מייצ'יסלב מנלי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מייצ'יסלב מנלי
Mieczysław Maneli
לידה 22 בינואר 1922
הרפובליקה הפולנית השנייההרפובליקה הפולנית השנייה מייחוב, הרפובליקה הפולנית השנייה
פטירה 9 באפריל 1994 (בגיל 72)
ארצות הבריתארצות הברית ניו-יורק, ארצות הברית
שם לידה משה מאיר מנלה
מדינה פולין
השכלה אוניברסיטת ורשה
עיסוק מדינאי, משפטן ופילוסוף
מפלגה מפלגת הפועלים הפולנית (1945-1948) מפלגת הפועלים המאוחדת הפולנית (1948-1968)
בת זוג זופיה ק. מנלי, סטפני סילברס
הנציב הפולני בוועדת הבקרה הבינלאומית למלחמת וייטנאם ה־7
1963–1965
(כשנתיים)
תחת יושב ראש הוועדה Ramchundur Goburdhun
→ Leon Romaniecki
Janusz Lewandowski ←

מייצ'יסלב מנלי (בפולנית: Mieczysław Maneli; נולד בשם משה מאיר מנלה; 22 בינואר 1922 – 9 באפריל 1994) היה עורך דין, דיפלומט, משפטן ואקדמאי יהודי-פולני הידוע בעיקר בזכות עבודתו עם ועדת הבקרה הבינלאומית במהלך מלחמת וייטנאם, במיוחד במהלך "פרשת מנלי" ב-1963, שנקראה על שמו.[1] בתקופת השואה נלחם במרד גטו ורשה, שרד את מחנה ההשמדה אושוויץ, ולאחר סיום מלחמת העולם השנייה הפך לאיש אקדמיה בולט בפולין, ושימש כדיקן בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ורשה.[1]

המונח "פרשת מנלי" נמצא בשימוש בקרב היסטוריונים מכיוון שהציבור האמריקאי נודע לראשונה על ידי העיתונאי האמריקאי ג'וזף אלסופ, ב-18 בספטמבר 1963, כי מנלי פגש פעמיים את נו דין נו, האח הצעיר ויד ימינו של נשיא דרום וייטנאם נו דין דיים, והציע לסיים את מלחמת וייטנאם על ידי יצירת פדרציה של "שני וייטנאמים" שתהיה נייטרלית במלחמה הקרה. בפועל, מנלי לא הציע את הרעיון לראשונה וההצעה הייתה יוזמה דיפלומטית של נשיא צרפת שארל דה גול. מאוחר יותר חשף מנלי עוד על יוזמת השלום של 1963 בספר הזיכרונות שלו מ-1971, "מלחמת הנעלמים".

לאחר המשבר הפוליטי בפולין בשנת 1968, שלווה בקמפיין אנטישמי (שתואר כאנטי-ציוני) של שר הפנים מייצ'יסלב מוצ'אר, פוטר מנלי מתפקידו כדיקן בית הספר למשפטים באוניברסיטת ורשה, ויצא לגלות בארצות הברית. בגלותו בניו יורק, שם גם לימד ב"קווינס קולג'", מנלי חיבר ספרים רבים, כגון "פוזיטיביזם משפטי וזכויות אדם", "חירות ודמוקרטיה והרטוריקה החדשה של פרלמן כפילוסופיה ומתודולוגיה למאה הבאה", העוסקים בבסיס הפילוסופי של חברה דמוקרטית.

ראשית חייו

מנלי נולד בשם משה מאיר מנלה למשפחה יהודית מתבוללת ממעמד הביניים בעיר הפולנית מייחוב. בניגוד ליהודים פולנים רבים אחרים שחיו תחת הרפובליקה הפולנית השנייה, הוא גדל בבית דובר פולנית ולא יידיש. הוא היה ידוע בדרך כלל לחבריו כ"מייטיק" ולא כמייצ'יסלב.[2] ערכיו הפוליטיים של מנלי עוצבו בנעוריו במשפחתו שנטתה לשמאל הפוליטי והאמינה בערכי הסובלנות והדמוקרטיה.[3]

נלחם בנאצים ושורד את השואה

תחת הכיבוש הגרמני של פולין במלחמת העולם השנייה, חי מנלי תחילה בגטו ורשה.[3] ב-1942, בזמן שהותו בגטו, הצטרף מנלי לקבוצת התנגדות הקשורה למפלגת הפועלים הפולנית. עד סתיו 1942, הוריו של מנלי וכמעט כל משפחתו גורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה ונרצחו.[4]

באפריל-מאי 1943 לחם במרד גטו ורשה, ולאחר שנתפס על ידי האס אס במאי 1943 הועלה על רכבת שהובילה אותו לטרבלינקה.[5] מנלי נמלט מהרכבת אך נשבה בשנית בידי האס אס עוד באותו החודש.[4] מנלי רב התושייה הצליח להימלט בפעם השנייה.[4] הוא ניסה להצטרף לארמייה קריובה, אבל נענה בסירוב.[4]

בהמשך אותו החודש הוא נעצר על ידי האס אס בפעם השלישית, נלקח לאומשלגפלץ וגורש לאושוויץ, שם עבד בכפייה בבניית נשק עבור הוורמאכט.[4] בעודו באושוויץ הצטרף מנלי באופן רשמי למפלגת הפועלים הפולנית.[5]

כשהצבא האדום התקדם לשלזיה בינואר 1945, הכריחו הנאצים את האסירים הנותרים באושוויץ ללכת לצעדות מוות כדי להרוג את כולם. מתוך אמונה שהוא עלול להיות מוצא להורג בכל רגע, נמלט מנלי מאושוויץ.[5] לאחר שנמלט, הצטרף ל"צבא העם הפולני" ולחם נגד גרמניה הנאצית עד סוף המלחמה.[3]

כפי שתיאר את מחשבותיו לאחר מכן, כ"פטריוט פולני עז" הוא האמין שאחרי כל הקטל והסבל של מלחמת העולם השנייה צריך לבנות חברה חדשה על חורבות הישנה, שתהיה צודקת ואנושית יותר.[6] מנלי הרגיש מייד לאחר 1945 שהמשטר החדש בפולין מציע את הדרך הטובה ביותר להשגת מטרות אלו.[6] מאוחר יותר הסביר מנלי את פנייתו לקומוניזם כתגובה לשואה, בטענה ש"הפתרון הסופי לשאלה היהודית" חשף פגמים עמוקים ויסודיים בציוויליזציה המערבית ובתרבותה, ושלא מקובל עליו לחזור לערכי התקופה שלפני המלחמה.

פעילות לאחר המלחמה

לאחר מלחמת העולם השנייה הצטרף מנלי למפלגת הפועלים המאוחדת הפולנית שהוקמה ב-1948, למד משפטים וכלכלה ועבד כעוזר לפרופסור לפילוסופיה, צ'סלב נובינסקי.[4] בשנת 1949 הוענק לו תואר שני בכלכלה ומשפטים. בשנת 1950, הוא הפך ל"פרופסור-עוזר" באוניברסיטת ורשה וקיבל את התואר דוקטור למשפטים בשנת 1954.[5] הוא התחתן עם אישה בשם זופיה, ממנה נולדו לו שני ילדים, בת ב-1950 ובן ב-1954. מתואר כעורך דין נעים הליכות, מנלי התיידד בקלות רבה[7] ולאחר זמן קצר הפך לדיקן בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ורשה.[4]

למרות קידומו, מנלי ספג ביקורת מצד ההנהגה הסטליניסטית של מפלגת הפועלים המאוחדת הפולנית וגונה כ"רוויזיוניסט" בעל אהדה ל"ליברליזם הבורגני", שכן נושא עליו חזר בכתביו היה הצורך לשמור על כבוד האדם ולקדם אושר, מסר שמתח ביקורת מרומזת על מדיניות המפלגה.[6] עם זאת, מנלי נשאר מרקסיסט לאורך שנות ה-50, וביקורתו הסמויה על המשטר הסטליניסטי התמקדה בכך שהוא לא מצליח לקיים את האידיאלים של המרקסיזם.[6]

ועדת הבקרה הבינלאומית: סיבוב ראשון

מ-1954 עד 1955 שימש מנלי כיועץ המשפטי של המשלחת הפולנית ב"ועדת הבקרה הבינלאומית", שהוקמה כדי לפקח על הציות להסכמי ועידת ז'נבה שהתקיימה באמצע שנת 1954.[8] הוועדה כללה שלוש משלחות: מהודו, פולין וקנדה, כאשר הנציב ההודי היה תמיד בראש הוועדה.

