מלחמת קאנודוס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מלחמת קנודוס)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפה של צפון באהיה. קאנודוס מסומנת באדום.

מלחמת קאנוּדוֹספורטוגזית: Guerra de Canudos) הייתה עימות צבאי שהתרחש בשנים 18961897 בין צבא ברזיל וקבוצה של כ-30,000 מתיישבים שהקימו לעצמם מושבה עצמאית בשם קאנודוס, במדינת באהיה שבצפון מזרח ברזיל. ממשלת ברזיל ראתה במתיישבים מורדים אשר מעוניינים להפיל את הרפובליקה ולהחזיר את המלוכה ועל כן השקיעה מאמצים רבים במלחמה, למרות הימצאות ההתיישבות בקנאדוס במקום נידח. המלחמה הסתיימה בדיכוי אכזרי וחיסול רוב תושבי המושבה. מעריכים שיותר מ-15,000 בני אדם איבדו את חייהם במלחמה.

רקע היסטורי

ערך מורחב – היסטוריה של ברזיל: הרפובליקה הישנה (1889 - 1930)

שנות ה-80 של המאה ה-19 היו שנות מעבר בברזיל. מעבר ממונרכיה לרפובליקה, מעבר אל העידן הנאו-קולוניאלי, וכן התחזקות מדינות הדרום של ברזיל ובעיקר סאו פאולו.

פדרו השני, קיסר ברזיל (1887)

חילוף המשטר לא היווה הפתעה גדולה, זו התבטאה רק בקלות, שבה הפכה המדינה לרפובליקה, ללא שפיכות דמים. לרבים היה ברור, שעם מות הקיסר תחלוף לה המונרכיה. הפתיחות שבה התאפיין שלטונו, גרמה למספר גורמים חשובים להרים ראשם. בשנות ה-80 כבר הפכה פעילותה של המפלגה הרפובליקנית לדבר ידוע, והיא מצאה לה אוזן קשבת בקרב חוגים נרחבים באוכלוסייה, בעיקר בערים הגדולות. מלבד זאת נסדק הקשר המסורתי בין הקיסר לראשי הכנסייה הקתולית במספר החלטות אנטי כנסייתיות. גם האצולה האגררית סבלה קשות מהחלטות הקיסר, וגורם מכריע מבחינתם היה ביטול העבדות במאי 1888. בן לילה, איבדו ראשי האחוזות, את מרבית כוח העבודה שלהם, שהיה מושתת על עבדים שחורים. אמנם הדבר התברר מאוחר יותר כלא נכון, משום שהעבדים המשוחררים נשארו לרוב באחוזות והפכו לשכירים, אולם עדיין שחרורם הפך את הקיסר ללא פופולרי בקרב האצולה, וזאת בלשון המעטה. נוסף על כך ואולי הגורם החשוב ביותר לנפילת הקיסרות היה הצבא. אותו צבא עטור ניצחון מלחמת פרגוואי (1870), מצא עתה עצמו חסר תעסוקה וגרוע מכך חסר תקציב. לתוך שורות הקצונה הצעירה טפטפו רעיונות רפובליקנים שמאוחר יותר מצאו דרכם גם אל הקצינים הבכירים והובילו לבסוף אל הקשר להפלת הקיסרות.

ב-15 בנובמבר 1889 החלה ההתקוממות בריו דה ז'ניירו, תוך שהיא מתפשטת לכל רחבי ברזיל כמעט ללא התנגדות. למחרת הוגלה הקיסר ביחד עם בני משפחתו והוכרזה הרפובליקה. המעבר נעשה על ידי הצבא בלבד וללא השתתפות אזרחית, דבר שהפך את הצבא למגן הרפובליקה ומאוחר יותר גם לגורם מכריע בפוליטיקה. החוקה שהוכרזה שנה מאוחר יותר הייתה ליברלית באופייה ודמתה מאוד לזו האמריקנית. אולם כבר בסוף שנת 1891 נאלץ הצבא להתערב, ויצא כנגד הנשיא דאודורו דה פונסקה כשהוא מחליף אותו בפלוריאנו פיישוטו היעקוביני. זה היה אות לתחילתה של התקוממות שהחלה בריו עברה למדינות הדרום, חזרה לריו דוכאה וירדה שוב לדרום עד לקיצה הסופי בשנת 1895, לאחר שהוחלף הנשיא בבחירות על ידי פרודנטה דה מוראיס בארוס הדמוקרטי בנובמבר 1894.

בשנים שלאחר מכן עבר השלטון בדרך כלל בשקט ומתוך הסכמה בין המדינות השונות. בחירות אמיתיות לא התקיימו בברזיל משום שהחוקה קבעה שרק יודעי קרוא וכתוב מבין הגברים יוכלו להצביע. מכיוון שרוב האוכלוסייה הייתה אנלפבתית, הרי ששיעור ההצבעה נע סביב 2.5% מהאוכלוסייה, ובא ברובו מהמדינות הגדולות, סאו פאולו ומינאס ז'ראיס. ואכן מרבית הנשיאים בעשורים הראשונים של הרפובליקה באו ממדינות אלו, והיה ידוע שכששתי מדינות אלו החליטו על מועמד מסוים ביכולתם להעביר את בחירתו בוודאות.

לעומת זאת הפכו מדינות הצפון ובראשן באהיה לגורם כוח זניח בפוליטיקה. במדינות אלו התגבשו אמנם מפלגות רפובליקניות אולם הכוח נותר לחלוטין אצל בעלי הלטיפונדיות שהיו ידועים בכינויים – הקולונלים. הם היו אלו שמינו את השוטרים המקומיים ושליטתם על השופטים הייתה ידועה ברבים. כדי לכפות את שלטונם באזורם הם נעזרו בכנופיות של שכירי חרב, שפעלו באכזריות רבה וללא יראת חוק. הבחירות המקומיות במדינות כמו באהיה היו תלויות בקרבות הבלתי פוסקים בין הקולונלים ויכולתם לקנות את הקולות.

