ממשלת קוריאה הדרומית
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של קוריאה הדרומית |
ממשלת קוריאה הדרומית היא הממשלה הלאומית של הרפובליקה של קוריאה, שהוקמה על ידי חוקת קוריאה הדרומית כרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת של הרפובליקה. הנשיא משמש כראש המדינה והוא הדמות העליונה של הסמכות המבצעת במדינה, כשאחריו בסדר יורד ראש הממשלה ושרי הממשלה.[1]
הרשות המבצעת והרשות המחוקקת פועלות בעיקר ברמה הלאומית, אם כי משרדים שונים ברשות המבצעת ממלאים גם תפקידים מקומיים. הממשל המקומי הוא אוטונומי למחצה ומכיל גופים ביצועיים ומחוקקים משלו. הרשות השופטת פועלת הן ברמה הלאומית והן ברמה המקומית. מבנה ממשלת דרום קוריאה נקבע על ידי חוקת הרפובליקה של קוריאה. מסמך זה תוקן מספר פעמים מאז פרסומו הראשון ב-1948. עם זאת, הוא שמר על מאפיינים נרחבים. למעט הרפובליקה השנייה של דרום קוריאה (אנ') קצרת הימים,[2] למדינה תמיד היה מנהל עצמאי יחסית בדמות הנשיא.
במדינה קיימת מערכת זהירה של איזונים ובלמים. למשל, שופטי בית המשפט החוקתי ממונים בחלקם על ידי הרשות המבצעת, ובחלקם על ידי הרשות המחוקקת. כמו כן, כאשר החלטת הדחה מתקבלת על ידי המחוקקים, היא נשלחת לרשות השופטת להחלטה סופית.
הרשות המחוקקת
ערך מורחב – האספה הלאומית של קוריאה הדרומית
ברמה הלאומית, הרשות המחוקקת מורכבת מהאספה הלאומית של קוריאה הדרומית. זהו בית מחוקקים חד-ביתי שרוב 300 חבריו נבחרים ממחוזות בחירה. עם זאת, 56 מהם נבחרים באמצעות ייצוג יחסי. חברי האספה הלאומית מכהנים ארבע שנים. אם חבר אינו מסוגל להשלים את כהונתו, נערכות בחירות ביניים. האספה הלאומית מופקדת על דיון והעברת חקיקה, ביקורת על התקציב וההליכים המנהליים, אשרור אמנות ואישור מינויים של המדינה. בנוסף, יש לו את הסמכות להדיח או להמליץ על הדחת פקידים בכירים.[3]
במסגרת האספה יש 17 ועדות קבועות שנועדו לדון בפרטי המדיניות בכל נושא.[3] לרוב, הוועדות חופפות למשרדי הממשלה השייכים לרשות המבצעת. הצעות חוק עוברות דרך הוועדות הללו לפני שהן מגיעות למליאה. עם זאת, לפני שהן מגיעות לוועדה, הן חייבות להשיג את תמיכתם של לפחות 20 חברים, אלא אם כן ההצעות הוצגו על ידי הנשיא. כדי להבטיח את האישור הסופי, הצעת חוק חייבת להיות מאושרת על ידי רוב המשתתפים. הצבעה שמסתיימת בתיקו מפילה את הצעת החוק. לאחר אישורן, הצעות החוק נשלחות לאישור הנשיא, והוא צריך לאשר אותן בתוך 15 יום.[4]
בכל שנה, הצעת חוק התקציב מוגשת לאספה הלאומית על ידי הרשות המבצעת. על פי החוק, יש להגיש אותה לפחות 90 יום לפני תחילת שנת הכספים, ואת הגרסה הסופית יש לאשר לפחות 30 יום לפני תחילת שנת הכספים. האספה אחראית גם לביקורת חשבונות של הוצאות העבר, אותם יש להגיש לפחות 120 יום לפני תחילת שנת הכספים.
ישיבות האספה יכולות להיות רגילות (פעם בשנה, לא יותר מ-100 ימים) או יוצאות דופן (למשל לבקשת הנשיא, ולמשך של לא יותר מ-30 יום). ישיבות אלה פתוחות כברירת מחדל אך ניתן לסגור אותן לציבור ברוב קולות או בצו של יושב הראש. על מנת שחוקים יאושרו בכל מושב, חייב להיות נוכח קוורום של לפחות מחצית החברים.
