מיצובישי F-2

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מיצובישי F-2
מיצובישי F-2
מיצובישי F-2
מאפיינים כלליים
סוג מטוס קרב רב משימתי
ארץ ייצור יפןיפן יפן
יצרן מיצובישי תעשיות כבדות/לוקהיד מרטין
טיסת בכורה 7 באוקטובר, 1995
תקופת שירות 2000–הווה (כ־24 שנים)
צוות 1
יחידות שיוצרו 98 [4 מטוסי אב טיפוס]
משתמש ראשי חיל האוויר של יפן
ביצועים 
טווח טיסה מרבי 730 ק"מ

מיצובישי F-2 הוא מטוס קרב רב-משימתי שנוצר ממטוס ה-General Dynamics F-16 Fighting Falcon, ומיוצר על ידי חברת מיצובישי תעשיות כבדות ולוקהיד מרטין עבור כוח ההגנה העצמית האווירית של יפן. בסיס עיצוב המטוס הוא ה-F-16 Agile Falcon, שהיה הצעה לא מוצלחת של ג'נרל דיינמיקס לספק אלטרנטיבה בעלות נמוכה למכרז ה-Advanced Tactical Fighter (ATF). יצור המטוס החל בשנת: 1996 והמטוס הראשון נכנס לשירות בשנת 2000.

76 המטוסים הראשונים נכנסו לשירות עד שנת 2008, ובסך הכל יוצרו 98 מטוסים. המכ"ם הראשון מסוג מערך סורק אלקטרוני (AESA) שהופעל במטוס קרב היה ה-J/APG-1 שהוצג ב-F-2 של מיצובישי בשנת 1995.[1]

ה-F-2 מכונה "Viper Zero", שילוב של הכינויים הלא רשמיים של המטוס F-16 Viper ומיצובישי A6M Zero.[2]

פיתוח המטוס

משא ומתן בין ארצות הברית ויפן

כבר ב-1981, כוח ההגנה העצמית האווירי של יפן שקל לפתח תחליף מפיתוח וייצור יפני למטוס הקרב המזדקן של מיצובישי, F-1. המחקר הראשוני החל רשמית בשנת 1985.[3]

הכוונה הראשונית של יפן הייתה לייצר מטוס ברישיון, שנבנה מקומית, בדמות ההצלחה הקודמת של יפן בייצור מטוס הקרב F-15J ברישיון ממקדונל דאגלס.[4]

היצרנים היפנים טענו שהם צריכים לבנות מטוס חדש מההתחלה כדי לפתח את מיומנות המהנדסים שלהם, וכך גם לפתח את תעשיית המטוסים היפנית.[5]

כשהתוכנית התחילה להתגבש באופן רשמי בשנת 1985, מספר גורמים רשמיים בארצות הברית העלו חשש שהתוכנית תיצור מטוס נחות ותחליש את יחסי ההגנה של ארצות הברית-יפן. בכירי הפנטגון דגלו בייצור משותף או בפיתוח משותף של מטוס המבוסס על פלטפורמת F-16 או F/A-18, מכיוון שהם האמינו שיפן לא תסכים לקנות מטוסים תוצרת ארצות הברית.[3]

בתחילת שנת 1987, ארצות הברית, במהלך כהונת קספר ויינברגר ומספר בכירי ממשל אחרים, התחילה ללחוץ באופן רשמי על יפן לבצע את הפרויקט כפיתוח משותף דו-צדדי בין ארצות הברית ליפן.[6][4] מדיניות זו עלתה בקנה אחד עם עוינות כלפי יפן שהייתה בתקופה זו בארצות הברית על רקע שערוריית טושיבה-קונגסברג, שבה נמצאה כי טושיבה מכרה לברית המועצות מכונות כרסום מדחפים תוך הפרה של סנקציות COCOM. פרשה זו התפרסמה במאי 1987. עמדת יפן במשא ומתן השתנתה על רקע הסיכון להידרדרות ביחסי ארצות הברית-יפן.[3]

ממשל רייגן וממשלת נקסונה הכריזו על הפרויקט המשותף בתאריך אוקטובר 1987.[7][8]