החברה הברזילאית עברה אף היא באותן שנים שינויים עצומים. זרם של מהגרים אירופיים שהלך וגדל ברבע האחרון של המאה ה-19 שינה את פני החברה המסורתית. אמנם מרבית המהגרים הגיעו מארצות אגרריות כמו פורטוגל, ספרד ואיטליה אולם רובם החלו להתיישב בערים הגדולות שבדרום ברזיל, שגדלו באופן מרשים. השפעת ההגירה נכרה בעיקר בכלכלה. מטעי הקפה בסאו פאולו והמרעה במדינות הדרום ומינאס ז'ראיס, תפסו את מקומם של ענפי כלכלה מסורתיים יותר כמו סוכר וכרייה. בעקבות שינוי זה נסללו מסילות רכבת ודרכי התחבורה בדרום ברזיל השתפרו לאין ערוך. מאוחר יותר אף הופיעה התעשייה והתרכזה במיוחד באזור סאו פאולו שהחלה לתפוס את מקומה כבירה התעשייתית של ברזיל. כמו כן יש לציין את בום הגומי ששטף את אזור האמזונס לקראת סוף המאה ומשך מאות אלפי מהגרים מכל רחבי ברזיל, ובמיוחד מן הסרטאו אל האגן.

במדינות הצפון כמעט ולא הורגש השינוי הדמוגרפי-כלכלי שעבר על הדרום. הכלכלה המשיכה להתבסס על ענפי הגידול המסורתיים ובראשם הסוכר. לא רק זאת אלא שאף ייצור הסוכר ירד בצורה משמעותית, מ-60,722 טון בשנת 1887 ל-3,416 ב-1890. למרות ביטול העבדות לא הוטב מצבם של העבדים לשעבר והם הוחזקו באחוזות כעובדים עונתיים בתנאים קשים ביותר. אם הדרום התפתח בצורה מסחררת וצעד לעבר המודרניזציה הרי שתושבי הצפון לא ידעו על כך. לחדשות מן הדרום לקח זמן רב עד שהגיעו אל מרחבי הצפון ומושגים כמו רפובליקה, שוויון וחירות, לא אמרו דבר לאיכרים מתי הרעב. הכנסייה וכוח הנשק של הז'גונסוס הם ששלטו שם. מלבד זאת החלו לצוץ קבוצות מיסטיות שנדדו ברחבי הצפון והכריזו על גאולה שתבוא וסוף לרעב. נסים שיוחסו לקבוצות אלו הפכו את ראשיהם לקדושים והקנו להם תומכים רבים בצפון.

אם כן המעבר של ברזיל ממונרכיה לרפובליקה הביא עמו גם את החרפת הפער בין הצפון, המפגר והמורחק פוליטית, והדרום העשיר ובעל מהלכי השלטון. ברזיל הפכה מצד אחד למדינה מודרנית וקפיטליסטית אולם מצד שני, חלק גדול ממנה המשיך לעמוד במקום, כאשר דפוסי שלטון, חברה וכלכלה ישנים ממשיכים לעמוד בראשו. הקונפליקט פרץ משניסה הדרום לכפות את השקפת עולמו, שהתבטאה בשתי המילים שנחרתו על הדגל הרפובליקני: סדר וקידמה, על הצפון. מקרה קאנודוס הוא מקרה קלאסי שכזה אולם לא רק. בקאנודוס פעלו מספר גורמים חיצוניים ופנימיים שהפכו את המקרה לכל כך ייחודי לא רק בתולדות ברזיל כי אם בתולדות העת החדשה כולה.

אנטוניו קונסליירו

ערך מורחב – אנטוניו מסיאל
תמונתו היחידה הידועה של אנטוניו מסיאל, צולמה לאחר מותו בספטמבר 1897

אנטוניו ויסנטה מנדז מסיאל, שנודע יותר מאוחר כאנטוניו קונסליירו ("Conselheiro" - יועץ) היה מטיף נודד ברחבי הסרטאו. המאורעות שהסעירו את ברזיל בסוף שנות ה-80 לא השאירו אותו אדיש. כבר מלכתחילה היה ידוע בדרשותיו בעד ביטול העבדות ועל כן ההכרזה הרשמית על כך נתקבלה אצלו בשמחה. לעומת זאת גירוש הקיסר וייסוד הרפובליקה זכו לביקורת בדרשותיו שהפכו לאנטי רפובליקניות יותר ויותר ובייחוד משהוכרז על ניתוק הדת מהמדינה. ההמונים, שהדת הקתולית שיחקה תפקיד ראשי בחייהם ולא ידעו או הבינו דבר על הרפובליקה ורעיונותיה החדשניים, הגיבו בהתלהבות ועוד מאמינים הצטרפו אליו. שמע הטפותיו הגיעו גם לאוזני הרשויות שתגובתן לא איחרה לבוא.

במאי 1893 יצאו שלושים חיילים וקצין כדי לתפוס את קונסליירו. הם נשלחו בעקבות מקרה שבו הסית קונסליירו כנגד גביית מיסים, ואף שרף את התקנות שפורסמו בעניין, ביישוב בום קונסליו. ההתקפה נהדפה על ידי מלוויו של קונסליירו, בראשותו של ז'ואו עבדאל, שהיה מנהיג כנופיית שודדים, חזר בתשובה והצטרף לקונסליירו. הז'גונסוס (תומכי היועץ) הניסו את הכוח הצבאי, תוך הריגה ופציעה של אחדים מהחיילים. בבאהיה ויותר מאוחר בדרום ברזיל התקבל הדבר בהלם. העיתונות פרסמה את דבר הפגיעה ברפובליקה בעמוד הראשון, תוך כדי ציון שקונסילירו הוא מטיף פנאטי ומסוכן, ושיש לעוצרו ביחד עם מאמיניו. תגובות קשות הגיעו הן מהרשויות בסלבדור, והן מראשי הכנסייה המקומית. בינתיים הבין קונסליירו, שלא יוכל להתגונן מהתקפות נוספות שיגיעו, כשהוא בתנועה, והחליט להגשים רעיון שקינן הרבה זמן בראשו, להקים את היישוב האוטופי – ירושלים החדשה, באזור קאנודוס.

