אסון צאלים א'
אסון צאלים א' הוא כינויה של תאונת אימונים, שהתרחשה ב-17 ביולי 1990 בבסיס צאלים שבנגב, ובה נהרגו חמישה חיילי מילואים מגדוד 9204 של חטיבת עודד (חטיבה 9).
התאונה נגרמה כתוצאה של ירי מוטעה של פגז ארטילרי על החיילים במהלך התרגיל.
נסיבות התאונה
התאונה קרתה בתרגיל שגרתי של צה"ל בבסיס צאלים, בה היה נוכח מפקד המפח"ש, אורי שגיא[1]. תוכנית החטיבה המסתייעת כללה כיבוש מתחם אויב בנקודת גובה (נ.ג.) 344 וכיבוש מתחם נוסף, שכונה בהמשך "שושי". תוכנית האש כללה הנחתת אש על נ.ג. 344 על פי מילת ההפעלה "זמביה", ובהמשך הנחתת אש על "שושי" על פי מילת ההפעלה "חבש". קצין השיתוף הארטילרי (קש"א) איתן פרידמן, היה האחראי על הנחתת האש על פי התוכנית.
הכיבוש של נ.ג. 344 התבצע על פי התוכנית, והכוח שכבש אותה התמקם על הגבעה. בהמשך, הקש"א התכוון להמשיך על פי התוכנית, ולהנחית אש על "שושי", אבל בטעות, במקום להשתמש במילת ההפעלה "חבש" הוא השתמש במילת ההפעלה "זמביה". קצין עמדת התותחים (קע"ת) בסוללה הארטילרית וכן קצין הבקרה לא עקבו אחר מהלך התרגיל, ולכן לא הבחינו בטעות. נוהל הבקרה לא כלל בדיקה ואימות של נקודת ציון המטרה כתנאי לביצוע הירי. כתוצאה מכך, האש נחתה על הכוח, שהיה ממוקם על נ.ג. 344.
תוצאת התאונה
בעקבות הירי המוטעה של פגז ארטילרי על הכוח במהלך התרגיל, נהרגו חמישה חיילי מילואים של חטיבת עודד: סמל אהרון מריוס, סמ"ר שמעון (סימון) ביטון, רס"ר יוסף ברניקר, רס"ר רם (רמי) כץ וסמל יוסף שפיגלר[2].
כמו כן נפצעו עשרה חיילים נוספים, שלושה מהם קשה[3].
מסקנות ולקחים
חקירת התאונה
מיד לאחר התאונה הוקמה ועדת חקירה בראשות האלוף עמוס ירון שמצאה ליקויים רבים בשגרת האימונים של בסיס צאלים, בפיקוד ובבקרה בנושאי בטיחות שונים. הוועדה מצאה שהקש"א לא השתתף בתדרוך שלפני פרק הבלת"ם והצטרף לתרגיל באיחור. הוועדה גם קבעה שבניגוד לפקודות, לא מונה קצין בטיחות מיוחד לפרק הבלת"ם ובתוך הוועדה היו דעות שונות לגבי השאלה מי היה צריך למנות את קצין הבטיחות. הוועדה קבעה לבסוף כי מערכת הבקרה של בסיס האימונים הייתה צריכה למנות את קצין הבקרה. הוועדה גם קבעה שהמג"ד היה אמור לעקוב אחר התרגיל למרות שלא שימש קצין בטיחות ולזהות את הטעות. ביקורת הוטחה גם במח"ט ובבקרים שהיו בתרגיל, על שלא זיהו את הטעות[4].
האלוף אורי שגיא מפקד המפח"ש החליט בעקבות דו"ח ועדת החקירה של עמוס ירון, לנקוט צעדים נגד ששה קצינים, בהם מפקד גדוד המילואים שהתאמן שהודח ומפקד האוגדה של הגדוד שהתאמן שננזף. לגבי שני קצינים, מפקד הסוללה ומפקד הסיוע החטיבתי, שוועדת החקירה המליצה על הדחתם, קבע שגיא ביחד עם ירון שלא נפל בפעילותם כל דופי[5][6].
בעקבות התאונה הוחלט על צעדים חדשים למנוע תאונות נוספות[7]:
- הטלת חובה על הקש"א לדווח את מיקום הכח המסתייע
- הטלת חובה על סוללת התותחנים לוודא את מקום הכוח המסתייע
- מינוי קצין בטיחות ספציפי לנושא האש הארטילרית כדרגת רב-סרן לפחות.
- הטלת האחריות הכוללת על מפקד הכוח המסתער
- דרישה לאישור קצין הבטיחות לפני מתן פקודת אש
- ניתוק כדורי ביקורת ממנת האש.
ועדה מקצועית בראשות רס"ן במילואים אבי הראל מצאה שהוראות הבטיחות היו לקויות, והמליצה על השינויים הבאים:
- שינוי מקיף של הוראות הבטיחות, במטרה למנוע המשך המצב של זילות מתמשכת בהוראות. הוראות הבטיחות עד אז היו הצטברות של תיקונים בעקבות אירועי בטיחות קודמים. כתוצאה מהאופן בו הן נוצרו טלאי על טלאי, קיום הוראות הבטיחות במלואן חייב שורה ארוכה של בדיקות, מרביתן מיותרות, שמנעו את האפשרות למתן סיוע ארטילרי בזמן אמת. כדי לעמוד ביעדי התרגיל, המתורגלים נהגו להתעלם מחלק נכבד של ההוראות. השינוי נועד למנוע את המצב של התרשלות כרונית, על ידי קיצור תהליכי בדיקות הבטיחות לפני ירי.