מאוחר יותר הצהיר מנלי שהוא ציפה שיגידו לו להעדיף את צפון וייטנאם, אבל בפועל, דיפלומט סובייטי אמר לו "להתנהג כאילו אנחנו נייטרליים" בגלל "הצורך ההיסטורי... בדו-קיום בשלום", משום שברית המועצות שילמה הון תועפות כדי לחמש את הווייט מין במהלך מאבקם נגד הצרפתים, כסף שהסובייטים העדיפו להוציא על שיקום מדינתם שלהם, שכן שטחים נרחבים של ברית המועצות עדיין היו הרוסים בשל מלחמת העולם השנייה.[8] הסובייטים הצהירו שהאינטרס שלהם הוא שלום בווייטנאם ולא להמשך המלחמה.[8]

נושא מרכזי עבור ועדת הבקרה בשנים 1954 ו-1955 היה עזיבתם של קתולים וייטנאמים מצפון וייטנאם לדרום וייטנאם, נטישה שבסופו של דבר הסתכמה ב-2 מיליון איש. אנשי הממשל בצפון וייטנאם לא היו מרוצים מכך שאיבדו כל כך הרבה מאוכלוסייתם לדרום, אבל הוועדה - תחת לחץ שהופעל על ידי המשלחת הקנדית - פסקה בעד המשך חופש התנועה של הווייטנאמים.[9]

מנלי כתב שהפקודות של המשלחת הפולנית היו לשתף פעולה עם הקנדים נגד ההודים במתן האפשרות לפליטים להגר מצפון לדרום, בטענה שפינוי מרצון של רוב האוכלוסייה הקתולית של צפון וייטנאם יחסל את המקור הסביר ביותר לתסיסה והתנגדות עתידית לממשלה הקומוניסטית.[10] הפולנים שכנעו גם את ממשל צפון וייטנאם כי הפרה של הוראת חופש התנועה שהובטחה בהסכמים יכולה לשמש את הדרום כתירוץ לביטול הבחירות, שתוכננו ל-1956, ונועדו לאחד מחדש את שני הממשלים תחת פדרציה.[10]

מאוחר יותר כתב מנלי על תקופתו בוועדה: "בתקופה זו של עבודתי עם עמיתיי ההודיים והקנדים, הופתעתי משיתוף הפעולה הנאמן שלהם. זו הייתה תקופה בה רוב התיקים היו נגד שלטונות דרום וייטנאם; בכל פעם שהיה חשד מוצדק שרשויות הדרום מתייחסות לאזרחיהן בצורה לא אנושית, הנציגים הקנדיים מעולם לא היססו לגנות את הפשעים. תמיד חשבתי שזה מאוד משמעותי". [11] ואכן, בשנותיה הראשונות, הייתה לוועדת הבקרה הבינלאומית מידה רבה של הצלחה, שכן אף אחד מהמשטרים לא רצה להיראות כבנדיט המפר את הסכמי ז'נבה, בעוד שלוש המשלחות עשו מאמצים לפעול באדיבות ככל הניתן ולשתף פעולה זו עם זו.[12]

לעומת זאת, בסוף שנות ה-50 קבלת ההחלטות של הוועדה התיישרה עם הדפוסים הצפויים של המלחמה הקרה, כאשר המשלחת הפולנית העדיפה את צפון וייטנאם והמשלחת הקנדית העדיפה את דרום וייטנאם, מצב שהותיר את המשלחת ההודית כפוסקת העליונה.[12] השינוי ביחס לוועדה הגיע בשנת 1956, כאשר דרום וייטנאם הודיעה כי לא תקיים את הבחירות שתוכננו לחודש יולי של אותה שנה, בטענה כי לצרפתים לא הייתה זכות לחתום על הסכמי ז'נבה בשנת 1954 בשם מדינת וייטנאם, שהייתה אז תחת השלטון הצרפתי.[13]

משפטן

תחת המשטר הקומוניסטי, מנלי נחשב למעין אידאולוג חצוי, "מרקסיסט ליברלי", שתמך במטרות הממשל אך לא בשיטותיו להשגתן.[14] ב-1956 תמך מנלי במהפכה הפולנית שגרמה לפלג הלאומני של מפלגת הפועלים המאוחדת בראשות ולדיסלב גומולקה להפיל את ההנהגה הסטליניסטית בוורשה ולתפוס את השלטון.[15] בפגישה דרמטית בפוליטביורו של המפלגה, שם גם נכח בהפתעה ניקיטה חרושצ'וב, גומולקה הצליח לשכנע את חרושצ'וב שפולין תלך בדרך סוציאליסטית משלה ותמשיך להיות בעלת בריתה של ברית המועצות. מאוחר יותר תיאר מנלי את המהפכה כ"כמעט אמנציפציה", מכיוון שקודם לכן לא התאפשר בתוך המפלגה לפקפק ב"שלמות הסובייטית" מחשש שיאשימו אותך בבגידה.[16] פולין נשארה דיקטטורה קומוניסטית לאחר "מהפכת אוקטובר" הפולנית של 1956. אומנם היה חופש ביטוי גדול יותר במדינה, אך לא באופן מוחלט.

במאמרו "על הסובלנות" שפורסם ביולי 1956 במגזין הנוער "פו פרוסטו", כתב מנלי:

"להכריח מישהו בכוח לשנות את רעיונותיו זה סותר את הרגשות האנושיים הבסיסיים ביותר שנוצרו והתפתחו במהלך מאות שנים... כל מעשה של חוסר סובלנות, כל רדיפה פיזית או מוסרית של אנשים שחושבים אחרת, מביאים לדמורליזציה של החברה ומביאים לצביעות".[14]

בשל פרסום מאמרים התומכים בחופש הביטוי, "פו פרוסטו" נסגר על ידי השלטונות ב-1957, אך מנלי הורשה לשמור על תפקידו כדיקן בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ורשה.[17]

הרצאותיו של מנלי, בהם קרא לשלטון החוק לכולם ולשמירה על חופש הביטוי כפי שמובטח בחוקה הפולנית, הפכו אותו לפופולרי בקרב הסטודנטים, ולמצורע בעיני הרשויות.[14] אחד מחבריו של מנלי היה שר החוץ אדם רפצקי, שהגן עליו מפני פעולות תגמול על הרצאותיו.[18] רפצקי ייצג את הצד הליברלי יותר של המפלגה הקומוניסטית של פולין, בניגוד לסיעה הקיצונית בהובלת שר הפנים, המייג'ור גנרל מייצ'יסלב מוצ'אר.

בין השנים 1954–1968, כתב מנלי את ששת הכרכים של "תולדות הדוקטרינות הפוליטיות והמשפטיות", עליהם זכה פעמיים בפרסים על ידי שר ההשכלה הגבוהה.[4] באוניברסיטת ורשה ייסד מנלי את המחלקה החדשה לתולדות הדוקטרינות הפוליטיות והמשפטיות, והפך ליושב ראש הראשון שלה.[4]

בשנת 1957, כאחד המומחים המובילים בפולין לענייני אסיה, ביקר מנלי ברפובליקה העממית של סין. שם הוא פגש יחד עם קבוצה של דיפלומטים פולנים את מאו דזה-דונג כדי לדון בסיוע הסיני לפולין.[19] כאמור, לאחר מהפכת אוקטובר 1956 בפולין הפך ולדיסלב גומולקה למנהיג פולין. גומולקה היה קומוניסט ובו זמנית לאומן פולני, שאף נכלא ב-1951 בגלל חוסר כבוד לברית המועצות. גומולקה נודע כמי שרצה ליצור דרך עצמאית יותר לפולין, ברוח הסוציאליזם. מאו יזם את הפגישה כי הוא חיפש לקרוא תיגר על ניקיטה חרושצ'וב ולעמוד כמנהיג העולם הקומוניסטי, ולמעשה ההזמנה של משלחת פולנית לבייג'ינג בתואנה של הבטחה לסיוע הייתה פיתיון.[20] כשאחד המבקרים הפולנים התלונן על רמת החיים הנמוכה בפולין, מאו ענה: "אני לא מאמין שרמת החיים בפולין נמוכה מדי. להפך, אני מרגיש שהיא גבוהה יחסית; הפולנים אוכלים 2000–3000 קלוריות בכל יום בעוד ש-1,500 יכולות להספיק. אם הציבור מרגיש שיש מעט מדי מוצרי צריכה זמינים, אזי המשטר צריך להגביר את מאמצי התעמולה שלו".[19] לאחר האזנה למונולוג של מאו, כתב מנלי שהמבקרים הפולנים "הבינו שהסיוע הסיני לא יכול להיות משמעותי או ארוך טווח, כי התוכנית שלהם הייתה אפילו יותר 'אנטי-אנשים' מהמקבילה הסובייטית".[19]

מנלי תיאר את מנהיג פולין גומולקה כמי שאינו מסוגל לקבל שהמדינות הקומוניסטיות ייאבקו זו בזו על השפעה, ואינו מבין כמה הפילוג גדול בין ברית המועצות לרפובליקה העממית של סין.[21] מנלי תיאר את שר הפנים מוצ'אר כמי שהחדיר סוכנים למגזר הציבורי שמטרתם להבטיח שגומולקה יקבל אך ורק את המידע שמוצ'אר רוצה שהוא יקבל.[22] הוא גם האשים את מוצ'אר בכך שביקש לחתור תחת רפצקי בכל צעד ושעל, בניסיון למנוע ממנו למנות שגרירים בעולם כראות עיניו.[23] מנלי תיאר את מינויו לנציב הפולני ל"וועדת הבקרה הבינלאומית" כתוצאה ממאבק הכוחות בין מוצ'אר ורפצקי, בין השאר בגלל ניסיונו של פטרונו רפצקי להוציא אותו מוורשה, שכן הרצאותיו באוניברסיטה הטרידו מאוד את מוצ'אר.[24] מ-1958 עד 1968 כיהן מנלי כיו"ר משותף של הוועדה המשפטית האירופית להעמדה לדין של משפטנים נאצים.[25]

ועדת הבקרה הבינלאומית: "פרשת מנלי"