ייסודה של קאנודוס

איור המתאר את המראה של קאנודוס

קאנודוס, או בלו מונטי כפי שנקראה על ידי קונסליירו נוסדה ביוני 1893 בחלק של הסרטאו הנמצא במדינת באהיה. הסרטאו היה אזור נידח בגלל האקלים המדברי ותנאי השטח הקשים לחקלאות ועל כן התאים לצרכיו של קונסליירו. קאנודוס מוקם בנקודה בעלת תנאים גאוגרפים נוחים, בייחוד הנהרות הרבים שזורמים בסביבתה. קונסליירו הכיר היטב את האזור וידע שהמרחק מאזור החוף והמיקום האסטרטגי הגבוה ושולט על הסביבה יקל על הגנת היישוב. באתר עצמו כבר היו כ-300 בקתות ומיד החלו בבנייתן של בקתות נוספות. אימוני נשק נעשו כבר מן ההתחלה בפיקודו של ז'ואו עבדאל, עדות לכך שקונסליירו ידע שמעשה זה וקודמיו לא יעברו ללא תגובה. עם הגעתו לקאנודוס הכריז קונסליירו על ייסוד יישוב שיתופי, שלא מכיר ברפובליקה. ללא משטרה וללא מיסים. החוק היחיד שנקבע היה החוק של הכנסייה הקתולית. כמו כן הכריז קונסליירו על בנייתה של הכנסייה הישנה שנבנתה במרכז היישוב.

כלכלתה של קאנודוס לא הייתה שונה במרכיביה מכלכלת שאר האזור. התושבים עסקו לרוב בחקלאות של גידולי תירס, תפו"א, שעועית, קנה סוכר ועוד. מקום חשוב ניתן גם לגידול בעלי חיים ובייחוד שוורים וסוסים. כמו כן עסקו מקצתם בצייד ודייג. מסחר היה קיים בקאנודוס עוד לפני הגעת קונסליירו. אולם עתה השתלט על המסחר ועל הארגון הכלכלי כולו אנטוניו וילנובה. סוחר מוכשר ומצליח בעברו, הצטרף עוד קודם לכן לקונסליירו, ועתה התגלה כאיש אדמיניסטרציה וכמנהיג. הוא ארגן את קשרי המסחר של קאנודוס עם יישובי הסביבה, את חלוקת העבודה ואת קבלתם של מתיישבים חדשים שהגיעו בכמויות גדולות כל העת. למטבע לא הייתה חשיבות בקאנודוס מלבד שימוש בו לקניות מחוץ ליישוב, לרוב לקניית כלי נשק, תחמושת וכלי עבודה. אולם תושבים רבים שמרו את הכסף שהביאו עימם ורק לקראת סופה של קאנודוס נשרפו שטרות הכסף. באופן כללי המשיכה קאנודוס את המסורת הכלכלית של האזור. זו הייתה כלכלת צמצום, לעיתים עד כדי רעב. אבל עם זאת היא הייתה משוחררת מאימתם של הקולונלים ששלטו באזור. לאיכרי קאנודוס ניתנה האפשרות לעבוד דבר שהיה תלוי בעבר בחסדיהם של בעלי האדמות. מכיוון שקאנודוס הוקמה קודם כל כיישוב דתי, וכדי להתכונן לסוף העולם, התקיימו בה תפילות יומיומיות בניצוחו של קונסליירו, וכן ניתנו בה כל שירותי הדת, וזאת בעזרת כמרים אוהדים כמו האב ז'ואקים, שהגיעו מדי פעם לתת מיסות, לחתן, ולהטביל את הנולדים. היה גם ניסיון להפסיק את שתיית הקשאסה, ניסיון שנכשל. כדי לשמור על ביטחון התושבים ובייחוד בגלל האיום מבחוץ, הוקמה יחידה בת 600 איש שנקראה המשמר הקתולי ועסקה בשמירה ופטרול באזור. כמו כן הוקמה יחידה מצומצמת של שומרי ראש, שליוו את קונסליירו יום ולילה עד מותו.

קאנודוס שמרה על חיים שלווים במשך שלוש שנים, כמעט ללא התערבות מבחוץ. המאורע היחיד מבחינה חיצונית הייתה משלחת כנסייתית בראשותו של כומר איטלקי, שנשלחה על ידי הארכיבישוף של סלבדור. משלחת זו נתקבלה בצורה צוננת ביותר על ידי המתיישבים, אולם הותר לה ברשות קונסילירו לערוך מיסות בכיכר הכנסיות. ניסיונה לשכנע את קונסילירו להיכנע לרצון הכנסייה לא התקבל, והם חזרו לסלבדור כלעומת שבאו. המפנה הגיע בסוף 96 כאשר משלחת בת מאה ושלושה עשר שוטרים נשלחה לתפוס קבוצה, שיצאה מקאנודוס לז'ואזירו, במטרה לבדוק מה קרה למשלוח של עץ, שנקנה ובושש לבוא. משלחת זו נודעה מאוחר יותר, כמשלחת הצבאית הראשונה.

מלחמת קאנודוס

המשלחת הצבאית הראשונה

משהגיע הצבא לג'ואזירו וראה שהז'גונסוס לא הגיעו הוא החליט לתקוף את קאנודוס עצמה, מרחק של 200 ק"מ. כשבוע צעדו עד הגיעו לאואהאואה מותשים. מפקד הכוח החליט לתת מנוחה לאנשיו במקום לתקוף את קאנודוס בהפתעה. אולם זאת הגיעה מצד הז'גונסוס, שהפתיעו את הכוח הצבאי במחנהו תוך שהם גורמים למנוסתו. הכוח הצבאי נמלט בחזרה עד לג'ואזירו, כשהוא מותיר אחריו 10 הרוגים ו-13 פצועים. מפקד הכוח סגן פירס פריירה סיפר, שעמד מולו כוח פנאטי בן 3000 איש כשהם אוחזים בצלב ענק ושרים שירי הלל לישו. יותר מאוחר הודה פירס שהז'גונסוס לא מנו יותר מ-150 איש, מספר הגיוני יותר, אולם זה היה כבר מאוחר לגבי דעת הקהל. עיתוני סלבדור ואף עיתונים בדרום ברזיל פרסמו כתבות 'מזעזעות' וקראו להתגייסות כללית כנגד אויב הרפובליקה. גם משאדו דה אסיס החל לפרסם כרוניקות בנושא כשאחד השירים המפורסמים שלו בנושא הוא שיר הפיראטים.

