רצח העם ברואנדה
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מאבק אזרחי ריקה.
רצח העם ברואנדה המוכר גם בשם רצח העם הטוטסי, התרחש בין 7 באפריל ל-19 ביולי 1994 במהלך מלחמת האזרחים ברואנדה. במהלך תקופה זו של כ-100 ימים, בני קבוצת המיעוט הטוטסי, כמו גם גם כמה מבני ההוטו המתונים, נהרגו על ידי מיליציות הוטו חמושות. אף על פי שהחוקה של רואנדה קובעת שיותר ממיליון בני אדם נספו ברצח העם, מספר ההרוגים בפועל אינו ברור, וחלק מההערכות מצביעות על כך שסביר להניח שהמספר האמיתי של ההרוגים היה נמוך יותר. ההערכות המדעיות המקובלות ביותר הן בסביבות 500,000 עד 800,000 מקרי מוות של בני שבט הטוטסי[1].
בשנת 1990 פלשה החזית הפטריוטית של רואנדה (RPF), קבוצת מורדים שהורכבה בעיקר מבני טוטסי, לצפון רואנדה מבסיסם באוגנדה, במה שהחל את מלחמת האזרחים ברואנדה. במהלך שלוש השנים הבאות, אף אחד מהצדדים לא הצליח להשיג יתרון מכריע. במאמץ להביא את המלחמה לסיומה בדרכי שלום, ממשלת רואנדה בראשות הנשיא מטעם ההוטו, ז'ובנל הביארימנה[2], חתם על הסכמי ארושה עם ה-RPF ב-4 באוגוסט 1993. הזרז לרצח העם היה ההתנקשות בנשיא הביארמינה, שמטוסו הופל מעל שמי קיגאלי ב-6 באפריל 1994, מה שיצר ואקום מנהיגותי ואת סיום הסכמי שלום. רצח עם החל למחרת, כאשר רוב חיילי ההוטו, המשטרה והמיליציה רצחו מנהיגים צבאיים ופוליטיים של הטוטסי ומנהיגי הוטו מתונים.
גודלו ואכזריותו של רצח העם גרמו להלם ברחבי העולם, אך אף מדינה לא התערבה כדי לעצור בכוח את ההרג[3]. רוב הקורבנות נהרגו בכפרים או בעיירות שלהם, רבים על ידי שכניהם ובני הכפר. כנופיות הוטו חיפשו קורבנות שהסתתרו בכנסיות ובבנייני בתי ספר. מילציות ההוטו רצחו קורבנות באמצעות מצ'טות ורובים. אלימות הייתה נפוצה, על פי ההערכות 250,000 עד 500,000 נשים נפגעו ועונו במהלך רצח העם. ה-RPF חידשה במהירות את מלחמת האזרחים לאחר שהחל רצח העם וכבש את כל שטחי הממשלה, סיים את רצח העם ואילץ את הממשלה ואת מבצעי רצח העם לברוח לזאיר (לימים הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו).
לרצח העם היו השפעות מתמשכות ועמוקות. בשנת 1996, ממשלת רואנדה בראשות RPF פתחה במתקפה לתוך זאיר, ביתם של מנהיגים גולים של הממשלה שתחתה הובל רצח העם ופליטי הוטו רבים, פתחה במלחמת קונגו הראשונה והרגה כ-200,000 איש. כיום, לרואנדה יש שני חגים ציבוריים להתאבל על רצח העם[4].
רקע
רואנדה שלפני העצמאות, והמקורות של קבוצות ההוטו, הטוטסי והטווה
התושבים המוקדמים ביותר של מה שהוא אזור רואנדה של היום היו הטוואים, קבוצה של ציידים-לקטים פיגמים שהתיישבו באזור בעת העתיקה ונשארו ברואנדה כיום[5]. בין 700 לפנה"ס עד 1500 לספירה, מספר קבוצות בנטו היגרו לתוך רואנדה, והחלו להמיר אדמות יער לאדמות חקלאיות. להיסטוריונים יש מספר תיאוריות בנוגע לאופי נדידת הבנטו: תיאוריה אחת היא שהמתיישבים הראשונים היו הוטו, בעוד שהטוטסי היגרו מאוחר יותר. תיאוריה חלופית היא שההגירה הייתה איטית ויציבה מאזורים שכנים, כאשר קבוצות שהגיעו נשאו דמיון גנטי לאלו שכבר שהו ברואנדה[6], ולכן השתלבו בחברה הקיימת במקום לכבוש אותה. לפי תיאוריה זו, ההבחנה ההוטו והטוטסי התעוררה מאוחר יותר ולא הייתה גזעית, אלא בעיקר הבחנה מעמדית שבה הטוטסי רעו בקר בזמן שההוטו עבדו את האדמה[7]. ההוטו, הטוטסי והטווה של רואנדה חולקים שפה משותפת[8].
האוכלוסייה התלכדה, תחילה למה שיכונה חמולות, ולאחר מכן, עד שנת 1700, לכדי שמונה ממלכות. ממלכת רואנדה, הנשלטת על ידי שבט הטוטסי, הפכה לממלכה הדומיננטית מאמצע המאה השמונה עשרה, התרחבה באמצעות תהליך של כיבוש והתבוללות, והשיגה את ההיקף הגדול ביותר שלה תחת שלטונו של המלך קיגלי רואבוגירי בשנים 1853–1895. רואבוגירי הרחיב את הממלכה מערבה וצפונה, וזים רפורמות מנהליות שגרמו לקרע בין אוכלוסיות ההוטו והטוטסי. אלה כללו את מערכת של עבודת כפייה שהוטו נאלצה לבצע כדי להחזיר את שלטונם לאדמות שנכבשו מהם.
רואנדה ובורונדי השכנה הוקצו לגרמניה על ידי ועידת ברלין ב-1884[9], וגרמניה יצרה נוכחות במדינה ב-1897 עם כריתת ברית עם המלך. המדיניות הגרמנית הייתה לשלוט במדינה באמצעות המלוכה ברואנדה;[10] למערכת זו היה יתרון נוסף בכך שהיא אפשרה קולוניזציה עם מספר חיילים אירופאים קטנים. הגרמנים העדיפו את הטוטסי על פני ההוטו בעת הקצאת תפקידים אדמיניסטרטיביים, והאמינו שהם בעלי עליונות גזעית. מלך רואנדה קיבל את פני הגרמנים, תוך שהוא משתמש בכוחם הצבאי כדי להרחיב את שלטונו. כוחות בלגים השתלטו על רואנדה ובורונדי ב-1917 במהלך מלחמת העולם הראשונה, ומשנת 1926 החלו במדיניות של שלטון קולוניאלי ישיר יותר. הבלגים ביצעו מודרניזציה של כלכלת רואנדה, אך עליונות הטוטסי נותרה והותירה את ההוטו חסרי זכויות.
