משה אגמי (אוורבוך)
 | |
| משה אגמי (אוורבוך) | |
| מקום קבורה | בית הקברות בכפר גלעדי |
|---|---|
| תאריך עלייה | 1928 |
| מדינה | ישראל |
| השתייכות | המוסד לעלייה ב', משרד החוץ |
| תקופת פעילות | 1938–1949 (כ־11 שנים) |
| בת זוג | רחל |
משה אגמי (19 בספטמבר 1907 – 14 בינואר 1990) היה שליח המוסד לעלייה ב' באוסטריה, איראן, טורקיה ומזרח אירופה בין השנים 1938–1949.
קורות חיים
משה אגמי נולד בשם משה אוורבוך ב-19 בספטמבר 1907 בריגה לחסיה ונתן אוורבוך.
בילדותו היה חבר בתנועת הנוער "הסתדרות הצופים העבריים בר כוכבא" (שמה שונה לשומר הצעיר – נצח) בריגה. מאוחר יותר עבר לתנועת החלוץ, במסגרתה עבר הכשרה של שלוש שנים.
עלה לארץ בשנת 1928 והצטרף לקבוצת צעירים שייסדו את הקיבוץ כפר גלעדי, אליו עבר בשנת 1933.
בשנת 1938 התחיל לעבוד כשליח של המוסד לעלייה ב' באוסטריה, מזרח אירופה, איראן וטורקיה. בשנת 1944 התמנה לממונה על שלוחת המוסד לעלייה ב' ברומניה. לאחר הקמת מדינת ישראל מונה אגמי ליועץ הראשי בצירות ישראל בבוקרשט וטיפל בהמשך העלייה ההמונית. לאחר כשנה נאלץ לפרוש מתפקידו בשל מתיחות עם שלטונות רומניה על רקע פעילותו כאיש המוסד.[1][2] עם חזרתו לארץ גויס למשרד העבודה לצורך ארגון אספקה למעברות וכן כיהן במרכז החקלאי באגף הבנייה, שימש כמזכיר הקיבוץ כפר גלעדי, הקים וניהל את מנפטת הצפון בראשות החולה וכן עסק בתחום והביטוח.
אגמי היה נשוי לרחל ואב לשני ילדים.
נפטר ב-14 בינואר 1990 בקיבוץ כפר גלעדי והובא למנוחות בקיבוצו.[3]
הפעילות במסגרת המוסד לעלייה ב'
בחודש אוקטובר 1938, כחצי שנה אחרי האנשלוס, נשלח אגמי לווינה כשליח של הסוכנות היהודית על מנת ללמוד ולדווח על מצב היהודים בה ולהציע דרכים להעברתם לארץ ישראל. במסגרת שליחות זאת הוא נפגש עם אדולף אייכמן, מייסד וראש הסוכנות המרכזית להגירה יהודית בווינה, המוסד היחיד שהוסמך לתת אישורי יציאה ליהודים באוסטריה מימי האנשלוס בשנת 1938 ועד האיסור על הגירת יהודים ב-1941, ודן עמו בנושא. היכרות מוקדמת זאת אפשרה את זיהויו הוודאי של אייכמן לאחר שנלכד בארגנטינה על ידי המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים במאי 1960.[4] כמוכן ניסה ליצור קשר בין פעילי תנועת החלוץ בווינה לפעילי תנועת החלוץ בפולין אשר עסקו בהעפלה לארץ ישראל.[5]
בחודש נובמבר 1939 נשלח למטה המוסד לעלייה ב' בז'נבה שריכז את פעילות השליחים באירופה, שם קישר בין החברים שישבו בפריז לבין אלה שנשארו באוסטריה, בגרמניה ובצ'כיה. לנוכח האיום של אייכמן לגרש כל יהודי שלא היגר עדיין מגרמניה ומאוסטריה לפולין, ואף על פי שכל מאמציהם של סוכני המוסד לאתר אוניית נוסעים שמוכנה לקחת את היהודים לארץ ישראל נכשלו, אישר אגמי ב-25 בנובמבר 1939, בשם המוסד לעלייה ב', את יציאתם של 822 יהודי וינה שקיבלו אישורי יציאה מאייכמן, ברכבת לכיוון ברטיסלאבה. בברטיסלבה הצטרפו אליהם 130 פליטים מגרמניה ושלושים פליטים מגדנסק. מברטיסלבה היו הפליטים אמורים להמשיך בשייט לאורך הדנובה עד הים השחור שם הייתה אמורה להמתין להם אונייה שתיקח אותם ארצה. בפועל, בשל תנאי המלחמה ומזג האוויר האוינים, הצליחו הפליטים להגיע רק עד קלאדובו בסרביה על גבול רומניה.
