניתן לפרש כתנאי המחייב את המדינות להפעיל סמכות שיפוט אוניברסלית.[52]
התקדים הראשון להחלת סמכות אוניברסלית בגין פשע השמדת עם היה משפט אייכמן בישראל ב-1961, בו הבכיר הנאצי אדולף אייכמן הוצא להורג מכוח חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. מאז שאומצה האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, אומצו אמנות נוספות המעגנות את העיקרון "שפיטה או הסגרה" aut dedere aut judicare, המחייב מדינות להסגיר את החשוד למדינה המבקשת למצות עימו את הדין ולה זיקה קרובה יותר, או לעשות כן בעצמן. כך נקבע באמנה נגד עינויים, באמנה הבין-לאומית בדבר מניעת פיצוצי טרור, ובאמנה בדבר האיסור על סחר בלתי חוקי בסמים נרקוטיים וחומרים פסיכוטרופיים (אנ').[52]
ניסיונות למסד את המשפט הפלילי הבין-לאומי
בין השנים 1950–1954, ועדת המשפט הבין-לאומי של האו"ם (International Law Commission) שקדה על טיוטה ל"קוד לפשעים נגד השלום ולביטחון האנושות" (Draft Code of Crimes against the Peace and Security of Mankind), לאחר שהורתה לעשות כן על ידי העצרת הכללית ב-1947 בהחלטה 177(II), בה התבקשה הוועדה לנסח את עקרונות נירנברג. הוועדה נמנעה מלהגדיר כייצד ייושם הקוד, מתוך הבנה שעד שלא יקום בית דין פלילי בין-לאומי, הקוד יוסדר בצורה לא פרקטית על ידי בתי משפט מדינתיים.[ב 24]
העבודה על הקוד הושפעה ממלחמת קוריאה (1950–1953) והאשמות הדדיות בדבר תוקפנות בין מעצמות. בשל כך, הוועדה החליטה להמתין עד להגעה לתמימות דעים בדבר ההגדרה של "תוקפנות".[53] שכן באותה עת נציגים בעצרת הכללית פירשו תוקפנות במגוון דרכים שונות – מתוקפנות "חמושה" ועד תוקפנות "עקיפה", "כלכלית" ו"אידאולוגית".[53]
הוועדה הוזמנה לחדש את עבודתה בנושא ב-1981. החל מ-1983, החלה הוועדה לדון בדו"ח של הדווח המיוחד שעסק, בין היתר, ביישום הקוד. הוועדה טענה כי קוד שאינו כרוך בסמכויות עונשין יהיה חסר תועלת. לאור זאת, ביקשה מהעצרת הכללית להבהיר האם המנדט שלה כולל גם הכנת חוקה ל"ערכאה פלילית בין-לאומית". עמדה זו הוצגה מחדש ב-1986. ב-1987 וב-1988 הוועדה דנה בדבר סעיף המבוסס על עיקרון "הסגר או שפוט", ולבסוף החליטה להסכים על סעיף זמני המסתמך על אכיפה באמצעות בתי משפט מדינתיים, אך הדגישה כי אין לשלול הקמת בית דין בין-לאומי בשלב מאוחר יותר. ב-1989 העצרת הכללית ביקשה מהוועדה לבחון את הקמתו של בית דין פלילי בין-לאומי או מנגנון משפטי אחר, שיקבל סמכות שיפוט על פשעים הנכללים בקוד ובפרט על סחר חוצה גבולות בסמים. ב-1992 הוגשה הצעה למבנה בית הדין, מכוח אמנה רב-צדדית, שיחזיק בסמכות שיפוט על אינדיבידואלים (להבדיל ממדינות), וידון בפשעים המוגדרים בקוד. הוצע כי בשלב הראשוני הגוף לא יתקיים במשרה מלאה ושאין הכרח בהצטרפות לקוד כדי להצטרף לאמנת בית הדין. ב-1993 הושלמה טיוטה ראשונית לחוקה.[ב 24]
ב-1996 אומץ הטקסט הסופי של הקוד, אך הוא מעולם לא הפך לאמנה בין-לאומית מחייבת ולכן אינו בתוקף כשלעצמו. עם זאת, העבודה המקבילה שביצעה הוועדה בין 1983–1996 על מנגנון השיפוט הובילה בסופו של דבר לניסוחה של חוקת רומא ב-1998, המתבססת במידה רבה על העקרונות שנקבעו בקוד.[ב 24][53]
לאחר המלחמה הקרה: מיסוד המשפט הפלילי הבין-לאומי