על פי מזכר ההחלטה שנחתם בתאריך נובמבר 1988, ג'נרל דיינמיקס סיפקה את טכנולוגיית ה-F-16 Fighting Falcon שלה למיצובישי תעשיות כבדות, וביצעה עד 45 אחוז מהפיתוח כקבלן הראשי המשותף.[4][7]

בצד האמריקאי, ובכירים במשרד החוץ ובמשרד ההגנה של ארצות הברית תמכו בפרויקט כאמצעי לארצות הברית לגשת לטכנולוגיה יפנית וכאמצעי לחיזוק יחסי ארצות הברית-יפן, אך משרד המסחר וחברי קונגרס רבים התנגדו לפרויקט בשל הסיכון לחיזוק יכולתה של יפן להתחרות בחברות תעופה וחלל אמריקאיות.[6] המתנגדים בקונגרס העלו טענות כי על יפן לרכוש מטוסים אמריקאים על מנת להוריד את גירעון הסחר בין שתי המדינות.[9] יותר מעשרים חברי הסנאט דרשו בדיקות רשמיות של עסקה זו.[8]

לאחר כניסתו של ג'ורג' וו. בוש לתפקידו כנשיא ארצות הברית בתאריך ינואר 1989, ממשלת ארצות הברית ביקשה "הבהרה" של תנאי מזכר ההבנות, שממשלת יפן ראתה בו ניסיון לנהל משא ומתן מחדש. ממשל בוש היה מודאג במיוחד מהסיכונים שבהעברת טכנולוגיה ליפן.[6]

בוש הכריז על הסכם מתוקן בתאריך אפריל 1989, זמן קצר לפני התפטרותו של המקביל היפני נובורו טקשיטה, לפיו הגישה היפנית לתוכנת בקרת טיסה ובקרת נשק תהייה מוגבלת, בעוד שלארצות הברית תהיה גישה לכל טכנולוגיה חדשה שיפן פיתחה עבור הפּרוֹיֶקט.[10] לקבלנים אמריקאים הובטח לפחות 40% מהייצור עבור התוכנית.[9] הקונגרס אישר את ההסכם ביוני 1989 תוך הבעת מורת רוח רשמית ממנה ואי שמחה על הפרויקט.[3]

המחוקק היפני שינטארו אישיהרה היה מבקר קולני לגבי העסקה הסופית, וכתב בשנת-1990 כי "משרד החוץ של יפן וסוכניות הממשלתיות האחרות החליטו שעדיף לאכול פשטידה צנועה מאשר לספוג את הזעם של הדוד סם בנושא דו-צדדי נוסף", והצביע על כך ש "אנו מחלקים את טכנולוגיית ההגנה המתקדמת ביותר שלנו לארצות הברית אך משלמים דמי רישוי גבוהים ופטנטים עבור כל פיסת טכנולוגיה שבה אנו משתמשים".[4]

הפקה של המטוס

העבודה החלה בתוכנית FS-X, ובתחילה קיבלה את הציון Mitsubishi SX-3.[11] בשנת 1984 הציעה ג'נרל דיינמיקס גרסה גדולה יותר של ה-F-16 לחיל האוויר האמריקאי ושקלה להיכנס אליו כאלטרנטיבה בעלות נמוכה בתחרות מטוס הקרב הטקטי המתקדם. אף אחד ממטוסי אלו לא יוצרו בפועל, אך רעיון זה הפך לנקודת התחלה לפיתוח ה-F-2. המטוס F-2 משתמש בעיצוב הכנפיים של ה-F-16 Agile Falcon, אך חלק ניכר מהאלקטרוניקה עודכן לסטנדרטים של שנות ה-90. יפן בחרה במטוס כדי להחליף את ה-F-4EJ ולהשלים את תוכנית ה-F-15J, מטוס העליונות האווירית העיקרי שלה. התוכנית כללה העברת טכנולוגיה רבות מארצות הברית של אמריקה ליפן ולהפך.