בשנים 1963 עד 1965 חזר מנלי לווייטנאם כדי לשמש כנציב הפולני וראש המשלחת הפולנית לוועדת הבקרה הבינלאומית לווייטנאם.[8] כחבר בוועדה, מנלי הורשה ללכת לכל מקום שירצה בצפון ובדרום וייטנאם ולפגוש את מנהיגי שתי הממשלות.[26] בזכות הצרפתית הרהוטה שלו, מנלי הצליח לשוחח עם האליטות הווייטנאמיות בשתי המדינות. דיפלומט בריטי שהכיר אותו בסייגון תיאר את מנלי כ"מתורבת, הומוריסטי, סוציאל-דמוקרט והומניסט".[3]

לאחר שסין ניצחה את הודו במלחמת הודו-סין מנלי ראה שתוצאות המלחמה שינו לחלוטין את השקפתם של עמיתיו ההודים בוועדה כלפי סין.[27] מנלי נזכר כיצד ההודים "לא יכלו לדבר על סין שלא ברגש רב ובגידופים רבים". מאז סוף המלחמה ב-1962, כל מה שקרה בוועדת הבקרה הבינלאומית מצד ההודים התפרש כתוצאה מהעוינות שלהם לסין".[27] כמו כן, כאשר מנלי ביקר בבייג'ינג כדי לפגוש את ראש הממשלה ג'ואו אנלאי ב-1963, הוא נדהם כיצד ג'ואו "דיבר על ההודים בכעס, בוז ותיעוב".[27]

בתחילת 1963, מנלי הגיע להאנוי כדי לפגוש מנהיגים מצפון וייטנאם ובראשם הו צ'י מין, מייסד ומנהיג צפון וייטנאם, שהתעניינו מאוד בפילוג הגובר בין נשיא דרום וייטנאם נו דין דיים לפטרונו נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי. מאוחר יותר נזכר כמה הצפוניים היו להוטים למידע נוסף על המתיחות בין שני הנשיאים.[28] מנלי גם זכר שהו צ'י מין אמר לו: "האויבים האמיתיים שלנו הם האמריקאים. היפטר מהם, ונוכל להתמודד עם דים אחר כך".[28]

מנלי היה סימפתי כלפי צפון וייטנאם והעריץ את הו שהיה מהפכן קומוניסטי שהביס את הצרפתים, אבל הוא לא אהב את מאו דזה-דונג הסיני ולא בטח בו.[6] מנלי ניסה להרחיק את הצפון וייטנאמים מההשפעה הסינית, שלדעתו הייתה רעה.[6] מנהיגי הצפון סיפרו לו בפירוט גלוי על נתיב הו צ'י מין שהם בונים דרך לאוס וקמבודיה הנייטרליות כדי לספק את כוחותיהם ששכנו בדרום וייטנאם, ואמרו "אינדו-צ'יינה היא ישות אחת".[29]

בערך באותו זמן בו מנלי הגיע לווייטנאם, פטרונו רפצקי ביקר בהודו, שם שוחח על וייטנאם עם הכלכלן ג'ון קנת גלבריית ששימש כשגריר ארצות הברית בהודו והסתדר היטב עם ראש ממשלת הודו, ג'ווהרלל נהרו. גלבריית התנגד למדיניות של הנשיא קנדי כלפי וייטנאם ועודד בשקט את נהרו לפעול כמתווך במהלך יוזמות השלום.[30]

גלבריית דיבר בכנות על הייאוש שלו לגבי מדיניותו של הנשיא קנדי בווייטנאם ועל רצונו להפוך את "שתי הווייטנאם" לנייטרליות כפי שהושג הסכם להפוך את לאוס לנייטרלית ב-1962.[31] תוכנית השלום שגלבריית ונהרו גיבשו קראה להפסקת אש ולממשלת קואליציה של הצפון והדרום שתשב בסייגון.[30] כשגלבריית העלה את הנושא לקנדי, האחרון אמר לו "לעסוק בעניין באופן מיידי".[30]

ב-5 בפברואר 1963, יז'י מיכאלובסקי, המנכ"ל של משרד החוץ הפולני, דיבר עם פז'מיסלב אוגרודזינסקי, שגריר פולין בניו דלהי: "בכל הנוגע לווייטנאם, אנחנו דנים בזה. זה התקבל בעניין רב. הדיונים יימשכו. לעת עתה, אנו מציעים להזמין את גלבריית לארוחת צהריים ולשמוע אותו, מבלי להתחייב, כדי שיראה שאנחנו בוחנים את העניין הזה".[32]

הנציב ההודי בוועדת הבקרה הבינלאומית והעומד בראשה, רמצ'ונדור גובורדהון, היה שותף לאמונתו של נהרו בנייטרליות וגייס את מנלי למאמצים הדיפלומטיים שלו, בטענה שמנלי מקובל הרבה יותר על האנוי מאשר שאר חברי הוועדה.[30] במרץ 1963 דיווח מנלי לוורשה: "יהיה רצוי שהצפון ואנשי הגרילה יתנו לדיים קצת הפוגה, ולאחר מכן - כפי שהבטיח דיים לגובורדהון - הוא ייפטר מהאמריקאים בעצמו וישווה עמדות עם הודו. יהיה צורך ליצור מגעים ישירים בין הצפון לדרום. זה יכול להתקיים בניו-דלהי, שם יש לשני הצדדים את הנציגים שלהם.[30]

במקביל, נשיא צרפת שארל דה גול פתח ביוזמה דיפלומטית עצמאית שמטרתה להפוך את דרום וייטנאם לנייטרלית במלחמה הקרה כדרך למנוע התערבות אמריקאית. מנלי עבד על התוכנית בשיתוף פעולה הדוק עם השגריר הצרפתי בדרום, רוג'ר ללואט.[28] מנלי אמר לוורשה שהסיבה לתוכנית הצרפתית היא העובדה שהאגו הגדול של שארל דה גול נפגע מכך שווייטנאם, מושבה צרפתית לשעבר, היא מקום שכעת הצרפתים היו בו חסרי השפעה.[7] נראה שדה גול האמין שאם תאומץ תוכניתו ששני הווייטנאמים יהיו נייטרליים במלחמה הקרה, אולי תחזור ההשפעה הצרפתית בשתי הטריטוריות.[7]

כמו כן, סייעו לשגריר הצרפתי ללואט גם יו"ר הוועדה ההודי גובורדהון ושגריר איטליה בדרום וייטנאם, ג'ובאני דיאורלנדי.[33] ללואט, גובורדהון ודיאורלנדי ניסו שוב ושוב לקבוע פגישה בין מנלי לנו דין נו, אחיו הצעיר ויד ימינו של נו דין דיים. נו סירב משום שהאמין שאם ייפגש עם מנלי זה יהיה צעד אחד רחוק מדי עבור פטרוניו האמריקאים.[33]

בדוח ששלח לוורשה ב-5 במאי 1963, ניתח מנלי את המניעים של ללואט, גובורדהון ודיאורלנדי. הוא דיווח שגובורדהון רואה בנשיא הדרום דיים מנהיג אסייתי למופת וניסה להפוך אותו לנייטרלי כמו המדיניות ההודית הרשמית.[34] לגבי דיאורלנדי, הוא היה: "המאופק ביותר מבין השלושה. לאיטליה לא היו אינטרסים מיוחדים בווייטנאם, חוץ מהרצון המערבי לשמור על מאזן כוחות סביר בדרום-מזרח אסיה ולקבל החלטות בצורה מאופקת יותר מהאמריקאים הנמרצים וחסרי הניסיון".[34] ולגבי ללואט הצרפתי: "הייתה לו סיבה רצינית לפקח על היחסים העתידיים של מנלי עם נו דין נו... ההימור שלו במשחק היה גבוה יותר ומשמעותי לאין ערוך, שכן הוא רצה לפתוח דיאלוג בין סייגון בירת הדרום והאנוי בירת הצפון. כך המתח והחשד בין שתי הממשלות ייעלמו - והשלום יובטח".[34]

ללואט טען שהוא עצמו יטפל בשיחות המשא ומתן בדרום, בעוד מנלי יטפל במקביל בהו צ'י מין ובשאר מנהיגי צפון וייטנאם.[34] מנלי דיווח לוורשה כי היחסים בין ארצות הברית לדרום וייטנאם הולכים ופוחתים בהתמדה ונו דין דיים רצה להיפטר מ"האמריקאים הפזיזים".[34] הצרפתים לא יכלו להרשות לעצמם לתמוך בדרום באותה מידה כמו האמריקנים, ומנלי ציין: "לכן, הם מייעצים לפילגש זו לשנות את אורח החיים שלה ליותר זהיר: לעשות שלום עם הצפון, לאמץ גישה נייטרלית במלחמה הקרה - אבל לא בהנחיית הודו, אלא תחת שארל דה גול. בדרך זו, וייטנאם, בנוסף לקמבודיה הנייטרלית, שוב יהפכו לפנינה בכתר הגדול של צרפת האדירה".[34] הוא כינה את התוכנית הצרפתית "אחת התוכניות הנועזות ביותר בפוליטיקה של המאה העשרים".[34] לאחר כמה ימים, ב-8 במאי 1963, משטרת דרום וייטנאם ירתה לתוך קהל שחגג בשלווה את החג הבודהיסטי "וסאק", יום הולדתו של הבודהה, אירוע שהתחיל את המשבר הבודהיסטי, התנכלויות של ממשלת הדרום לבודהיסטים ולמאבק לא-אלים מצד האחרונים.

