לדלג לתוכן

כתבוגא

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
כתבוגא
אנדרטת כתבוגא במחוז קראגנדי בקזחסטן, 2017
אנדרטת כתבוגא במחוז קראגנדי בקזחסטן, 2017
לידה האימפריה המונגולית
נהרג עמק יזרעאל
פעילות בולטת מצביא בצבא המונגולי
תארים נויאן
הפשיטות המונגוליות בפיקוד כתבוגא בסוריה ובארץ ישראל
קשתים רכובים מונגולים; איור בחיבורו של רשיד א-דין המדאני, ג'אמע אל-תוואריח', המאה ה-14; מתוך עותק כתב היד האצור בספרייה הלאומית של צרפת

כתבוגא (בערבית: كتبغا, כּתבֻּע'א[1][2]; נהרג ב-3 בספטמבר 1260[3]) היה לוחם ומפקד בצבא המונגולי, נאמנו של האילח'אן הולאגו ונושא תואר נויאן. כתבוגא הנהיג את המונגולים מול הצבא הממלוכי בקרב עין ג'אלות שבו מצא את מותו.

קורות חייו ופועלו

אין יודעים על ראשיתו. מייחסים את מוצאו של כתבוגא לניימאנים (אנ')[4] ומציינים את דתו כנוצרית, ככל הנראה נסטוריאנית. כתבוגא מילא תפקידים בחצר המונגולית, ובקיץ 1252 מונה למפקד חילות החלוץ בצבאו של הולאגו ח'אן במערכה על מעוזי האיסמאעילים הניזארים (החשישיון) בהרי אלבורז בצפון פרס. באביב 1253 חצה את נהר אמו דריה בראש תומאן, והצליח לכבוש שורת מבצרים ניזאריים. הולאגו וצבאו הגיעו לאזור בסתיו 1255. בדצמבר 1256 נפלה מצודת אלמות, ובעקבותיה חוסל מנהיג הכת רֻכּן א-דין ח'ורשאה (אנ') (ער'). בהמשך ההתקדמות המונגולית מערבה השתתף כתבוגא במתקפה על הח'ליפות העבאסית, שהוכרעה בראשית 1258 בכיבוש בגדאד – שם פיקד על אחד משני אגפי המצור על העיר – ובהוצאתו להורג של אל-מסתעצם הראשון, אחרון הח'ליפים העבאסים בבגדאד.[5] אחרי בגדאד בא תורה של סוריה שתחת שלטון האיובים, והמהלכים הבאים נעשו בשיתוף כוחות של גאורגים, ארמנים ואף צלבנים מנסיכות אנטיוכיה. בתחילת 1260 חצה צבאו של הולאגו את הפרת והטיל מצור על חלב. העיר נכבשה עד מהרה, תוך מעשי טבח והרס, פרט למצודתהּ שהחזיקה מעמד כחודש נוסף. עוד לפני כיבושה של חלב שלח הולאגו אוגדה דרומה בפיקודו של כתבוגא. דמשק נכנעה ללא קרב, ובתחילת חודש מרץ 1260 נכנס כתבוגא לעיר כשהוא מלווה, לפי המסופר, במלך ארמניה ובנסיך אנטיוכיה. "לראשונה מזה מאות שנים ראו תושבי בירת הח'ליפות העתיקה שלושה שליטים נוצרים רוכבים במצעד ניצחון ברחובותיה".[6] עם נפילת דמשק בא למעשה הקץ על הסולטנות האיובית.

בעקבות הידיעה על מותו של מונגקה ח'אן נעצרה התקדמותו של הולאגו, שחזר מזרחה עם רוב צבאו והתמקם באזרבייג'ן. כתבוגא מונה למשול בסוריה ולפקד על פשיטות לשטחי ארץ ישראל ועבר הירדן, אך נותרו ברשותו כוחות מצומצמים.[7] המונגולים המשיכו במתקפותיהם על מבצרים וערים בסוריה ובארץ ישראל, דוגמת בעלבכ, בניאס, עג'לון, שכם, ירושלים, חברון, אשקלון ועזה.[8] ביולי 1260 יצא הסולטאן הממלוכי המצרי קוטוז עם צבאו ממצרים כדי להדוף את הפלישה המונגולית. הצלבנים העדיפו לשמור על נייטרליות ואִפשרו לממלוכים להתקדם צפונה דרך שטחיהם, לחנות להצטיידות, בין היתר ליד עכו, ולהיכנס באין מפריע לעמק יזרעאל. כשנודע לכתבוגא על כניסת הצבא הממלוכי לארץ ישראל והדיפת הכוח המונגולי מעזה, מיהר לכנס את יחידותיו, שפוזרו ברחבי הארץ במשימות מרעה ושמירה, ונערך סמוך למעיין חרוד לקראת העימות.