הרשות המבצעת
בראש הרשות המבצעת עומד הנשיא. הנשיא נבחר ישירות על ידי העם, והוא החבר הנבחר היחיד בהנהלה הלאומית. הנשיא מכהן לתקופת כהונה אחת של חמש שנים.[5] הוא ראש המדינה, ראש הממשלה והמפקד העליון של צבא דרום קוריאה. לנשיא מוקנית הסמכות להכריז מלחמה, והוא יכול גם להציע חקיקה לאספה הלאומית. הנשיא יכול גם להכריז על מצב חירום או על משטר צבאי, בכפוף לאישור האספה לאחר מכן. הנשיא יכול להטיל וטו על הצעות חוק, בכפוף לאפשרות של ביטול הוטו ברוב של שני שלישים על ידי האספה הלאומית.[4] עם זאת, לנשיא אין סמכות לפזר את האספה הלאומית. הגנה זו משקפת את הניסיון בעקבות אירועים שהתרחשו בממשלות אוטוריטריות תחת הרפובליקה הראשונה, השלישית (אנ') והרביעית (אנ').
הנשיא נעזר בתפקידו בראש ממשלת דרום קוריאה ובמזכירות הנשיאות. ראש הממשלה ממונה על ידי הנשיא באישור האספה הלאומית, אם כי הוא אינו חייב להיות חבר באספה, ויש לו את הסמכות להמליץ על מינוי או פיטורין של שרי הקבינט. ראש הממשלה נעזר בתפקידו במשרד ראש הממשלה, הכולל הן את המשרד לתיאום מדיניות הממשלה והן את מזכירות ראש הממשלה שבראשן עומד שר חבר קבינט וראש הסגל בדרגת סגן שר. אם הנשיא אינו מסוגל למלא את תפקידו, ראש הממשלה מקבל את סמכויות הנשיא עד שהנשיא יוכל לשוב למלא את תפקידו או עד שייבחר נשיא חדש.[4] אם הם חשודים בעבירות חמורות, הנשיא וחברי הקבינט חשופים להדחה על ידי האספה הלאומית,[3] אך גם לאחר הצבעתה, בית המשפט החוקתי צריך לאשר או לדחות את ההדחה.
מועצת המדינה היא הגוף הגבוה ביותר והקבינט הלאומי לדיון והחלטה במדיניות הרשות המבצעת של קוריאה. חוקת קוריאה מחייבת שהקבינט יהיה מורכב מ-15 עד 30 חברים, כולל היושב ראש. החוקה מייעדת את הנשיא לתפקיד יושב ראש הקבינט ואת ראש הממשלה כסגן היושב ראש. עם זאת, ראש הממשלה מקיים לעיתים קרובות את הישיבות ללא נוכחות הנשיא שכן הקבינט יכול להתכנס כל עוד רוב חבריו נוכחים. כמו כן, מכיוון שסוכנויות ממשלתיות רבות עברו מסיאול לחלקים אחרים של המדינה מאז 2013,[6] הצורך לקיים ישיבות קבינט ללא כינוס של חבריו במקום אחד בו זמנית הולך וגדל, ולכן החוק תוקן כך שיאפשר ישיבות קבינט במתכונת של שיחת ועידה ויזואלית. החלטות הקבינט אינן יכולות לחייב את הנשיא. מבחינה זו, הקבינט הקוריאני דומה ליועצים ברפובליקות נשיאותיות. עם זאת, במקביל, חוקת קוריאה מפרטת 17 קטגוריות, כולל ענייני תקציב וצבא, שמחייבות החלטת קבינט בנוסף לאישור הנשיא.
מעונו ומשרדו הרשמי של נשיא קוריאה הוא המשרד הנשיאותי יונגסאן בסיאול, השוכן בבניין שנקרא בעבר בניין משרד ההגנה הלאומי.[7] בנוסף למשרד הנשיא, בניין המשרד הנשיאותי של יונגסאן מאכלס גם את המשרד לביטחון לאומי ואת שירות הביטחון הנשיאותי. בעבר, הבית הכחול במחוז ג'ונגנו היה מעונו ומשרדו הרשמי של הנשיא, עד העברתם ליונגסאן ב-2022 במהלך כהונתו של הנשיא יון סוק-יאול.