המשלחת הצבאית השנייה

בינתיים כבר יצאה המשלחת הצבאית השנייה לכיוון קאנודוס. היא מנתה כ-620 חיילים וקצינים, שתי מכונות ירייה ובראשה עמד המייג'ור בריטו. מעצמת הכוח נכנסה המשלחת ומפקדיה לאופוריה, עד כדי כך שהשאירו שני שלישים מהאספקה בעיר מונטה סנטוהר ה"קדוש"), משום שלא ראו בה צורך. ב-18 בינואר 1897 נפגשו שני הצדדים בדרך העולה לקאנודוס. החיילים הופתעו ממארב בידי הז'גונסוס שהצליחו להפיל רבים. הז'גונסוס בראשותו של פאג'או התנפלו על החיילים ללא מורא, כאשר הם מתים בהמוניהם. הקרב הפך לקרב פנים מול פנים ובתום 5 שעות נסוגו הז'גונסוס בחזרה לקאנודוס. מייג'ור בריטו החליט לחנות באגם קרוב כדי לנוח לפני ההתקפה המכריעה למחרת. בינתיים הוחלט בקאנודוס שלא לחכות. בקריאה נואשת התייצבו כל הכשירים, כשהם נושאים עימם כלי קודש ופסלוני קדושים. אלפי אנשים, על פי תיאור החיילים, התנפלו על מחנה הצבא, ובסוף היום כבר לא הייתה ברירה לבריטו אלא לסגת. הוא השאיר אחריו 10 הרוגים ויותר מ-70 פצועים. במהלך הימלטותם הותקפו החיילים ממארבים בדרך אותם הנהיג פאג'או. בקרב מגני קאנודוס נרשמו מאות הרוגים, דבר שלא פגע במאומה בשמחת הניצחון. האגם שבו נערך הקרב קיבל את השם "אגם הדמים".

המשלחת הצבאית השלישית

בסלבדור התארגנה במהירות משלחת שלישית. הרוחות שם סערו בעיתונות הרפובליקנית נכתב שקאנודוס היא מזימה של המלוכנים להפיל את הרפובליקה. גם כלפי המושל נשלחו חצי ביקורת ובעיתון המפלגה הרפובליקנית המתקדמת הוא נקרא בוגד, וקושר קשר. נציגי הרפובליקנים נשלחו לריו דה ז'ניירו כדי לבקש את התערבותו של נשיא ברזיל. הצבא הפדרלי שלח לסלבדור את מוריירה סזאר לקחת את הפיקוד על המשלחת החדשה. סזאר, יליד סאו פאולו, בוגר מלחמת פרגוואי קנה את עולמו כמדכא המרידה הפדרלית בין השנים 18931895. הוא היה ידוע באכזריותו הרבה לאויביו וכן בעונשים הכבדים שהטיל על חייליו. ב-7 בפברואר 1897 יצא סזאר בראש כוח של 1,300 חיילים ושישה תותחים, מקיימאדאס. בדרך למונטי סנטו נתקף סזאר בהתקף אפילפסיה מה שעיכב את המשלחת. בדרך מקומבה לקאנודוס זינבו הז'גונסוס בטור תוך שהם נמנעים מקרב ישיר. הדבר עורר דמורליזציה בקרב החיילים, ופגם בקצב צעידתם. לבסוף בתחילת מרץ הגיע הצבא לקאנודוס. סזאר פקד על התקפה מידית, בתחילה על ידי הפגזת תותחים ואחר כך על ידי הסתערות פרשים. בתי הבוץ של קאנודוס, והסמטאות הצרות והמאובקות, היוו מכשול עבור החיילים המסתערים. עתה כבר לא ניתן היה לשמור על הסדר בשורות הצבא. סזאר בניסיון להגביר את המוטיבציה הסתער לעבר קאנודוס, אך מיד נורה ונפל. זה היה האות למנוסת חייליו שעזבו את כלי נשקם ונמלטו בצורה בלתי מאורגנת. הקצינים, למרות פקודותיו של סזאר הגוסס, החליטו על נסיגה כללית. עם תחילת הנסיגה תקפו הז'גונסוס וגרמו למנוסה כללית תוך כדי הפקרת פצועים ומרבית הארטילריה שנפלה לידי הז'גונסוס. גופתו של מוריירה סזאר, גיבור הצבא הרפובליקני, נותרה מאחור לחסדי הז'גונסוס. בסיכום הכללי נהרגו כ-120 חיילים וקצינים, ובנוסף נספרו כ-220 פצועים.

המשלחת הצבאית הרביעית וחיסולה של קאנודוס

ארטילריה של הצבא הברזילאי

בראש המשלחת הועמד הגנרל ארתור אוסקר, גם הוא גיבור המרידה הפדרלית. כנקודת כינוס נבחר היישוב מונטי סנטו, שהצבא השתלט עליו והפך אותו למחנה צבאי. שני כוחות גדולים יצאו לאזור. האחד מקיימאדס כ-3,400 חיילים ו-12 תותחים. השני יצא מסרז'יפה וכלל 2,340 גברים ועוד 500 נשים. גיוס חיילים מקרב תושבי ברזיל, לא היה משימה קלה. צעירים רבים התחבאו, כדי לא להילקח בכוח. לבסוף הוחלט על גיוס של אסירים, שנשלחו היישר מבית הכלא למונטי סנטו. בגלל גודלו של הצבא שרר בו אי סדר, שהתבטא בעריקות וכן בסדרה של התנגשויות בין פלוגות ממדינות שונות, שנגמרו לא פעם בהרוגים. בדרך למונטי סנטו הותקפו טורי החיילים ממארבי ז'גונסוס שנקטו, בפיקודו של פאג'או, בטקטיקה של מלחמת גרילה. מלבד זאת הופעל לחץ פוליטי על הגנרל אוסקר להתחיל במתקפה לאחר שעברו כבר כמעט שלושה חודשים של התארגנות.