ללואט נפגש עם מנהיג הדרום נו דין דיים ואחיו נו די נו, שנראו מעוניינים בתוכנית השלום. חמוש במידע זה, עזב מנלי את סייגון בירת הדרום להאנוי בירת הצפון כדי לפגוש את ראש הממשלה של צפון וייטנאם, פאם ון דאנג.[28] התוכנית הצרפתית קראה להפסקת אש ולפיתוח קשרים תרבותיים וכלכליים בין שתי הישויות, כשהמעמד הפוליטי הסופי ייקבע לאחר כמה שנים של שלום, אולי כפדרציה. [28] מנלי ציין כי התנאים להסכם היו נוחים שכן ב-1963 צפון וייטנאם בדיוק סבלה מהבצורת הקשה ביותר מזה דורות, אך ייצור האורז שגשג בדלתא הפורה של נהר המקונג בדרום, מה שנתן להו צ'י מין מנהיג הצפון אפשרות לשפר את היחסים עם דרום וייטנאם.[35]

העובדה שמנלי יכול היה לדווח שללואט אמר לו שנו דין נו מוכן לייצא אורז מדרום וייטנאם נחשבה למשמעותית מאוד בצפון.[36] מ-1956 עד 1958 סירב הנשיא דיים להצעות חוזרות ונשנות של הצפון לאפשר יחסים כלכליים בין שתי המדינות, והצעתו לייצא אורז נתפסה כסימן לשינוי בלב של סייגון.[36]

בנוסף, מנלי ציין שהפיצול הסיני-סובייטי הציב את צפון וייטנאם במצב קשה, שכן גם מוסקבה וגם בייג'ינג דרשו מהצפון לעמוד לצידן, והציבו את הו צ'י מין - שניסה להיות נייטרלי - בין הפטיש (והמגל) הקומוניסטי לסדן הקומוניסטי אף הוא.[35] דאנג, ראש ממשלת הצפון, אמר למנלי שהוא מעוניין, ואמר כי "כל עוד היועצים האמריקאים יעזבו את דרום וייטנאם נוכל להגיע להסכם עם כל וייטנאמי".[37] כשמנלי הזכיר לדאנג שקנדי יסכים להוציא את היועצים האמריקאים מדרום וייטנאם אם זה ייעשה באופן הגיוני, השיב דנג כי "הפולנים בוודאי ימצאו איזו נוסחה חכמה" לעשות זאת.[38]

דאנג גם הצהיר כי ממשלתו מוכנה לקבל פדרציה ותפסיק לפקוד על הווייטקונג לנסות להיכנס לממשלה בסייגון כחלק מהמחיר לשלום.[35] דאנג אמר למנלי שהוא מוכן לקבל הפסקת אש שאחריה יתקיים סחר חליפין עם פחם מצפון וייטנאם שיוחלף באורז מדרום וייטנאם.[39] דאנג הוסיף שנו דין דיים יכול "להוכיח את תום הלב שלו" על ידי התרת ייצוא של אורז לצפון וייטנאם, עוד לפני ההסכם.[36]

מנלי התרשם שהצפוניים עדיין כועסים על תוצאות ועידת ז'נבה מתוך אמונה שסין וברית המועצות כפו עליהם הסדר רע למען יחסים טובים יותר עם המערב.[40] הוא הרגיש שדאנג לא רוצה שהסובייטים, הסינים או האמריקאים יהיו מעורבים בשיחות הנוכחיות.[40]

בסוף מאי 1963, הו צ'י מין, שלא אהב לדבר עם מערביים בדרך כלל, התראיין לעיתונאי הקומוניסטי האוסטרלי וילפרד בורצ'ט.[41] הו אמר לבורצ'ט שהוא מוכן לשקול הפסקת אש עם דרום וייטנאם, ואף ויתר על דרישתו להפלת נו דין דיים, ורמז שייתכן שיאפשר לו להישאר בתפקידו כחלק מהסכם השלום.[41] ב"מלחמת הנעלמים" כתב מנלי כי הו ודאנג לא היו להוטים לאפשר לדיים להישאר בשלטון, אבל הוא לחץ עליהם לעשות את הוויתור הזה, ואמר שזו הדרך הטובה ביותר קדימה לשלום.[41]

מכשול פוטנציאלי נוצר כאשר זו קיוון, שגריר סין בצפון וייטנאם, התנגד וזעם על תוכנית השלום, ואמר למנלי שממשלתו מאמינה שצפון וייטנאם צריכה להכפיל את מאמציה להפיל את דיים והדרום, במיוחד לאור המשבר הבודהיסטי, במקום לנהל עימו משא ומתן.[42] למרות זאת, מנלי ידע שמתחת לכל הפגנות הידידות הללו בין סין לצפון וייטנאם יש חוסר אמון ופחד עמוק בהאנוי מפני סין, ושכמה מחברי הפוליטביורו של צפון וייטנאם חששו רבות מתקוותיו של מאו דזה-דונג שיוכל לגרום לאמריקאים "לדמם" בווייטנאם.

וייטנאם נכבשה על ידי סין בשנת 111 לפני הספירה, ולמעט כמה הפרעות נשארה פרובינציה סינית לאלף השנים הבאות. גם לאחר שווייטנאם קיבלה את עצמאותה בשנת 980 לספירה, הסינים ניסו מספר פעמים לכבוש מחדש את המחוז האבוד שלהם כאשר הניסיון האחרון נעשה בשנים 1788–1789. כתוצאה מכך, סין היא בשביל הווייטנאמים מה שרוסיה וגרמניה הן בשביל הפולנים - שכנה חזקה שנהנית להתעלל בהם. בהתחשב בחוסר האמון והפחד מפני סין בצפון וייטנאם, מנלי חש באופן פרדוקסלי שההתנגדות הסינית לתוכנית השלום עשויה לגרום לצפון לנטות לקבלה יותר בקלות.[42]

במהלך ויכוח עם זו קיוון, שגריר סין בצפון, מנלי הצהיר: "דיים ואחיו נו, מחשש מהפיכה בהשראת האמריקאים, פקדו על כוחות המשטרה והצבא שלהם להגן מפני האמריקנים במקום הווייטקונג... האם לא כדאי לכוחות הסוציאליסטיים, במצב פוליטי חדש זה, לחפש שיטות ופתרונות חדשים?"[6]

ביוני 1963, ראש ממשלת הצפון דאנג אמר למנלי שההסכם להפיכת לאוס לנייטרלית מ-1962 אינו משקף את "חלוקת הכוח האמיתית" שם, אך הוא מסכים "להראות רצון טוב" כדי להוכיח ש"מעצמות המערב יכולות וחייבות לדבר איתנו".[43] מנלי, בניגוד לשאר חברי וועדת הבקרה הבינלאומית, היה מודע לפילוג בתוך הפוליטביורו: בין סיעת "הצפון תחילה", שהעדיפה התמקדות בפיתוח הכלכלי של צפון וייטנאם, לבין הפלג "הדרום תחילה", שהעדיף לעשות לוחמת גרילה בדרום וייטנאם כדי לאחד מחדש את וייטנאם בעתיד הקרוב.[44]

שני הפלגים תאמו במידה את העימות האידאולוגי בין סין לברית המועצות.[44] הסובייטים עודדו את הצפון להתמקד בפיתוח כלכלי כדי להשיג את האוטופיה שחזה קרל מרקס, שלטענתם תוביל להצטרפות של הדרום בדרכי שלום לצפון מתישהו בתוך רבע המאה הבאה, בעוד שהסינים טענו כי העדיפות המיידית צריכה להיות מלחמת גרילה מהפכנית כדי לאחד מחדש את וייטנאם ב-5 עד 10 השנים הבאות.[44]

לה דואן היה המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית בצפון. הוא נולד בדרום וייטנאם וכמו רוב הקומוניסטים הדרומיים האחרים שעברו לצפון לאחר הסכם ז'נבה, התרעם במיוחד על חלוקת וייטנאם.[45] הוא הפך לאישיות חזקה בתוך הפוליטביורו בעקבות מצבו הבריאותי המתדרדר של הו צ'י מין.

לה דואן הצפוני היה מנהיג הפלג "הדרום הראשון", שהלהט שלו למלחמת איחוד גבר מאוד לאור הניצחונות של הווייטקונג, שהשתלט בהתמדה על האזורים הכפריים של דרום וייטנאם.[44] לה דואן לא ראה סיבה מדוע צפון וייטנאם צריכה להסתפק בפדרציה כאשר נראה שהאיחוד תחת האנוי יהיה בר השגה בעתיד הקרוב. חלק מתומכיו של לה דואן בפלג היו לה דק טהו, ראש מחלקת הארגון של המפלגה הווייטנאמית, ו- נגויין צ'י תהן, ראש המחלקה הפוליטית בצבא העם של וייטנאם.[45]

עם זאת, כמה מעמיתיו של לה דואן בפוליטביורו חששו לעורר התערבות אמריקאית והעדיפו את תוכנית השלום של מנלי.[44] הו צ'י מין עצמו היה מודאג מהאפשרות של התערבות ארצות הברית, שתוביל למלחמה ארוכה ועקובה מדם.[46] הו היה מודאג מהאפשרות שארצות הברית תפציץ את הצפון באותו אופן שבו הפציצה בעבר את צפון קוריאה ויפן, תוך גרימת הרס עצום ואובדן חיים רב.[45]