לאחר המשפטים נגד בכירי מדינות הציר ומשפט אייכמן ועד תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 נעשה שימוש מצומצם שימוש בפועל בסמכות שיפוט אוניברסלית. במהלך התקופה, הועמדו לדין בגין פשעים חמורים האישים הבאים, בין השאר: פנייה איראלה (ארצות הברית, 1980), ג'ון איוון דמיאניוק (זוכה בישראל ב-1988, הורשע בגרמניה ב-2011), אימרה פינטה (אנ') (זוכה בקנדה ב-1990), אוגוסטו פינושה (ספרד, הממלכה המאוחדת, 1990–2004).[52] אולם, לאחר ההתפרקות הסופית של ברית המועצות בסוף 1991 וסיום המלחמה הקרה, החל המשפט הפלילי הבין-לאומי לפרוח. הדבר בא לידי ביטוי הן בהרחבת השימוש בסמכות האוניברסלית הן בהקמתם של מוסדות פליליים בין-לאומיים תחת האומות המאוחדות; בתי דין פליליים בין-לאומיים אד הוק, ובהמשך גם בית הדין הפלילי הבין-לאומי הקבוע (ICC). בעקבות תהליך זה, השיפוט הפלילי הבין-לאומי הפך לנושא מרכזי בתחום המשפט הבין-לאומי.[52]
לפי שני ובן-נפתלי, התקופה שנמשכת מסוף המלחמה הקרה, אותה הם מכנים "התקופה הפוסט-מודרנית", מתאפיינת בתהליכי גלובליזציה מואצים המונעים מהתפתחויות בכלכלה, בטכנולוגיה ובתקשורת, שהביאו לשינויים פוליטיים ושינויים ב"תפיסת שלטון החוק הבין-לאומי".[54] הם טוענים כי עיקר השינויים הפוליטיים כרוכים ב"החלפת מאזן הכוחות שאפיין את המלחמה הקרה בהגמוניה אמריקנית, בצד אתגרים למדינה הריבונית המסורתית מצד קבוצות מיעוט אתניות ואחרות", תהליכי דמוקרטיזציה, נגישות מוגברת לטכנולוגיות מתקדמות ובנשקים להשמדה המונית, ריבוי אלימות, היעדר יציבות והתגברות הטרור הפוליטי. בשל כל אלו, תפיסת הביטחון השתנתה; המדינה הריבונית מאוימת גם בשל "שחקנים אחרים" שאינם מדינתיים. על כן, הביטחון עצמו נתפס במונחים של פגיעה בזכויות האדם ובמיוחד זכויות לקבוצות מיעוט, באופן שמטשטש את ההבחנה בין סכסוך מזוין בין-לאומי לסכסוך מזוין שאינו בין-לאומי[י"ג] – שהינה חשובה מפני שבראשון חלים דיני הלחימה, כדין ספציפי (lex specialis), ובאחרון דיני זכויות האדם, כדין כללי (lex generalis)[55] – באופן העשוי להצדיק פגיעה בריבונות המדינה.[54] הם מתארים את השיח המשפטי החדש כ"פוסט-וסטפאליאני", שמרכזו אינו במדינה הריבונית, אלא בזכויות האדם, הניתנות לאכיפה בכוח ובבתי הדין הלאומיים והבין-לאומיים.[54]
בתי הדין אד הוק
באמצע שנות ה-90, כחלק מהפריחה המוסדית של המשפט הפלילית הבין-לאומית, החלו לקום בתי דין פליליים בין-לאומיים אד הוק, שתפקידם להעמיד לדין באופן ממוקד חשודים מאירועים חמורים ספציפיים. ב-1993 הוקם בית הדין הפלילי הבין-לאומי ליוגוסלביה לשעבר (ICTY), שדן בפושעי מלחמות יוגוסלביה, וב-1994 הוקם בית הדין הפלילי הבין-לאומי לרואנדה שדן בפושעי רצח העם ברואנדה שהתחולל באותה שנה. שני בתי הדין הוקמו מכוח מנדט של מועצת הביטחון של האו"ם מתוקף פרק 7 למגילת הארגון, המסמיך את מועצת הביטחון להחליט על צעדים אכיפתיים במצבים של איום על השלום, הפרת שלום או מעשה תוקפנות. בשונה מהתפיסה השלטת עד אותה עת כי הסמכות האוניברסלית מופעלת על ידי מדינות[י"ד] לבתי הדין אד הוק קמו סמכויות מחייבות כלפי הקהילה הבין-לאומית כולה, מתוקף היותה תוצר של מועצת הביטחון.[57] השופטים והתובעים בבתי דין אלו לא היו אזרחי המדינות המעורבות באירועים, ולא היו כפופים למדינה כלשהי והמשפט שהם מיישמים הוא על בסיס חוקת בית הדין ולא משפט מדינתי. השופטים, מומחים למשפט בין-לאומי מונו על ידי העצרת הכללית מתוך רשימה שמועצת הביטחון הגישה.[58]
בתי הדין המעורבים
.jpg)
בשנת 2000, החל להתפתח מודל בתי הדין המעורבים (Hybrid/Mixed Courts; נקרא גם "משולבים"), במטרה לחקור אינדיבידואלים החשודים בביצוע פשעים בסכסוכים שנערכו לאחר המחצית השנייה של המאה הקודמת. שמם נובע מהמבנה הייחודי שלהם; בבתי הדין המעורבים יושבים שופטים מקומיים ובין-לאומיים יחדיו, והם שופטים על פי החוק המדינתי והמשפט הבין-לאומי. הם פועלים מכוחם של הסכמים בין מועצת הביטחון לממשלות המקומיות, והם נבדלים במבנה ובסמכות אחד מהשני.[59][ב 25]