מהעבר השני, תושבי הסרטאו המשיכו לזרום בהמוניהם לקאנודוס, כמעט עד לתחילת המצור. הז'גונסוס לא ישבו בקאנודוס והמתינו למתקפה, אלא פשטו ברחבי הסרטאו כיחידים או בקבוצות קטנות, כשהם תוקפים יישובים ובייחוד שיירות ורכבות אספקה. פעולות אלו הצליחו וגרמו למחסור גדול לכוחות הצבא שישבו במונטי סנטו. מכיוון שלא היו יכולים להתמודד עם הצבא, בקרב קלאסי של פנים אל פנים, השקיעו הז'גונסוס את כל מרצם במארבים על הדרך, שבין מונטי סנטו ואזור הקרבות. הז'גונסוס חיפשו בעיקר את הקצינים, אותם זיהו על פי מדיהם וכן את הסוסים, שהיו כוח ההובלה של אותם ימים. אלו היו הגורמים העיקריים לכך שהמלחמה נמשכה עד אוקטובר.

ב-25 ביוני החלה הפגזת קאנודוס על ידי התותחים הכבדים שהביא הצבא. יומיים אחר כך כבר הייתה קרובה המשלחת לתבוסה, כשאחד הטורים הותקף בידי ז'גונסוס שכמעט והצליחו להביסו. הטור השני הפסיק להפגיז ובא לעזרתו דבר שהביא לייצוב כוחות הצבא אך גרם לנסיגה חלקית. יומיים מאוחר יותר התפוצץ התותח הגדול והמשוכלל ביותר של צבא ברזיל כשהוא גורם למות מפעיליו. שלושה ימים אחר כך נכשלה פעולת התאבדות שנועדה לפוצץ את כל כוח הארטילריה הצבאי. ב-14 ביולי, יום הבסטיליה ניתנה הוראת תקיפה. תחילה נערכה הפגזה כבדה ולאחר מכן ניתנה הפקודה לכל הכוחות לנוע קדימה לעבר קאנודוס. 3,400 חיילים השתתפו בהתקפה שנמשכה מספר שעות ללא הפוגה. החיילים הצליחו אמנם לחצות את הנהר ולכבוש חלק קטן מבתי הפריפריה של קאנודוס אך כל זאת במחיר כבד. 914 הרוגים נספרו בקרב הצבא ועוד מספר רב של פצועים. ההתקפה נכשלה הודות לעמידתם האיתנה של הז'גונסוס למרות האש הכבדה.

הגנרל אוסקר שלח מסר דחוף לריו דה ז'ניירו, ובו ביקש תגבורת של 5,000 חיילים, וכן אספקה ותרופות לחייליו. המורל בקרב חייליו היה נמוך ביותר, וכ-2,000 חיילים כבר נהרגו, וזאת בלי להחשיב את הפצועים הרבים, ששכבו במונטי סנטו, בלי לקבל טיפול נאות. קצינים ותיקים שהשתתפו גם במלחמת פרגוואי, טענו שלעולם לא ראו קרבות כאלה, והיו המומים מכוח התנגדותם של תושבי קאנודוס. אף על פי שלמרות העדר נתונים ברור היה, שקאנודוס איבדה עד עתה אלפי אנשים, לא נראו תושביה עוזבים או מראים סימני חולשה.

שר המלחמה הברזילאי, המרשל ביטנקורט

בקרב ראשי הצבא התקבלה החלטה להחזיק במקומות האסטרטגיים מסביב לקאנודוס בכל מחיר ולהמשיך את המצור עד להרעבתה. ב-30 באוגוסט הגיע לאזור שר המלחמה הברזילאי, המרשל ביטנקורט, ואתו כוח רענן של 3,000 לוחמים. ב-6 בספטמבר נרשם הישג לצבא שהצליח בעזרת ארטילריה כבדה להפיל את שני המגדלים של הכנסייה החדשה, שהיוו נקודת הגנה חשובה לז'גונסוס. להפלת המגדלים הייתה גם משמעות מורלית משום שמדי יום בשעה 18:00 הפעמון שבראשם ניגן את הקריאה לאווה מריה ונשמע היטב גם אצל החיילים. למחרת כבש הצבא את החווה הישנה, שהייתה המקום האסטרטגי החשוב ביותר להפצצת קאנודוס. עם כיבוש זה נחסמה למעשה הגישה לקאנודוס, וכן הגישה של תושביה אל מקור המים העיקרי שלה.

מה שהכריע לבסוף את המערכה היה מותו של קונסילירו ב-22 בספטמבר בגיל 67. מותו נבע כנראה מדיזנטריה, והוסתר על ידי מקורביו במשך ימים מספר. בישיבה שנערכה לאחר מותו נשמעו קריאות בעד בריחה ובעד מלחמה עד מוות, אך נושא הכניעה לא עלה בשום אופן. האחים וילנובה עזבו את קאנודוס בעוד שמרסיאנו דה סרז'יפה קיבל עליו את הפיקוד תוך שהוא מצהיר: "לאחר שקונסילירו מת גם אני רוצה למות".