האחריות לחלוקת עלויות הפרויקט פוצלה ב-60% על ידי יפן ו-40% על ידי ארצות הברית של אמריקה[12] לוקהיד מרטין תייצר את גוף המטוס האחורי ודשי הכנף הקדמיים ושמונה מתוך עשר תיבות הכנף השמאליות.[13]

תוכנית ה-F-2 הייתה תוכנית שנויה במחלוקת, מכיוון שעלות היחידה, הכוללת את עלויות הפיתוח, היא בערך פי 2-4 מזו של בלוק 50/52 של F-16, שאינו כולל עלויות פיתוח. הכללת עלויות פיתוח מעוותת גם את עלות היחידה המצטברת, אם כי גם ברמת הרכש המתוכננות, גם המחיר למטוס יחיד היה גבוה יותר. התוכנית הראשונה של 141 מטוסי F-2 הייתה מפחיתה את עלות היחידה עד US$10 מיליון (7.5 מיליון אירו) ליחידה של מטוס, לא כולל עלות הפיתוח והשדרוג מייצור המוני. נכון לשנת 2008, תוכננו ליצור כ-94 מטוסים.[14]

טיסת הבכורה של ה-F-2 הייתה בתאריך 7 באוקטובר 1995. מאוחר יותר באותה שנה אישרה ממשלת יפן תוכנית ליצור של כ-141 (אך עד מהרה נקבע להוריד את היצור וליצר רק 130), ולהיכנס לשירות עד שנת 1999; בעיות מבניות הביאו לכך שכניסת השירות התעכבה עד שנת 2000. בדיקות טיסה של ארבעת אבות הטיפוס נערכו על ידי סוכנות ההגנה של יפן בשדה התעופה גיפו.[15]

האחרון מבין 94 מטוסי שיוצרו שהוזמנו במסגרת החוזה נמסר לחיל האוויר היפני בתאריך-27 בספטמבר 2011.[16] במהלך טקס ההשקה של מטוס הקרב האחרון בייצור F-2, מיצובישי תעשיות כבדות אישרה כי ייצור ה-F-2 הסתיים ולא תייצר עוד מטוסים מסוג זה[17] ישנם 61 מטוסים שהם חד-מושבים טסים, ו-21 מאמנים דו-מושביים.[18]

עיצוב המטוס

General Electric, Kawasaki, Honeywell, Raytheon, NEC, Hazeltine ו-Kokusai Electric היו בין הקבלנים המשנים והעיקריים של הרכיבים למטוס. ולוקהיד מרטין סיפקה את גוף המטוס האחורי, לוחות קצה מובילים, מערכת ניהול אחזקה, אחוז גדול של תיבות כנפיים (כחלק מההסכמים של העברות טכנולוגיות דו-כיוונית),[19] ורכיבים נוספים.[20] קוואסאקי בנתה את החלק האמצעי של גוף המטוס, כמו גם את הדלתות לגלגלים הראשים ולמנוע,[12] בעוד שהגוף הקדמי והכנפיים נבנו על ידי מיצובישי.[12]

חלקים מהאוויוניקה מסופקות על ידי לוקהיד מרטין, ומערכות הטוס על חוט הדיגיטליות ופותחו במשותף על ידי Japan Aviation Electric והוניוול (לשעבר Allied Signal).[12] וקבלני מערכות תקשורת וחוקרי IFF כללו: Raytheon, NEC, Hazeltine ו-Kokusai Electric.[12] מכ"ם בקרת האש, מחשב המשימה ומערכת ה-EW פותחו על ידי החברות היפניות.[21]

בנוסף, מחשבי בקרת הטיסה, חוקי בקרת הטיסה ותוכנות מחשבים שקשורות פותחו ושולבו למעשה על ידי יפן.[21] ההרכבה הסופית נעשתה במפעלים ביפן, ועל ידי MHI במתקנים: Komaki-South שלה בנגויה.

F-2 ו-F-16 השוואה

כנפיים גדולות יותר מעניקות למטוס מטען ויכולת תמרון טובה יותר ביחס לדחף של המטוס, אך גם מוסיפות משקל. הפוגע בהאצה, טיפוס, מטען וטווח. כדי להפוך את הכנפיים הגדולות יותר לקלות יותר. יוצרו צלעות, מעטה וקצות הכנפיים מחומרים מרוכבים גרפיט-אפוקסי ונכבשו כיחידה אחד באוטוקלב. זה היה היישום הראשון של טכנולוגיית ייצור זו למטוס קרב.[12]

טכנולוגית הכנפיים נתקלה במספר בעיות ראשוניות, אך התגלתה כמספקת חיסכון במשקל המטוס, וטווח משופר עם יתרונות חמקנות. טכנולוגיה זו הועברה לאחר מכן חזרה לאמריקה, כחלק מהשותפות התעשייתית של התוכנית.[22]

ל-F-2 יש שלושה מסכי תצוגה, כולל תצוגות וגבישים נוזלים מבית Yokogawa.

