מאורעות תרפ"א
מאורעות תרפ"א (כונו גם פרעות תרפ"א) היו סדרה של מעשי רצח ואלימות ביהודים,[1] שוד וביזת רכושם בידי ערבים, על רקע התנגדות הערבים לציונות ולעלייה היהודית לארץ ישראל.
המאורעות החלו ב-1 במאי 1921 ונמשכו עד ה-7 במאי. האירועים החלו במעשי טבח ביפו בהם נהרגו מירב הקורבנות היהודים, ולאחר מכן בוצעו התקפות על מספר מושבות יהודיות בהן פתח תקווה, רחובות וחדרה. במהלך המאורעות נרצחו 47 יהודים ונפצעו 146. לפורעים הערבים היו 48 הרוגים ו-73 פצועים מירי של הצבא הבריטי ושל מגינים יהודים על התוקפים. היקף המהומות ומעשי הרצח היה הגדול ביותר שידע היישוב העברי עד אז. קדמו להן מאורעות תר"פ (1920), ואף אירועי אלימות קדומים יותר כמו ההתקפה על פתח תקווה ב-1886 ומאורעות יפו ב-1908.
אלימות הערבים דחפה את הבריטים להגדיל את תמיכתם בתביעות הערבים. ב-14 במאי 1921 הם הודיעו על הפסקה זמנית של העלייה היהודית. בחודש יוני הודיע הנציב העליון כי מעתה ואילך תוגבל העלייה היהודית בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית של הארץ, והבטיח כי התושבים ישתתפו בניהול ענייני הממשל. הבריטים הקימו את ועדת הייקראפט במטרה לחקור את הסיבות שהובילו למאורעות, ומסקנות הוועדה הובילו לפרסום הספר הלבן הראשון בשנת 1922. בעקבות מעורבותם של חיילים יהודים מגדוד "הראשון ליהודה" באירועים (בהגנת העיר תל אביב ותושבי יפו), פרקו הבריטים את הגדוד, שהיה נצר לגדודים העבריים.
רקע
ערביי המזרח התיכון התקוממו נגד תוצאות מלחמת העולם הראשונה במזרח התיכון - ההשתלטות הבריטית־צרפתית על האזור. רגש הלאומיות הערבית זקף ראשו ודרש ריבונות. שברון חלומה של הממלכה הערבית של סוריה, פרעות תר"פ, ופצעי ועידת סן רמו שאשררה את הסכם סייקס–פיקו - האחיזה האנגלו-צרפתית בשטחי האימפריה העות'מאנית לשעבר, לא העלו ארוכה גם לא בעקבות יוזמתו של שר המושבות הבריטי, וינסטון צ'רצ'יל, לכינוסה של ועידת קהיר במטרה להגיע להסדר ולהרגיע את הרוחות. צ'רצ'יל גם הגיע לארץ ישראל לביקור. כשביקר בארץ ישראל במרץ 1921, פנתה משלחת מטעם הוועד הפועל הערבי לצ'רצ'יל בבקשה לבטל את הקמת הבית הלאומי היהודי שהובטח בהצהרת בלפור, לסגור את שערי ארץ ישראל בפני עלייה יהודית ולהקים בארץ ממשלה לאומית ערבית. בתגובה לדרישה של המשלחת הערבית הודיע צ'רצ'יל כי ממשלת בריטניה מחויבת לעם היהודי לפי הצהרת בלפור.
במרץ 1921 חודשה ביפו פעילותו של העיתון "פלסטין" שהסית נגד היהודים והתנגד למדיניות הבריטית בסוגיית ארץ ישראל. הסכמת הבריטים להופעת העיתון הביאה את מנהיגי הערבים למסקנה כי הממשלה איתם. דבריו של צ'רצ'יל על הצורך להיזהר מכניסתם של יסודות קומוניסטים ארצה עוררה את המסיתים לקשור את מעשיהם עם פעולה אנטי קומוניסטית. להערכתם "בולשביזם" שהביאו היהודים ממזרח אירופה היה אמור לעורר אהדה לערבים בקרב חוגים שמרניים בבריטניה.
הטבח ביפו
בשנת 1921 הייתה יפו העיר השנייה בגודלה בארץ. היא היתה עיר מעורבת ובה 42,000 נפש: כ-26,000 ערבים וכ-16,000 יהודים,[2] מהם 10,000 זה מקרוב באו מאז הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. היהודים גרו ביפו גופא בשכונות היהודיות של תל אביב כנוה צדק ובשכונות מעורבות כמנשייה היא נווה שלום בקרב דוברי העברית במרחב. תל אביב הייתה בימים ההם שכונה קטנה בת 3,600 נפש,[2] שרובם מצאו את מחייתם ביפו. ועד תל אביב השתדל למנוע פתיחת בתי מסחר ובתי מלאכה בתחומה, כדי שלא תאבד את צביונה כפרבר גנים.
