אות מתה

אות מתה (Dead letter) הוא כינוי לתקנה, הוראת חוק או הוראה מנהלית שהן אומנם בתוקף אך איש אינו אוכפן בשל שינויים במציאות החיים.

יש שהוראה כלשהי (או חוק או סעיף שבו) לא נאכפה מעולם ואינה נאכפת, ולמעשה הייתה בגדר משאלת לב של מנסחיה ותו לא. יש שהוראה נאכפה פרק זמן מסוים, אולם יחס הציבור (או הרשויות) אליה השתנה מבלי שהספיקו לבטא את השינוי בחוק עצמו. לעיתים קרובות חוק הופך לאות מתה קודם לתיקונו (או למחיקת ההוראה ממנו). במקרים אחרים החוק הופך לאות מתה כאשר לשם יישומו דרושה גם חקיקת משנה, והשר האמון עליה אינו פועל לחקיקתה. לעיתים ימְצא בית המשפט לנכון לאכוף את החוק וּלהחיותו פן ייהפך לאות מתה. כך, לדוגמה, הדגישו בתי המשפט כי על אף נטיית השופטים להקל עם עבריינים ולפסוק לרוב עונשים שהם פחותים מן העונש המקסימלי הקבוע בחוק, הרי שהעונש המקסימלי אינו אות מתה, ויש לגזור אותו על עבריינים שנסיבות העבירה אותה ביצעו מצדיקות זאת.

הצירוף אות מתה התגלגל מהברית החדשה. בשפה העברית משתמשים בו כדי לכנות כל דבר נטול תוקף שאבד עליו כלח והוא אינו רלוונטי עוד לחיי היומיום ("לא פעם מצאו ספרי הקודש את דרכם לספריות מעבר לים, ושם הם שוכבים כגווילים, כאות מתה הממתינה לחסדי החוקרים"). במובנו המשפטי מכונה לעיתים חוק בלי שיניים (השאלה זו קיימת גם באנגלית: toothless).

דוגמאות לאות מתה במשפט הישראלי

• חוק שירות לאומי, המטיל חובת שירות לאומי של שנתיים לבנות כתחליף למי שלא התגייסה לצבא, חוקק בישראל בשנת 1953 אך מעולם לא נאכף. בשנת 1979 תוקן החוק ונקבע בו שהחוק לא יופעל אלא על פי החלטת הממשלה.
• סעיף 71 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, הקובע את עבירת הסוב יודיצה שעיקרה איסור על פרסומים הנוגעים למשפטים תלויים ועומדים בפני בית המשפט. במעמדה של הוראה זו חל פיחות כה משמעותי, עד כי בית המשפט שדן בעניין חיים רמון מצא לנכון לקבוע כי: "לטעמנו, בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו."
• סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], קובע כי משפט פלילי יתנהל "מיום ליום". בפועל, במציאות בה העומס על בתי המשפט בישראל הוא רב, אין משפט המתנהל בקצב זה, או אפילו קרוב לכך.
• חוק העונשין, התשל"ז-1977, רווי במיני הוראות עונשין, חלקן ירושת המחוקק המנדטורי, שאינן נאכפות מעולם. כך, למשל, אוסר החוק על "קלקול שטר מטבע" (סעיף 466), וקובע מאסר של שלושה חודשים על מי שביודעין מטשטש, קורע, חותך או מקלקל שטר מטבע שהוא הילך חוקי בישראל; "חילול כבודם של גדולי חוץ" (סעיף 168), בו נאסר להשפיל, לחרף או לחשוף לשנאה או לבוז מלך, נשיא, שליט, שגריר או אחד מרמי המעלה האחרים של מדינת חוץ; סעיף 216 בו נאסר לשדל קטין לקבץ נדבות. עבירות אלו ודומותיהן אינן נאכפות, והן נותרו כאות מתה בספר החוקים.
• בשנת 2005 תוקן חוק חופש המידע, ונקבע בו כי רשויות ציבוריות יהיו מחויבות בפרסום מידע על איכות הסביבה, מסוגים ובאופן שיקבע בתקנות של השר להגנת הסביבה בהסכמת שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים ובאישור ועדת הפנים והגנת הסביבה. מאחר שבמשך זמן רב לא נתן שר האוצר את הסכמתו לתקנות שהציע השר להגנת הסביבה, הותקנו התקנות ובהן סוגי המידע רק בשנת 2009. במשך ארבע השנים שקדמו לפרסום התקנות, היה החוק למעשה אות מתה.
• לגורל דומה זכה תיקון בחוק התכנון והבנייה, שבו נוסף פרק שלם שהסדיר הרשאת אדריכלים לבצע בעצמם חלק מההליכים לקבלת היתרי הבניה של המבנים שהם מתכננים. החוק קבע כי הוראות אלה יחולו רק במרחבי תכנון שקבע שר הפנים. מאחר שהשר לא קבע אף מרחב תכנון, גם חוק זה הפך לאות מתה.
• באוגוסט 2015 קבע היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, שתימשך מדיניות אי האכיפה בעניין משחקי כדורגל מקצועני בשבת, חרף פסק דין של בית הדין לעבודה שבו נקבע שיש בכך הפרה של האיסור להעסיק יהודי בשבת, שנקבע בחוק שעות עבודה ומנוחה.