בחודש מאי 1940, בדרכו מהמשרד בז'נבה לארץ ישראל, ביקר את הפליטים שהועברו בינתיים מקלאדובו לשאבאץ ומשם נסע לאתונה בה רכש ספינה עבור המוסד לעלייה ב', יחד עם שמריה צמרת, בכספים שקיבלו מהג'וינט בארצות הברית. שמריה צמרת שנרשם כבעלים של הספינה קרא לה דאריין 2. התוכנית להשיט את הספינה בים האדריאטי לנמל ביוגוסלביה כדי לאסוף את הפליטים מקלאדובו ולהעבירם לטורקיה לא יצא לפועל בשל כניסתה של איטליה למלחמה לצד גרמניה ב-10 ביוני 1940. הספינה נמכרה למנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית על ידי אגמי, דוד הכהן, איש הקשר של ההגנה עם המודיעין הבריטי, ויהודה ארזי מפקד ההגנה' כדי לשמש למבצעי חבלה. מתוך 982 הפליטים, רק כ-200 הצליחו לצאת לארץ ישראל. כל היתר, למעט שישה שברחו, נתפסו בידי הנאצים ונרצחו ביוגוסלביה.[6]
משליחות זאת חזר לארץ בשנת 1940 ולאחר שלא נמצא כשיר בריאותית לגיוס לצבא הבריטי, נשלח על ידי המוסד לעלייה ב' לעיר אבאדן שבאיראן עם קבוצת עובדי חברת סולל בונה אשר זכתה בשנת 1942 במכרז לאספקת עובדים מקצועיים לתפעול בתי הזיקוק של חברת הנפט האנגלו-פרסית. בקבוצה זאת נכללו בין היתר שליחי עלייה שתפקידם להכין את יהודי האזור לעלייה לארץ. בהיותו באבאדן קיים קשר הדוק עם שליחי העלייה המוצבים בבגדאד. לאחר מספר חודשים עבר לטהראן יחד עם חמישה שליחים נוספים.
אגמי שהה באיראן כ-14 חודשים מתוכם כ-11 חודשים בטהראן. משימתו העיקרית הייתה להקים ערוצי תקשורת עם הפליטים היהודים הרבים ועם פעילי העלייה ברוסיה ובפולין, במטרה להביאם לאיראן ולשלחם משם לארץ ישראל. הניסיונות להעברת מסרים מעבר לגבול עם טורקמניסטן באמצעות האוכלוסייה המקומית לא הצליח. במקביל נוצר קשר עם קולונל רודניצקי, הנספח הצבאי בשגרירות הפולנית בקויבישב ועם קצינים נוספים בצבא פולין, אשר היו מוכנים לגייס פליטים יהודים ופעילי עלייה לצבא אנדרס שנשלח לאיראן, אז בשליטה בריטית, לקראת המערכה במזרח התיכון. יחד עם הפליטים היהודים הגיעו עם צבא אנדרס לאיראן גם 719 יתומים. במבצע ילדי טהראן נשלחו היתומים לארץ בינואר 1943 דרך ירדן או דרך הים.[5]
באביב שנת 1944, פעלו בטורקיה, במקביל לחברי "המשלחת הארצישראלית בקושטא", גם שליחי המוסד לעלייה ב', ביניהם אגמי. בהיותו מוצב בעיר צ'שמה שליד איזמיר, נשא ונתן עם האנשים המקומיים המעורבים בהעברת היהודים מיוון לטורקיה ועם נציגי צבא השחרור ELAS שבחסותו פעלו, על התנאים להמשך המבצע.[7]
באוקטובר 1944 נשלח לרומניה כממונה על שלוחת המוסד לעלייה ב'. בתחילת שנת 1945 הציע לשלוח רכבת מטעם ממשלת רומניה לפולין ולמקומות אחרים במזרח אירופה, כדי להחזיר פליטים רומנים-יהודים לרומניה. יעקב שמטרר מונה למפקד הרכבת. הרכבת ביצעה ארבע נסיעות: ב-24 במרץ 1945 יצאה לכיוון פולין דרך הונגריה וצכוסלובקיה וחזרה עם 240 פליטים. ב-8 באפריל 1945 יצאה הרכבת לנסיעה שנייה לאושוויץ, שם הועלו עליה כ-400 ניצולים רומנים והונגרים. הנסיעה השלישית יצאה לכיוון קרקוב במאי 1945 ואספה יתומים וקבוצות צעירים עם תעודות מזויפות שנעשו במהירות רבה. יחד אתם עלו גם פליטים יהודים רומנים. באוגוסט 1945 יצאה נסיעה רביעית, גם כן לכיוון קרקוב, לאחר שהועלו אליה 433 ילדים יתומים, המבוגרים ביניהם בני כ־15, המשיכה הרכבת לפראג ופילזן.[8]