ב-1 במאי 1921 התקיימה בתל אביב תהלוכת פועלים לציון "אחד במאי" מטעם אחדות העבודה, שקיומה אושר על ידי מושל יפו. אותה שעה יצאה מנווה-שלום, על גבול שכונת מנשייה, קבוצה של חברי המפלגה הקומוניסטית (מופ"ס) נושאים כרזות עם סיסמאות מהפכניות ביידיש. עוזר המושל אסר עליהם ערב קודם לצאת להפגנה, אך הם יצאו להפגין חרף ההוראה. שתי הקבוצות היהודיות התנגשו והחלו חילופי מהלומות. המשטרה הבריטית הפרידה בין הניצים והחלה לרדוף אחרי הקומוניסטים שברחו לכיוון נוה שלום וליפו. ועדה בריטית קבעה כי בעקבות כך נפוצו בקרב הערבים שמועות שיהודים תקפו ערבים. הקומוניסטים קראו לערבים להתקומם נגד "הכידונים הבריטים" ומסיתים ערבים טענו שהממשלה מפזרת את הפגנותיהם ובאותה שעה היא מתירה ליהודים לצאת בהפגנות מהפכניות. אולם לפי עדויות, המוני ערבים חמושים בברזלים וברובים זרמו ליפו באותו בוקר עוד לפני התהלוכות, וההתנגשות הפנים יהודית שימשה עילה בלבד. הערבים שהתקהלו דרשו נקמה על ערבים שנפגעו בידי יהודים, על אף שלא היו כאלה.[3]
בצהרי אותו היום התנפלו ערבים על עוברים ושבים יהודים ובזזו חנויות יהודים בשוק מנשייה ושוק א-דיר. הערבים היו מצוידים בנשק קר כמו אלות, פגיונות ואבנים. היהודים ניסו להגן על עצמם, אולם אל התוקפים הצטרפו שוטרים ערבים, שירו על היהודים. לאחר מעשה טענו דוברים ערבים כי הגורם לפרעות היה פחד מפני "חדירה בולשביקית" ליפו.[2]
פחות או יותר בזמן ההתפרצות האלימה במנשייה,[2] כיוונו המסיתים הערבים את הפורעים ל"בית העולים" בשכונת עג'מי כדי להביע את זעמם נגד העלייה היהודית. בעת ההתקפה שהו בבית כ-70 עולים חדשים שלא היו מזוינים. הערבים ניסו לזרוק פצצה פרימיטיבית אבל היא התפוצצה וקטלה את הערבי שניסה לזרקה. זה העלה את חמת הערבים והם ניסו לפרוץ את הגדר ולחדור לחצר הבית אך המגינים הוציאו מוטות ברזל מהגדר הפנימית והדפו את ההתקפות במשך כארבעים וחמש דקות, וקיוו ששוטרי יפו יבואו לחלץ אותם. שני קצינים ושוטרים ערביים הגיעו למקום, אך במקום לחלץ את היהודים, הם פתחו עליהם באש. השוטרים זרקו שני רימוני יד לחצר ופרצו אליה. המגינים נסוגו לבית והתבצרו בקומה הראשונה. הערבים פרצו לחדר הקריאה בקומה הראשונה והרגו בגרזנים ובסכינים את המגינים שהיו בו והחלו בביזה. פקיד משרד העלייה בנמל, ניסל רוזנברג, ששמע על ההתקפה, הזעיק את הקצין הבריטי מיג'ור ליונל ג'ון, שהגיע לבית העולים עם שוטר נוסף, ופיזר את הערבים ביריית אקדח, לפני שהספיקו לפגוע ביהודים בקומה השנייה. רק בשעה מאוחרת אחר הצהריים הגיעו לזירה יחידות של הצבא הבריטי.[2] זו היתה התקרית האלימה החמורה ביותר שאירעה באותו היום. בהתקפה זו נרצחו 13 יהודים ו-26 נפצעו.[2] בין הנרצחים היו מנהלי הבית דובה ויהודה צ'רקסקי. העובדה שההתקפה על "בית העולים" נערכה באותו הזמן שבה התחוללה ההתפרצות במנשייה, גרמה למנהיגים הציונים להסיק שהאלימות הערבית היתה מתוכננת מראש.[2]