משרדי ממשלה
קיימים 18 משרדים בממשלת דרום קוריאה. 18 השרים ממונים על ידי הנשיא ומדווחים לראש הממשלה. כמו כן, לחלק מהמשרדים יש סוכנויות משנה המדווחות הן לראש הממשלה והן לשר הרלוונטי. בראש כל סוכנות מסונפת עומד נציב בדרגת סגן שר, למעט שירות התביעה שבראשו עומד תובע כללי בדרג שר.[4]
שר האסטרטגיה והאוצר ושר החינוך, על פי חוק, מקבלים באופן אוטומטי את תפקידי סגני ראש הממשלה. השרים הבאים מקבלים על עצמם את תפקיד הנשיא בסדר דלהלן, אם הנשיא אינו יכול למלא את תפקידו וראש הממשלה אינו יכול למלא את מקומו. אם ראש הממשלה אינו יכול למלא את תפקידו, סגן ראש הממשלה ייקח על עצמו את תפקיד ראש הממשלה, ואם גם ראש הממשלה וגם סגן ראש הממשלה אינם יכולים למלא את תפקיד ראש הממשלה, הנשיא יכול לבחור אחד מ-17 השרים למלא את תפקיד ראש הממשלה או לתת ל-17 השרים למלא את התפקיד לפי הסדר.[4]
- משרד הכלכלה והאוצר
- משרד החינוך
- משרד המדע והתקשוב
- משרד החוץ
- משרד האיחוד
- משרד המשפטים
- משרד ההגנה הלאומית
- משרד הפנים והבטיחות
- המשרד לענייני פטריוטים וחיילים משוחררים
- משרד התרבות, הספורט והתיירות
- משרד החקלאות, המזון וענייני הכפר
- משרד המסחר, התעשייה והאנרגיה
- משרד הבריאות והרווחה
- המשרד לאיכות הסביבה
- משרד התעסוקה והעבודה
- המשרד לשוויון מגדרי ומשפחה
- משרד הקרקעות, התשתיות והתחבורה
- משרד האוקיינוסים והדיג
- המשרד לעסקים קטנים ובינוניים וסטארט-אפים
העתקת סוכנויות ממשלתיות
עד 2013, כמעט כל סוכנויות הממשל המרכזי היו ממוקמות במתחם הממשלה בסיאול או בגוואצ'ון, למעט כמה סוכנויות במתחם הממשלה דאג'און. אז הוחלט שסוכנויות ממשלתיות יחליטו אם הן תעבורנה לעיר העצמאית המיוחדת סג'ונג, שנוצרה מטריטוריה הכוללת את מחוז דרום צ'ונגצ'ונג (אנ'), כך שסוכנויות ממשלתיות יהיו נגישות יותר לרוב חלקי דרום קוריאה ויצמצמו את ריכוז הביורוקרטיה הממשלתית בסיאול. מאז ההכרזה על התוכנית, 22 סוכנויות עברו למתחם הממשלתי החדש בסג'ונג.[8]
הרשות השופטת
הרשות השופטת של דרום קוריאה מאורגנת בשני חלקים: האחד הוא בית המשפט לחוקה של קוריאה הדרומית שהוא בית המשפט הגבוה ביותר לשיפוט בעניינים הנוגעים לחוקה, כולל ביקורת שיפוטית וביקורת חוקתית.[9] השני הוא מערכת בתי משפט רגילים העוסקת בשאר העניינים והכפופה לבית המשפט העליון של קוריאה הדרומית. לנשיא בית המשפט העליון ולנשיא בית המשפט החוקתי יש מעמד שווה ערך לשני ראשי הרשות השופטת בדרום קוריאה.[3]
בחירות
הבחירות בדרום קוריאה נערכות ברמה הלאומית לבחירת הנשיא והאספה הלאומית. לדרום קוריאה יש מערכת רב-מפלגתית,[5] עם שתי מפלגות דומיננטיות ומפלגות קטנות רבות. הבחירות מפוקחות על ידי ועדת הבחירות הלאומית. הבחירות האחרונות לנשיאות נערכו ב-9 במרץ 2022.