לבתי הדין המעורבים כמה מטרות; הראשונה, להעמיד לדין אישים שחוללו פשעים חמורים, בשיתוף הקהילה הבין-לאומית. השנייה, לגבות את מערכת המשפט המקומית. בכל המקרים בהם הוקם בית דין מעורב, זה נעשה מתוך הנחה שמערכת המשפט המקומית חלשה מכדי לטפל במקרים אלו בעצמה. כמו כן, מדינות אלה נוטות לאי-יציבות או אי-שקט, מה שמתבטא בחלק מהמקרים במלחמות אזרחים. השלישית נוגעת לטעם של הקמתו במתכונת מעורבת ולא בין-לאומית, והיא שהיותו של בית הדין מקומי, קונה לו לגיטימציה ציבורית ומקלה על עבודתו. על כן, יש לבתי דין אלו פחות בעיות אכיפתיות והסדרתיות בהשוואה לבתי הדין אד הוק. ורביעית, ההחלטה להקים בתי דין כאלו נחשבה כדרך לחסוך בעלויות הגבוהות מאוד של בתי הדין הפליליים הבין-לאומיים.[60]
קיימת מחלוקת לגבי ההשפעה ארוכת הטווח של בתי הדין המעורבים במחקר, ובפרט לגבי מידת הלגיטימיות של פסקי הדין שלהם, באזור פעילותם. מחד, ישנם אלו המדגישים את החשיבות בהעמדה לדין של המנהיגים הבכירים ביותר ומייחסים לכך השפעה חיובית על הלגיטימיות שלהם, ואחרים מדגישים כי אף בתי הדין המעורבים אינם נחשבים ל"שופטים הוגנים" באזור פעילותם, ושהם נתפסים כמי שמיישמים "מבנים מערביים של צדק" או צדק של מנצחים.[61]
עד כה הוקמו בתי דין מעורבים בקמבודיה (לעניין רצח העם, 1997–2022; ECCC), סיירה לאון (לעניין מלחמת האזרחים, 2002–2013; SCSL), מזרח טימור (לעניין רצח העם, 2000–2006; SPSS), קוסובו (2000–2008, 2017–; "פאנלי החלטה 64" ו-KSC, בהתאמה) ולבנון[ט"ו] (לעניין רצח רפיק אל-חרירי, 2009–2023; STL). ב-2013 הקים האיחוד האפריקאי בסנגל בית דין לעניין תקופת נשיאותו של היסנה האברה (אנ') בצ'אד (CAE) בעקבות פסק דין של ה-ICJ כי יש להעמידו לדין מידית או להסגירו לבלגיה.[63]
בית הדין הפלילי הבין-לאומי הקבוע
- ערכים מורחבים – בית הדין הפלילי הבין-לאומי, חוקת רומא
בית הדין הפלילי הבין-לאומי הקבוע, שמושבו בהאג שבהולנד, הוקם ב-2002, לאחר שוועידת רומא של 1998 אישרה את הקמתו, וש-60 מדינות אשררו את הצטרפותן לחוקת רומא. עד 2015, הצטרפו לחוקה למעלה מ-120 מדינות.[64]
סמכות השיפוט של בית הדין, לפי סעיף 5 לחוקת רומא, "מוגבלת לפשעים החמורים ביותר המדאיגים את הקהילה הבין-לאומית כולה". הוא עוסק באחריות פלילית אישית לארבעה סוגי פשעים, הם השמדת עם, פשע נגד האנושות, פשע מלחמה ופשע התוקפנות.[65] בית הדין חוקר ומוציא צווי מעצר כנגד חשודים בביצוע אותם פשעים. בדצמבר 2017 ארגון המדינות החברות בבית הדין החליטו להפעיל את סמכות השיפוט של בית הדין גם על פשע התוקפנות. החל מיולי 2018. במקור, פשע התוקפנות לא נכלל בחוקת רומא, והנוסח שלו הוסכם בוועידת קמפלה, בירת אוגנדה ב-2010. האיסור מחייב רק את המדינות שמאשרות את התיקון. עם זאת, למועצת הביטחון סמכות להפנות לבית הדין חשדות לביצוע פשע התוקפנות גם ביחס למדינה שלא אשררה את התיקון וכן ביחס למדינות שאינן חברות, מתוקף סעיף 15ter.[66]
אמנות עיקריות
- אמנת ז'נבה הרביעית בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה (1949) – אמנה חדשה באגד אמנות ז'נבה לדיני המלחמה, שנוצרה יחד עם שכתובן של 3 האמנות הקודמות באותה שנה. האמנה מגדירה לראשונה הגנה משפטית רחבה לאזרחים הנמצאים בשטח כבוש או באזור מלחמה, ואוסרת בין היתר על ענישה קולקטיבית, גירוש המוני ולקיחת בני ערובה.
- אמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם (1948) – האמנה הראשונה לזכויות אדם שאומצה על ידי האו"ם. היא מגדירה את פשע השמדת העם כפשע המבוצע כוונה להשמיד השמדה גמורה או חלקית את חברי הקבוצה, ללא קשר לאשמה אישית. חובת שיפוט אוניברסלית. אמנה זו, שנשענת על עבודתו של המשפטן היהודי-פולני רפאל למקין שטבע את המונח "ג'נוסייד" ותרם לניסוח האמנה.[67]
- אמנת האג להגנת נכסי תרבות בעת עימות מזוין (1954) – האמנה הראשונה שהוקדשה להגנה על נכסי תרבות בזמן מלחמה, מתוך תפיסה שפגיעה בהם מהווה פגיעה במורשת התרבותית של האנושות כולה.
- אמנה בדבר אי-תחולת התיישנות על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות (אנ') (1968) – קובעת כי לא תחול התיישנות על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ומאפשרת להעמיד לדין את מבצעיהם ללא תלות בזמן שחלף מאז ביצוע העבירה.
- אמנת האפרטהייד (אנ') (1973) – מגדירה את פשע האפרטהייד כפשע נגד האנושות. מדיניות "שפוט או הסגר".
- הפרוטוקולים הנוספים לאמנות ז'נבה (1977)
- הפרוטוקול הראשון בדבר סכסוכים מזוינים בין-לאומיים – מרחיב את ההגנה על אזרחים מפני התקפות ישירות וחסרות אבחנה, ומחיל את דיני המלחמה גם על מאבקים נגד שליטה קולוניאלית, כיבוש זר ומשטרים גזעניים. חובת שיפוט אוניברסלית.
- הפרוטוקול השני בדבר סכסוכים מזוינים שאינם בין-לאומיים – מעניק לראשונה הגנה מוסדרת לקורבנות של סכסוכים מסוג זה (כגון מלחמות אזרחים), שאינם מוגנים במלואם על ידי אמנות ז'נבה המקוריות.
- אמנת החטופים (אנ') (1979) – קובעת כי לקיחת בני ערובה היא עבירה בעלת חומרה בין-לאומית. חובת שיפוט אוניברסלית.
- האמנה נגד עינויים (1984) – אוסרת באופן מוחלט על עינויים ומעשי אלימות או יחס אכזרי בלתי-אנושי או משפיל. מדיניות "שפוט או הסגר".
מוסדות
- בתי הדין אד הוק שלאחר מלחמת העולם השנייה
- בתי דין אד-הוק
- בתי דין מעורבים
- בית המשפט המיוחד לסיירה לאון
- בית הדין לקמר רוז'
- בית הדין המיוחד ללבנון
- בית הדין לטימור המזרחית
- בית הדין לקוסובו
- בית הדין המיוחד לפשע התוקפנות נגד אוקראינה
- בית הדין הפלילי הבין-לאומי לבנגלדש
- בית הדין הפלילי הבין-לאומי הקבוע (ICC)
ראו גם
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל חוק ומשפט | ||
|
פורטל מדינות העולם | ||
|
פורטל צבא | ||
לקריאה נוספת
ספרים
ארנה בן-נפתלי, יובל שני, המשפט הבינלאומי בין מלחמה לשלום, תל אביב-יפו: הוצאת רמות, אוניברסיטת תל־אביב, 2006, מסת"ב 978-965-274-427-2- פנינה שרביט ברוך ואורי בארי, בית הדין הפלילי הבינלאומי: מדריך כללי והזווית הישראלית, כרך 222, תל אביב-יפו: המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל אביב, 2022, מזכר (אורכב 29.08.2025 בארכיון Wayback Machine)
- Commission on the Responsibility of the Authors of the War and on Enforcement of Penalities, The American Journal of International Law 14, 1920 doi: 10.2307/2187841, JSTOR 2187841
- Trials of War Criminals Before the Nuernberg Military Tribunals Under Control Council Law No. 10, Nurenberg, October 1946–April, 1949, U.S. Government Printing Office, 1951. (באנגלית)
- Stephen Isaiah Vladeck, Leipzig's Shadow: The War Crimes Trials of the First World War & Their Implications from Nuremberg to the Present, Amherst College, 2001. (באנגלית) (אורכב 11.08.2025 בארכיון Wayback Machine)
- John C. Watkins, John Paul Weber, War Crimes and War Crime Trials: From Leipzig to the ICC and Beyond : Cases, Materials, and Comments, Carolina Academic Press, 2006, מסת"ב 978-0-89089-307-4. (באנגלית)
- Kevin Jon Heller, The Nuremberg Military Tribunals and the Origins of International Criminal Law, Oxford: Oxford University Press, 2011, מסת"ב 978-0-19-955431-7
- Antonio Cassese, Paola Gaeta, Cassese's International Criminal Law, 3, Oxford: Oxford University Press, 2013, מסת"ב 978-0-19-969492-1
- Kevin Jon Heller, Gerry Simpson (ע), The Hidden Histories of War Crimes Trials, 1, Oxford: Oxford University Press, 2013, מסת"ב 978-0-19-967114-4. (באנגלית) (אורכב 12.07.2024 בארכיון Wayback Machine)