בינואר 1947 שלח ברוך קונפינו פעיל עלייה מבולגריה את בנו יעקב לרומניה, בכדי לקיים משא ומתן עם שליחי המוסד לעלייה ב' אודות התנעת מפעל עלייה דרך בולגריה של עולים מרומניה, ובאמצעות מפעל זה גם להניע מהלך של יציאת עולים מבולגריה. יעקב קונפינו קיים מספר פגישות עם אגמי. קונפינו עמד בקשרים שם גורמי ביטחון בולגריים ובראשם סטפן בוגדאנוב ראש הריגול הנגדי, ודרכם השיג הסכמה עקרונית של שלטונות בולגריה למעבר עולים מרומניה דרכה, תמורת תשלום במטבע זר. בעקבות הסיכום שלח המוסד לעלייה ב' את שייקה דן לבולגריה בכדי לנהל את העלייה, ובהמשך הצטרפו אליו אפרים שילה ובנימין ירושלמי "פדרו"
באוגוסט 1947 התקבל אישור למעבר עולים מג'יורג'יו שברומניה ומרוסה שבבולגריה לנמל בורגס והפלגתם בשתי ספינות לארץ ישראל. סטפן בוגדאנוב, ראש שירות הביטחון הבולגרי, אישר את ההפלגה בהנחייתו המפורשת של טרייצ'ו קוסטוב סגן ראש ממשלת בולגריה אשר דאג בהמשך לקבל את אישורו של גאורגי דימיטרוב. בסיוע הדוק של שירותי הביטחון הבולגריים הועברו 4,052 עולים מג'יורג'יו לבולגריה וב-26 בספטמבר הפליגו 1,388 עולים באונייה "גאולה" ו-2,664 עולים באונייה "מדינת היהודים". הצלחת ההפלגה הובילה להרחבת מפעל העלייה מרומניה דרך בולגריה ולאישורו של קוסטוב להפלגת "הפאנים". עבור כל אחד מיהודי רומניה, שעבר דרך בולגריה, שולמה לבולגרים עמלה של עשרים דולרים אמריקאים.[9][10][11]
בהמשך, נרכשו בארצות הברית בהוראתו של אגמי שתי אוניות משא, פָּאן קרֶסֶנט ופָּאן יוֹרק שהוכשרו כאוניות מעפילים בנמל קונסטנצה כדי לשמש להעברת 15,000 עולים שקיבלו אישורי יציאה מרומניה לארץ ישראל. למרות ההתנגדות התקיפה של הבריטית למבצע, והוראתו המפורשת של משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, לבטל את ההפלגה, החליט אגמי, בתמיכתו של ראש המוסד לעלייה ב' שאול אביגור לקיימה כמתוכנן בשל הסכנה הממשית שנשקפה ליהודי רומניה.[12] הוא אף הצטרף כמלווה לאחת הרכבות שנסעו בכל רחבי רומניה כדי לאסוף את העולים ולהסיעם לנמל בורגס, שם המתינו להם אוניות המעפילים פאן יורק (קיבוץ גלויות) ופאן קרסצנט (עצמאות) כדי להעבירם לארץ ישראל.[13]
ראו גם
הערות שוליים
- ↑ השגריר לרומניה, מעריב, 20 באוקטובר 1948.
- ↑ משה אגמי פורש, מעריב, 15 בנובמבר 1949.
- ↑ משה אגמי, באתר כפר גלעדי
- ↑ תום שגב, המיליון השביעי, ו, 1, עמ' 309
- ^ 5.0 5.1 ארכיון יד יערי : עדות משה אגמי, באתר infocenters.co.il
- ↑ The Darien Dilemma The Darien Story, www.dariendilemma.com
- ↑ יצחק כרם, דרכו הצלה של יהודים ביוון במלחמת העולם השנייה
- ↑ יהודה באואר, ראשית הבריחה, מתוך הספר ”הבריחה", הוצאת מורשת יהודה באואר
- ↑ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1939–1949, הוצאת עם עובד, 2004, עמודים 226–228, 244.
- ↑ משה מוסק, מוטי כנרי, הישרדות או הצלה?, יהודי בולגריה בתקופת השואה–היסטוריה וכתיבת היסטוריה, הוצאת בית מורשת יהדות בולגריה–ביפו, ישראל, 2023, מסת"ב 9789655984590, עמודים 88–91.
- ↑ ברוך קונפינו, עליה ב' מחופי בולגריה, הוצאת אחיאסף, ירושלים, 1965, עמודים 105–110.
- ↑ שלמה נקדימון, אגדת אמיל בודנאראש, האומה 84/83, 1986, עמודים 181, 184–186
- ↑ מאיר (מאיר'קה) אברהם, סיפורה של רכבת מעפילים
משה אגמי (אוורבוך)41862419Q136260340