בתחילת שנות ה-30 הכניסה בלגיה חלוקה קבועה של האוכלוסייה על ידי סיווג הרואנדים לשלוש קבוצות אתניות (אתנו-גזעיות), כאשר ההוטו מייצגים כ-84% מהאוכלוסייה, הטוטסי כ-15% והטוואים כ-1%. תעודות זהות חובה הונפקו עם תיוג (תחת הכותרת "אתניות וגזע") כל אדם כטוטסי, הוטו או טווה. בעוד שקודם לכן התאפשר להוטו עשירים במיוחד להפוך ל"טוטסי של כבוד", תעודות הזהות מנעו כל תנועה נוספת בין הקבוצות והפכו קבוצות סוציו-אקונומיות לקבוצות אתניות נוקשות[11].
המהפכה ויחסי ההוטו-טוסטי לאחר קבלת העצמאות
לאחר מלחמת העולם השנייה, החלה לצמוח ברואנדה תנועת אמנציפציה של ההוטו, שניזונה מהטינה הגוברת כלפי הרפורמות החברתיות במדינה, וגם באהדה גוברת להוטו בתוך הכנסייה הקתולית מיסיונרים קתולים ראו את עצמם יותר ויותר כאחראים להעצמת ההוטו המקופחים ולא את אחראים לבני הטוטסי שהיו האליטה, מה שהוביל במהירות להיווצרות של כמורת בני הוטו גדולה ואליטה משכילה שיצרה תגובת נגד לסדר הפוליטי המבוסס. המלוכה והטוטסי הבולטים חשו בהשפעה הגוברת של ההוטו. בשנת 1957, קבוצה של חוקרי הוטו כתבה את "מניפסט ההוטו". זה היה המסמך הראשון שתייג את הטוטסי וההוטו כגזעים נפרדים, וקרא להעברת השלטון מהטוטסי להוטו.
ב-1 בנובמבר 1959 הותקף דומיניק מבוניומוטווה, צ'יף (מנהיג שבט) של הוטו, על ידי תומכי המפלגה הפרו-טוטסי[12]. מבוניומוטווה שרד, אך החלו להתפשט שמועות שהוא נהרג. פעילי הוטו הגיבו בהריגת בני שבט טוטסי רבים, הן מהאליטה והן מהאזרחים הרגילים, מה שסימן את תחילתה של המהפכה ברואנדה[13]. בני הטוטסי הגיבו בהתקפות משלהם, אך בשלב זה היה להוטו גיבוי מלא מהממשל הבלגי שרצה לבטל את שליטת הטוטסי. בתחילת 1960 החליפו הבלגים את רוב ראשי הטוטסי בהוטו. המלך הודח, נוצרה רפובליקה בשליטת ההוטו, והמדינה הפכה לעצמאית בשנת 1962. עם התקדמות המהפכה, החלו הטוטסי לעזוב את המדינה כדי להימלט מטיהורי ההוטו, והתיישבו בארבע המדינות השכנות: בורונדי, אוגנדה, טנזניה וזאיר. גולים אלו נחשבו כפליטים בארצותיהם המארחות, והחלו כמעט מיד להתסיס לחזרה לרואנדה. הם הקימו קבוצות חמושות שפתחו בהתקפות לתוך רואנדה; אלה לא היו מוצלחים ברובם, והובילו בתגובה להרג נוסף של 10,000 בני טוטסי וגולי טוטסי נוספים. עד 1964, יותר מ-300,000 טוטסי ברחו, ונאלצו להישאר בגלות במשך שלושת העשורים הבאים[13].
גרגואר קאייבנדה ניהל רפובליקה בהובלת ההוטו במשך העשור הבא, והוביל לשלטון אוטוקרטי הדומה לשלטון שלפני המהפכה. הוא הודח בעקבות הפיכה ב-1973 שהעלתה את הנשיא ז'ובנל הביארימנה לשלטון. האפליה הפרו-הוטו ואנטי-טוטסי נמשכה ברואנדה עצמה, אם כי האלימות חסרת ההבחנה נגד הטוטסי אכן פחתה במקצת. הביארימנה הקים את מפלגת התנועה הרפובליקנית הלאומית לדמוקרטיה ופיתוח (MRND) ב-1975, והכריז על חוקה חדשה בעקבות משאל עם ב-1978, מה שהפך את המדינה למדינה חד-מפלגתית שבה כל אזרח צריך להשתייך למדינה ל-MRND.