פרופ' אמנון רובינשטיין התייחס לסוגיית האות המתה:

אי הפעלת החוק (והמדובר, בדרך-כלל, בחוקים 'חיים' שיש צורך חברתי בהפעלתם - ולא בחוקים 'מתים', שרק בגלל פיגור המחוקק אינם נמחקים מספר החוקים) על ידי הרשויות המפקחות על הפעלתו גוררת שתי תוצאות שליליות:
א. דמורליזציה ציבורית, שתוצאותיה הן זלזול כללי בחוק (ובעיקר לגבי עבירות הנעברות ברשות הרבים, שבהן הזלזול מופגן ולפיכך תוצאותיו שליליות עוד יותר);
ב. אפשרות של הפעלה שרירותית של החוק כנגד אנשים מסוימים, כאשר הוא אינו מופעל בדרך-כלל, ואין הציבור נשמע לו. הטענה מפי אנשים אלה - כי 'הכל מפירים את החוק' - לא תישמע בבית המשפט, ודינם ייחרץ בהתאם לחוק. מצב זה נותן בידי הרשות נשק, הניתן להפעלה נגד אנשים בודדים; וכך, תחת מסווה של אכיפת החוק, ניתן לסטות מן הכלל שהכל שווים בפני החוק, ונפתח פתח לאכיפה סלקטיבית מטעמים פוליטיים, דבר המגביר את אי-האמון של הציבור, ויוצר זלזול נוסף בשמירת החוק.

— אמנון רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, מהדורה רביעית, הוצאת שוקן, 1991, עמ' 267

טענה לדבר אות מתה

לעיתים עולה בבתי המשפט טענה כי הוראה מסוימת שבחוק היא בגדר אות מתה, ולכן יש להתעלם ממנה. טענה זו מוצגת לא רק על ידי אזרחים המתגוננים בפני תביעה המוגשת נגדם, אלא גם על ידי רשויות המדינה. זאת, אף שבידן הכוח לפעול לשינויו של החוק (באמצעות הצעת חוק מטעם הממשלה) ואף להפכו באופן אקטיבי לאות מתה, באמצעות אי יישומו. כך, למשל, בערעור מס הכנסה שבו נדונה זכותו של אב המשלם מזונות לנכות תשלומים אלו מהכנסתו החייבת במס התגוננה המדינה בנימוק שיש להשקיף על סעיף 20 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959, "כעל סעיף שאבד עליו הכלח ואשר הפך להיות למעשה אות מתה".

לטענה מסוג זה ענה, בעניין אחר, השופט צבי ברנזון, כי "יכול חיקוק להיות אות מתה במובן זה שאין מקפידים על ביצועו, או שאין הוא מתאים עוד לזמנים החדשים, אבל אין חיקוק עובר ובטל מעצמו. הוא ממשיך לחיות ויש לקיימו במקום ובנסיבות אליהם הוא מתייחס. לא תמיד הוא כיין המשומר ההולך ומשתפר במרוצת הזמן, אך בשל כך בלבד לא פג תוקפו."

לעומת זאת, השופט יצחק עמית כתב ביקורת על עצם השימוש בידי מתדיינים על חוק שהיה לאות מתה:

"חוק ההתיישבות הוא כמעט בגדר "אות מתה" בספר החוקים, ונראה כי נשלף מ"הבוידם" על ידי חברי הקבוצה, לאחר שנכזבה תוחלתם אצל רשם האגודות השיתופיות. ככל שידיעתי מגעת, וטענה זו לא נסתרה על ידי העותרים, הרי שהוועדה הסטטוטורית על פי חוק ההתיישבות לא פעלה ולא נעשה בחוק זה שימוש מזה עשרות שנים ..."

לקריאה נוספת

• Reuven Yaron "Laws Disregarded", 6 Israel Law Review, 1971, pp. 188-190

קישורים חיצוניים

• אלעד ואן גלדר, ‏אי אכיפת חוקים, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 31 באוקטובר 2001

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25705131אות מתה