- Rosanne Van Alebeek, The Immunity of States and Their Officials in International Criminal Law and International Human Rights Law, Oxford: Oxford University Press, 2008, מסת"ב 978-0-19-923247-5
- Kevin Jon Heller, The Nuremberg Military Tribunals and the Origins of International Criminal Law, Oxford: Oxford University Press, 2011, מסת"ב 978-0-19-955431-7
מאמרים
- עמיחי כהן, משפט פלילי בינלאומי, עמ' 473–528 בתוך יעל רונן (ע), 19, רונן וסיבל, משפט בינלאומי, 4, נבו, 20123
- Telford Taylor, The Nuremberg War Crimes Trials: An Appraisal, Proceedings of the Academy of Political Science 23, 1949, עמ' 19–34 doi: 10.2307/1173037, JSTOR 1173037
- Christian Tomuschat, The Legacy of Nuremberg, Journal of International Criminal Justice 4, 2006, עמ' 830–844 doi: 10.1093/jicj/mql051
- David J. Luban, Fairness to Rightness: Jurisdiction, Legality, and the Legitimacy of International Criminal Law, SSRN Electronic Journal, 2008 doi: 10.2139/ssrn.1154177
- C. Kress, L. von Holtzendorff, The Kampala Compromise on the Crime of Aggression, Journal of International Criminal Justice 8, 2010, עמ' 1179–1217 doi: 10.1093/jicj/mqq069
- Catharine A. Mackinnon, Rape, Genocide, and Women's Human Rights, Cornell University Press, 2018, עמ' 43–54
- Jennifer (Jenny) S. Martinez, Allison Marston Danner, Guilty Associations: Joint Criminal Enterprise, Command Responsibility, and the Development of International Criminal Law, SSRN Electronic Journal, 2004 doi: 10.2139/ssrn.526202
- Ziv Bohrer, Benedikt Pirker, World War I: A Phoenix Moment in the History of International Criminal Tribunals, European Journal of International Law 33, Oxford: Oxford University Press, 2022, עמ' 851–887 doi: 10.1093/ejil/chac045
- Harry M. Rhea, International Criminal Courts Prior to the Second World War: An Historical Analysis of International and Multinational Criminal Courts Preceding Nuremberg, Syracuse Journal of International Law and Commerce, 2 46, Syracuse University College of Law, 2019, עמ' 323–341
- Theodor Meron, International Criminalization of Internal Atrocities, Oxford University Press, 1999, עמ' 228–261
- Darryl Robinson, Defining "Crimes Against Humanity" at the Rome Conference, The American Journal of International Law, 1 93, Routledge, 1999, עמ' 43–57 doi: 10.2307/2997955, JSTOR 2997955
- Martti Koskenniemi, Between Impunity and Show Trials, Oxford: Hart Publishing, 2011, עמ' 171–197
- Mark Kersten, An Agenda for ‘Peace’ in the ‘Peace versus Justice’ Debate, Oxford University Press, 2016, עמ' 37–63
- Jonathan Hafetz, The Creation of a Permanent International Criminal Court, Cambridge University Press, 2018, עמ' 70–108
- Francisco-José Quintana, International Criminal Law as a Cold War-Inflected Project, SSRN Electronic Journal, 2024 doi: 10.2139/ssrn.4794012
קישורים חיצוניים
סרטונים
המשפט הבין-לאומי הפלילי – מהיכן הגיע ולאן הולך?, הרצאה בערוץ "TAUVOD", באתר יוטיוב (אורך: 17:16), 6 בספטמבר 2015- The International Criminal Court at 20: Diverse Perspectives, ערב עיון בערוץ "Harvard Carr-Ryan Center for Human Rights", באתר יוטיוב (אורך: 1:24:06), 5 בנובמבר 2018
- International Criminal Law’s Millennium of Forgotten History and Its Post-WWII Pretermission, הרצאה בערוץ "TAUVOD", באתר יוטיוב, 29 במרץ 2015
- Nuremburg was not the First International Criminal Tribunal by a Long-Shot, הרצאה בערוץ "Institute for the History of International Law", באתר יוטיוב (אורך: 59:56), 4 באוקטובר 2018
בתי דין
- The Nuremberg Trial, סרטון בערוץ "History Scope", באתר יוטיוב (אורך: 17:20), 5 בינואר 2019