מלחמת האזרחים ברואנדה
.jpg)
בשנות ה-80, קבוצה של 500 פליטים רואנדים באוגנדה, בראשות פרד רויגימה, לחמה עם צבא ההתנגדות הלאומית של המורדים (NRA) במלחמת האזרחים האוגנדית, בה יוורי מוסווני הפיל את מילטון אובוטה.[14] חיילים אלו נשארו בצבא אוגנדה בעקבות הפיכתו של מוסווני לנשיא אוגנדה, אך במקביל החלו לתכנן פלישה לרואנדה באמצעות שלוחות סמויות בתוך הצבא הרואנדי. באוקטובר 1990, הוביל רויגימה כוח של למעלה מ-4,000[15] מורדים מאוגנדה, והתקדם 60 ק"מ (37 מייל) לתוך רואנדה תחת דגל החזית הפטריוטית של רואנדה (RPF).[16] רויגימה נהרג ביום השלישי להתקפה, וצרפת וזאיר פרסו כוחות לתמיכה בצבא רואנדה, מה שאפשר לרואנדים להדוף את הפלישה. סגנו של רויגימה, פול קגאמה, קיבל את הפיקוד על כוחות ה-RPF, וארגן נסיגה טקטית דרך אוגנדה להרי וירונגה, שבצפון רואנדה. משם חיזק וארגן מחדש את הצבא, וביצע גיוס כספים וגיוס מהפזורה של בני הטוטסי.[17]
קגאמה פתח מחדש את המלחמה בינואר 1991, עם התקפת פתע על העיירה רוהנג'רי שבצפון המדינה. ה-RPF כבש את העיר, נהנה מאלמנט ההפתעה, והחזיק בה יום אחד לפני שנסוג בחזרה אל היערות. במשך השנה הבאה, ה-RPF ניהל מלחמת גרילה בסגנון "פגע וברח", כבש כמה אזורי גבול אך לא השיג הישגים משמעותיים נגד צבא רואנדה. ביוני 1992, לאחר הקמת ממשלת קואליציה רב-מפלגתית בקיגאלי, ה-RPF הכריז על הפסקת אש והחל במשא ומתן עם ממשלת רואנדה בארושה, טנזניה. בתחילת 1993, הוקמו כמה קבוצות בני הוטו קיצוניות והחלו בקמפיינים של אלימות בקנה מידה גדול נגד הטוטסי. ה-RPF הגיב על ידי השעיית שיחות השלום ופתיחת מתקפה גדולה, תוך השגת שטח גדול בצפון המדינה. משא ומתן לשלום חודש בסופו של דבר בארושה; מערכת ההסכמים שנוצרה, הידועה בשם הסכמי ארושה, נחתמה באוגוסט 1993 והעניקה ל-RPF עמדות בממשלת מעבר רחבה, בהובלת נשיא מטעם ההוטו, ז'ונבל הביארימנה, ובצבא הלאומי. משלחת הסיוע של האומות המאוחדות לרואנדה (UNAMIR), כוח לשמירה על השלום, הגיעה למדינה.
תנועת כוח ההוטו
בשנים הראשונות של משטרו של הביארימנה, היה שגשוג כלכלי גדול במדינה והפחתה האלימות נגד בני הטוטסי. למרות זאת, נותרו מתנגדים ושונאים רבים לבני הטוטסי, כולל משפחתה של הגברת הראשונה אגתה הביארימנה, אשר נודעה כאקזו (ארגון קיצוני של בני הוטו שלקח חלק משמעותי ברצח העם), כאשר הנשיא סמך על מתנגדים אלו כדי לשמור על משטרו. כאשר פלש ה-RPF באוקטובר 1990, הביארימנה והקיצוניים ניצלו את הפחד של האוכלוסייה כדי לקדם אג'נדה אנטי-טוטסית אשר נודעה ככוח ההוטו, מה שעודד שנאה כנגד בני הטוטסי. פוגרום אורגן ב-11 באוקטובר 1990 בקומונה במחוז ג'יזני, ובו נרצחו כ-383 בני טוטסי. קבוצה של קציני צבא וחברי ממשלה הקימה מגזין בשם Kangura, שהפך לפופולרי בכל המדינה. העיתון פרסם תעמולה אנטי-טוטסית, כולל עשרת הדיברות ההוטו, קבוצה מפורשת של חוקים גזעניים, כולל תיוג בני הוטו שנישאים לבני טוטסי כ"בוגדים".
הכנות
בחודשים הבאים הלכה והחריפה הרטוריקה הקיצונית של בני ההוטו. אמצעי התקשורת שבבעלות נאמני הממשלה ואנשי עסקים דוגמת פליסיאן קבוגה, פתחו ביולי 1993 במסע תעמולה שזרע שנאה ופחד בקרב בני ההוטו כלפי הטוטסי ה"תת-אנושיים". קבוצות של בני הוטו קיצוניים, שאורגנו ומומנו בידי חברים בממשלה, החלו לאגור נשק ולהתארגן כמיליציות שכונו אינטראהאמווה (שמשמעותו "אלו הקמים להילחם/לעבוד יחדיו") ואימפוזאמוגאמבי (שמשמעותו "אלו שלהם אותה מטרה/מטרה יחידה").
בינואר 1994 העביר מפקד כוחות האו"ם ברואנדה, הקנדי רומאו דלייר (אנ'), מסר ליועץ הצבאי של מזכ"ל האו"ם לפיו בני הוטו מתכננים השמדה של בני הטוטסי. על פי מידע שהעביר מודיע מקרב האינטראהאמווה, 1,700 חברי המיליציה התאמנו במחנות של הצבא. לדבריו, הורו לו לערוך רישום של כל בני הטוטסי המתגוררים בעיר הבירה קיגאלי[18]. בקשת מפקד כוחות האו"ם להתערב נדחתה על ידי מטה האו"ם משום שהיא חרגה מהמנדט שנקבע לכוחות. תחת זאת הסתפק האו"ם באזהרה לנשיא רואנדה.
עד לפרוץ רצח העם צמחו כוחות המיליציה לכ-30 אלף איש שהיו פרוסים בכל רחבי המדינה. ראש הממשלה ז'אן קאמבאנדה סיפר מאוחר יותר בעדותו בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה, כי התוכניות לרצח העם נדונו בגלוי בישיבות הממשלה באותה תקופה. בנוסף, מתכנני רצח העם כללו אנשי צבא ומשטרה בכירים וראשי ערים.
רצח העם
.jpg)
}} העילה המיידית לתחילתו של רצח העם הייתה הפלת המטוס שבו טסו נשיא רואנדה, ז'ובנל הביארימנה, ונשיא המדינה השכנה בורונדי, סיפריין נטאריאמירה, ב-6 באפריל 1994. שני הנשיאים נהרגו בהתרסקות המטוס ליד קיגאלי. לא ברור מי היו האחראים להפלת המטוס והאשמות הופנו הן ל-RPF של בני הטוטסי והן לקיצונים מבני ההוטו.
למחרת נרצחה ראש ממשלת רואנדה, אגתה אווילינגימאנה, שהתכוונה לשדר מסר מרגיע ברדיו, בידי המשמר הנשיאותי. יחד איתה נרצחו באכזריות עשרת חיילי האו"ם הבלגים שהיו אמורים להגן עליה. פקידי ממשל מתונים אחרים, שתמכו בהסכמי ארושה, נרצחו גם הם.
אנשי צבא וחברי המיליציות של בני ההוטו אספו בני טוטסי וכן אישים פוליטיים מתונים מבני ההוטו ורצחו אותם. מאות מחסומי דרכים הוקמו. תחנת הרדיו הממשלתית RTLM שידרה תעמולה והסתה בגנות הטוטסי, בני ההוטו המתונים ואף נגד כוח האו"ם המוצב ברואנדה ונגד מפקדה. עד מהרה פשט רצח העם מהבירה קיגאלי לכל רחבי רואנדה.