מתחם יהודי נוסף שהותקף ביפו על ידי המון ערבי מוסת היה מתחם בתי ורשה, בסמוך למושבה הגרמנית. בעליו של המתחם, שאול יצחק פניגשטיין, בני משפחתו ומספר אנשי הגנה, דאגו מבעוד מועד לבצר את הדירה הפונה לחזית, לכיוון השער, וסירבו להצעת שכנם הערבי, עלי, להתפנות לתל אביב, בהמעיטם בערך הסכנה ומתוך אמונה בידידיהם הערבים. כנופיה של אנשי שכם הגיעה לשער המתחם מוקף החומה וניסתה לפרוץ אותו במוטות ברזל וגרזנים. השכן הערבי, עלי, הגן על השער בגופו וצעק לתוקפים: "הרגו אותי ואל תגעו בשכני לרעה". הפורעים לא שעו לתחנוניו, דחפוהו והמשיכו בניסיונם לפרוץ למתחם. מפקד אנשי ההגנה במקום, 'זכר', זכריה אוריאלי, איש הקיבוץ החשאי, עמד לפתוח באש מאקדחו אולם פניגשטיין אחז בידו וביקשו להימנע מירי שמא פגיעה בתוקפים תחמיר את מצב הנצורים. עוד לא תם הוויכוח בין השניים ואנשי הכנופיות נראו נמלטים על נפשם מאימת חיילים בריטים מזוינים, שהתקרבו למתחם ממזרח. היו אלו אנשי הגדוד העברי הראשון ליהודה, שחשו מסרפנד לבקשת העזרה של 'ועד ההגנה' של תל אביב להציל את הנצורים ולהקיף את תל אביב בחגורת ביטחון.[4] הם הגיעו לתל אביב ללא ידיעתו של מפקדם אליעזר מרגולין, אך כשנודע לו הדבר הוא בא לתל אביב לפקד על חייליו. הערבים ניסו לפרוץ מיפו אך נהדפו באש החיילים. הצטרפות חיילי הגדוד העברי למגיני תל אביב, דוגמת קבוצת קדם[5] בפיקודו של שמשון בלוך וקבוצות נוספות שפעלו בעיר, העלתה את חמתם של הבריטים אשר תוך זמן קצר פירקו את הגדוד וגירשו את מרגולין מארץ ישראל.
הביזה והתקיפות הערביות נמשכו כל הלילה והתנהלו למחרת בחלקים אחרים של יפו.[2]
הריגת הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו
.jpg)
ערך מורחב – רצח יוסף חיים ברנר וחבריו
עם פרוץ המאורעות ב-1 במאי, הטילו הערבים מצור על בית מבודד בתוך פרדס בפאתי אבו כביר. את הבית שכר יהודה יצקר, שעלה לארץ ישראל בשנת 1919, ובקומה השנייה היו מספר חדרים אותם השכיר לדיירי משנה, הסופרים יוסף חיים ברנר, יוסף לואידור, צבי גוגיג (ברגגרין) וצבי שץ, שהיה חתנו של יצקר. התוקפים ניסו לפרוץ אל הבית אבל יוסף לואידור שהיה מצויד ברובה, הניס אותם.
בבוקר 2 במאי החליטו הנצורים לפרוץ מהבית לכיוון תל אביב. מול הבית שכן בית קברות שייח' מוראד, ולרוע מזלם הגיעה לבית הקברות באותו הזמן תהלוכת לוויה של נער ערבי שנהרג יום לפני כן במאורעות ביפו. קהל המלווים המוסת נתקל בנסוגים מהבית והתקיף אותם. הסופר יוסף לואידור פתח באש ופצע קשה את אחד המלווים שמת מפצעיו. כמה מהיהודים נרצחו במקלות ובגרזנים ואילו ברנר ושץ נורו למוות. הערבים התעללו בגופת לואידור, ביתרו אותה והעלימו אותה, והיא לא נמצאה עד היום. ששת הנרצחים היו: יוסף חיים ברנר (בן 40), צבי גוגיג (25), יהודה יצקר (45), בנו אברהם יצקר (19), יוסף לואידור (28) צבי שץ (31). הם נקברו בקבר אחים בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. חמישה ערבים שנאשמו ברצח הובאו למשפט אך שוחררו מחוסר ראיות.
