מרד הפלאחים

מרד הפלאחים

תאריכים	1834–1835
מקום	לבאנט, איילט מצרים, האימפריה העות'מאנית
תוצאה	דיכוי המרד התבססות השלטון המצרי
הצדדים הלוחמים חמולות מאזורי שכם, צפת, ירושלים וחברון. שבטים עלווים איילט מצרים מפקדים קאסם אל-אחמד מסעוד אל-מהדי עקיל אר'א אלחאסי מוחמד עלי טוסון פאשה איברהים פאשא כוחות כ-4,000 מורדים עלווים עשרות אלפי בלתי סדירים 36,000 אבדות לא ידוע לא ידוע

אבראהים פאשא עמד בראש הצבא המצרי בלבנט

מרד הפלאחים היה מרד עממי כנגד שלטונו של הואלי מוחמד עלי שפרץ בשנת 1834 במקביל בגזרה העלאווית בצפון לבנון , בארץ ישראל, בעבר הירדן, בהר הלבנון ובחורן. הגורם העיקרי לפרוץ המרד היה התמרמרות על חובת גיוס לצבא המצרי שהחיל עלי כחלק ממדיניות המודרניזציה שלו, וזאת במקום צבא של שכירי חרב אשר הגיעו מקרב חברי הקאסטה הצבאית. חובת הגיוס עוררה מרד בארץ ישראל, שבראשו עמדו ראשי חמולות משכם, חברון והאזור שבין ירושלים ליפו.

במהלך המרד ערכו המורדים פרעות באוכלוסייה היהודית בארץ שכללו מעשי רצח, שוד ועינויי נשים.

רקע

המרד של 1825–1826 בשלטון העות'מאני

עוד לפני כיבוש ארץ ישראל על ידי מוחמד עלי, היה מרד נגד הסולטאן בירושלים ובחברון. המורדים השתלטו על ירושלים ומנעו ממושל איילט דמשק לגבות מיסים מהעיר והכפרים הסמוכים.

עבדאללה פאשא נענה לפניות השער הנשגב ושכנע את המנהיגות הכפרית להפסיק את המרידה, להחזיר את המצודה לצבא העות'מאני וזאת בתמורה להפחתת עול המס.

בתמורה, נתן השער הנשגב ב-1827 לעבדאללה פאשא את הסנג'קים של ג'נין, שכם וירושלים וזו הייתה הפעם השנייה בה אוחדה כל ארץ ישראל תחת שלטון מנהלי אחד. (הפעם הראשונה הייתה בימי אחמד אל-ג'זאר בעת מסע נפוליאון בארץ ישראל)

תחילת השלטון המצרי

כמו שליטים קודמים של מצרים, שאף מוחמד עלי לשלוט על בלאד א-שאם (הלבנט) בשל חשיבותו האסטרטגית ומשאביו הטבעיים. כמו כן, מחוזות עות'מאניים במזרח הים התיכון הייתה מוקד לסחר בינלאומי ושוק מפותח. נוסף על כך, הוא יכול היה להשיג בדרך זו קהילה צרכנית שתהיה שבויה בידי התוצרת המצרית. השליטה על סוריה הייתה אמורה גם ליצור אזור חיץ בין מצרים לסולטאן העות'מאני באיסטנבול.

עלי הורה על שיקום הצבא ובניית צי חדש במקום זה שהושמד בקרב נאווארינו, וב-31 באוקטובר 1831 החלה הפלישה המצרית לסוריה תחת הנהגתו של אבראהים פאשא, בנו הבכור של עלי. הפלישה הובילה למלחמה הטורקית-מצרית הראשונה. התירוץ שניתן לפלישה כלפי חוץ היה סכסוך עם עבדאללה פאשא מעכו. עלי טען ש-6,000 פלאחים ברחו לעכו כדי להימנע מגיוס, תשלום קורווה ומסים, ותבע את החזרתם למקום מושבם. אבראהים פאשא התקדם דרך ארץ ישראל, כבש את חיפה בדצמבר 1831 והשתמש בה כבסיס עיקרי לצבאו.

תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ראו עצמם הערבים בארץ ישראל כנתינים עות'מאנים. המרד, שהחל בחודש מאי 1834, ניצת כהתקוממות עממית נגד הדרישה המכבידה למגויסים שנתפשה על ידי הפלאחים כשקולה כמעט לגזר דין מוות. בתחילה נחלו המורדים הצלחות ותפסו את השלטון בערים רבות, בהן שכם, ירושלים וחברון. בתגובה, שלח אבראהים פאשא את הצבא, אשר דיכא את המתקוממים וכבש את מעוזם האחרון, חברון, ב-4 באוגוסט.