בפוליטביורו הייתה תמיכה מספקת לתוכנית השלום, כך שלה דואן לא העז לדחות אותה על הסף ולפחות שקל אותה, מה שנתן למנלי תחושה לא-ריאליסטית לגבי אפשרות קבלת התוכנית. [44] מכיוון שאדם רפצקי הורה למנלי לא להיות מעורב במשא ומתן להפסקת האש, הוא היסס בתחילה לעשות זאת, אך שינה את דעתו ביולי 1963 כשהשתכנע שיש סיכוי אמיתי לשלום.[47]

ב-25 באוגוסט 1963, הוצג מנלי בקבלת פנים דיפלומטית בפני השגריר האמריקני הנרי קבוט לודג' הבן, שמנלי חשב עליו כסנוב בלתי נסבל.[7] לודג' דיבר בצרפתית ושאל את מנלי מה הפרש השעות בין ורשה לסייגון, וישר ענה לשאלתו שלו בהערה "למי אכפת?" לאחר מכן לודג' התרחק ממנלי כדי לדבר עם אורחים אחרים.[7]

באותה קבלת פנים, מנלי פגש לראשונה את נו דין נו, כאמור אחיו של נו דין דיים.[42] ללואט הצרפתי, גובורדהון ההודי, דיאורלנדי האיטלקי ושגריר הוותיקן, מונסיניור סלווטורה דיאסטטה, יצרו חצי עיגול והפנו את מנלי לכיוונו של נו.[42][48] לאחר שהוצג, נו אמר למנלי שהוא שמע עליו הרבה מחבריו למעגל, ושחוץ מצרפת, פולין היא האומה הזרה הכי מוכרת לווייטנאמים.[42] נו טען שהווייטנאמים והפולנים חולקים זיקה טבעית מכיוון ששניהם בילו מאות שנים בלחימה למען עצמאותם מול שכנות חזקות יותר - רוסיה וגרמניה במקרה של פולין, וסין במקרה של וייטנאם.[42] לאחר שדיברו זמן מה על הידידות הטבעית בין פולנים לווייטנאמים, נו הזמין את מנלי לפגישה פרטית.[42]

מאוחר יותר באותו לילה, מנלי ביקר בשגרירות צרפת, שם ללואט הזהיר אותו שהפגישה המתוכננת לעולם לא תתקיים כי השגריר האמריקאי לודג' ארגן את ההפיכה לאותו לילה.[42] בפועל, ללואט קיבל מידע שגוי לגבי עיתוי ההפיכה, אבל הוא צדק בכך שלודג' היה בקשר עם גנרלים מסוימים בצבא הדרום שתכננו הפיכה.[49] בדו"ח שלו לוורשה שנשלח ב-30 באוגוסט מנלי כתב על "אדיבותו הראוותנית" של נו.[48]

ב-2 בספטמבר 1963, ללואט לקח איתו את מנלי לפגוש את נו.[37] מנאלי תיאר את משרדו של נו כעמוס בספרים, מסמכים ועיתונים.[50] נו נשמע מתעניין בתוכנית השלום ואשתו אף הצהירה שהיא מוכנה לשלוח שניים מילדיהם להאנוי כדי לשמש כבני ערובה כ"מחווה של אחווה".[37] נו דיבר עם מנלי בצרפתית בנימה מיסטית וטען שהוא מנהל מסע צלב רוחני כדי להציל את אומתו, וכי כקתולי האויב האמיתי שלו לא היה הקומוניזם אלא "חומרנות דיאלקטית" שהקפיטליזם הוא הביטוי המסוכן ביותר שלה.[50]

נו טען שהוא רוצה התאמה של הקתוליות עם המרקסיזם, ואמר שהוא ראה בעיני רוחו את "קמילת המדינה" שמרקס חזה, וזו הייתה המטרה האמיתית של מדיניות ה"כפרים הקטנים" האסטרטגית שלו בשנה שלפני כן.[50] החל משנת 1962, דרום וייטנאם החלה להעביר בכוח את כל האוכלוסייה הכפרית שלה לכפרים קטנים אסטרטגיים שהיו אמורים רשמית להגן על האיכרים מפני הווייטקונג, אך רבים תיארו את הכפרים הקטנים כמו מחנות ריכוז שנועדו לאכוף שלטון ממשלתי על איכרים סוררים. נו טען שהפקידים שלו והאמריקאים לא הבינו לא נכון את מטרות הכפרים הקטנים האסטרטגיים: שתפקידם היה להשרות רוחניות על האיכרים, כדי שיום אחד הם יהיו הבסיס לדמוקרטיה ישירה שתוביל ל"קמילת המדינה" שמרקס חזה. מנלי המופתע שאל האם הוא באמת התכוון למה שאמר זה עתה.[50] נו חזר על ההסבר והוסיף כי "משימת חיי היא לעבוד כדי שאוכל להפוך למיותר".[50] מנלי עזב את הפגישה לא לגמרי בטוח אם נו שפוי, אבל הרגיש תקווה מסוימת לשלום מכיוון שנראה שיש לנו עניין בתוכנית השלום.[50]

עם זאת, נו פגש את השגריר האמריקאי לודג' באותו יום בו פגש את מנלי, ושלל כל קשר עם מדינות קומוניסטיות, ואמר שנאמנותו הייתה רק לארצות הברית.[51] זמן קצר לאחר מכן, נו הדליף את החדשות על הפגישה לכותב הטור האמריקני השמרני ג'וזף אלסופ בניסיון לסחוט את נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי שיגביר את התמיכה האמריקאית, באיום שהוא ודיים יגיעו להסכמות עם הקומוניסטים אם ממשלת ארצות הברית תמשיך למתוח ביקורת איך שהם מטפלים במשבר הבודהיסטי.[37] אלסופ, אחד מבעלי הטורים האמריקאים המשפיעים ביותר בתקופתו, ביקר בסייגון, וב-18 בספטמבר 1963 פרסם טור בשם "Very Ugly Stuff" בוושינגטון פוסט, המפרט על פגישת מנלי-נו.[52]

גרסת האירועים שהודלפה לאלסופ לא מחמיאה בכוונה למנלי, שכן נו טען שהוא "התחנן" בפניו להפסקת אש.[47] בגרסתו של אלסופ מנלי נדמה כדמות נואשת ונו כדמות נחושה שדחתה כל פנייה ממדינות קומוניסטיות מתוך נאמנות כלפי ארצות הברית.[47] הטור של אלסופ סיכם: "העובדות מצביעות באופן ברור מדי על תככים צרפתיים... כדי להביס את המדיניות האמריקאית בדרום וייטנאם".[53] נו אמר לאלסופ שההצעה שהציג מנלי היא "כמעט הצעה אטרקטיבית", אך הוא דחה כי "לא יכולתי לפתוח במשא ומתן מאחורי גבם של האמריקאים... כמובן זה לא בא בחשבון".[54]

טראן ואן דין, עוזרו של נו, הצהיר מאוחר יותר בראיון ב-27 באוקטובר 1967 כי מנלי הביא עמו מכתב מאדם חשוב מצפון וייטנאם, אותו מסר לנו בפגישה.[54] בשנת 1974 נחשף כי האדם היה הו צ'י מין.[54]

מנלי פעל מחוץ לתפקידיו כחבר בוועדת הבקרה הבינלאומית בניסיון להשיג הפסקת אש והפר את ההוראות שקיבל מוורשה, ולכן לאחר הטור של אלסופ מצא מנלי את עצמו בצרות רבות עם הממונים עליו.[55] אפילו הפטרון והמגן של מנלי, אדם רפצקי, הזהיר אותו שאם ימשיך לחרוג מהוראותיו ולהביך את פולין, גם הוא לא יוכל להגן עליו עוד. בהוראת רפצקי, מנלי פרסם הכחשה רשמית בטענה שהפגישה עם נו מעולם לא התקיימה.[55] רגע לפני שפרסם את ההכחשה הוא זימן לארוחת ערב את העיתונאים האמריקאים ניל שיהאן ודייוויד הלברשטם, וביקש שיפרסמו את ההכחשה.[53] מאוחר יותר אמר מנלי על נו: "הוא ניגן על כלים רבים בו-זמנית".[37]

מנלי פגש את העיתונאי האמריקני דייוויד הלברשטם, הכתב בווייטנאם של הניו יורק טיימס, במועדון הספורט היוקרתי ביותר של סייגון.[56] לאחר ששמע את הלברשטם מדבר בכעס רב על ניסיונות השגרירות האמריקנית להשתיק אותו בגין הדיווח שלו, כתב מנלי לראש ממשלת הצפון דאנג ואמר כי על צפון וייטנאם להעניק אשרות שהייה בצפון להלברשטם ולניל שיהאן.[56] בשלב זה, פרץ מאבק בתקשורת האמריקאית, כשעיתונאים רבים דגלו במשטרו של נו דין דיים, בעוד עיתונאים כמו הלברשטאם ושיהאן היו עוינים לו.[57] דאנג כתב בחזרה וסירב בטענה ש"איננו מעוניינים לבנות את היוקרה של עיתונאים אמריקאים".[56] מנלי חשד שהסיבות האמיתיות היו בגלל ששמע את הגנרל וו נגויין גיאפ, שר הביטחון החזק של הצפון, אומר שהאמריקאים לא היו מסוגלים להילחם נגד כוחות גרילה יותר מאשר הצרפתים - והיו איטיים יותר ללמוד מהטעויות שלהם. מסקנתו הייתה שהצפוניים פחדו שהלברשטם ושיהאן יעבירו מידע שעלול לסייע לממשלה האמריקאית.[56]

מנלי לא היה בטוח אם האחים נו היו רציניים, אבל לאחר שפגש שוב את דאנג הוא דיווח שסוף סוף הוא מוכן לעבוד עם התוכנית הצרפתית.[37] עד שחזר מנלי לסייגון, האחים נו נהרגו במהלך ההפיכה ב-2 בנובמבר 1963.[37] הפלת האחים נו ורציחתם הובילו לתקופה של חוסר יציבות פוליטית בדרום וייטנאם, כאשר החונטה שהחליפה את דיים נקרעה בקרבות פנימיים. עם עליית החונטה ירד כוח הלחימה של צבא הדרום, משום שגנרלי החונטה העדיפו להילחם אחד בשני יותר מאשר בווייטקונג.