רק ב-3 במאי החילה הממשלה משטר צבאי.[2]
תגובת ההנהגה הלאומית הערבית
הוועד הפועל הערבי והאגודה המוסלמית-נוצרית ביפו מיהרו להסתייג בפני הנציב העליון מההתפרצויות. העיתון הערבי "אל-כרמל", המקורב לחוגי הוועד הפועל, גינה אותן באופן מלא וראה בהן מעשה של פרחחים. עומר אל-ביטאר, נשיא האגודה המוסלמית-נוצרית ביפו, יצא עם נכבד נוסף מעירו לאזור טולכרם–קלקיליה כדי לְהָזֵם את השמועות שנפוצו שם על כך שהיהודים ביפו הורגים ערבים. המנהיג החשוב שיח' סלימאן אל-תאג'י אל-פארוקי, שיזם את הוועידה הפלסטינית השלישית בחיפה בדצמבר 1920, פרסם קול קורא לתושבי הכפרים, בו קבע "שאין אמת בשמועות האומרות כי נעשו מעשי זוועה באחיכם תושבי יפו", וקרא להם לשמור על השקט והסדר. הוא אף נשא דרשה ברוח זו במסגד הגדול ברמלה.[6] התנהלות זו יצרה מתיחות בין הצעירים המיליטנטיים ביפו לבין מנהיגות האגודה המוסלמית-נוצרית ונכבדי הציבור, וסלים עבד אל-רחמן אל-חאג' אבראהים, שעמד ככל הנראה מאחורי ההתפרצויות, תקף את האגודה על כך שאינה עושה דבר.[7]
בעקבות הפרעות ביפו
אירועי הדמים בנווה שלום וביפו, זעזעו את יהודי הארץ שקיוו להקמת בית לאומי לעם היהודי על פי הצהרת בלפור, ושררה בהם תחושת "פעמי המשיח" מאז מינויו של הרברט סמואל כנציב העליון ביוני 1920. כבר ב-2 במאי התארגן לפעולה "ועד ההגנה של תל אביב", בראשותו של פנחס רוטנברג. הייתה זו ראשית פעילותו הממשית של ארגון "ההגנה" שעל הקמתו הוחלט ביוני 1920. ב-8 במאי החלה פעילותה של משטרה עירונית בתל אביב, בפיקודו של חיים אלפרין. תל אביב, שהייתה בראשיתה שכונה של יפו, הוכרזה ב-11 במאי כ"מועצה עירונית" (Township) עצמאית, בהוראת הנציב.
כ-9,000 פליטים יהודים שעזבו את יפו בימי הפרעות וסירבו לחזור ולהתגורר בה עם סיומם עברו לתל אביב והתפצלו בין "חברת נווה-שאנן" אשר עתידה הייתה להקים את שכונת נווה שאנן לבין "אגודת מחוסרי הדירות" של חיים בוגר (בוגרשוב) אשר הקימה את שכונת נורדיה על קרקעות קרן קיימת לישראל.[8] גידול האוכלוסייה הביא לתנופת בנייה ופיתוח של העיר אשר מנתה בסוף 1922 כ-12,000 תושבים.
ארגון חשאי של יוצאי השומר, "הקיבוץ החשאי", החליט לחסל את קצין המשטרה הערבי תאופיק ביי א-סעיד שטעו לראות בו אחראי לטבח ב"בית העולים". הביצוע הוטל על שניים מחבריו. ב-17 בינואר 1923 ארבו לו ליד ביתו בשכונת מנשייה ביפו ואחד מהם, ירחמיאל לוקאצ'ר, ירה בו והרגו.
ההתקפה על פתח תקווה
כשהגיעו לפתח תקווה הידיעות על המאורעות ביפו, התכנסו ראשי המושבה ובחרו בוועד הגנה בראשותו של אברהם שפירא. צעירי פתח תקווה, מחנה יהודה ועין גנים נקראו לדגל והמושבה נערכה לקראת הבאות בשלושה קווי הגנה: קו הגבול של המושבה, עליו הגנה פלוגת רוכבים חמושים שהייתה אמורה לבלום את התוקפים בשדות פתח תקווה; קו הגנה הקיף את כל המושבה וממנו אסור היה למגינים לסגת; קו הגנה פנימי במרכז המושבה, שנועד להגן בעיקר על הנשים הילדים והזקנים, שהתבקשו להתרכז במבנים מבוצרים, כיקב פרידמן, בו מצאו מקלט רבים מבני המושבה. אולם ספריית המושבה הוסב לבית חולים כדי לקלוט את נפגעי ההתקפה הממשמשת ובאה. בני נוער גויסו כקשרים להעברת ידיעות באמצעות סימני דגלים, וברחבי המושבה הוצבו מתנדבים להגנה ושמירה על הסדר.[9]