אנשי המיליציות רצחו את קורבנותיהם בעיקר בסכיני מצ'טה (שנקנו בעיקר מסין על ידי סוחרים מרואנדה). אנשי הצבא השתמשו גם בנשק חם. מנהיגים מקומיים קראו לאזרחים מן השורה לרצוח את שכניהם בני הטוטסי. מי שסירבו להשתתף ברצח, לעיתים נרצחו בעצמם. אנשי כמורה קתוליים (ברואנדה יש רוב קתולי) וכן אזרחים ניסו בכמה מקרים להסתיר אנשים מפני הרוצחים. עם זאת, במקרים רבים אנשי הכנסייה לא היו מסוגלים לעצור את הרוצחים או שהשתתפו בעצמם ברצח. באחד המקרים, יותר מ-5,000 בני אדם, רובם בני טוטסי, הסתתרו בכנסייה בעיירה נטאראמה. אנשי המיליציות ירו לתוך הכנסייה והשליכו פנימה רימוני יד, ורצחו את כל האנשים שהיו בתוכה, למעט 25 ניצולים. במקרה אחר הסתתרו 1,500 בני טוטסי בכנסייה בקיוומו. תושבים מקומיים שהצטרפו למיליציה השתמשו בבולדוזר כדי להפיל את הבניין על יושביו. מי שניסו להימלט החוצה נטבחו במצ'טות.
במהלך הטבח נפגעו ועונו רבים בנשות הטוטסי. כוחות המיליציה של ההוטו גם נהגו לכרות איברים של קרבנותיהם ולהציגם לראווה. על פי הערכות שונות, תוך שלושה חודשים וחצי נרצחו ברואנדה בין 800 אלף למיליון בני אדם. 75% מבני הטוטסי נרצחו בטבח.
נקודה בעלת משמעות רבה בדרבון ובשלהוב ההמון היה השימוש הנרחב והמקיף בתעמולה. כרזות, עיתונות, פרסומי רדיו ואמצעי תקשורת רבים שימשו כלי אדיר להפצת השנאה ולהשרשתה, תוך מתן לגיטימציה מוחלטת ועידוד הרצח השיטתי. יתרה מכך, כלי התקשורת השתמשו במנגנון של הפחדה, בהגדירם כל בן הוטו אשר אינו לוקח חלק פעיל בטבח כבוגד, ולפיכך כמטרה בפני עצמו. בני הטוטסי הוצגו כמסוכנים ונחושים לשלוט בבני ההוטו. רגשות הנחיתות של בני ההוטו, אשר במהלך עשרות שנות קולוניאליזם אירופאי סבלו מקיפוח ומהדחקה שולהבו באמצעות כלי התקשורת.
המניעים לרצח העם
ניתן לזהות בקרב בני ההוטו שלושה מניעים מרכזיים לרצח העם. ראשית, רגש הנקמה שבמשך עשרות שנים הושתק ודוכא, תחת שלטון קולוניאלי אשר העצים והחמיר את הפער המעמדי, תוך רמיסה ממוסדת של כבוד בני ההוטו. לפיכך, תפסו בני ההוטו, שניכוו פעמים חוזרות ונשנות בעבר, ב"הזדמנות" זו, מתוך ראייה מגמתית של "עין תחת עין".
שנית, פקטור הדעה הקדומה בה החזיקו ההוטו כנגד הטוטסי, המושרשת עמוק בקרב מודעות ההוטו עוד מתקופת שלטון גרמניה. עם השנים, פותחה הדעה הקדומה והועצמה לממדים של שנאת האחר, מתוך תפיסת "אפקט המראה” בו האחר מצטייר כאויבך המושבע. לבסוף, אלמנט הפחד המדבק מפני שלטונות ההוטו הוחדר אף הוא למשוואה וגרם לציות עיוור מתוך אינטרס אישי למען שמירה על החיים, שכן חלק מהתעמולה הופנתה גם כאזהרה כלפי בני הוטו אשר יסרבו לציית ולקחת חלק פעיל בטבח.
מניעים נוספים לרצח נראו בתאוות הבצע והחמדנות, שכן תופעת הביזה הייתה דבר שבשגרה באותם מאת ימי רצח העם, עניים רבים ניצלו את מצב החירום לשם טובתם האישית[19].
התכנון והביצוע
רצח העם היה מפעל מתוכנן ומאורגן היטב, אשר בוצע באופן יעיל ושיטתי על ידי אליטות פוליטיות, מנהליות, צבאיות (interahamwe) ואינטלקטואליות מקרב בני ההוטו. אמצעי הלחימה בהם עשו ההוטו שימוש במהלך המלחמה היו פרימיטיביים ופשוטים (ביניהם מצ'טות ורובים) ומרביתם חולקו לכוחות על ידי כוחות השלטון הפורמלי[20]. מרבית מעשי הטבח התבצעו בכפרים המקומיים ובבתים, לעיתים רבות על ידי השכנים עצמם או על ידי כוחות מאורגנים שהוכוונו למקום על ידי אותם שכנים. דוגמה לכך ניתן לראות בטבח בכנסייה הקתולית שבעיירה ניינג'. במהלך חודש אפריל התחבאו בכנסייה זו למעלה מ-1,500 בני טוטסי. בני האינטראהאמווה המקומי עלו על הכנסייה ורמסו אותה בעזרת בולדוזרים, תוך גיבוי מלא וסנכרון עם הרשויות. מקרה דומה אירע בבית הספר הטכנולוגי במוראמבי, שם הובטחה הגנת הצרפתים לטוטסי אשר תרו אחר מקלט. לאחר מספר ימים בהם הצליחו הם להגן על עצמם, על-אף המחסור החמור במים ובחשמל, החליט הכוח הצרפתי לסגת מעמדתו כמגן הטוטסי, ואלו נטבחו על ידי האינטראהמווה המקומי, כאשר כ-45,000 בני טוטסי מצאו את מותם. כיום, מהווה מבנה בית הספר את מוזיאון הג'נוסייד, שכולל תצוגה מזעזעת של גוויותיהם וגולגולותיהם של הנרצחים[21].