- הוספת נוהל לאימות נ.צ. מטרה על ידי קציני הבקרה, כתנאי לאישור ירי.
- הימנעות מהסטת הדיון למישור המסקנות האישיות, על מנת לאפשר התמקדות בתהליך יישום הפקת הלקחים.
העמדה לדין
בנובמבר 1990 הוגשו כתבי אישום נגד ששה קצינים[8]: מפקד הגדוד סא"ל רמי מימון, ראש ענף תותחנים בבסיס צאלים, סגן-אלוף מאיר מרציאנו, הבקר של המג"ד בתרגיל, מפקד הסיוע הארטילרי בחטיבה, הקש"א ומפקד הסוללה שירתה[9]. בפברואר 1991 נפתח המשפט, כאשר מרציאנו הגיע להסדר טיעון ושאר הנאשמים כפרו באשמה[10]. מרציאנו היה חדש בתפקיד, ולא היה מעורה בפרטי התרגיל בגלל שהיה עסוק בהכנת תרגיל אחר. לטענת התביעה, שדרשה לגזור עליו עונש משמעותי, התרשל בכך שלא ביקש עזרה[11]. על מרציאנו נגזרו שלושה חודשי מאסר על תנאי[12]. שני נאשמים נוספים הגיעו להסדר טיעון ונדונו לחודש מאסר על תנאי ונזיפה[13][14]. ב-1 במאי 1993 הטיל בית הדין הצבאי עונש של חצי שנת מאסר בעבודות שירות והורדה לדרגת סגן על הקש"א, חודש מאסר על תנאי על מפקד הסוללה ונזיפה על המג"ד[15][16].
לקחים
ועדה לבחינת נושא תאונות האימונים בצה"ל בראשות האלוף יעקב לפידות המליצה על שינוי נוהלי האימונים, על הקמת אגף בטיחות במטכ"ל ועל הקמת מחלקת בטיחות במפקדת חילות השדה (מפח"ש). כמו כן הוועדה המליצה על שינוי בנוהל הבטיחות, שיחייב מינוי קצין בטיחות לכל תרגיל סיוע לגייסות.[דרוש מקור]
יישום הלקחים
בשנתיים הראשונות לאחר התאונה, במוקד העניין הציבורי היה תהליך מיצוי הדין עם הנאשמים, והתהליך של יישום הלקחים הוזנח. העיסוק בתהליך יישום הלקחים נדחה עד לאסון צאלים ב'. שינוי הוראות הבטיחות נעשה רק בשנת 1994[דרוש מקור].
הערות שוליים
- ↑ עמנואל רוזן, רוני סופר וחיים זלקאי, טעות נוראה ב"גבעת המוות", מעריב, 18 ביולי 1990
- ↑ עמנואל רוזן, 5 חיילים נהרגו בתאונת אימונים בצאלים, מעריב, 18 ביולי 1990
שמעון ביטון נקבר בירושלים, מעריב, 20 ביולי 1990 - ↑ חנן שלאין ורוני סופר, 3 פצועים קשה, מעריב, 20 ביולי 1990
- ↑ עמנואל רוזן, "מערכת הבקרה קרסה לחלוטין", מעריב, 19 ביולי 1990
- ↑ שני קצינים טוהרו - 6 יודחו, מעריב, 20 ביולי 1990; המשך
- ↑ אני אשם, מעריב, 22 ביולי 1990
- ↑ "שסתומי בטחון" חדשים כדי למנוע ירי על כוחותינו, מעריב, 20 ביולי 1990
- ↑ הדס מנור, הפרקליט הצבאי הראשי: 6 קצינים המעורבים באסון צאלים - לדין, מעריב, 12 בנובמבר 1990
- ↑ הדס מנור, פרקליטים נפרדים ל־6 נאשמי אסון צאלים, מעריב, 22 בנובמבר 1990
- ↑ הדס מנור, "רוצחים" צעקו קרובי ההרוגים לעבר הנאשמים, מעריב, 11 בפברואר 1991
- ↑ הדס מנור, התביעה מבקשת להטיל עונש מאסר על מפקד התרגיל בצאלים, מעריב, 24 בפברואר 1991
- ↑ הדס מנור, לא מבקשים נקמה רק עונש מרתיע, מעריב, 12 במרץ 1991
- ↑ הדס מנור, "המג"ד חייב לוודא זיהוי היעד לטיווח", מעריב, 10 ביוני 1991
- ↑ אהרן קליין, ביד רכה, חדשות, 18 באוגוסט 1992
- ↑ שרית רום, "לא רק מי שיושב פה אחראי למות החיילים באסון צאלים", חדשות, 6 בנובמבר 1991
- ↑ משה טוב אל, נגזר דינם של עוד 3 מנאשמי אסון צאלים. אם שכולה: למה הקצין אמר זמביה ולא חבש?, חדשות, 2 במאי 1993
אסון צאלים א'40619126Q6584103