הסימנים להתקפה הממשמשת ובאה הפכו מוחשיים כשבבוקר יום שני, 2 במאי, נצטוו כל הפועלים הערביים בכפר סבא לחזור לכפריהם, מהם נודע כי מתוכנן טבח המוני. המושבה כפר סבא הותקפה בשעות הלילה, מגיניה הצליחו להדוף את התוקפים, אך החליטו לפנות באופן מיידי את המושבה ולעבור לעין חי (כיום כפר מל"ל) הסמוכה.[10] בעקבות האירועים פנו מתיישבי כפר סבא ועין חי לוועד ההגנה בפתח תקווה וביקשו את עזרתם בהגנה. מאחר שלא היה בכוחם של מגיני פתח תקווה להחיש עזרה מחוץ למושבה הציעו למתיישבי כפר סבא ועין חי למצוא מקלט בפתח תקווה. לאחר דיונים קיבלו המתיישבים את ההצעה. ביום שלישי בבוקר, 3 במאי, יצאה מפתח תקווה שיירת עגלות ריקות מלווה במשמר של רוכבים כדי לחלץ את תושבי כפר סבא ועין חי ולפנות את רכושם.[11] בערב שבה השיירה לפתח תקווה ובדרכה הותקפה ביריות, אך איש לא נפגע. עין חי וכפר סבא נבזזו, חרבו והועלו באש.[10]
הידיעות השונות שהגיעו במהלך חודש אפריל אודות התקפה ערבית מתוכננת על פתח תקווה, התאמתו.[12] ביום חמישי בבוקר, 5 במאי, הוקפה המושבה על ידי מאות כפריים ערבים חמושים, שחלקם בזז את עדר הפרות שרעה בחלקה הצפוני של המושבה. 30 פרשים חמושים בפיקודו של אברהם שפירא יצאו להדפם ולאחר שעתיים אזלה תחמושתם והם ספגו אבדות רבות. הקריאות הנואשות להתערבות הצבא הבריטי גרמו לתפנית בקרב.[13] כוח צבא שנחלץ לעזרת המגינים, הדף את הפולשים והסב להם אבדות כבדות.[14]
סיום הקרב בצפון המושבה היווה אות פתיחה למערכה בדרומה. בעקבות השקט ששרר לאחר הקרב בצפון המושבה העריכו מפקדי התוקפים כי המושבה נכבשה. כשעה לאחר תום הקרב החלו פורעים, ובראשם ערביי יהודייה, לנוע צפונה, מצוידים בעגלות משא לאיסוף שלל, ופחי נפט להצתת בתי המושבה. מולם עמדו חמישה לוחמים ונער חמושים בשלושה רובים.[13] ההתקפה נהדפה על ידי כוח צבא בריטי שהסתייע במטוס אשר הטיל פצצות על התוקפים.[15] את פתח תקווה תקפו באותו היום בין 2,000 ל-3,000 תוקפים, כפריים ובדואים, שרובם לא נשאו נשק חם.[16] בהתקפה נהרגו 28 ערבים וארבעה יהודים.[16]
ארבעת בני המושבה שנפלו בקרב – אבשלום גיסין, חיים צבי גרינשטיין, נתן רפפורט וזאב אורלוב – הונצחו בשתי אנדרטאות. האחת הממוקמת כיום מול בנין העירייה נושאת את הנוסח "שהקריבו את חייהם על מזבח מולדתם ביום כ"ז ניסן תרפ"א (05/05/1921),ובשנייה המוצבת במתחם "יד לבנים" מצוטט הפסוק "הצבי ישראל על במותיך חלל" (ספר שמואל ב', פרק א', פסוק י"ט).[17]
כשלושים שנה היה יום כ"ז בניסן היום בו ציינה פתח תקווה את גבורת מגיניה והדיפת המתקפה על המושבה, כשמיתוס תל חי תר"פ 'מאפיל על מאורעות פ"ת תרפ"א.[18] עד לקביעת כ"ז בניסן כיום הזיכרון לשואה ולגבורה, בכל שנה בתאריך זה נערכה עצרת זיכרון לחללי הקרב בתרפ"א, התקיימו תהלוכות ובתי הספר הושבתו מלימודים. קביעתו של יום זה כיום הזיכרון לשואה ולגבורה הובילה במרוצת השנים לביטולו של יום הזיכרון החגיגי. את מקומו תפס יום האבל הלאומי.
ההתקפה על חדרה
באותם הימים חדרה הייתה מושבה בת 600 נפש. בליל 6 במאי התאספו בטולכרם פלחים מזוינים מכל הסביבה והמסיתים סיפרו להם כי היהודים שוחטים נשים וטף ביפו. עם שחר יצא ההמון בדרך לחדרה. ההמון כלל מאות ערבים מטולכרם וכפרי הסביבה.[16] ועד ההגנה של חדרה החל לרכז נשק וקבע עמדות הגנה חפורות בגבול המושבה. הערבים הגיעו למושבה מצד דרום-מזרח[16] ומספר בתים נעזבו. המגינים ירו על הערבים ולא נתנו להם להתקרב למרכז המושבה. חלק מההמון פשט על הבתים שנעזבו והעלה מספר בתים באש, בהם בית פיינברג.
בינתיים הגיעו בבהלה שליחים מהמושבה לתחנת הרכבת חדרה מזרח, שם חנו כוחות הצבא הבריטי, והזעיקו עזרה. מושל המחוז הבריטי הורה לחמש את התושבים ברובים והזעיק תגבורת.[16] למקום הגיעו שריונית ושני מטוסים בריטיים.[16] בשעה 11:00 הגיע למקום מטוס בריטי שהבחין ב-500 ערבים מתקדמים לעבר המושבה. הטייס זרק עליהם מספר פצצות ופתח עליהם באש מקלע. ב-12:30 הוא חזר שוב והבחין בערבים בוזזים בתים. הוא פתח עליהם באש והם נסו בבהלה כשהם סוחבים את שקי הביזה. איש מבני המושבה לא נפגע.[16] 14 בתים נבזזו ושניים הועלו באש.