הבדלים בין F-2 ל-F-16 בלוק 40

מיצובישי השתמשה בעיצוב של ה-F-16 וכמדריך לעזר לעבודות תכנון, ויותר מ-95% מהשרטוטים ההנדסיים של F-16 שונים עבור F-2.[23][24]

כמה הבדלים ב-F-2 מה-F-16A:

  • שטח כנף גדול ב-25%[25]
  • חומרים מרוכבים המשמשים[25] להפחתת המשקל הכולל וחתימת הרדאר
  • אף ארוך ורחב יותר כדי להכיל מכ"ם J/APG-1/J/APG-2 פעיל של מערך סורק אלקטרוני (AESA). כמעט במקביל לטייסת יחידה של USAF F-15C Eagles, ה-F-2 היה המטוס הצבאי המבצעי הראשון בעולם שהציג מכ"ם AESA,[26][27][25] לפני ה-AN של ה-F-22 Raptor מכ"ם /APG-77 AESA.
  • מוטת זנב גדול יותר[25]
  • כונס אוויר גדול יותר
  • חופת תא הטייס בעלת שלושה חלקים
  • ציוד ו-OFP הקשורים למערכת האווויוניקה שונים מה-F-16 בהיבטים רבים.[28]
  • מערכת בקרת טיסה ייחודית.[29]
  • יכולת נשיאה של ארבעה טילי ASM-1 או ASM-2 נגד ספינות, ארבעה AAMs ומכלי דלק נוספים

בנוסף, ה-F-2 מצויד במצנח בלימה,[25] כמו הגרסה של ה-F-16 שמשמשת את דרום קוריאה, הולנד, נורווגיה נורווגיה, יוון, טורקיה, אינדונזיה, טייוואן, ונצואלה.

היסטוריה תפעולית

בתאריך-7 בפברואר 2013, שני מטוסי מדגם סוחוי סו-27 של חיל האוויר הרוסי נכנסו לזמן קצר למרחב האווירי היפני מול האי רישירי ליד הוקאידו, וטסו דרומה מעל ים יפן לפני שפנו חזרה לצפונה.[30] ארבעה מטוסי קרב מסוג F-2 יירטו אותם כדי לאפשר לצפות חזותית במטוסים הרוסיים,[31] הזהירו אותם באמצעות רדיו וקראו להם לעזוב את המרחב האווירי היפני.[32]

תמונה שצולמה על ידי טייס כוח ההגנה העצמית האווירי של יפן של אחד משני מטוסי ה-Su-27 שוחררה על ידי משרד ההגנה היפני ויפן כעסה על חדירת המרחב האווירי שלה על ידי רוסיה.[33] רוסיה וחיל האוויר שלה הכחישו את החדירה וטענה שמטוסיה מבצעים טיסות שגרתיות ליד איי קוריל השנויים במחלוקת.[30]

ב-22 באוגוסט 2013, שני מטוסי סיור ימיים רוסיים טופולב Tu-142 Bear-F חדרו ונכנסו למרחב האווירי היפני ליד האי הדרומי הגדול קיושו למשך פחות משתי דקות. מטוסי F-2 הוקפצו בתגובה וקראו להם לעזוב מייד את המרחב האווירי היפני.[34]

גרסאות

מונית F-2 במהלך תרגיל Cope North 2009

מפעילים

יפן

נכון למרץ 2022, הפעיל כוח ההגנה העצמית האווירי של יפן 91 מטוסי F-2.[37]