בישיבת הפוליטביורו בדצמבר 1963, סיעת "הדרום תחילה" של לה דואן ניצחה עם קבלת החלטה הקוראת לצפון וייטנאם להשלים את הפלת המשטר בסייגון בהקדם האפשרי.[58] אותה החלטה סימנה גם את השפל של ההשפעה הסובייטית בצפון, כאשר הפוליטביורו העביר החלטה המאשרת את תאוריית "מלחמת המהפכה" של מאו דזה-דונג כמודל הנכון עבור צפון וייטנאם, תוך ביטול תאוריית ה"דו-קיום בשלום" של חרושצ'וב.[58] מנלי הבחין באירועים רשמיים כיצד השגריר הסובייטי בהאנוי הוחרם על ידי דנג, שסירב ללחוץ את ידו או אפילו להכיר בנוכחותו.[58] מאוחר יותר כתב מנלי שהשגריר הסובייטי היה "נמר בכלוב. חסר אונים כי הוא לא יכול היה 'ללמד' את הווייטנאמים הארורים האלה כפי שעשו עמיתיו בשנות ה-40 וה-50 בוורשה, פראג, בודפשט וסופיה. הוא איבד את כבודו, כי בהאנוי הוא היה 'נמר של נייר'".[58]

יש מחלוקת היסטורית רבה לגבי "פרשת מנלי", כפי שמכונה תוכנית השלום מ-1963.[59] יש היסטוריונים הטוענים כי ארצות הברית, על ידי דחיית תוכנית השלום הצרפתית, השליכה לפח הזדמנות לשלום שהייתה חוסכת מאמריקה את הטראומה של מלחמת וייטנאם.[59][60] היסטוריונים אחרים כמו טוענים שהאינטרס לכאורה של האחים נו בתוכנית השלום היה רק אמצעי לסחוט את ארצות הברית, בטענה שנו דין דיים לעולם לא היה מקבל פדרציה שהייתה נשלטת על ידי צפון וייטנאם המאוכלסת יותר, תוך שהוא נאלץ להתחרות מול "הדוד הו", שהיה פופולרי ממנו.[59][61]

פילוסוף בגלות

לאחר מלחמת ששת הימים הצטווה מנלי לחתום על עצומה המבקרת את ישראל. משסירב, הואשם כי הוא "ציוני".[6] ביולי 1968 פוטר מנלי מתפקיד דיקן בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ורשה במסגרת הקמפיין ה"אנטי ציוני" ונמלט לארצות הברית.[3] הנימוק לפיטורי מנלי, מלבד ה"ציונות" לכאורה שלו, כלל גם את ה"רעיונות וההרצאות האנטי-סוציאליסטיות שלו".[4] מאוחר יותר ציין מנלי כי אותו שר להשכלה גבוהה שפיטר אותו העניק לו שנים קודם לכן פרסים על דברים שכתב.[4] מגלותו בארצות הברית, נטה מנלי לביקורת כלפי המשטר הקומוניסטי: חיבור שכתב ב-1971 נשא את הכותרת "מגומולקה ועד גירק: הדעיכה המוסרית של הבירוקרטיה הפולנית".[62]

בארצות הברית, מנלי הפך לפרופסור למשפטים ולמדעי המדינה ב"קווינס קולג'", חלק מאוניברסיטת סיטי בניו יורק.[63] בקווינס הוא הפך ליושב ראש המועצה לחקר אתיקה ומדיניות ציבורית.[63] ב-1984 פרסם את "חירות וסובלנות", ספר הבוחן את הבסיס הפילוסופי של חברה דמוקרטית מכילה ופלורליסטית.[3] מנלי מתח ביקורת על המאמצים להטיל צנזורה בשם הגנה על ערכים אמריקאים, וכתב: "בכל מקום שישנה פרצה בחוקים הקיימים המגינים על חירויות אמריקאיות מסורתיות, מתנגדי החירויות הללו מנסים להידחק פנימה. בכל פעם שהמחוקקים יוצרים אפילו את הפתח הקל ביותר כדי לאפשר איזושהי צנזורה - הצנזורים יוולדו ויצעדו שוב".[64]

בהשפעה רבה מתאוריות הרטוריקה החדשה של חיים פרלמן, הוא ביקש לקדם תיאוריות משפטיות שישמשו בסיס לסדר חברתי הומניסטי.[65] בספרו האחרון, "הרטוריקה החדשה של פרלמן כפילוסופיה ומתודולוגיה למאה הבאה", שפורסם חודש לאחר מותו באפריל 1994, כתב מנלי: "הרטוריקה החדשה היא הומניזם מודרני. המאבק להומניזם אינו מסתיים לעולם. יש לתת לאנשים את ההזדמנות לפתח את הכישרונות שלהם, הם צריכים להיות יצירתיים ומאושרים... המהות שלהם היא יצירתיות והגדרה עצמית... ברגע שהרטוריקה החדשה לקחה כאקסיומה ששום דבר אינו טוב או קדוש לחלוטין מלבד כבוד האדם, חובה על אדם לחפש כל הזמן דרכים טובים יותר לחיות. שלושה תחומים ספציפיים החשובים במיוחד להומניזם המודרני: צדק חברתי ואינדיבידואלי, חופש מדיכוי עם הזדמנות אמיתית לחיים הגונים, סובלנות ופרטיות".[66]

מנלי לא הגדיר הומניזם לפי תכונה אחת, אלא בחר את הנושא של כבוד האדם ומהי הדרך הטובה ביותר להשיג אותו.[67] הוא טען: "הפילוסופיה והמתודולוגיה של פרלמן הם מכשירים שיכולים לסייע בפיתוח דרכים חדשות של חשיבה ופעולה, ויצירת גישות ביקורתיות חדשות לכל מוסד חברתי בכל מקום שהוא. החלוקה המסורתית של ימין ושמאל חייבת לעבור תיקון נרחב. כיום הרטוריקה החדשה היא השיטה העקבית ביותר לחפש גישות חדשות".[67]

מנלי טען שכדי להבין את פרלמן נדרשת הבנה של היותו פולני ויהודי כאחד.[65] מנלי כתב כי "...בזמן שיהודים נטבחו בכל רחבי אירופה פולין הייתה גן עדן של שלום תחת שושלות ה-Piasts, Jagiellons וממשיכיהם". במקביל, הוא טוען, היה זרם שני אפל יותר, אנטישמי, שראה ביהודים-פולנים אנשים שלעולם לא יוכלו להיות פולנים באמת ושאינם שייכים לפולין.[65] מנלי כתב כי בעידן הרפובליקה השנייה, פרלמן התמודד בפולין עם "מדינה נחשלת ולא דמוקרטית שהייתה גם מדינה שבה חיו לאומים רבים יחד ובה פרחו המחשבה והאמנות הליברלית היצירתית... התנאים המוזרים והלא מאוזנים שם, בכל זאת, היו מקור השראה עבור הפולנים והיהודים יחדיו. יחסי האהבה-שנאה שלהם הייתה מגרה ומקהה בבת אחת. מושפע מהאווירה הזו, פרלמן נועד ליצור משהו חדשני".[65]

החוקר האמריקני ג'יימס קרוסוויט הבחין כי ישנה אופטימיות בכתביו של מנלי בגלות, כשכתב על פרלמן שהוא "הצליח להפוך את כל החסרונות של מוצאו והרקע שלו ליתרונות רבי עוצמה ולמקור השראה".[65] קרוסוויט כתב: "...מנלי אינו פשוט ליברל מסורתי. הליברליזם שלו הוא מסוג פוסט-קומוניסטי מיוחד שנוצר בזכות גלותו".[4]

מנלי טען כי בסיס הסמכות המוסרית של החוק הוא התהליך שבו מתקבלים חוקים.[68] הוא כתב שאנשים יכולים להשתמש בטיעונים שונים כמו חוק הטבע, הרצון העממי, תאולוגיה וכו', אבל רק התהליך מספק את הסמכות המוסרית, דבר שהתבסס בפוזיטיביזם משפטי.[68]

מנלי השתמש בדוגמאות למסמכים של פוזיטיביזם משפטי כמו מגילת האומות המאוחדות, ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, חוקות מדינות דמוקרטיות וחוקים נגד גזענות.[68] מנלי טען שאין "עקרונות ברורים מאליהם של המשפט המהותי", וטען שרק חוקים שצמחו מתוך תהליכים צודקים הם לגיטימיים.[69] הוא כתב שתהליכים שבהם האנשים השתתפו בעשיית חוקים הם התהליכים הצודקים.[68] מנלי טען כי מה שגרם לתהליכים צודקים היה תלוי היסטורית שכן סביבות שונות והשקפות משתנות קובעות אילו תהליכים הם צודקים, אך טען כי עבור העידן המודרני, הרטוריקה החדשה כפי שנוסחה על ידי פרלמן סיפקה את הבסיס הטוב ביותר לקביעת תהליך צודק.[70]