ההתקפה על רחובות
ב-6 במאי התאסף בעיר הערבית רמלה המון חוגג לחגיגות נבי צאלח. השלטונות הבריטיים הרשו את קיום החגיגה לאחר שנכבדים ערביים ערבו להתנהגותו של ההמון.
המושבה רחובות התכוננה להתקפה. חולק נשק למגינים ונבנו עמדות הגנה בנקודות השולטות על מבואות המושבה. אחת העמדות הייתה בבית סלוצקין, בנין קיצוני בצפון המושבה, ששלט על הדרך לרמלה.[19] המפקדה הייתה בביתו של משה סמילנסקי שהיה מפקד ההגנה ברחובות.
עם סיום החגיגה ברמלה החלו מסיתים לעורר את קהל החוגגים לפנות לעבר רחובות. בשעה 14:00 הגיעו המוני הערבים לצפון המושבה בצעקות "עליהום" ו"איד'בח אל-יהוד". ההמון הערבי מנה כמה אלפים מתושבי רמלה.[16] בהגיעם למרחק של כמאה מטר מבית סמילנסקי, פתחו עליהם המגינים באש. כמה מהם נהרגו ונפצעו והשאר נמלטו בבהלה. ההתקפה נהדפה ללא סיוע בריטי וללא אבדות יהודיות.[16]
בעקבות המאורעות
ההתקפות נמשכו עד 7 במאי.[16] במהלך ההתפרעויות נהרגו 47 יהודים ו-48 ערבים, ו-146 יהודים ו-73 ערבים נפצעו.[16] היקף המהומות היה הגדול ביותר שידע היישוב עד אז. מודיעין ההגנה לא חזה את פריצתן ולא היה מוכן לכך. זה מסביר את הנפגעים הרבים ביפו. המושבות לעומת זאת נערכו להגנה והדפו את הערבים בנפגעים מעטים.
במהלך המאורעות מספר אניות בריטיות הוזעקו לארץ ישראל, הראשונה הגיעה ליפו ב-5 במאי. בתחום יפו ותל אביב הוכרז על משפט צבאי ונאסרה נשיאת נשק. כוחות הצבא תוגברו על ידי יחידות ממצרים. כמו כן, הצבא הבריטי מנע בפעילותו את הריסת המושבות חדרה ופתח תקווה.[20]
ביפו נעצרו אנשים רבים, שנשפטו על ידי בית משפט מיוחד שהוקם והיה מורכב משלושה שופטים.[20] אולם רוב התוקפים במאורעות בארץ לא זוהו ולא הועמדו לדין, ורבים מאלה שכן הועמדו לדין, ובהם תוקפי "בית העולים" ביפו, זוכו. רק שלושה ערבים נדונו לעונשים כבדים: ראש שבט שירה על חיילים בריטים, שוטר שניסה לאנוס יהודיה, וגבר שרצח יהודי זקן בסימטה ביפו. מספר יהודים נעצרו לזמן קצר, ובהם אברהם שפירא, אך איש מהם לא הועמד לדין.[16]
קנסות קולקטיביים הוטלו על טולכרם, קאקון, כפר סאבא הערבית ושבטי ואדי אל-חוארת ואבו כישכ, בסך 6,000 לירות מצריות על כל כפר. הקנס הקיבוצי, המאסרים והחיפושים שנעשו על ידי הצבא הבריטי בנפת טולכרם, גרמו לירידה בהתלהבות הלאומית באזור.[20]
אירועי מאי 1921 החרידו את הנציב העליון הרברט סמואל וגרמו לו לנקוט בצעדים לפיוס הערבים. כמה אניות שעליהן היו עולים פליטי פוגרומים מרוסיה, הגיעו לחופי ארץ ישראל במשך שבוע הפרעות ונשלחו בחזרה.[21] ב-14 במאי הוא הורה על הפסקה זמנית של העלייה היהודית ואף עיכב את בואם של 150 עולים שכבר היו בדרכם לארץ ישראל.[20] ב-3 ביוני, יום הולדת המלך, נשא הנציב נאום, בו קבע כי מעתה ואילך תוגבל העלייה היהודית בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית של הארץ,[20] ולפי "האינטרסים של האוכלוסיה הנוכחית". היה בכך ויתור ברור לפורעים.[22] כמו כן, הוא הבטיח כי התושבים ישתתפו בניהול ענייני הממשל. נאומו ביטא באופן רשמי את מדיניות ממשלת בריטניה ואושר על ידי הקבינט והפרלמנט הבריטי.[20] צעד נוסף לפיוס ההמונים הערבים היה מינוי אמין אל-חוסייני למשרת המופתי של ירושלים במאי 1921. בעקבות הפרעות, עשה הממשל הבריטי מאמצים ניכרים לקידום הקמת מסגרת פוליטית ערבית מקבילה למוסדות הציוניים, ובינואר 1922 הוקמה "המועצה המוסלמית העליונה", והממשלה הסדירה את בחירתו של המופתי לנשיאה. הוויתורים לערבים והגבלת העלייה ערערו את הקשר שבין סמואל והמוסדות הציוניים.[22] כמו כן בעקבות מעורבות של חיילים יהודים מגדוד "הראשון ליהודה" (בהגנת העיר תל אביב) פרקו הבריטים את הגדוד, שהיה נצר לגדודים העבריים.