פיקוד ההגנה האווירית
  • חיל ההגנה האווירית המרכזי
    • כנף אוויר 7, בסיס אוויר Hyakuri
      • טייסת הקרב הטקטית השלישית (2001-הווה)
  • חיל ההגנה האווירית המערבית
    • כנף 8, בסיס אוויר צויקי
      • טייסת הקרב הטקטית השישית (2004-הווה)
      • טייסת הקרב הטקטית ה-8 (2008-הווה)
פיקוד אימון אוויר
  • בית הספר הטכני הראשון, בסיס האוויר המאמאצו (2000-הווה)
  • כנף אוויר 4, בסיס אווירי מטסושימה
    • טייסת אימוני קרב 21 (הופעל מחדש)[38]
פיתוח אוויר ופיקוד ניסויים
  • אגף פיתוח וניסוי אווירי, בסיס אוויר גיפו

תאונות ותקריות

  • ב-31 באוקטובר 2007, מטוס F-2B התרסק במהלך ההמראה ולאחר מכן עלה באש בשדה התעופה נאגויה במרכז יפן. המטוס נלקח לטיסת ניסוי על ידי עובדי מיצובישי, לאחר סבב תחזוקה גדול ולפני מסירה לכוח ההגנה העצמית האווירי של יפן. שני טייסי הניסוי שרדו את התקרית עם פציעות קלות בלבד.[39] בסופו של דבר נקבע שחיווט לא תקין גרם להתרסקות.[40][41]
  • כתוצאה מרעידת האדמה והצונאמי ב-Tōhoku ב-2011, נפגעו או נהרסו 18 מטוסי F-2B השייכים לטייסת הקרב ה-21 בבסיס האוויר מאטסושימה.[38][42] מתוך 18 אלה, 5 נחשבו לא ברי תיקון ונפסלו. 13 מטוסי ה-F-2 הנותרים עברו תיקון בעלות משוערת של ¥ (2011) ב-2019). בינתיים הועברו מטלות האימונים שביצעה טייסת הקרב 21 לבסיסי אוויר אחרים. עבודות התיקון הסתיימו עד שנת 2016, אז חזרה טייסת 21 למצושימה.[43]
  • ב-20 בפברואר 2019, מטוס F-2B התרסק במהלך טיסת אימון מעל ים יפן. גם מדריך הטיסה וגם הטייס שרדו את התאונה.[44]
  • באפריל 2021, שני מטוסי F-2 (F-2A ו-F-2B) שטסו במערך, עברו התנגשות קלה באוויר מעל מחוז יאמאגוצ'י. הם נחתו בשלום לאחר מכן ללא נפגעים ונזק קטן למטוסים.[45]

מפרטים (F-2A)

מיצובישי F-2A
טיל אוויר-אוויר של מיצובישי AAM-4
טיל אוויר-קרקע ASM-2
JASDF F-2 עמוס ב-AIM-7 Sparrow AAMs ו-AAM-3 SRAAMs.
JASDF F-2 נושא את XASM-3 בבסיס האווירי Gifu מאי 2017