תגובות הקהילה הבינלאומית לרצח העם
עם התגברות האלימות ברואנדה מיהרו מדינות רבות לפנות את אזרחיהן מהבירה קיגאלי ולסגור את שגרירויותיהן. במשך רוב התקופה הורה האו"ם למפקד כוחות האו"ם ברואנדה להתמקד בסיוע לפינוי האזרחים הזרים מהמדינה.
קיים הבדל בין המניעים של ארצות הברית לאי-התערבות לעומת סין ורוסיה. ארצות הברית ניסתה ככל יכולתה להשפיע על מועצת הביטחון של האו"ם כדי שלא יגדירו את הנעשה ברואנדה "רצח עם" מכיוון שהחלטה שכזו הייתה מחייבת אותה לשלוח כוח צבאי לרואנדה. צרפת, סין ורוסיה התנגדו להתערב במה שנתפס כ-"עניינים פנימיים" של רואנדה, בעיניהן המתרחש ברואנדה היה תוצאה של מלחמת אזרחים ולא יותר. רק בלגיה ביקשה להרחיב את המנדט של כוח האו"ם ברואנדה, אולם לאחר הרצח של עשרת החיילים הבלגיים שהגנו על ראש ממשלת רואנדה בראשית אפריל, החליטה בלגיה להפסיק את השתתפותה בכוח האו"ם. בעקבות זאת נסוגו הכוחות הבלגיים מבית ספר טכני שבו הסתתרו 2,000 פליטים. לאחר עזיבת החיילים הבלגים, נכנסו אנשי המיליציות לבית הספר וטבחו בפליטים, ובהם מאות ילדים. לאחר ארבעה ימים החליטה מועצת הביטחון של האו"ם לצמצם את כוח האו"ם ברואנדה ל-260 איש מקנדה, גאנה והולנד. כוח האו"ם התרכז באזורים מוגנים יחסית ולזכותו נזקפת הצלתם של כ-20 אלף בני טוטסי.
נציג רואנדה במועצת הביטחון של האו"ם אמר אז שהטענות על רצח עם מוגזמות ושממשלתו עושה ככל יכולתה להפסיק את האלימות. לבסוף, ב-29 באפריל 1994 הודה האו"ם ש"ייתכן שברואנדה בוצעו מעשים של רצח עם". על פי הערכות של הצלב האדום, כ-500 אלף רואנדים כבר נרצחו עד אז. האו"ם הסכים לשלוח לרואנדה 5,500 חיילים, רובם ממדינות אפריקה. אולם הצבת הכוחות התעכבה בגלל ויכוחים על מימונם. כך למשל, ארצות הברית דרשה שהאו"ם יממן את הטסתם של נגמ"שים לרואנדה.
ב-22 ביוני 1994, לנוכח העובדה שכוח האו"ם טרם הוצב ברואנדה, התירה מועצת הביטחון של האו"ם לצרפת להנחית כוחות בעיר גומא שבשטח זאיר (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו) לצורך סיוע הומניטרי. הכוחות הצרפתיים התפרסו בדרום-מערב רואנדה והצליחו להפסיק את האלימות שם, אולם במקרים רבים הגיעו הכוחות רק לאחר שבני הטוטסי כבר נרצחו או גורשו, ואף גרוע מכך: ידוע על מקרים אבסורדיים של רוצחים מהמיליציות שהגיעו לגומא במסווה של פליטים, קיבלו סיוע נדיב מארגוני הסיוע, וחזרו לרואנדה עם אספקה להמשיך לרצוח.
העיר גומא הפכה למחנה פליטים אדיר ממדים. תוך כמה שבועות, אוכלוסייתה, שמנתה כ-50,000 תושבים במקור, גדלה פי 20 למיליון, וזהו גם האומדן המשוער של התושבים נכון ל-2024.
בשנת 2008, התפרסם דוח של ועדת חקירה רואנדית ממלכתית, המאשים את צרפת בסיוע לוגיסטי, צבאי ודיפלומטי למבצעי רצח העם וכלל המלצה להעמדה לדין של 33 בעלי תפקידים בכירים בצבא ובממשל הצרפתיים, בהם ראש הממשלה דומיניק דה וילפן[22]. בפברואר 2010 נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ביקר ברואנדה, ביקור ראשון של נשיא צרפתי לאחר שנים רבות. בביקור הצהיר ש"טעויותינו תרמו לרצח העם", עם זאת, סרקוזי נמנע מלהתנצל על התנהגות צרפת באותה תקופה[23]. בינואר 2012 פורסם דו"ח חקירה בצרפת, על ידי שני חוקרים שופטים, נועד לשחזר את הנסיבות שבהן הופל המטוס של נשיא רואנדה, ז'ובנל הבריאמנה, ב-6 באפריל 1994. מסקנות החקירה הראשונה שקיימה צרפת בנסיבות האירוע ב-1998, ייחסו את ההתקפה למורדים מהחזית הפטריוטית של רואנדה (FPR), תנועה חמושה של בני טוטסי בהנהגתו של פול קגאמה, נשיאה המכהן של רואנדה. בעקבות המסקנות הוצאו ב-2006 בצרפת תשעה צווי מעצר נגד מקורביו. ואולם החקירה החדשה בפריכה מסקנות אלה וקבעה שהטילים שהפילו את מטוסו של הנשיא נורו ממחנה קנומבה, שהוחזק בשעתו בידי בני הוטו, ולא על ידי בני טוטסי[24].
בדצמבר 2017, פרסמה ממשלת רואנדה דו"ח חקירה נוסף, אשר הוכן על ידי פירמת עורכי דין עצמאית מוושינגטון. בשנת 2021 צרפת ורואנדה פרסמו דוחו"ת שקבעו כי אף שצרפת לא השתתפה באופן ישיר ברצח העם ברואנדה, היא נושאת אחריות משמעותית ביחס אליו, שפקידים בממשל שלה ידעו על הטבח המתוכנן ולא פעלו, וגם טייחו את חלקם ברצח העם[25].
לאחר רצח העם
עם פרוץ רצח העם חידשה החזית הפטריוטית הרואנדית (RPF) את מלחמתה נגד הממשלה של בני ההוטו. מנהיג ה-RPF, פול קגאמה, פיקד על כוחות החזית ממדינות שכנות כגון אוגנדה וטנזניה והוביל את כוחותיו לפלישה לרואנדה. המלחמה נמשכה כחודשיים, במקביל לרצח העם שהתחולל אז.