דוברים ציונים טענו כי הפרעות היו תוצאה של הסתה מצד קנאים, ולא שיקפו את דעת רוב האוכלוסייה הערבית. לטענת בני מוריס, "קביעה זו לא היתה אמת", שכן, "אילו נתפשה האלימות כמייצגת תמיכה עממית נרחבת, או־אז לא היתה נותרת תקווה לציונות, ומכאן הצורך לתרץ את המאורעות כמעשה ידי קומץ עבריינים".[23] ב-1921 הקימו הבריטים את ועדת הייקראפט, במטרה לחקור את הסיבות שהובילו למאורעות. הוועדה קבעה כי האלימות היתה תוצאה של גורמים פוליטיים וכלכליים שהיו תולדה של ההגירה היהודית והמטרות הציוניות, ולא מעשה ידיהם של אפנדים, כטענת היהודים.[24] מסקנות הוועדה הובילו לפרסום הספר הלבן הראשון ב-1922. הספר הגדיר מחדש את המדיניות הבריטית בארץ ישראל בניסוח הרבה יותר שוויוני בין היהודים והערבים מאשר הצהרת בלפור. מסמך זה גם ניתק רשמית את עבר הירדן המזרחי מארץ ישראל המנדטורית והתייחס אל הבית הלאומי לא כמדינה יהודית אלא כ"מרכז אשר בו העם היהודי... יוכל להיות... בעל עניין וגא".[22]
מאורעות תרפ"א נתנו דחיפה גדולה לכיוון הרעיון של עבודה עברית, במיוחד במושבות הגדולות פתח תקווה, חדרה, רחובות וראשון לציון.[25]
מאורעות ב' בנובמבר
- ערך מורחב – מאורעות ב' בנובמבר תרפ"ב
המועד השנתי של הצהרת בלפור ב-2 בנובמבר, היה למועד תהלוכת מחאה שנתית של התנועה הלאומית הפלסטינית. בתהלוכת המחאה השנתית של 1921, התפרעו ערבים חמושים בעיר העתיקה בירושלים, בדומה לפרעות תר"פ בפסח שבשנה הקודמת. הפורעים פרצו לבתי משפחות, פגעו בהם ובזזו את בתיהם. בפעם זו נתקלו הפורעים בהתנגדות שכללה גם ירי לעברם והאירוע הסתיים לאחר מספר שעות. חמישה יהודים ושלושה ערבים נהרגו בהתנגשויות.[16] בין ההרוגים היו יששכר דב זלטוביצקי, שמש בית הכנסת של ישיבת תורת חיים אשר נפגע מפצצה שהושלכה לחצר הישיבה ולאחר מכן נגרר ממנה ונדקר למוות. אברהם מסנר ואהרון אריה פריינד שנרצחו בפתח מלון אמדורסקי, דוד ישעיהו כהן דרעי שנרצח בביתו לעיני משפחתו. שמונה יהודים וארבעה ערבים נפצעו קשה.
בשל משכו הקצר של האירוע, הוא לא זכה לתהודה רבה. כ-40 איש נעצרו חלקם נשפטו למאסר או קנסות והיתר שוחררו. שלושה מהנשפטים בהם שוטר יהודי שחש להגנת התושבים נשפטו ל-6, 10 ו-11 שנות מאסר. לאחר ערעור משפטי, גזר דינם בוטל.
לקריאה נוספת
- בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, כרך ב', חלק ראשון, תל אביב: הוצאת מערכות, 1975.
- יהודה ואלך (עורך), אטלס כרטא לתולדות ה'הגנה', ירושלים: הוצאת כרטא, 1991, עמ' 25.
קישורים חיצוניים
- מאורעות תרפ"א באתר עיריית תל אביב
- דליה קרפל, פרעות תרפ"א | הסיפור שלא סופר על חיסולו של הערבי הלא נכון על ידי מתנקשיה של מניה שוחט, באתר וואלה!, 10 ביוני 2009
- אהוד בן עזר, הקרב הגדול על פתח תקווה - פרק מתוך ספרו "ג'דע"
- רשימת הנרצחים באתר ויקיגניה
- רשימת הפצועים ביפו סוג פציעתם ומקום הימצאם, בעיתון הצפירה 24/05/1921. באתר עיתונות יהודית היסטורית.