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מיצובישי F-2 בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ John Pike. "F-2 Support Fighter / FSX". ארכיון מ-31 במאי 2012. נבדק ב-1 בפברואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Roblin, Sebastien.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Spar, Debora (1991–1992). "Co-Developing the FSX Fighter: The Domestic Calculus of International Co-Operation". International Journal. 47 (2): 265–292. doi:10.1177/002070209204700204. ארכיון מ-2017-10-12. נבדק ב-2017-10-11 – via HeinOnline.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 Ishihara, Shintaro (1990-01-14). "FSX – Japan's Last Bad Deal". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. ארכיון מ-2017-10-11. נבדק ב-2017-10-11.
  5. ^ Yates, Ronald E. (1987-05-17). "U.S., Japan Wrestle Over Who Will Build Jet". Chicago Tribune (באנגלית). ארכיון מ-2017-10-11. נבדק ב-2017-10-11.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 Hiatt, Fred (1989-03-23). "Japan Calls on U.S. to Honor FSX Jet Pact". Washington Post (באנגלית אמריקאית). ISSN 0190-8286. ארכיון מ-2017-10-11. נבדק ב-2017-10-11.
  7. ^ 7.0 7.1 "Restricting The Japanese Fighter Deal". Chicago Tribune (באנגלית). 1989-03-24. ארכיון מ-2017-10-11. נבדק ב-2017-10-11.
  8. ^ 8.0 8.1 Sanger, David E. (1989-02-20). "Technology Pact for Fighter Creates Dispute With Japan". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. ארכיון מ-2017-10-11. נבדק ב-2017-10-11.
  9. ^ 9.0 9.1 "Bush Clears Way for FSX Fighter Deal With Japan". Los Angeles Times (באנגלית אמריקאית). 1989-04-30. ISSN 0458-3035. ארכיון מ-2017-10-12. נבדק ב-2017-10-11.
  10. ^ Lauter, David; Pine, Aart (1989-04-29). "U.S., Japan Agree on FSX Jet Fighter : Bush Announces Accord on $8-Billion Joint Project; Critics Vow Opposition". Los Angeles Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0458-3035. ארכיון מ-2012-12-09. נבדק ב-2017-10-11.
  11. ^ John W.R. Taylor, ed. (1988). Jane's All the World's Aircraft 1988–89. London: Jane's Information Group. ISBN 0-7106-0867-5.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 12.4 12.5 "F-2 Attack Fighter, Japan". Airforce-technology.com. ארכיון מ-30 בספטמבר 2020. נבדק ב-22 אפר' 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ Breen, Tom (21 באוקטובר 1996). "Lockheed Martin starts beefing up work force for Japan's F-2". Defense Daily. אורכב מ-המקור ב-24 בספטמבר 2015. נבדק ב-27 במאי 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ "Lockheed Martin Gets $250M F-2 Contract". Forbes. 2008. נבדק ב-2008-04-09.
  15. ^ "Lockheed Martin continues work for Japan's F-2 fighter". Defense Daily. 23 באפריל 1998. אורכב מ-המקור ב-24 בספטמבר 2015. נבדק ב-28 במאי 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ Jiji Press, "Final F-2 fighter delivered to ASDF", Japan Times, 29 September 2011, p. 2.
  17. ^ "Mitsubishi Heavy Industries end production of F-2 fighter". AirForceWorld.com. אורכב מ-המקור ב-2011-10-02. נבדק ב-1 אוק' 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ Hoyle, Craig (24 באוקטובר 2014), "Big in Japan: Tokyo's Top 10 aircraft projects", Flightglobal, Reed Business Information, אורכב מ-המקור ב-24 באוקטובר 2014, נבדק ב-24 באוקטובר 2014 {{citation}}: (עזרה)
  19. ^ "Mitsubishi F-2 Fighter Japan Technology Transfer Agreement". AirForceWorld.com. אורכב מ-המקור ב-2 באוקטובר 2011. נבדק ב-1 ביולי 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ Lockheed Martin Press Release April 8, 2008
  21. ^ 21.0 21.1 Lorell, Mark (1995). Troubled Partnership: History of US-Japan Collaboration on the FS-X Fighter (PDF). RAND. p. 383. ISBN 1560008911. ארכיון (PDF) מ-2021-08-12. נבדק ב-2020-11-12.