המרד

ניצני המרד היו בעבר הירדן, שם התקוממו התושבים נגד חובת הגיוס לצבא. גלי ההתקוממות עברו לחברון, לירושלים ולשכם. אחרי שהמורדים נחלו הצלחה צבאית בעמק יזרעאל, הצטרפו למרד גם תושבי הגליל וצפת. במהלך ההתקוממות הוקיעו קיצונים מוסלמים את אבראהים פאשא ככופר. צבאו של אבראהים פאשא דיכא בסופו של דבר את מעוז ההתנגדות האחרון בחברון ב-4 באוגוסט.

ההכרזה על המרד בשכם

קאסם אל-אחמד , ראש החמולה שהתגוררה בג'מעין, מונה על ידי אבראהים פאשא להיות המוסתאסלם (גובה המס) של תת-מחוז שכם. קאסם אסף את נכבדי שכם, חברון וירושלים וב-19 במאי 1834 הודיעו לנציגי השלטון המצרי כי משפחות ערביות יפסיקו לספק מתגייסים לצבא המצרי. המושל אבראהים פאשא שלח בתגובה את צבאו לערים המורדות והעימות הצבאי החל. החמולות הערביות, שהעדיפו את העותמ'אנים, מרדו תחת הנהגתו של קאסם אל-אחמד.

ירושלים

משכם יצאו מאות מורדים לעבר ירושלים, בסיוע חמולה מאבו גוש. הכוח המאוחד כבש את העיר ב-31 במאי.

יהודי העיר, כמו גם הנוצרים, היו תחת מתקפה. אסד רוסתום מהאוניברסיטה האמריקנית בביירות פרסם ב-1938 את המסמכים המצריים על המרד וציטט מתוך הדיווח על ירושלים: "בתיהם של היהודים נהרסו באופן מוחלט עד כי לא נותרה מיטה לישון עליה. רבים מהם נשחטו, נשותיהם ובנותיהם נפגעו".

צבאו של אבראהים פאשא הכריע את אנשיו של קאסם בחודש שלאחר מכן. בבית לחם הסמוכה החריב הצבא המצרי את הרובע המוסלמי ותושביו פורקו מנשקם.

חברון

בערך 750 מתושביה המוסלמים של העיר גויסו לצבא וכ-500 מהם נהרגו. על העיר הוטל מצור וכשנפלו קווי ההגנה שלה, שטף אותה צבאו של אבראהים פאשא. רוב האוכלוסייה המוסלמית נמלטה מבעוד מועד לגבעות. יהודי העיר נשארו במקומותיהם ובמהלך ביזת הרכוש על ידי הצבא הפולש נהרגו חמישה מהם. בני הקהילה כתבו על כך כשקמו מאבלם: "וקמו בזרוע עוזם ורצח בעצמותם. מהם הרגו בקני שרפה ומהם חתכו בסיף. נשים רבות עינו וטימאו".

צפת

ערך מורחב – הביזה הגדולה בצפת

תוצאות המרד

לאחר דיכוי המרד, נתלו קאסם ושני בניו הגדולים. הצבא המצרי מחק 16 כפרים לפני שכבש את שכם. כ-10,000 פלאחים הוגלו למצרים ואוכלוסיית הארץ פורקה מנשקה. אבראהים פאשא הכריח את ראשי החמולות לעזוב את שכם ולהתגורר בכפרים סמוכים. חוסיין עבד אל-האדי מונה כמודיר (מושל מחוז) של איילט צידון שכלל את כל ארץ ישראל.

השלטון העות'מאני הטורקי הושב בסופו של דבר על כנו בשנת 1840, אך מוסלמים מצרים רבים נשארו בירושלים. צו שריף גולחאנה, אותו פרסם אבדילמג'יט הראשון הסיר את ההגבלות על נתינים לא-מוסלמים של האימפריה העות'מאנית כחלק מרפורמות הטנזימאט, שכללו, בין השאר, רפורמה בגיוס לצבא.

הסוציולוג ברוך קימרלינג ועמיתו יואל מגדל טוענים שהמרד היה אירוע מעצב עבור הפלסטינים ויצר גיבוש בין החמולות הנפרדות אשר נלחמו נגד אויב משותף: צאצאי החמולות והמעמדות שהשתתפו בו היוו בראשית המאה ה-20 ניצני הלאומיות הפלסטינית.

לקריאה נוספת

• ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרותו, למן המרד נגד מוחמד עלי ועד לכינון הרשות הלאומית, ירושלים, הוצאת כתר, 1999. חלק ראשון, פרק 1: המרד של 1834 ויצירתה של פלסטין המודרנית, עמ' 13–20.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36897199מרד הפלאחים