ביולי 1994 הביסו כוחות ה-RPF את שלטון ההוטו ושמו קץ לרצח העם. כשני מיליון בני הוטו נמלטו והפכו לפליטים בבורונדי, טנזניה, אוגנדה וזאיר. חלקם ברחו משום שהשתתפו בהשמדה של בני הטוטסי וחששו מפני מעשי נקמה. אלפים מהם מתו במגפות במחנות הפליטים. המלחמה ברואנדה ומשבר הפליטים שבא בעקבותיה הובילו להפרת האיזון הפוליטי והצבאי באזור הגבול עם זאיר ולפרוץ מלחמת קונגו. מאות אלפי פליטים שבו לרואנדה החל מ-1996.
תחת שלטון ה-RPF החלה רואנדה בהעמדה לדין של אלפי נאשמים בהשתתפות ברצח העם, בין השאר במשפטי הגצ'אצ'ה. במקביל, האו"ם הקים את בית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה, שמקום מושבו בארושה, שבטנזניה. בבית הדין של האו"ם עמדו לדין בכירים לשעבר בממשלה ובצבא הרואנדי, בעוד שמערכת המשפט ברואנדה העמידה לדין מנהיגים מקומיים וזוטרים. פעולת בית הדין הסתיימה באופן רשמי בשנת 2015.
אשתו של הנשיא הביארימנה, אגאתה הביארימנה, פונתה על ידי הכוחות הצרפתיים זמן קצר לאחר מותו[26]. היא תוארה כבעלת השפעה רבה על בעלה ועל הפוליטיקה ברואנדה בכלל והייתה בעלת עמדה גזענית אנטי-טוטסי אף יותר מבעלה[26]. היא הואשמה על ידי שרת המשפטים הרואנדית, תרסיסיס קרוגאראמה, בשותפות לרצח העם וסורבה למקלט בצרפת על סמך עדויות לשותפותה ברצח. היא נעצרה במרץ 2010 באזור פריז על ידי משטרת פריז[27]. בספטמבר 2011 דחה בית משפט בצרפת את בקשתה של רואנדה להסגירה לידיה את אגאתה הביארימנה.
בשנת 2023 לאחר 22 שנות מנוסה נתפס פולגנס קיישמה מי שנחשב כפושע המבוקש ביותר בחשד לרצח העם, מיוחסים לו 2,000 רציחות בכנסייה קתולית בניינגה בשנת 1994[28]. עונשי מאסר ממושכים ניתנו גם לשדרני הרדיו, שהסיתו לרצח העם בשידוריהם[29].
פעולות פיוס לאחר רצח העם
קגאמה שהנהיג בפועל את רואנדה מאז הטבח ומונה לנשיא בשנת 2000 החל במבצע סליחה במטרה לשקם את רואנדה. לאחר הטבח נעצרו 130 אלף באשמת רציחות. את הרציחות ביצעו בפועל כ-200 אלף אנשים וקרוב למיליון היו שותפים ישירים לרצח. מתוך שבעה מיליון אזרחים נרצחו מיליון, ושניים עד שלושה מיליונים ברחו מרואנדה. נשארו בה אחרי הטבח בעיקר נשים וילדים. קגאמה הוביל תוכנית פיוס במטרה שאזרחי רואנדה ילמדו לחיות שוב יחד כעם אחד. שבשלב הראשון של התוכנית קוצר זמן המאסר של מי שכתב מכתב התנצלות למשפחת האדם שרצח. בנוסף הוקמו ועדות אמת ופיוס ומשפטים בשיטת משפט המבוססת על הודעה באשמה והתנצלות - גצ'אצ'ה.
הוקמו כפרי פיוס בהם חיו בני ההוטו והטוטסי ביחד. רוצחים שהתנצלו ומשפחות נרצחים קיבלו בכפר בתים בחינם ומימון ההוצאות על החינוך. הרוצחים ומשפחות הנרצחים גרו בסמיכות זה לזה. בכפרים אלו נעשתה פעילות משותפת לטובת המדינה[30]. בתרבות הרואנדית חלק מבקשת הסליחה קשור בפעולה ורבים מהרוצחים הראו לבני משפחת הנרצח היכן נמצאת הגופה ועזרו למשפחה בדרכים שונות[31][32].
קגאמה אף קרא לבני הוטו שברחו לחזור לרואנדה. בתקופת ההשתלטות של ה-RPF ועצירת הטבח בן טוטסי שביצע פעולות נקם נענש מידית על ידי ה-RPF. זאת כדי לעצור את מעגל הדמים[33].
הפיוס האתני היה אחד העקרונות המרכזיים שהנחו את השלטון לאחר הטבח. חל איסור חמור על הפרדה אתנית, בוטלה החובה לשאת תעודת זהות המזהה את האדם כבן טוטסי או הוטו ולמעשה אסור להזדהות כבן טוטסי או הוטו, ההמנון הלאומי אינו מתייחס לסוגיה האתנית, החוקה החדשה קובעת כי הטפה לשינאה על רקע אתני היא עברה פלילית[34].
בנוסף קגאמה הוביל לשילוב נשים בפרלמנט ובמוקדי קבלת ההחלטות. הדבר החל כיוון שגברים רבים נכלאו נרצחו או ברחו אבל גם אחרי תקופת ההתאוששות המשיכה מגמה זו. בפרלמנט הרואנדי יש כיום יותר נשים מלכל מדינה אחרת בעולם וקיים אחוז גבוה מאוד של נשים בעמדות הבחירות של קבלת ההחלטות[35].
הביקורת לתוכניות הייתה שהיא נעשית בכפייה ולא ביוזמת הפוגעים והייתה סקפטיות בעיקר מצד עיניים חיצוניות מערביות בדבר היתכנותה. עם זאת תוכניות הפיוס הובילו לשיקום, ביטחון אישי גבוה ומיעוט אלימות בין האזרחים. יחסי הקהילה מתוארים כשלווים אבל מתוחים. הביקורת קשורה לכך שאין אפשרות להביע ביקורת על השלטון. העם מוותר על חופש פוליטי תמורת שלום ופיתוח כלכלי[36]. השלטון של קגאמה הוא בעל מאפיינים אוטוקרטיים. יחד עם השגשוג והצמיחה קיימות מצד השלטון של קאגמה גם הפרות של זכויות אדם, התקשורת מוגבלת, קיימת פגיעה במתנגדים לשלטונו, הריגות חסרות פשר והקמת מחנות מעצר לקבצנים ולמופקרות.