- The Tokyo Trial Explained, סרטון בערוץ "History Scope", באתר יוטיוב (אורך: 19:59), 2 בדצמבר 2019
- Yugoslavia Trial Explained, סרטון בערוץ "History Scope", באתר יוטיוב (אורך: 33:26), 1 במרץ 2024
ביאורים
- ↑ מקורות המשפט הבין-לאומי מוגדרים בסעיף 38[12] לחוקת בית הדין הבין-לאומי לצדק, הנחשב למקובל באופן נרחב. כל המדינות החברות באומות המאוחדות הן צד לחוקה באופן אוטומטי.[13]
- ↑ כפי שנקבע בפרשת דושאן טאדיץ' ב-ICTY, בסעיפים 64(2) ו-64(8) לחוקת רומא[20] ובאמנות נוספות,[21]
- ↑ היותו של בית הדין "בין-לאומי" תלוי בשאלה האם המדינות המרכיבות את האימפריה הרומית הקדושה היו בשלב זה למדינות. חוקר המשפט הבין-לאומי גאורג שוורצנברגר (גר') טוען כי האימפריה, על אף שהיא עוד הייתה ישות אחודה עד 1648, עוד בשלב זה היא הייתה רופפת מספיק כדי שהיחסים בין מדינותיה יהוו יחסים בין-לאומיים, וכי קשה להבחין בהם אחרת. לפי הארי מ. ריאה, שוורצנברגר שוגה בהבחנה שלו בבית הדין כבין-לאומי, ויש לראות בו כרב-לאומי. הוא גוזר זאת מכך שהגורם המארגן של בית הדין הוא ארכידוכס אוסטריה, שאינו נחשב בכל אופן לישות בין-לאומית, ועל כן בית הדין יכול להיות לכל היותר "רב-לאומי".[28] גם טים מקורמק מתנגד להבחנה של משפט ברייזאך כבין-לאומי.[29]
- ↑ קיימת מחלוקת האם המעשים עליהם האגנבך הועמד לדין בוצעו בעת סכסוך מזוין או לא.[30][31] כמו כן, פסק הדין לא התבסס על העיקרון של אחריות פיקודית.[ב 3][ב 4]
- ↑ הממלכה המאוחדת, האימפריה הצרפתית השנייה, האימפריה הרוסית, האימפריה האוסטרית ופרוסיה[37]
- ↑ מחשבותיו של ביסמרק הועלו על הכתב ביומנו של מוריץ בוש, "Bismarck: Some Secret Pages of His History":[ב 10]
יש לי רעיון נפלא בנוגע לכריתת השלום. למנות בית משפט בין-לאומי לשפיטת כל אלה שהסיתו למלחמה: עיתונאים, צירים, סנאטורים ושרים [...] גם הקיסר, הוא אינו חף מפשע כפי שהוא מנסה להציג את עצמו. הרעיון שלי היה שכל אחת מהמעצמות הגדולות תמנה מספר שווה של שופטים, אמריקה, אנגליה, רוסיה וכן הלאה, ושאנחנו נהיה התובעים. אך האנגלים והרוסים כמובן לא יסכימו לכך, כך שבית המשפט עשוי בסופו של דבר להיות מורכב משתי האומות שסבלו במידה הרבה ביותר מן המלחמה, כלומר, מצרפתים ומגרמנים.
- ↑ להלן הקטע מהאולטימטום האוסטרו-הונגרי והתשובה הסרבית, מ-23 ו-25 ביולי 1945, בהתאמה.[ב 17][ב 18]
[הממשלה הסרבית המלכותית מתחייבת] לפתוח בחקירה משפטית כנגד כל משתתף בקשר של 28 ביוני אשר יימצא בשטח סרבי; אורגני הממשלה הקיסרית והמלכותית אשר יוסמכו למטרה זו, ייטלו חלק בהליכים שייערכו לשם כך;
— סעיף 6 לאולטימטום של אוסטרו-הונגריה לסרביההממשלה המלכותית רואה זאת כחובתה המובנת מאליה לפתוח בחקירה נגד כל אותם אנשים אשר נטלו חלק בפשע של 28 ביוני והנמצאים בשטחה. בכל הנוגע לשיתופם בחקירה זו של פקידים שהוסמכו במיוחד מטעם הממשלה הקיסרית והמלכותית, אין הדבר יכול להתקבל, שכן זוהי הפרה של החוקה ושל סדר הדין הפלילי. עם זאת, במקרים מסוימים, ניתן יהיה למסור את תוצאות החקירה לידי הפקידים האוסטרו-הונגרים.
— המענה הסרבי - ↑ שם הונהג שלטון רוסי לבן מקומי תחת הכיבוש האמריקאי–בריטי–צרפתי.[44]
- ↑ בעוד שעבור בכירי משטריהן של גרמניה הנאצית והאימפריה היפנית הוקמו בתי דין פליליים בין-לאומיים, איטליה הפשיסטית נכנעה בפני בעלות הברית ונכבשה על ידן בספטמבר 1943.
- ↑ רק 10 אנשים הוצאו להורג במשפטי נירנברג בפועל, שהרי הרמן גרינג התאבד ביום שלפני כן, ומרטין בורמן נידון למוות שלא בפניו; באותה תקופה מקום הימצאו לא היה ידוע, אולם מאז התברר כי נהרג בעת שניסה להימלט מברלין במהלך הקרבות במאי 1945.
- ↑ בנוסף לבית הדין הבינלאומי בטוקיו, בעלות הברית (בהן אוסטרליה, ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, הולנד, הפיליפינים, צרפת וסין) קיימו הליכים נפרדים ברחבי אסיה והאוקיינוס השקט כנגד פושעי מלחמה בדרגות זוטרות יותר. במסגרת זו הורשעו למעלה מ-5,500 נאשמים. מספר הוצאות להורג בוצעו על ידי המדינות השונות: הולנד (236), הממלכה המאוחדת (223), אוסטרליה (153), סין (149), ארצות הברית (140), צרפת (26) והפיליפינים (17).[ב 23]
- ↑ סעיף 7 לחוקת נירנברג וסעיף 6 לחוקת טוקיו.
