מוסר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מוסר (יהדות))
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מוּסָר או 'לימוד מוסר' הוא חלק מלימוד התורה, יחודו מתבטא בעיקר באופי הלימוד שאינו למטרת ידיעת העניין אלא להחדרתו אל הלב ולהתעוררות רגשית חזקה. מאפיין נוסף הוא כי בלימוד המוסר ניתן דגש על חובות הלבבות וענייני מידות ותכונות הנפש, יותר משאר המצוות המעשיות.

המוסר ומהותו

מאז ומעולם היו דברי חכמים בהלכה ובאגדה משולבים בדברי מוסר, אך היו חכמים שייחדו את פעילותם לתחום זה כדוגמת רבינו בחיי,[1] רבי יצחק אבוהב (מנורת המאור) ורבי ישראל סלנטר.שייסד דרך שנקראה תנועת המוסר.

לפעמים נדמה שבדרך המוסר מקיימים מותרות ומעבר לשורת הדין ההלכתית, אך פעמים שישנו ניגוד בין אופן החשיבה המוסרי לזה ההלכתי, החזון איש בספרו 'אמונה ובטחון' מדגיש, שבכל מקום כזה ההלכה קובעת את הנורמה המוסרית.

הרמב"ם ב'שמנה פרקים'[2] דיבר על סתירה לכאורה מעין זו. כי מדברי מוסר הנביאים נראה שעל האדם להתרחק אף מהנטייה אל הרע, ולעומת זאת הגישה התורנית היא שצריך להמנע ממעשה האיסור ולא מהרצון, ואדרבא ההתגברות על הרצון והנטיה הטבעית הם רצויים. להסביר זאת הבחין הרמב"ם בין הרע בעצם כמו גזל ורציחה, שבו התורה דורשת להתרחק אף מנטיית הלב, לבין הרע שאסור בצווי להמנע מהמעשה כמו עריות ואכילת איסור.

מעיקרי תורת המוסר היא 'עבודת המידות'- תיקון ושיפור נטיות המזג והטבע כמו כעס גאווה או עצבות וכדומה. ברוב ספרות המוסר נהוג לכנות את תכונות האדם הטובות והרעות במונח 'מידות', הרמב"ם נוהג להשתמש למובן זה במונח 'דיעות'. דרך ההתמודדות היא על ידי שינון והפנמה של מסרים, לפעמים חזרה וקריאה נלהבת שוב ושוב על מסרים קצרים ופשוטים לכאורה, וזאת על מנת להפנימם אל עומק הנפש ולזככה.

אך בעל ספר החינוך כתב שהדרך היא על ידי פעולות מעשיות שצווינו בתורה כלשונו[3] האדם נפעל כפי פעולותיו ואחרי הפעולות נמשכים הלבבות דהיינו על ידי שאדם כופה את טבעו ומבצע פעולה חוזרת ונשנית, בזה גורם להשתנות טבעו לפי פעולותיו.

אטימולוגיה

משורש 'מוסרות'- חבלי קשירה, שאוסרים-קושרים, ומונעים סטייה מדרך הישר. המילה "מוסר" מופיעה בתנ"ך 14 פעמים, בפעם הראשונה בספר דברים, פרק י"א, פסוק ב': "וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת-בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא-רָאוּ אֶת-מוּסַר ה אלקיכם אֶת-גָּדְלוֹ אֶת-יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה"[4]. מאותה משמעות גם הייסורים נקראים מוסר, 'וְעַתָּה֙ אַל־תִּתְלוֹצָ֔צוּ פֶּֽן־יֶחְזְק֖וּ מֽוֹסְרֵיכֶ֑ם'[5].

תולדות המוסר

כמו בכל התורה, ענף המוסר כולל שני חלקים מרכזיים; חלק אחד: מוסר רוחני - האדם כלפי אלוקיו ("בין אדם למקום"), חלק זה מרכיב בין היתר נושאים תאולוגיים, כמו אמונה בה', ביטחון בו, הכרה בחסדיו וכהנה משאר מצוות התורה. וחלק אחר: מוסריות חברתית - האדם כלפי זולתו וסביבתו ("בין אדם לחברו"). מוסריות זו אינה רק לגבי ההתנהגות עצמה כלפי הזולת, אלא היא חלק משלמותו האישית של האדם בהיותו טוב עם סביבתו. שני חלקים אלו מהווים יחד את המוסר באופן אינטגרלי ובלתי נפרד, ולאורך כל הספרות התורנית בנושא - קיים מיזוג מלא ביניהם, מה שמורה כי גם המוסר החברתי הִנו מוגדר ומשולב במוסר הרוחני הכללי.

בתנ"ך

בתורה שבכתב ישנם שני חיבורים המיוחדים בשלמותם לנושא המוסר. ספר משלי ומגילת קהלת. שניהם מתייחסים על ידי הכותב לשלמה המלך. בשאר התנ"ך מופיעים תכני מוסר רבים, והם עיקר דברי הנביאים.