ב-1 באוקטובר, בעקבות לחץ של הגנרל אוסקר החלה ההתקפה המכרעת. לאחר הפגזה של כ-90 פגזים, שגבו קורבנות רבים, החלה הפלישה לקאנודוס מכל עבריה. ששת אלפים איש השתתפו במתקפה, אולם למרות חוסר הפרופורציה בכוחות ספג הצבא אבדות רבות. למחרת, בפעם הראשונה מאז שהחלה המערכה, הונף דגל לבן מבין ההריסות. אדם בשם אנטוניו ביאטיניו הסגיר עצמו, וביקש מגנרל אוסקר להסיג את כוחותיו לאחור, ולאפשר לתושבי קאנודוס לעזוב את המקום ולחזור לכפריהם בשלום. הוא סיפר כי זה שלושה ימים שלא ישן, הסתתר בחפירות, אוכל לא בא לפיו ושכמעט כולם מתים. אוסקר סירב להצעה ושלח את ביאטיניו חזרה עם מסר שכדאי לכולם להיכנע, וללא תנאים. הצעה זו התקבלה על ידי כ-600–1000 איש, רובם זקנים, נשים וטף אולם רבים אחרים בחרו להמשיך בהגנה על קאנודוס. מאוחר יותר התברר שאוסקר לא עמד בהבטחתו, וביאטיניו הוצא להורג ביחד עם עשרות ז'גונסוס.

בצהריי ה-5 באוקטובר עדיין המשיכו ארבעת תושבי קאנודוס האחרונים להילחם. הם הוקפו בידי מאות חיילים, אולם זה לא מנע מהם להילחם עד הכדור האחרון. כיבוש קאנודוס הותיר בעיה אחרת אצל ראשי הצבא –האסירים. בימים האחרונים של הקרבות הסגירו עצמם או נתפסו מאות ז'גונסוס. מכיוון שלא היה מקום לאחסנם, ולא רצו לשחררם לחופשי, נתקבלה החלטה על חיסול מהיר ויעיל שלהם. החיסול התבצע תחילה ביריות, אולם לאחר מכן עברו החיילים לשיטת חיתוך הגרון. האסירים לא נקברו והושלכו בצדי הדרכים. בכל אזור קאנודוס יצאו חיילים לציד ז'גונסוס, עד שכמעט והכחידו אותם. גם מצבם של הנשים והילדים לא היה טוב ביותר. מקצוע חדש התפתח באזור, תוך שיתוף פעולה עם הצבא, - סחר בילדים. הילדים נותרו לאחר נפילת קאנודוס ללא זהות ונקראו פשוט ז'גונסוס קטנים. בין אם היו יתומים ובין אם לא הם הובלו לסלבדור וכן לדרום ברזיל ושם נמכרו כמו עבדים.

ביום שלמחרת הניצחון הסופי, מחק הצבא את קאנודוס מעל מפת האזור. היא נהרסה עד יסוד כאשר בין שברי הבתים מוטלות עדיין גופות מגניה כשאין מי שיקבור אותם. לפני ההריסה נספרו כל הבתים, כ-5,200 במספר וכך מגיעים לחישוב מספר תושביה בשיאה, בין 20,000 ל 30,000 תושבים. גופתו של קונסילירו נמצאה קבורה בבקתת מגוריו. היא הוצאה, ראשה נכרת ונשלח לסלבדור לבדיקה בפקולטה לרפואה, שם הוא גם הוצג לראווה עד לשריפה שפרצה במקום ב-1905.

תגובות

התגובות על מפלת קאנודוס

הידיעות על המפלה עוררו מהומות בכל רחבי ברזיל. זו הייתה תקופת הקרנבל, וברחובות הערים הגדולות היו אלפי אנשים. העיתונות הכינה את הקהל לחגיגה הצפויה לאחר ניצחון 'קל ובטוח', על כנופיה של רוצחים וגנבים. משהגיעה הידיעה פסקה תחושת האופוריה. מכנופיה מונהגת בידי מנהיג פנאטי הפכה קאנודוס לאויב הראשי של הרפובליקה. בעיתון הגדול של סאו פאולו נכתב:

במדבריות באהיה, מתחת לכסות של פנאטיות דתית, שאין לה כל בסיס, מסתובב לו הפאביליון של הקיסר. בכלי הנשק והאספקה של צבא זה נמצא הכסף של המלוכנים... המלחמה היא נגד הרפובליקה . על הממשלה להגן עליה. צריך לחנוק את התנועה המונרכיסטית, גם באלימות. נעלמה הנורמליות ובמצב עניינים שכזה יש לנקוט בצעדים א-נורמלים

ואכן פעולות רבות נעשו כנגד המונרכיסטים. עיתוניהם נסגרו, אישים בולטים נרצחו, המונים יצאו לרחוב בחפשם אחר מלוכנים. ז'ואקים נאבוקו (ממובילי המאבק לביטול העבדות ומלוכני) תיאר זאת כך:

אנו נמצאים שוב במדינה אומללה תחת טרור יעקוביני. המלוכנים נעלמים כדי שלא יבוצע בהם לינץ'... המלוכנים שלא היה להם דבר עם קונסילירו, שלא אשמים בפאניקה שאחזה בכוח הצבאי ושלא אחראים לחוסר יכולתו להגן על עצמו בפני חבורת פנאטים, כמעט ולא חמושה, לפתע אשמים בכל. מצבנו כאן הוא כזה: בכל תסכול של הרפובליקה, בכל אי הצלחה שלה, בכל מעשה שטות, יוצאת קריאה להרוג את המלוכנים. רחובות העיר הומים חמומי מוח המוכנים לכל משימה

הבלבול הפוליטי היה כה גדול עד שמספיק היה להיות יליד באהיה כדי להיחשד כמלוכני. הרעיון של קונספירציה מלוכנית קיבל פופולריות רבה. גם הכנסייה שהייתה מזוהה בעבר עם המלוכנים ניסתה לעלות על הגל האנטי-קונסילריסטי. בריו הציעו כמרים עצמם כחיילים או לכל תפקיד וללא תמורה ובפורטו אלגרי נערכה מיסה גדולה לכבוד המתים של המשלחת. ברזיל כולה יצאה בקריאה אחת גדולה: להשמיד את קאנודוס.