- ↑ באנגלית: International Armed Conflict (IAC) ו-Non-International Armed Conflict (NIAC).
- ↑ לפי עמיחי כהן, משפטי נירנברג ומשפטי טוקיו היו בעיקר מימוש קיבוצי של סמכות השיפוט האוניברסלית על ידי ארצות הברית, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת וצרפת,[56].
- ↑ לפי עמיחי כהן, בית הדין המעורב ללבנון לא הוקם בשל היות הרצח של רפיק אל-חרירי אחד מהפשעים הבין-לאומיים החמורים ביותר, אלא מתוך תמיכה של הקהילה הבין-לאומית בלבנון מול סוריה בתקופת שלטון הבעת', ובשל אי-יכולתה של לבנון לטפל בעניין בעצמה.[62]
הערות שוליים
- ↑ כהן, עמ' 449
- ↑ קססה, עמ' 296–298
- ^ 3.0 3.1 3.2 כהן, עמ' 445–446
- ↑ כהן, עמ' 448
- ↑ קססה, עמ' 296–298
- ↑ כהן, 480–494
- ↑ בורר ופירקר
- ↑ כהן, עמ' 449
- ↑ שני ובן-נפתלי, עמ' 14
- ↑ הלר וסימפסון, עמ' 15
- ↑ קססה, עמ' 3–5
- ↑ שני ובן-נפתלי, עמ' 363
- ↑ שני ובן-נפתלי, עמ' 362–363
- ↑ כהן, עמ' 446–447
- ↑ קססה, עמ' 4
- ↑ כהן, עמ' 447–448
- ↑ שני ובן-נפתלי, עמ' 372–373
- ↑ קססה, עמ' 3
- ↑ כהן, עמ' 493–494
- ^ 20.0 20.1 קססה, עמ' 347
- ↑ קססה, 356–357
- ↑ קססה, עמ' 348–349
- ↑ קססה, עמ' 349–350
- ↑ קססה, עמ' 350–352
- ↑ קססה, עמ' 352–354
- ↑ קססה, עמ' 354–355
- ↑ קססה, עמ' 356
- ^ 28.0 28.1 28.2 28.3 ריאה, עמ' 326–327
- ^ 29.0 29.1 29.2 הלר וסימפסון, עמ' 18
- ↑ ולאדק, עמ' 14
- ↑ הלר וסימפסון, עמ' 16–17
- ↑ ולאדק, עמ' 20
- ^ 33.0 33.1 33.2 הלר וסימפסון, עמ' 15–18
- ↑ שני ובן-נפתלי, עמ' 12–14
- ↑ שני ובן-נפתלי, עמ' 13
- ^ 36.0 36.1 בורר ופירקר, עמ' 860–866
- ↑ בורר ופירקר, עמ' 866
- ↑ בורר ופירקר, עמ' 867
- ^ 39.0 39.1 בורר ופירקר, עמ' 874
- ^ 40.0 40.1 בורר ופירקר, עמ' 869–874
- ↑ בורר ופירקר, עמ' 871
- ↑ בורר ופירקר, עמ' 869–872
- ↑ שני ובן-נפתלי, עמ' 15
- ^ 44.0 44.1 44.2 44.3 44.4 44.5 44.6 44.7 44.8 בורר ופירקר, עמ' 874–876
- ↑ בורר ופירקר, עמ' 858
- ↑ טומושה, עמ' 831
- ↑ הסכם להעמדתם לדין וענישתם של פושעי המלחמה העיקריים של מדינות הציר האירופיות, באתר האומות המאוחדות (באנגלית) (ארכיון)
- ↑ טומושה, עמ' 840
- ↑ החלטה 95(I) של העצרת הכללית של האו"ם: אשרור עקרונות המשפט הבין-לאומי שהוכרו בחוקת בית הדין בנירנברג, באתר האומות המאוחדות (באנגלית) (ארכיון)
- ↑ קססה, עמ' 241–242
- ↑ קססה, עמ' 241–245
- ^ 52.0 52.1 52.2 52.3 כהן, עמ' 448–449
- ^ 53.0 53.1 53.2 קווינטנה, עמ' 12–13
- ^ 54.0 54.1 54.2 שני ובן-נפתלי, עמ' 15–16
- ↑ עמיחי כהן, יובל שני, צה"ל חוקר את עצמו: חקירת חשדות להפרת דיני מלחמה, מחקר מדיניות 93, ירושלים, 2011, עמ' 25
- ↑ כהן, עמ' 457
- ↑ כהן, עמ' 457–459
- ↑ כהן, עמ' 459–460
- ↑ כהן, עמ' 461–462
- ↑ כהן, עמ' 462
- ↑ כהן, עמ' 463
- ↑ כהן, עמ' 461, ה"ש 92
- ↑ כהן, עמ' 461
- ↑ כהן, עמ' 464
- ↑ חוקת בית המשפט הפלילי הבין-לאומי, באתר עלמ"ה
- ↑ שרביט ברוך ובארי, עמ' 28–29
- ↑ קווינטנה, עמ' 11–12
- ^ 1.0 1.1 Leipzig War Crimes Trials, 1914–1918-Online (WW1) Encyclopedia (באנגלית)
- ↑ Gordon Gregory S., The Trial of Peter von Hagenbach: Reconciling History, Historiography and International Criminal Law, 1, Oxford: Oxford University Press, 2013-10-31, עמ' 16, מסת"ב 978-0-19-967114-4. (באנגלית)
- ↑ Command Responsibility, Global Policy Forum
- ↑ William H. Parks, Command Responsibility for War Crimes, כרך 62, 1973, Military Law Review, עמ' 6. (באנגלית)
- ↑ דברי הפתיחה של התביעה במשפט המינסטריונים, באתר מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה (באנגלית) (ארכיון)
- ↑ Judgment – United States of America, vs. Wilhelm von Leeb, et al.,, Legal Tools, עמ' 476 (באנגלית)
- ^ 7.0 7.1 The Avalon Project : The Versailles Treaty June 28, 1919, Avalon Project (באנגלית)