מנלי כתב שהפוזיטיביזם המשפטי שלו הוא גם סוג של ריאליזם משפטי.[70] הוא טען שמערכת המשפט היא הצטברות של שינויים היסטוריים כדי להפוך את החברה ליותר צודקת, מה שגרם לו לדחות הן את הנומינליזם המשפטי והן את הקונבנציוניזם המשפטי.[70] המושג של מנלי של "ריאליזם משפטי" לא כלל איזשהו תחושה נצחית של מה הופך לחוק צודק, אלא הוא שיקף את ההווה כאשר "החוק חודר בחיי האומות במידה רבה יותר מאשר בעבר, כאשר הנורמות של המשפט הבינלאומי והמוסר... מחלחלים עמוק יותר ויותר לתוך חיי היומיום, כאשר מדינות בעלות מבנה פוליטי וחברתי שונים מתקיימות יחדיו ומשתפות פעולה למרות ההבדלים והניגודים הבסיסיים ביניהן".[70]

מנלי פיתח הגנה לטענה כי ההיסטוריה מספקת דוגמאות לחוקים לא הוגנים ושאינם מנוהלים בצדק.[71] מנלי כתב שכדי להבין את ההיסטוריה "חייבים לכפות פרשנות... אבל באילו אמצעים אנו משתמשים כדי לקבוע מה חשוב יותר או פחות?"[71] הוא טען שכדי לייצר היסטוריה "שתפרה את העתיד" נדרש לבחון אילו חוקים עשו הכי הרבה כדי לקדם את כבוד האדם, אושר, חירות, יצירתיות וצדק לאורך הדורות.[71] מנלי טען לכוחו של התקדים, בטענה שההגיון של החוק מעוגן בעבר, אך כאשר מצטטים אותו יש לחבר אותו לענייני דיומא.[71]

בהקשר זה, חש מנלי שיש שלושה אתגרים עיקריים למערב בעידן שלאחר המלחמה הקרה: סיוע במעבר של מדינות מזרח אירופה מקומוניזם לדמוקרטיה; המעבר של אומות חדשות מהעולם השלישי לסדרים פוליטיים וחברתיים צודקים; והצורך של המערב לקבל את תחושת המשמעות של קונפליקטים אידאולוגיים ולסיים את "הצרכנות האוטוריטרית".[72]

מנלי הודה ש"הרטוריקה החדשה" של פרלמן לא נראית כבסיס לסדר חברתי מכיוון שהיא רק מספקת תיאוריה כיצד לפתור קונפליקטים מבלי לומר בפועל איך חברה צריכה להיראות לאחר פתרונם. [73] הוא כתב: "עם זאת, בתקופתנו, ברגע שערכים כמו זכויות אדם, חופש מרעב וחופש מדיכוי דתי, הם ערכים אנושיים בלתי ניתנים לערעור המוכרים אפילו בחוק הבינלאומי והמוניציפלי, אז עלינו להסכים שהמצב השתנה באופן דרמטי. כיום הבעיה היא כיצד לשמר, להבטיח ולהעצים את הערכים הללו, בעולם שבו הם ממשיכים להיות מותקפים".[73]

פרלמן ציין כי ערכים כמו חופש וצדק זכו להסכמה רחבה, כאשר אפילו מדינות כמו ברית המועצות וסין טוענות שהן מקיימות את הערכים הללו, וכתב שאף אחד לא מתנגד לחירות וצדק כל עוד הם "ערכים מופשטים".[73] מנלי טען כי חירות וצדק אינם רק "ערכים מופשטים", אלא מומשו עקרונית בשיטות משפטיות שונות ובעיקר במשפט הבינלאומי.[73] עבור מנלי, יהודי-פולני ששרד את השואה, "הפתרון הסופי" הפריך את הרעיון שישנם ערכים נצחיים ואוניברסליים, בטענה שרצח העם ששרד לא היה איזה "סטייה מטורפת" מהנורמות של המערב, ושהעולם ובפרט הציוויליזציה המערבית צריכים לשנות את ערכיהם כדי למנוע מהזוועות להתרחש בשנית.[74] מנלי טען שחוקים טובים נקבעים רק בתהליך של ויכוח מתמשך, ולא בגלל ערכים מופשטים.[74]

מנלי טען שהוויכוח הוא "תהליך מתקדם לאין ערוך" ואינסופי, שכן חברות משתנות ללא הרף בערכים שלהן לגבי המהות של כבוד האדם.[74] מנלי הודה שהפילוסופיה שלו, המבוססת על ערכים משתנים, חלשה במקצת בהשוואה לפילוסופים אחרים שכתבו על מה שגורם לחברה צודקת להיות כזאת. עם זאת, הוא טען שחולשה זו היא למעשה חוזקה, משום שהיא מספקת מקום לעמימות ולספק, שלדעתו הם ההגנה הטובה ביותר מפני קיצוניות וקנאות שמובילות לטוטליטריות.[74] מבחינתו של מנלי, הגיבורים שרצה לראות היו "אנשים ביקורתיים מאי-פעם ובו-זמנית סובלניים מאי-פעם באמונותיהם ובשיתוף הפעולה שלהם".[74]

מנלי היה מחויב עמוקות לפרויקט ההומניסטי שלו, וכתב שההיסטוריה אינה מתקדמת או נוסגת מוסרית באופן אוטומטי אלא מוכרעת על ידי מעשיהם של אנשים, כך שהמאבק על הומניזם הוא קרב אינסופי.[74] הוא טען שחברה צודקת באמת תהיה כזו שמוכנה לקבל פלורליזם מוסרי ואת ההכרח בפשרה בין קבוצות חברתיות.[74] מנלי כתב: "אנו בטוחים שהתפתחות הדמוקרטיה ותרבות הדיון שבה יכולים ליצור אקלים שבו חזרה לעריצות היא בלתי אפשרית, אך אף על פי כן - אין ערבויות".[75] קרוסוויט שיבח את מנלי על שהפך את הפילוסופיה של פרלמן לפילוסופיה של היסטוריה, בעיקר היסטוריה משפטית, ולפילוסופיה פוליטית.[76] קרוסוויט טען שמנלי יצר פילוסופיה של "הומניזם דינמי" שבו "כבוד האדם תמיד על כף המאזניים, תמיד מוטל בספק, תמיד מייצר דרישות היסטוריות, פוליטיות ואתיות חדשות".[77]

מנלי היה חבר באיגוד ההומניסטים האמריקאי, וכיהן בדירקטוריון הארגון משנת 1985 ואילך.[63] הוא מת מהתקף לב בניו יורק ב-1994. הוא הותיר אחריו שני ילדים, לסטר ואליזבת, ואת בת זוגו סטפני סילברס.[2]

פרסומים

  • Historia doktryn polityczno-prawnych : starożytność, ורשה: הוצאת אוניברסיטת ורשה, 1961.
  • Historia doktryn polityczno-prawnych. Średniowiecze: tomizm, herezje, ruchy plebejskie Warszawa : ורשה: הוצאת אוניברסיטת ורשה, 1959
  • Historia doktryn polityczno-prawnych. T. 2, Czasy nowożytne wiek XVI-XVII ורשה: הוצאת אוניברסיטת ורשה, 1968
  • Historia doktryn polityczno-prawnych : wiek XIX-XX. צ'. 1, קאנט - הגל ורשה: הוצאת אוניברסיטת ורשה, 1962
  • Historia doktryn polityczno-prawnych : wiek XIX-XX. צ'. 2, ליברליזם, pozytywizm, szkoły: psychologiczna i socjologiczna ורשה: הוצאת אוניברסיטת ורשה, 1964.
  • Historia doktryn polityczno-prawnych : wiek XVI-XVIII. צ'. 2, בייקון-וינסטנלי ורשה: הוצאת אוניברסיטת ורשה, 1960.
  • Historia doktryn polityczno-prawnych XIX wieku. צ'. 1 ורשה: Państwowe Wydawnictwo Naukowe, 1964
  • Historia doktryn polityczno-prawnych XIX wieku. צ'. 2 ורשה: Państwowe Wydawnictwo Naukowe, 1966
  • O funkcjach państwa Warszawa : Państwowe Wydawnictwo Naukowe, 1963
  • Sztuka polityki Warszawa : "ישקרי", 1967
  • "מגומולקה ועד גירק: הדעיכה המוסרית של הבירוקרטיה הפולנית" עמודים 230–234 מתוך "דיסנט", יוני 1971.
  • "מלחמת המנוצחים", תורגם מפולנית על ידי מריה דה גרגי ניו יורק : Harper&Row, 1971.
  • "פוזיטיביזם משפטי וזכויות אדם". ניו יורק: Hippocrene Books, Inc., 1981