התגובות על ניצחון הצבא

התגובות לניצחון היו לרוב אוהדות. הנשיא פרודנטי נשא נאום, ובו שיבח את הצבא על הניצחון הגדול, למרות ההקרבה הגדולה, ועל עוד רישום של דף מבריק בהיסטוריה. הוא הוסיף שההחלטה על הריסתה המוחלטת של קאנודוס הייתה של הממשלה כולה וכן "שבקאנודוס לא תישאר אבן על אבן, כדי שלא תוכל להיבנות מחדש אותה עיר של רשע, וזאת לשירותו ההרואי של הצבא הלאומי. הסדר הציבורי שוב לא יופר ברפובליקה שתעשה הכול כדי לדכא כל ניסיון להפר אותו ולא משנה מאיזה כיוון הוא יבוא". חגיגות פרצו בכל רחבי ברזיל. לימודים בוטלו, אנשים שוחררו מעבודתם ותזמורות צבאיות ואזרחיות רבות ניגנו ברחובות ההומים באלפי בני אדם. השמחה הגדולה שהייתה בחלקה ספונטנית, באה על רקע אי ודאות גדולה ששררה במהלך שנת 1897, שגדלה עם התמשכות המערכה. השמועות הרבות על הפסדים וקונספירציות זרמו במשך כל השנה וגרמו לדאגה רבה בציבור. גם במדינות אחרות זכתה הידיעה להרחבה בעיתונות, והניצחון התקבל באהדה. הכנסייה שתמיכתה בצבא הייתה ידועה קיימה טקסים רבים לכבוד הניצחון ולא הסתירה את שמחתה על מותו של קונסילירו שהפך לאויב הגדול ביותר שלה.


לצד החגיגות החלו החיילים לחזור משדה הקרב לסלבדור. עדי ראייה סיפרו שבפני החיילים נראו אותות הקרב הנורא בו השתתפו. הם חזרו שפופים, במדים קרועים, כשהם מחפשים רק מנוחה לנשמתם ולגופם הסובלים. בטליונים שיצאו עם כמה מאות חיילים חזרו עתה עם בקושי מאה. עד היום לא ידוע בוודאות מספר הנופלים אך הוא מוערך בלא פחות מ-5,000 חיילים, ועוד אלפי פצועים. משחזרו למדינות האם שלהם התקבלו החיילים כגיבורים לאומיים. מסיבות רבות נערכו לכבודם, הוכרזו ימי חופש ואף הרבה הטבות הובטחו להם. לחיילים, שמוצאם מריו הובטחו בתים, דבר שלא קוים. את שכונת בתי הפח שהם בנו לעצמם מאוחר יותר על גבעה בריו, כינו פאבלה לזכר הפאבלה של קאנודוס. גם המדליות שהובטחו לחיילים נשכחו לבסוף. מה שהעיב על החגיגות הייתה ההתנקשות בשר המלחמה ביטנקורט שחזר מקאנודוס. הוא נפגע מכדורים שנורו לעבר נשיא הרפובליקה, במהלך החגיגות לכבוד שובם של החיילים. התנקשות זו הביאה איתה שוב את רדיפת היעקובינים שנחשדו במעשה, וברזיל החלה להתעורר מהאופוריה שאחזה אותה.

היו גם תגובות פחות אוהדות, בסלבדור הוגשה עצומה בידי 41 סטודנטים כנגד הטבח שנעשה בשבויים חסרי הגנה וכבולים בקאנודוס ואף בקיימאדס. זמן קצר לאחר מכן הצטרף לעצומה גם המדינאי, תושב הבאהיה, רוי בארבוסה. מפחד ההמון והמשטר לא הייתה תגובה מצד המלוכנים. רק כעבור מספר שנים ובייחוד לאחר פרסום ספרו של דה קונהא קמה ביקורת, בייחוד מצד אנשי רוח על הטבח שנעשה בקאנודוס.

מורשתה של קאנודוס

עוד באוגוסט 1897 טען אחד מנציגי באהיה בפרלמנט הפדרלי כי מקרה קאנודוס צריך להילמד בקפידה כדי שלא ישוב וישנה מקרה דומה שיחסל את אחרון חיילי הרפובליקה. קאנודוס, טען אותו נציג היא חידה גדולה בשביל הרפובליקה. גם כיום כשחלפו יותר ממאה שנה ממשיכה קאנודוס להוות חידה, ורבים הם החוקרים שמנסים למצוא תשובה. בעשורים הראשונים שלאחר תום המלחמה התקבלה דעתו של דה קונהא שראה בקאנודוס השפעה סבסטיאנית גדולה. השקפה זו מתבססת גם על ציטוט של דה קונהא מדברי קונסילירו: " כאשר מדינות יריבו בתוך עצמן, ברזיל עם ברזיל, אנגליה עם אנגליה ופרוסיה עם פרוסיה, אזי יעלה ממצולות הים, דון סבסטיאן עם כל צבאו... ביום זה הוא ישחרר בקצה חרבו את עולה של הרפובליקה. סוף מלחמה זו יהיה ברומא ה"קדושה", ודם ישטוף אפילו את האספה הגדולה". על אף שמבין כל הכותבים שהצטרפו אל המשלחת הצבאית הרביעית רק דה קונהא הזכיר קשר סבסטיאני ב-1950 עדיין מחזיק בדעה זו ג'וזה קאלאזאנס אחד מגדולי החוקרים של קאנודוס. הוא התעקש "שלאנטוניו קונסילירו היה צורך למצוא בין כל האמונות המיסטיות, כוח רב עוצמה. כוח זה נמצא באמונה הסבסטיאנית, ששלוש מאות שנים נשתלה ברוח הקולקטיבית של הסרטנז'וס הקשוחים". הסבסטיאניזם בברזיל זוהה עם החזרת המלוכה על ידי כל צדדי המפה הפוליטית, מה שהוביל גם לזיהוי של קאנודוס עם קונספירציה מלוכנית. כל מפקדי המשלחות החזיקו בדעה זו אך היא לא כאמור על ידי מסקרי המערכה, מלבד דה קונהא.