בתלמוד

בתוך המשנה ישנה מסכת שלמה בנושאי מוסר, מסכת אבות, ולה נלווית "ברייתא" בשם "אבות דרבי נתן" בה מורחבים דברי המשנה בפירוט ובתוספת דעות שונות. פרקי דרבי אליעזר ומסכת דרך ארץ. בתלמוד חלק גדול מהאגדה עוסק בזה.

ראשונים

בתקופת הגאונים (המאות הז' והח' לאלף החמישי בערך) חוברו בנושא זה חיבורים נוספים כמו האמונות והדעות לרבי סעדיה גאון, אך תודעתם הציבורית לא הייתה בהיקף מאד נרחב. הרמב"ם במשנה תורה נוהג ברבות מההלכות (בדרך כלל בסופן) לייחד הלכה מוסרית [6] וכן ייחד את הלכות דיעות.

התפנית הגדולה בנושא הגיעה עם חיבורו המלא והיסודי של רבינו בחיי אבן פקודה במאה התשיעית לאלף החמישי, הלא הוא ספר חובות הלבבות. חובות הלבבות מחולק לעשרה שערים בנושאים שונים של מוסר היהדות, כמו שער הביטחון, שער הכניעה והענווה, שער התשובה, שער הפרישות, שער חשבון הנפש, ועוד. לכל שער חלוקה פנימית לפרקים המיוחדים להיביטים השונים של הנושא[7].

בהקדמת הספר, הנחשבת פנינה ספרותית כשלעצמה[דרוש מקור], מציין המחבר את העובדה שאין חיבורים בנושא זה, והוא שולל אחת לאחת את כל הסיבות מדוע להימנע מחיבור שכזה[דרוש מקור].[8] (המוסר הוא חובה ולא רשות. הידע בנושא הזה דל ועוד). הוא מפרט את היסוסיו האישיים בחיבור ספר שכזה, עובר לתיאור חלקי הספר ומקורותיו, למי הוא מיועד, צורת השימוש בו ועוד[דרוש מקור]. הספר נתקבל מאד בכל תפוצות ישראל מיד עם צאתו לאור. עדות לכך משמשת העובדה שאפילו הרמב"ם בספר משנה תורה, שדרכו להביא שם דברים מן התלמודים (בבלי וירושלמי) ושאר מקורות חז"ליים בלבד, מביא חלקים שלמים מספר זה בהלכות תשובה ובהלכות דעות[דרוש מקור], דבר המורה עד כמה הפך הספר כבר בשעתו לחלק מהספרות היהודית.

בעקבותיו הופיעו בתקופת הראשונים ספרים נוספים בנושא. מן המפורסמים שבהם ספר שערי תשובה לרבינו יונה גירונדי, ספר אורחות צדיקים, ספר הישר, ספר מעלות המידות. גם בתקופת האחרונים חוברו מספר ספרים שהפכו למרכזיים בנושא, ביניהם נמנה המסילת ישרים לרבי משה חיים לוצאטו וחובת התלמידים לאדמו"ר מפיאסצנה[דרוש מקור].

תנועת המוסר

ערך מורחב – תנועת המוסר

תפנית נוספת חלה בסוף המאה השישית לאלף השישי, עם הקמת "תנועת המוסר". ביסוד תנועה זו, שנוסדה על ידי רבי ישראל מסלנט, עומדת הדרישה הנחרצת להקדיש מדי יום זמן קבוע ללימוד מוסר[דרוש מקור]. לאחר אי אלו חבלי לידה, נתקבל החידוש, וברבות מן הישיבות עד ימינו יש זמן קבוע המכונה סדר מוסר שהוא חלק בלתי ניתן לויתור של סדר היום[דרוש מקור]. כמו כן הונהג שברבות מהישיבות ישנו מנהל רוחני או בלשון העם משגיח, שאחד מתפקידיו המרכזיים הוא למסור הרצאה שבועית בנושא מוסר שזכתה לכינוי "שיחת מוסר"[דרוש מקור]. בדרך כלל מעבר לשיחה הכללית, חובה על כל קבוצה להתכנס פעם בשבוע ולשמוע עוד הרצאה זוטא המכונה בעגה הישיבתית "ועד"[דרוש מקור].