מאז 1995 נבנו אתרי הנצחה לזכר רצח העם במספר חלקים במדינה. במקרים מסוימים, נעשה שימוש במבנים קיימים שבהם ובסביבתם התרחשו מעשי טבח, כגון: בכנסייה בניאמטה או בית הספר הטכני במורמבי. אתרי הנצחה אחרים, כולל אלו בגיסוזי ובביססרו הוקמו במיוחד. בנוסף למבנים המציגים חלק משרידי הקורבנות ועדויות מהותיות נוספות לרצח העם, לרבות חניתות, מצ'טות, אלות, סכינים ותצלומים של חלק מהקורבנות, יש בכל אתר גם שטחי קבורה גדולים ובהם גופות של הקורבנות שנרצחו באתר או בסביבתו. ב-2023 הוכרזו ארבעה מאתרי ההנצחה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בשם אתרי הנצחה לרצח העם: ניאמטה, מורמבי, גיסוזי וביססרו.
מעורבות ישראל ברצח העם ברואנדה
מדינת ישראל מכרה באופן רשמי נשק לרואנדה, זמן קצר לפני רצח העם. באוקטובר 1993, כחצי שנה לפני תחילת הטבח הוציא משרד הביטחון היתר יצוא לסוחרי נשק ישראלים. ההיתר ניתן באישור משרד החוץ, בטענה שהתחמושת נמכרת לצבא של ממשלה חוקית שנאבקה נגד תנועת המחתרת חזית השחרור הרואנדית. משלוחי נשק המשיכו ויצאו מישראל גם במהלך הטבח[37], עברו דרך אלבניה וגומא שבזאיר (היום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו) ומשם לרואנדה. חלק מהמשלוחים שברו את האמברגו שהטיל האו"ם על העברת נשק לרואנדה בין מאי 1994 לאוגוסט 1995. בנוסף, על פי עדויות שונות, קצינים ישראלים אימנו חיילים ואנשי מיליציה רואנדים במדינה ובזאיר השכנה לפני המלחמה[38]. דיווח ראשון על משלוח מטעני נשק מישראל לרואנדה, בזמן הטבח, פרסם העיתון "פייננשל טיימס" בנובמבר 1996, משלוח שכלל נשק קל, מרגמות, רימונים, מוקשים וציוד צבאי אחר, שנשלח לרואנדה תוך הפרה מפורשת של אמברגו שהטיל האו"ם במאי 1994[39]. בספרם של בריאן ווד וג'ון פלמן מ-1999, "The Arms Fixers", מובאים רישומים של משרד הביטחון ברואנדה. על פי הרישומים, בין אפריל למחצית יולי 1994 הועברו 7 משלוחי נשק קל בשווי של 6.5 מיליון דולר מישראל (דרך אלבניה) לידי המיליציות[40].
ההיסטוריון יאיר אורון וערוך הדין איתי מק ניהלו מאבק המשפטי נגד משרד הביטחון, על בסיס חוק חופש המידע, במטרה לחשוף רשמית את סחר הנשק עם רואנדה. בינואר 2015 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתם וקיבל את עמדת המדינה כלשונה, לפיה חשיפת המידע תפגע בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה. המדינה לא נימקה את עמדתה, אך הודתה שהמסמכים הרלוונטיים אותרו[41]. השניים עתרו לבית המשפט העליון נגד ההחלטה, שבאפריל 2016 קבע שוב שמסמכים של משרד הביטחון, המעידים על שיתוף הפעולה עם רצח העם שבוצע ברואנדה, לא יחשפו מחשש לפגיעה בביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה[42]. ביוני 2016 חשפה פרקליטות המדינה מידע נוסף על הסחר בנשק עם רואנדה. לטענתה, ישראל עצרה את הייצוא הביטחוני לרואנדה שישה ימים לאחר תחילת רצח העם ב-1994, ונוכח עצירת הייצוא אין הצדקה לפתוח בחקירה פלילית נגד ישראלי כלשהו בחשד למעורבות ברצח העם[43].
באפריל 2019, נחשפו מסמכים של משרד החוץ, מהם עולה שכבר בשנות ה-60 מדינת ישראל הייתה מודעת למעשי טבח במיעוט הטוטסי, העלימה עין, והמשיכה בקשרים עם המשטר במדינה, כולל סיוע צבאי[44].
ראו גם
לקריאה נוספת
- בנימין נויברגר, ג'נוסייד - רואנדה 1994 רצח עם ב"ארץ אלף הגבעות", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005
- יולנד מוקגסאנה, המוות אינו רוצה בי: עדות על רצח עם, הוצאת אלקנה, ירושלים 2005
- Roméo Dallaire, "Shake Hands with the Devil: The Failure of Humanity in Rwanda", Knopf, 2003
- Samantha Power, "a Problem from Hell", America and the Age of Genocide, NY, 2002
קישורים חיצוניים
- רצח העם ברואנדה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- רצח העם ברואנדה באתר הוועד למאבק ברצח עם.
- כהרף עין נהפכו אנשים לחיות ניצודות, באתר הארץ, 5 ביולי 2006 פרק מהספר של יולנד מוקגסאנה "המוות אינו רוצה בי"
- יאיר אורון, המאבק שלא נגמר נגד שכחה, השכחה והכחשה, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2005
- אודי רן, מחול השטן: רואנדה, אתר מט"ח
- אריק בכר, רואנדה, שואה בשידור חי, באתר nrg, 4 בפברואר 2004
- איתי אנגל, שיר אחרי מלחמה, באתר ynet, 26 בנובמבר 2009
דנה הרמן, הוטו וטוטסי, סיפור אהבה, באתר הארץ, 1 במאי 2014
יובל מלחי, פרק 201: – מלון רואנדה – 'סיפור אחר' לזכר שירה בנקי, באתר "קטעים בהיסטוריה", 6 ביולי 2017- רועי ברק, נעצר בצרפת מי שנחשד במימון רצח העם ברואנדה, באתר גלובס, 17 במאי 2020
השמדת עם - רואנדה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ Luc Reydams, ‘More than a million’: the politics of accounting for the dead of the Rwandan genocide Translated title: ‘Plus d’un million’ : la politique du dénombrement des victimes du génocide rwandais, Review of African Political Economy 48, 2021-04-03, עמ' 235 doi: 10.1080/03056244.2020.1796320
- ^ Sullivan, Ronald (1994-04-07). "Juvenal Habyarimana, 57, Ruled Rwanda for 21 Years". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2024-04-29.