יובל מלחי, פרק 87: מאורעות תרפ"א, באתר "קטעים בהיסטוריה", 17 בדצמבר 2013- שמואל גילר, 'קצין וג'נטלמן', "עתמול" 234. על הקצין הבריטי שהציל את דיירי בית העולים
עופר אדרת, מייג'ור ג'ון הציל עשרות יהודים מרצח ביפו. במקום להוקיר אותו, הוא הוקע כבוגד, באתר הארץ, 28 באפריל 2021- מאורעות תרפ"א ותל אביב, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 10 באפריל 2021
- מחקרים
- גדעון ביגר, הקונסוליה האמריקנית בירושלים ומאורעות תר"פ-תרפ"א (1921-1920), קתדרה 49, ספטמבר 1988, עמ' 133–136, 159-143
- עוזי אלידע, ״ העיתונות העברית לנוכח פוגרום: 1920-1929״, קשר, מס׳ 61, חורף 2023-2024, עמ׳, 55-90.
- לואיז פישר, מאורעות תרפ"א מהזווית של המדיניות הבריטית, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך: לואיז פישר, ימימה רוזנטל (עורכים), חיים ויצמן: הנשיא הראשון, הוצאת גנזך המדינה, ישראל, 1995
- עדויות על מאורעות תרפ"א, בארכיון האינטרנט
- מאורעות תרפ"א בראי עיתון התקופה "דואר היום" באתר ארץ ישראל
- אילן שחורי, שנת האפס של תל אביב - מאמרים ומחקרים בתולדות ת"א, אתר תל אביב שלי, מאי 2021.
הערות שוליים
- ↑ נועה קושרק, עדות אישית מפרעות תרפ"א: "כשני מאות שודדים התפרצו להחנות", באתר הארץ, 3 בספטמבר 2010
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 בני מוריס, קורבנות, עמ' 102.
- ↑ יובל מלחי, פרק 87: מאורעות תרפ"א, באתר "קטעים בהיסטוריה", 17 בדצמבר 2013, החל מתזמון 07:00.
- ↑ יעקב פניגשטיין, בתי וורשא, סיפורה של משפחת פניגשטיין ממתיישבי יפו בראשית המאה ה-20, רמת גן, הוצאה פרטית, 2000.
- ↑ תומר דרור, ראשיתה של קבוצת קדם ושילובה בארגון ההגנה בתל־אביב, מערכות, דצמבר 2020
- ↑ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 106.
- ↑ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 106–107.
- ↑ אריה סמסונוב. "כך נוסדה נוה שאנן", הקבלן והבונה, 1967, עמ' 140.
- ↑ יעקב יערי (פולסקין) ומרדכי חריזמן (ע), ספר היובל למלאת חמישים שנה ליסוד פתח תקווה, תל אביב: ועדת היובל שעל יד המועצה המקומית, תרפ"ט, עמ' תקפ"ו
- ^ 10.0 10.1 ההתנפלות על כפר־סבא ועין חי, הפועל הצעיר, 13 במאי 1921, עמ' 9
- ↑ ספר היובל, עמ' תקפ"ז
- ↑ ההתנפלות על פתח תקוה, הפועל הצעיר, 13 במאי 1921, עמ' 9
- ^ 13.0 13.1 ברוך אורן (ע), כרך ג', שנותיהם היפות, ועד ארגון ההגנה בפתח תקווה והסביבה, תשמ"ג, עמ' 68
- ↑ יהודה ואלך ופרחיה כהן (ע), לא על מגש של כסף, ירושלים: כרטא ומשרד הביטחון ההוצאה לאור, 2000, עמ' 33
- ↑ כובשים ובונים, עמ' 89
- ^ 16.00 16.01 16.02 16.03 16.04 16.05 16.06 16.07 16.08 16.09 16.10 16.11 16.12 בני מוריס, קורבנות, עמ' 103.
- ↑ שמיר אילנה (ע), גלעד אנדרטאות לנופלים במערכות ישראל, משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1989, עמ' 322
- ↑ שמיר אילנה, הנצחה וזכרון, ת"א: עם עובד, 1977, עמ' 24
- ↑ ישראלה קומפטון, רחובות - אתרים ומסלולים, הוצאת עירית רחובות, מהדורה שנייה, 1995
- ^ 20.0 20.1 20.2 20.3 20.4 20.5 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 107.
- ↑ בני מוריס, קורבנות, עמ' 103–104.
- ^ 22.0 22.1 22.2 בני מוריס, קורבנות, עמ' 104.
- ↑ בני מוריס, קורבנות, עמ' 104–105.
- ↑ בני מוריס, קורבנות, עמ' 105.
- ↑ מצב העבודה במושבות יהודה ושומרון, הפועל הצעיר, 7 ביולי 1921
| המאורעות | |
|---|---|
|
מאורעות תרפ"א40821711Q1575603