ספרות המוסר

שבט מוסר מאת אליהו הכהן, נדפס בירושלים בשנת ה'תרכ"ג על ידי השותפים יחיאל ברי"ל, מיכל הכהן ויואל משה סלומון

ספרות המוסר היא ענף של הספרות התורנית הכולל ספרים שנכתבו החל מימי הביניים שעיקרם חיזוק האמונה, חיי הרוח ותיקון המידות. לדברי משה הלברטל, מטרתו של ספר המוסר היא להציב דמות של טיפוס אנושי אידיאלי, שעל האדם לשאוף להידמות לו.[9] ניתן לחלק את ספרות המוסר לשתי חטיבות כרונולוגיות: ספרות המוסר של ימי הביניים, שעיקרה ספרות פילוסופיה ומשלים, וספרות המוסר שנכתבה החל מן המאה ה-18 ומגמתה צדק חברתי[דרושה הבהרה], שנכתבה בעיקר (אך לא רק) על ידי זרם המתנגדיםחסידות) .

ספרות המוסר בימי הביניים

ספרי המוסר הראשונים נכתבו בערבית יהודית והתאפיינו בכתיבה פילוסופית. הבולטים שבהם הם חובת הלבבות לר' בחיי אבן פקודה, הגיון הנפש (או ספר המוסר) לר' אברהם בר חייא. ספרי המוסר הראשונים שנכתבו בעברית היו ספר מורא של אברהם אבן עזרא וספר המדע: הלכות יסודי התורה לרמב"ם. עוד בסוגה זו ניתן למנות את "אבן בחן" לר' קלונימוס בן קלונימוס ואת מסילת ישרים לרמח"ל, שאף שראה אור ב-1740, הוא משתייך לאותה מסורת פילוסופית.

סוגה נוספת של ספרי מוסר שהיו נפוצים בימי הביניים הם קובצי דרשות, משלים וסיפורי מוסר כגון ספר "בחינת עולם" לידעיה הפניני, ספר "נופת צופים" ליהודה מסר לאון, דרשות מהר"ל מפראג, "ספר המוסר" לר' זכריה אלצ'אהרי, שערי תשובה לר' יונה גירונדי ועוד. צורה נפוצה נוספת להצגת התוכן היא כצוואה של מנהיג תורני או כאיגרותיו (למשל איגרת הרמב"ן).

תת-סוגה נוספת של ספרות המוסר היא פירושים לספרים משלי (בתנ"ך) ופרקי אבותמשנה; כגון שמונה פרקים לרמב"ם), המספקים קרקע נרחבת להנחיות מוסריות לקוראים.

חסידי אשכנז יצרו במאה ה-13 ספרות מוסר יוצאת דופן, המושפעת מרעיונות מאגיים ומיסטיים, החשוב שבהם הוא ספר חסידים וכן צוואת רבי יהודה החסיד.

ספרות המוסר במאה ה-18

במאה ה-18 יצרו חכמים מקרב המתנגדים לחסידות ("ליטאים") ספרות מוסר עשירה בכמותה ובביטוייה החריפים "שיצאה בביקורת קשה על העשירים ובעלי השררה, על מעשי עוול של מנהיגי הקהילה ועל מצבם הקשה של המוני העם, ואף תבעה את תיקון המצב"[10]

אחד הספרים הראשונים בסוגה זו הוא קב הישר מאת רבי צבי הירש קאיידנובר (1706)[11] שראה אור עוד לפני פרוץ החסידות. ספר חשוב ומאוחר יחסית בסוגה זו הוא "שמירת הלשון" של רבי ישראל מאיר הכהן ("החפץ חיים").

ספרו של רבי אלכסנדר זיסקינד מהוראדנא, יסוד ושורש העבודה (1782) מקשר בין המידות הראויות: היראה, האהבה לה', התשובה, ההקפדה על קדושה וטהרה והענווה והכוונה בתפילה; לבין הקבלה.

בהאימפריה העות'מאנית נדפסו החל מן המאה ה-18 ספרי מוסר רחבי תפוצה כגון פלא יועץ של רבי אליעזר פאפו ושבט מוסר של רבי אליהו הכהן[12] שראה אור בלדינו ב-1722 שעיקרו תיאורים רבים ומפחידים של הגיהנום הצפוי לחוטאים.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ בהקדמתו לחובות הלבבות
  2. ^ הקדמה למסכת אבות פרק ו
  3. ^ מצוה טז. פרשת בא
  4. ^ http://www.snopi.com/ToraSearch/torasearch.asp
  5. ^ ישעיהו, כ"ח
  6. ^ דוגמה: סוף הלכות מזוזה או הלכות שמיטה ויובל
  7. ^ חובות הלבבות, הקדמה
  8. ^ "...וראיתי שהם מוזנחים ובלתי סדורים בספר מיוחד להם..."(עמ' כח, תרגם הרב יוסף קאפח).
  9. ^ משה הלברטל, חלק א: חובות הלבבות – ר' בחיי אבן פקודה, סרטון באתר יוטיוב
  10. ^ שמואל אטינגר, תולדות ישראל בעת החדשה, הוצאת דביר, תשכ"ט - 1969, עמ' 54
  11. ^ קב הישר, באתר היברובוקס.
  12. ^ שבט מוסר, באתר היברובוקס.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0