- ^ 8.0 8.1 William Schabas, Creation of the Court, Cambridge: Cambridge University Press, 2020, עמ' 1–2
- ↑ Christopher Keith Hall, The first proposal for a permanent international criminal court, International Review of the Red Cross 38, 1998, עמ' 57–74 doi: 10.1017/S0020860400090768 (באנגלית) (אורכב 14.12.2023 בארכיון Wayback Machine)
- ↑ Moritz Busch, Bismarck ; Some Secret Pages of His History, Macmillan, 1898, עמ' 252–253. (באנגלית) (אורכב 22.08.2025 בארכיון Wayback Machine)
- ↑ Benjamin Brockman-Hawe, Punishing Warmongers for Their “Mad and Criminal Projects” – Bismarck’s Proposal for an International Criminal Court to Assign Responsibility for the Franco-Prussian War, Tulsa Law Review 52, Tulsa, Oklahoma: University of Tulsa College of Law, 2017, עמ' 242–243 (באנגלית) (אורכב 07.07.2024 בארכיון Wayback Machine)
- ^ 12.0 12.1 Benjamin Brockman-Hawe, Punishing Warmongers for Their “Mad and Criminal Projects” – Bismarck’s Proposal for an International Criminal Court to Assign Responsibility for the Franco-Prussian War, Tulsa Law Review 52, Tulsa, Oklahoma: University of Tulsa College of Law, 2017, עמ' 242–243 (באנגלית) (אורכב 07.07.2024 בארכיון Wayback Machine)
- ↑ Ben Brockman-Hawe, Accountability for 'Crimes Against the Laws of Humanity' in Boxer China: An Experiment with International Justice at Paoting-Fu, University of Pennsylvania Journal of International Law, 2 38, Philadelphia: University of Pennsylvania Law School, 2016, עמ' 627–713 (באנגלית)
- ↑ The Dogger Bank Case (The International Commission of Inquiry between Great Britain and Russia arising out of the North Sea Incident), Permanent Court of Arbitration (באנגלית) (ארכיון)
- ↑ Finding of the International Commission of Inquiry Organized under Article 9 ofthe Convention for the Pacific Settlement of International Disputes, of July 29, 1899, WorldCourts, 25 בנובמבר 1904 (באנגלית) (ארכיון)
- ↑ Gregory S. Gordon, International Criminal Law's 'Oriental Pre-Birth': The 1894-1900 Trials of the Siamese, Ottomans and Chinese, Historical Origins of International Criminal Law 3, Brussels: Torkel Opsahl Academic EPublisher, 2015, עמ' 143 (באנגלית)
- ↑ The Austro-Hungarian Ultimatum to Serbia, St. Thomas University, 23 July 1914 (באנגלית)
- ↑ The Serbian Response to the Austro-Hungarian Ultimatum, St. Thomas University, 25 July 1914 (באנגלית)
- ↑ May 1915 Triple Entente declaration, United States Department of State (באנגלית) (ארכיון)
- ↑ Dithmar & Boldt case (Llandovery Castle case), Imperial Court of Justice, 16 July 1921, International Humanitarian Law Databases (באנגלית)
- ↑ Karl Neumann case (Dover Catle case), Imperial Court of Justice, 4 June 1921, International Humanitarian Law Databases (באנגלית)
- ↑ Theodor Meron, Reflections on the Prosecution of War Crimes by International Tribunals, The American Journal of International Law 100, 2006, עמ' 565, JSTOR 4091370
- ↑ Tokyo War Crimes Trial, The National WWII Museum (באנגלית)
- ^ 24.0 24.1 24.2 Draft code of crimes against the peace and security of mankind (Part II) — including the draft Statute for an international criminal court, International Law Commission (באנגלית) (ארכיון)
- ↑ International Criminal Justice: The Institutions, International Committee of the Red Cross
משפט פלילי בין-לאומי42601013