הנשיא נבחר ישירות לתקופת כהונה אחת של חמש שנים ברוב קולות. באספה הלאומית יש 300 חברים הנבחרים לתקופת כהונה של ארבע שנים, 253 מהם נבחרים במחוזות בחירה של מושב אחד ו-47 חברים נבחרים על ידי ייצוג יחסי. כל מפלגה שמעוניינת לעבור את אחוז החסימה צריכה לקבל לפחות 3% מכלל הקולות או לפחות חמישה חברי מפלגה שנבחרים במחוזותיהם.[10]
רשויות מקומיות
האוטונומיה המקומית נקבעה כעיקרון חוקתי בקוריאה הדרומית החל מהרפובליקה הראשונה. עם זאת, במשך רוב המאה ה-20 העיקרון לא כובד. בין השנים 1965 ל-1995, הממשלות המקומיות נוהלו ישירות על ידי ממשלות מחוזיות, שנוהלו ישירות על ידי הממשלה הלאומית. מאז הבחירות של 1995, הוחזרה מידה מסוימת של אוטונומיה מקומית. שופטים ואספות מקומיות נבחרים בכל אחת מהחלוקות המנהליות הראשיות והמשניות של קוריאה הדרומית, כלומר בכל מחוז, מטרופולין או עיר מיוחדת. פקידים בדרגים נמוכים יותר ממונים על ידי ממשלת העיר או המחוז.
לממשלות המקומיות יש סמכות מוגבלת מאוד לקביעת מדיניות. בדרך כלל, המקסימום שהם יכולים לעשות הוא להחליט כיצד תיושם המדיניות הלאומית. עם זאת, קיים לחץ פוליטי מסוים להרחבת היקף האוטונומיה המקומית. למרות שהמנהל של כל מחוז נבחר באופן מקומי, סגני המנהלים ממונים על ידי הממשלה המרכזית. סגנים אלה הם בעלי סמכות מפורטת על רוב העניינים המנהליים.
שירות המדינה
השירות הציבורי הדרום קוריאני מנוהל על ידי המשרד לניהול כוח אדם (אנ'). על מנת לקבל תפקיד בשירות המדינה, בדרך כלל יש צורך לעבור בחינה קשה אחת או יותר. משרות חולקו באופן מסורתי על סמך ותק, במערכת מדורגת מורכבת. עם זאת, המערכת עברה רפורמה משמעותית ב-1998.
יש יותר מ-800,000 עובדי מדינה בדרום קוריאה כיום. יותר ממחציתם מועסקים על ידי הממשלה המרכזית, וכ-300,000 מועסקים על ידי הממשלות המקומיות. בנוסף, כמה אלפים בודדים מועסקים על ידי הרשות המחוקקת והשופטת. גודלו של השירות הציבורי גדל בהתמדה משנות ה-50 עד סוף שנות ה-90, אך ירד מעט מאז 1995.
ראו גם
- חוקת קוריאה הדרומית
- בית המשפט העליון של קוריאה הדרומית
- בית המשפט לחוקה של קוריאה הדרומית
- האספה הלאומית של קוריאה הדרומית
- נשיא קוריאה הדרומית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ What Type Of Government Does South Korea Have?, WorldAtlas, 2019-03-28 (באנגלית אמריקאית)
- ↑ חוקה חדשה לדרום קוריאה ו ד - שערים 16 יוני 1960 - הספרייה הלאומית של ישראל │ עיתונים, באתר www.nli.org.il
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 "What Type Of Government Does South Korea Have?". WorldAtlas (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2025-07-08.
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 חוק הארגונים הממשלתיים (בקוריאנית)
- ^ 5.0 5.1 יואב קרני, הדמוקרטיה של דרום קוריאה נחלצה מפי התהום, באתר גלובס, 3 בדצמבר 2024
- ↑ Hyeon-Suk Lyu, Hong Seung-Hee, An Empirical Study on the issues and concerns associated with the diversification of government ministers in Sejong city., Modern Society and Public Administration 23, 2013
- ↑ Yoon's office to be called 'Yongsan Presidential Office' - The Korea Times, www.koreatimes.co.kr, 2022-06-14 (באנגלית)
- ↑ 정부청사관리소, www.chungsa.go.kr
- ↑ Jongcheol Kim, Constitutional Law, Berlin, Heidelberg: Springer, 2013, עמ' 31–84, מסת"ב 978-3-642-31689-0. (באנגלית)
- ↑ National Election Commission, www.intergraphy.com
ממשלת קוריאה הדרומית41422154Q626814