מקורות

  • Asselin, Pierre (2015). Hanoi's Road to the Vietnam War, 1954-1965. Los Angeles: University of California Press. ISBN 978-0520287495..
  • Bothwell, Robert (Winter 2000–2001). "The Further Shore: Canada and Vietnam". International Journal. 56: 89–114. doi:10.1177/002070200105600106.
  • Chang, Jung; Halliday, Jon (2005). Mao: The Unknown Story. New York: Alfred Knopf. ISBN 0307807134..
  • Brocheux, Pierre (2007). Ho Chi Minh: A Biography. Cambridge: Cambridge University Press. ISBN 978-0521850629.
  • Crosswhite, James (2013). Deep Rhetoric: Philosophy, Reason, Violence, Justice, Wisdom. Chicago: University of Chicago Press. ISBN 978-0226016344.
  • Dommen, Arthur (2011). "International Commission for Supervision and Control". In Spencer Tucker (ed.). The Encyclopedia of the Vietnam War: A Political, Social, and Military History A Political, Social, and Military History. Santa Monica: ABC-CLIO Books. pp. 536–537. ISBN 978-1851099610..
  • Hammer, Ellen (1987). A Death in November: America in Vietnam, 1963. Oxford: Oxford University Press. ISBN 0195206401..
  • Hiscocks, Richard (בפברואר 1964). "Some Liberal Marxists and Left-Wing Catholics in Contemporary Poland". The Canadian Journal of Economics and Political Science. 30: 12–21. doi:10.2307/139167. JSTOR 139167. {{cite journal}}: (עזרה)
  • Gaiduk, Ilya (2003). Confronting Vietnam: Soviet Policy Toward the Indochina Conflict, 1954-1963. Stanford: Stanford University Press. ISBN 0804747121.
  • Gnoinska, Margaret (במרץ 2005). "Poland and Vietnam, 1963: New Evidence on Secret Communist Diplomacy and the "Maneli Affair"". Cold War International History Project Working Paper 45: 2–83. {{cite journal}}: (עזרה).
  • Jacobs, Seth (2006). Cold War Mandarin: Ngo Dinh Diem and the Origins of America's War in Vietnam, 1950–1963. Lanham: Rowman & Littlefield. ISBN 0742573958..
  • Karnow, Stanley (1983). Vietnam: A History. New York: Viking. ISBN 0670746045.
  • Langguth, A.J. (2000). Our Vietnam: The War 1954-1975. New York: Simon and Schuster. ISBN 0743212444..
  • Logevall, Fredrik (2001). Choosing War: The Lost Chance for Peace and the Escalation of War in Vietnam. Los Angeles: University of California Press. ISBN 0520229193..
  • Maneli, Mieczysław (1971). The War of the Vanished: A Polish Diplomat In Vietnam. New York: Harper & Row.
  • Maneli, Mieczysław (1984). Freedom and Tolerance. London: Octagon Books. ISBN 0882546309.
  • McLaughlin, Sean J. (2019). JFK and de Gaulle: How America and France Failed in Vietnam, 1961-1963. Lexington: University Press of Kentucky. ISBN 978-0813177779..
  • Miller, Edward (2013). Misalliance: Ngo Dinh Diem, the United States, and the Fate of South Vietnam. Cambridge: Harvard University Press. ISBN 978-0674072985.
  • Nguyen, Lien-Hang T (2012). Hanoi's War: An International History of the War for Peace in Vietnam. Chapel Hill: University of North Carolina Press. ISBN 978-0807882696.
  • Porter, Gareth (2005). Perils of Dominance: Imbalance of Power and the Road to War in Vietnam. Los Angeles: University of California Press. ISBN 0520940407.
  • Shaw, Geoffrey (2015). The Lost Mandate of Heaven: The American Betrayal of Ngo Dinh Diem, President of Vietnam. San Francisco: -Ignatius Press. ISBN 978-1586179359..
  • Thakur, Ramesh (ביולי 1980). "Peacekeeping and Foreign Policy: Canada, India and the International Commission in Vietnam, 1954-1965". British Journal of International Studies. 6: 125–153. doi:10.1017/S0260210500114974. {{cite journal}}: (עזרה)
  • Thakur, Ramesh (1984). Peacekeeping in Vietnam: Canada, India, Poland, and the International Commission. Edmonton: University of Alberta Press. ISBN 0888640374.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Gnoinska 2005, p. 1-2.
  2. ^ 2.0 2.1 "Mieczeslaw Maneli, Law Professor, 72". New York Times. 23 באפריל 1994. נבדק ב-6 ביוני 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 "Người Ba Lan suýt ngăn được Cuộc chiến VN". BBC. 5 בפברואר 2018. נבדק ב-30 במאי 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 4.11 Crosswhite 2013, p. 49.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 Gnoinska 2005, p. 2.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 6.6 6.7 Shaw 2015, p. 243.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 Langguth 2000, p. 232.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 Thakur 1980, p. 129.
  9. ^ Thakur 1984, p. 136.
  10. ^ 10.0 10.1 Thakur 1984, p. 137.
  11. ^ Bothwell 2000, p. 94.
  12. ^ 12.0 12.1 Thakur 1984, p. 159.
  13. ^ Thakur 1984, p. 160.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 Hiscocks 1964, p. 16.
  15. ^ Maneli 1971, p. 5-6.
  16. ^ Maneli 1971, p. 51.
  17. ^ Hiscocks 1964, p. 16-17.
  18. ^ Maneli 1971, p. 6.
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 Chang & Halliday 2005, p. 399.
  20. ^ Chang & Halliday 2005, p. 398-399.
  21. ^ Maneli 1971, p. 45.
  22. ^ Maneli 1971, p. 110.
  23. ^ Maneli 1971, p. 9-10.
  24. ^ Maneli 1971, p. 11.
  25. ^ Foreign Affairs Bulletin. Berlin: Ministry of Foreign Affairs. 1961. p. 162. נבדק ב-6 ביוני 2020. {{cite book}}: (עזרה)
  26. ^ Dommen 2011, p. 537.
  27. ^ 27.0 27.1 27.2 Thakur 1980, p. 145.
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 28.3 28.4 Karnow 1983, p. 291.
  29. ^ Brocheux 2007, p. 237.
  30. ^ 30.0 30.1 30.2 30.3 30.4 McMath, James (15 באוקטובר 2017). "Ken Burns, JFK and the unopened door". Arkansas Democrat-Gazette. נבדק ב-25 באפריל 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  31. ^ Gnoinska 2005, p. 6-7.
  32. ^ Gnoinska 2005, p. 7.
  33. ^ 33.0 33.1 Shaw 2015, p. 241.
  34. ^ 34.0 34.1 34.2 34.3 34.4 34.5 34.6 Shaw 2015, p. 242.
  35. ^ 35.0 35.1 35.2 Jacobs 2006, p. 165.
  36. ^ 36.0 36.1 36.2 Porter 2005, p. 124.
  37. ^ 37.0 37.1 37.2 37.3 37.4 37.5 37.6 Karnow 1983, p. 292.
  38. ^ Gnoinska 2005, p. 12.
  39. ^ Miller 2013, p. 305.
  40. ^ 40.0 40.1 Langguth 2000, p. 232-233.
  41. ^ 41.0 41.1 41.2 Porter 2005, p. 125.
  42. ^ 42.0 42.1 42.2 42.3 42.4 42.5 42.6 42.7 Langguth 2000, p. 233.
  43. ^ Porter 2005, p. 314.
  44. ^ 44.0 44.1 44.2 44.3 44.4 44.5 Nguyen 2012, p. 62.
  45. ^ 45.0 45.1 45.2 Brocheux 2007, p. 166-167.
  46. ^ Brocheux 2007, p. 170.
  47. ^ 47.0 47.1 47.2 Miller 2013, p. 306.
  48. ^ 48.0 48.1 Gnoinska 2005, p. 17.
  49. ^ Langguth 2000, p. 233-234.
  50. ^ 50.0 50.1 50.2 50.3 50.4 50.5 Langguth 2000, p. 234.
  51. ^ Langguth 2000, p. 235.
  52. ^ Gnoinska 2005, p. 19.
  53. ^ 53.0 53.1 Gnoinska 2005, p. 20.
  54. ^ 54.0 54.1 54.2 Porter 2005, p. 126.
  55. ^ 55.0 55.1 Miller 2013, p. 307.
  56. ^ 56.0 56.1 56.2 56.3 Langguth 2000, p. 243.
  57. ^ Langguth 2000, p. 242-243.
  58. ^ 58.0 58.1 58.2 58.3 Gaiduk 2003, p. 203.
  59. ^ 59.0 59.1 59.2 Jacobs 2006, p. 166.
  60. ^ Asselin 2015, p. 155.
  61. ^ Asselin 2015, p. 156.
  62. ^ Maneli 1971, p. 230.
  63. ^ 63.0 63.1 63.2 Gnoinska 2005, p. 3.
  64. ^ Maneli 1984, p. 375.
  65. ^ 65.0 65.1 65.2 65.3 65.4 Crosswhite 2013, p. 48.
  66. ^ Crosswhite 2013, p. 45-46.
  67. ^ 67.0 67.1 Crosswhite 2013, p. 46.
  68. ^ 68.0 68.1 68.2 68.3 Crosswhite 2013, p. 50.
  69. ^ Crosswhite 2013, p. 50-51.
  70. ^ 70.0 70.1 70.2 70.3 Crosswhite 2013, p. 51.
  71. ^ 71.0 71.1 71.2 71.3 Crosswhite 2013, p. 52.
  72. ^ Crosswhite 2013, p. 52-53.
  73. ^ 73.0 73.1 73.2 73.3 Crosswhite 2013, p. 53.
  74. ^ 74.0 74.1 74.2 74.3 74.4 74.5 74.6 Crosswhite 2013, p. 54.
  75. ^ Crosswhite 2013, p. 54-55.
  76. ^ Crosswhite 2013, p. 55.
  77. ^ Crosswhite 2013, p. 56.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

מייצ'יסלב מנלי40294225Q531138

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מייצ%27יסלב_מנלי&oldid=2869489"