- ^ Ignoring Genocide (HRW Report - Leave None to Tell the Story: Genocide in Rwanda, March 1999), www.hrw.org
- ^ Yakaré-Oulé (Nani) Jansen, Denying Genocide or Denying Free Speech? A Case Study of the Application of Rwanda’s Genocide Denial Laws, Northwestern Journal of Human Rights 12, 2014-04-01, עמ' 191
- ^ When Victims Become Killers: Colonialism, Nativism, and the Genocide in Rwand
- ^ "The Levant versus the Horn of Africa: Evidence for Bidirectional Corridors of Human Migrations"
- ^ The Great Lakes of Africa: Two Thousand Years of History, 2003, עמ' 44
- ^ Mahmood Mamdani, When Victims Become Killers: Colonialism, Nativism, and the Genocide in Rwanda, Princeton University Press, 2002-09, מסת"ב 978-0-691-10280-1. (באנגלית)
- ^ Encyclopedia of Africa, Volume 1, עמ' 218
- ^ Rwanda Before the Genocide: Catholic Politics and Ethnic Discourse in the Late Colonial Era
- ^ We Wish To Inform You That Tomorrow We Will Be Killed With Our Families
- ^ J. J. Carney, Rwanda Before the Genocide: Catholic Politics and Ethnic Discourse in the Late Colonial Era, Oxford University Press, 2013-09-02, מסת"ב 978-0-19-998228-8. (באנגלית)
- ^ 13.0 13.1 Gérard Prunier, The Rwanda Crisis: History of a Genocide, Fountain Publishers Limited, 1999, מסת"ב 978-9970-02-089-8. (באנגלית)
- ^ A Thousand Hills: Rwanda's Rebirth and the Man Who Dreamed It., עמ' 47
- ^ Conspiracy to Murder: The Rwandan Genocide, עמ' 14
- ^ The Rwanda Crisis: History of a Genocide, עמ' 94-95
- ^ The Rwanda Crisis: History of a Genocide, 1999, עמ' 117-118
- ^ מכתב האזהרה של מפקד כוחות האו"ם
- ^ Uvin, 1999, 253-271
- ^ Newberry, 1995, 12-17
- ^ Jones, 2006, pages 238-244
- ^ סוכנויות הידיעות, רואנדה: צרפת מעורבת ברצח העם ב-94, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2008
- ^ לה מונד, רויטרס, צרפת מודה: טעויותינו תרמו לרצח העם ברואנדה, באתר הארץ, 26 בפברואר 2010
- ^ לה מונד, דו"ח: בני ההוטו הפילו את מטוס נשיא רואנדה ב-1994, באתר הארץ, 12 בינואר 2012
- ^ הניו יורק טיימס, דו"ח: צרפת לא עשתה דבר כדי לעצור את רצח העם ברואנדה ב-1994, באתר הארץ, 20 באפריל 2021
- ^ 26.0 26.1 אביבה אבירם, "בכל מקום תפגשו הוטו. הוא חייב לרצוח אתכם. זו עבודתו", באתר הארץ, 3 באפריל 2004
- ^ דנה הרמן, 3 נאשמים בפשעי מלחמה ברואנדה וביוגוסלוויה לשעבר נעצרו באירופה, באתר הארץ, 3 במרץ 2010
- ^ לאחר 22 שנות מנוסה: נתפס הנמלט המבוקש ביותר בחשד למעורבות ברצח העם ברואנדה, באתר הארץ, 25 במאי 2023
- ^ ynet, רואנדה: מאסר עולם לעיתונאית שהסיתה לרצח עם, באתר ynet, 14 בדצמבר 2009
- ^ נשיא רואנדה, ששמו נקשר ברצח עם, זוכה לחיבוק חם בישראל, באתר www.maariv.co.il, 2017-08-02
- ^ כרמלי, AP; עריכה: גלעד (2019-04-08). "25 שנה לרצח העם: הניצולים והרוצחים גרים יחד". Ynet. נבדק ב-2024-02-28.
- ^ N12 - רואנדה: פיוס מתוך טרגדיה נוראה, באתר N12, 2018-02-10
- ^ "מסע השיקום המוצלח של רואנדה". הארץ. נבדק ב-2024-02-28.
- ^ רואנדה: האם אפשר ללמוד לסלוח?, באתר אלכסון, 2015-12-24
- ^ הדיקטטור שהפך את הגיהנום למדינה משגשגת | פרק 72 - חוץ לארץ, באתר omny.fm
- ^ "25 שנה אחרי רצח העם, השדים של רואנדה מתעוררים מרבצם". הארץ. נבדק ב-2024-02-28.
- ^ מק, איתי (2024-04-27). "טבח בבורונדי? רצח עם ברואנדה? העיקר שהעסקים כרגיל". הארץ. נבדק ב-2024-04-29.
- ^ שרה ליבוביץ'-דר, מעורבות ישראל ברצח העם ברואנדה נחשפת, באתר nrg, 23 ביוני 2012
- ^ רן דגוני, וושינגטון, קשר ישראלי לנשק ברואנדה?, באתר גלובס, 20 בנובמבר 1996
- ^ עידן לנדו, רואנדה והנשק הישראלי: קשר השתיקה, באתר "לא למות טיפש", 15 במרץ 2015
- ^ אורי משגב, ביהמ"ש דחה עתירה שביקשה לחשוף תיעוד לייצוא נשק מישראל לרואנדה בעת רצח העם, באתר הארץ, 2 בינואר 2015
- ^ ג'ון בראון, סירוב המדינה לחשוף את הקשר עם רוצחי עמים הוא זילות השואה, באתר "שיחה מקומית", 5 במאי 2016
- ^ גילי כהן, ישראל עצרה את הייצוא הביטחוני לרואנדה שישה ימים לאחר תחילת רצח העם ב-1994, באתר הארץ, 8 ביוני 2016
- ^ איתי מק, מסמכים חושפים: ישראל ידעה שרואנדה טובחת בטוטסי ותמכה בה, באתר "שיחה מקומית", 24 באפריל 2019
| רצח עם | |
|---|---|
| |
| אמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם |
38623836רצח העם ברואנדה