  22. ^ "Lockheed & Mitsubishi's F-2 Fighter Partnership". Defenseindustrydaily.com. ארכיון מ-21 במאי 2018. נבדק ב-22 אפר' 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ Lorell, Mark (1995). Troubled Partnership: History of US-Japan Collaboration on the FS-X Fighter (PDF). RAND. p. 380. ISBN 1560008911. ארכיון (PDF) מ-2021-08-12. נבדק ב-2020-11-12.
  24. ^ Kanda, Kuniichi (2018). 主任設計者が明かすF-2戦闘機開発 [F-2 fighter development explained by the chief designer] (ביפנית). Tokyo, Japan: Namiki shobo. p. 201. ISBN 978-4890633791.
  25. ^ 25.0 25.1 25.2 25.3 25.4 Eric, Hehs (2015-11-12). "Japan's F-2 Support Fighter". CodeOneMagazine.com. ארכיון מ-2020-12-04. נבדק ב-2020-08-05.
  26. ^ "Boeing Delivers Final AESA-Equipped F-15 Aircraft to U.S. Air Force". ארכיון מ-2022-07-17. נבדק ב-2022-07-17.
  27. ^ "Japan Upgrading 60 F-2s With AAM-4, J/APG-2 | Aviation Week Network". aviationweek.com. ארכיון מ-2019-12-30. נבדק ב-2020-03-20.
  28. ^ Kenji, Fujimura; Yuasa, Hiroshi; Konishi, Tomoyuki; Nishi, Hiroshi; Fujisaki, takumi (5 באפריל 2000). XF-2のアビオニクス設計 [XF-2 Avionics Design]. The Japan Society for Aeronautical and Space Sciences. 555 (ביפנית). Aerospace Technology Japan. 48 (555): 256. doi:10.14822/kjsass.48.555_252. ארכיון מ-12 במאי 2022. נבדק ב-10 בספטמבר 2020. {{cite journal}}: (עזרה)
  29. ^ Ide, Masaki; Horie, Kazuhiro; Katayanagi, Ryoji; Yamamoto, Masaki; Hashimoto, Kazunori; Satake, Nobumasa (5 באפריל 2000). XF-2の飛行制御システム設計 [XF-2 Flight Control System Design]. The Japan Society for Aeronautical and Space Sciences. 555 (ביפנית). Aerospace Technology Japan. 48 (555): 233–240. doi:10.14822/kjsass.48.555_233. ארכיון מ-2 ביולי 2021. נבדק ב-10 בספטמבר 2020. {{cite journal}}: (עזרה)
  30. ^ 30.0 30.1 "Russian fighter jets 'breach Japan airspace'", BBC News, 7 פבר' 2013, אורכב מ-המקור ב-6 באוגוסט 2017, נבדק ב-20 ביוני 2018 {{citation}}: (עזרה)
  31. ^ Japan accuses Russian jets of violating airspace, Dawn.com, 7 פבר' 2013, אורכב מ-המקור ב-8 בפברואר 2013, נבדק ב-9 פבר' 2013 {{citation}}: (עזרה)
  32. ^ Japan scrambles fighter jets as Russian warplanes intrude into airspace, Kuwait News Agency (KUNA), 7 פבר' 2013, אורכב מ-המקור ב-16 במאי 2013, נבדק ב-10 פבר' 2013 {{citation}}: (עזרה)
  33. ^ Japan says 2 Russian fighters entered its airspace, Yahoo! News, 7 פבר' 2013, אורכב מ-המקור ב-11 בפברואר 2013, נבדק ב-9 פבר' 2013 {{citation}}: (עזרה)
  34. ^ Japan scrambles jets, accusing Russian bombers of intrusion (אורכב 07.03.2016 בארכיון Wayback Machine).
  35. ^ 35.0 35.1 35.2 ODIN - OE Data Integration Network, odin.tradoc.army.mil
  36. ^ 36.0 36.1 https://janes.migavia.com/jpn/mitsubishi/f-2.html
  37. ^ Defence of Japan 2022 (Annual White Paper).
  38. ^ 38.0 38.1 "About the Flightglobal Group – Blogs Announcement". Flightglobal.com. ארכיון מ-19 באוקטובר 2011. נבדק ב-1 בפברואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  39. ^ "ASDF F-2 crashes on takeoff; pilots hurt". The Japan Times. 2007-11-01. אורכב מ-המקור ב-2017-12-01. נבדק ב-2007-11-01.
  40. ^ "そうなのかな". אורכב מ-המקור ב-4 במרץ 2016. נבדק ב-1 בפברואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  41. ^ "JASDF F-2 Update – General F-16 forum". ארכיון מ-8 באוגוסט 2012. נבדק ב-1 בפברואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  42. ^ "Ｆ２戦闘機１８機など水没 松島基地、１機１２０億円". Asahi Shimbun. 2011-03-12. אורכב מ-המקור ב-2011-06-29. נבדק ב-2011-03-11.
  43. ^ "JASDF – Order of Battle". J-Hangerspace. 9 בפברואר 2019. ארכיון מ-12 בפברואר 2019. נבדק ב-9 בפברואר 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  44. ^ Takahashi, Kosuke (2019-02-21). "JASDF F-2 fighter crashes into Sea of Japan". Jane's 360. אורכב מ-המקור ב-2019-02-21. נבדק ב-2019-02-21.
  45. ^ "F-2 fighters collide in midair above west Japan". Mainichi Daily News. 23 באפריל 2021. ארכיון מ-31 ביולי 2021. נבדק ב-31 ביולי 2021. {{cite news}}: (עזרה)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38528249מיצובישי F-2

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מיצובישי_F-2&oldid=2572589"