דעה נוספת שהובאה על ידי הסוציולוג המרקסיסט אדמונדו מוניז בשנות ה-70, ראתה דמיון רב בין קהילתו של קונסילירו לבין קהילות אוטופיות אחרות בעולם. מוניז טען שעל אף שקונסילירו היה נחשל מבחינה פוליטית, ביחסו לרפובליקה, ולא הבין כראוי את המשמעות ההיסטורית של המהפכה הבורגנית, הרי שברמה הסוציאלית הוא היה הרבה מעבר לרפובליקה או המונרכיה. במדינה בורגנית, שנתמכה על ידי בעלי לטיפונדיות הוא הצליח להקים קהילה סוציאליסטית. דעה זו לא נתקבלה על ידי רוב החוקרים משום שמוניז כך נטען ראה בקונסילירו דבר שהוא לא היה. מוניז ראה בדת כסות חיצונית בלבד שמכסה על הסיבות האמיתיות של קיום פיזי, בעוד שברור הוא שהדת היא ששיחקה את התפקיד המשמעותי, אולי אף בלעדי בחייו של קונסילירו. רעיונות סוציאליסטים ואוטופיים, שמסתמכים בין השאר על כתבי תומאס מור ותומס מונצר, על שקיים בהם דמיון לרעיונותיו של קונסילירו, פשוט לא היו מוכרים בסרטאו הברזילאי. מלבד זאת קשה לראות בקאנודוס קהילה סוציאליסטית טהורה משום שקיימות הרבה עדויות על רכוש פרטי וכן על הצבר הון לא שווה וזאת במקום כה עני במשאבים כמו קאנודוס. הקיום המשותף שהיה בקאנודוס בא מאורח החיים בסרטאו, ומהצורך לקיים את כל אלפי חסרי הכל, ולכן אין לחפש סיבה חיצונית וזרה לנפשות שפעלו באזור.

גישה מקובלת יותר היא לראות בקאנודוס אחת מהתנועות המילינאריות ששטפו את ברזיל במאה ה-19 וה-20. על המצדדים בגישה זו נמצא רוברט לוין שמציין שמונה תנועות עיקריות שפעלו בברזיל לפני ואחרי קאנודוס. בהשוואה שערך לוין בין קאנודוס והתנועות האחרות הוא טוען שרב השונה על הדומה. המילינאריזם כפי שהוא מתבטא בקאנודוס הגיע כתוצאה ישירה של חוסר היציבות שפקד את האזור. ביטול העבדות, סילוק הקיסר, כינון הרפובליקה והיובש הגדול של שנות ה-70 גרם לערעור כל היסודות של החיים בסרטאו. כתוצאה מכך קל היה בשביל התושבים העניים והבורים לקבל את הרעיון של סוף העולם. לא רק זאת אלא שגם לכנסייה הקתולית כמעט ולא הייתה נוכחות, מה שנתן כר פעולה נוח למטיפים משיחיים כמו קונסילירו. משהחלה התקפת הרשויות על קאנודוס רק התחזקה התחושה שזו המלחמה שלפני סוף העולם. למרות טענתו שהוא אינו המשיח הייתה לאישיותו של קונסילירו משקל חשוב בדומה לתנועות מילינאריות אחרות. הדמות הכחושה, הלבוש הבלוי ובייחוד הדיבור בשפה אותה הבינו כולם הביאו לו תומכים רבים במהלך השנים. הבטחתו להקים בקאנודוס את ירושלים החדשה, דבר שנראה כי הצליח עד שנת 1897, הביאה לקאנודוס אלפי תושבים שרצו להצטרף לקהילה המשגשגת ( במושגים של הסרטאו). בהגיעם לקאנודוס הם התרחקו מהעולם שבחוץ, שהפך יותר ויותר חילוני, וכך רעיונות מילינארים שהסתמכו על כתבים נוצריים מצאו דרכם אליהם.

קשה להאמין שראשי הרפובליקה האמינו בכל לבם, שקאנודוס מהווה איום על קיומה של ברזיל. ביודעם את יחסי הכוחות, הם הבינו שקאנודוס היא בעיה מקומית ותו לא. האיום של קונסילירו לא היה בהיותו 'משיח' או מנהיג קבוצה מילינאריסטית. הוא היה מנהיג פוליטי, שסחף עמו חלק גדול מהסרטאו. מספר המאמינים בו הלך וגדל גם מחוץ לתחומה של קאנודוס. זה גרם לדאגה אצל הרשויות המקומיות, שנכנסו באותה תקופה תחת הסדר החדש הרפובליקני, שהתקשו בגביית המיסים. הסכנה שבקאנודוס, הייתה הדוגמה המשגשגת של קהילה דתית, יורשתה של המסורת הקולקטיבית הסרטנז'ית, שבמקום להסתגר, המשיכה לקיים קשרים רגילים עם הסביבה, תוך כדי הפצה של צורת ארגון חברתית וכלכלית שהתנגשה עם המערכת הקיימת של הקולונלים, בעלי האדמות. מחיצת איום זה על ידי הצבא סיימה את המהלך להכנסת תושבי הסרטאו אל תוך הכלכלה הקפיטליסטית והרפובליקה תוך שהיא סוגרת פרק ישן ופותחת פרק חדש בתולדות ברזיל.

לקריאה נוספת

  • ורגס-יוסה, מריו, מלחמת סוף העולם, תל אביב, תשמ"ז
  • רחום, אילן, ברזיל בעבר ובהווה, תל אביב, תש"ן
  • Burns, E. Bradford, A History of Brazil, 3rd ed., Colombia 1993
  • Da Cunha Euclides, Rebellion in the Backlands, Chicago 1944
  • Levine, Robert M., Vale of Tears, California, 1992
  • Villa, Marco Antonio, Canudos. O Povo da Terra, São Paulo,1995

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מלחמת קאנודוס בוויקישיתוף
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29410122מלחמת קאנודוס