בקרב ההכרעה, שניטש לרגלי הגלבוע ונודע כקרב עין ג'אלות, הובס החיִל המונגולי ומפקדו כתבוגא נהרג. מותו היה בין הגורמים למפלה המונגולית.

אחריתו

ההיסטוריון הערבי אל-יוניני (אנ') (1242–1326) סיפר שכתבוגא נפל חלל בשדה הקרב. הממלוכים טענו שנמלט על נפשו, אך בנו שנשבה התעקש שלא ייתכן כדבר הזה וזיהה בין הגופות את ראשו של אביו.[9] לפי ההיסטוריון אבו שאמה (מת ב-1268) ראשו של כתבוגא נכרת, ולפי אבן עבד אל-ט'אהר (אנ') (1223–1293), מזכירו וכותב קורותיו של ביברס, הראש נשלח לקהיר ונתלה בשער העיר לראווה.[10] תיאור מאוחר מובא אצל ההיסטוריון הפרסי ששירת את השושלת האילח'אנית המונגולית, רשיד א-דין המדאני.[11] לפיו כתבוגא לא היה מוכן להימלט בחרפה משדה הקרב גם כשנוכח שאין תוחלת בהמשך הלחימה. הוא הופל מסוסו והובא כפות לפני הסולטאן שלעג לו, אך כתבוגא התריס כנגדו: "אל תשתכר מהצלחה רגעית. כאשר תגיע הידיעה על מותי לאוזני הולאגו-ח'אן, זעמו יגעש כים סוער. מארץ האזֵרים ועד שערי מצרים האדמה תרוסק בפרסות סוסים מונגוליים!" כתבוגא הביע מסירות למונגולים וזלזול בשליטים הממלוכים, שדרכם אל הכֵס הייתה רצופה מעשי רצח: "מאז בואי לעולם הייתי עבדו של הח'אן: איני, כמוך, רוצח אדוניו!" קרוב לוודאי שמעמד כזה לא התקיים במציאות, אך הוא חזר והועתק בכתבים מאוחרים.

קרב עין ג'אלות סימן את בלימת ההתפשטות המונגולית במערב. זמן קצר אחריו כבשו הממלוכים הבחרים את דמשק ובתוך חודש הייתה רוב סוריה בידיהם. מאבקי הירושה וסכסוכים פנימיים נוספים בקֶרֶב המונגולים מנעו מהולאגו לכפר על כישלון צבאו ולנקום את מות נאמנו.

אל-יוניני, שראה את כתבוגא במו עיניו בעיר מגוריו בעלבכ, מתאר אותו כאיש בא בימים, "מזמן ג'ינגיס ח'אן, סבו של הולאגו", בעל זקן קלוש שזור כחבל ויורד עד טבורו. "הוא היה בן חיל, גיבור, עשוי לבלי חת, מנהיג מוכשר, בקי בתורות הלחימה - - - והוא שכבש את רובן של פרס ושל עיראק (בִלאד אל-עג'ם ואל-עראק). הולאגו מלך המונגולים (אל-תתר) בטח בו, מעולם לא חלק על הצעותיו ויצא נשכר משיקול דעתו - - - [כתבוגא] עורר יראה, צבאו ציית לו, איש לא העז לסתור את דבריו או להפר את פקודותיו". תמיד עמד בדיבורו "למרות נטייתו לתחבולות". בשל דבקותו בחוקי היאסה, "לא נשא פנים לנוצרים. המאמינים מכל הדתות היו שווים בעיניו".[9]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Rene Grousset, Empire of the Steppes: History of Central Asia (translated from the French by Naomi Walford), New Brunswick, NJ: Rutgers University Press, 1970 מסת"ב 978-0-8135-1304-1[12]
  • Steven Runciman, A History of the Crusades, Vol. 3, Cambridge University Press, 1954, Ch. III: "The Mongols in Syria", pp. 293–314
  • Reuven Amitai, "An Arabic biographical notice of Kitbughā, the Mongol general defeated at 'Ayn Jālūt", Jerusalem Studies in Arabic and Islam 33, 2007, pp. 219–234

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כתבוגא בוויקישיתוף

הערות שוליים

המצור המונגולי על צידון (1260); איור בחיבורו של הֵתום מקוריקוס (אנ'), ראשית המאה ה-14
  1. ↑ לא לבלבל עם אל-עאדל כתבוגא (אנ') (כִתבֻּע’א), סולטאן מצרים בשנים 1294–1298; מת ב-1303
  2. ↑ התעתיקים בשפות אירופה: Kitbogha, Kitbuqa
  3. ↑ שנת לידתו אינה ידועה
  4. ↑ קבוצה אתנית מונגולית-טורקית
  5. ↑ עמיתי, 2007, עמ' 147
  6. ↑ Runciman, 1954, vol. III, p. 307
  7. ↑ עמיתי, 2007, עמ' 148, הערות 4, 5, 6
  8. ↑ פראוור, 1963, כרך ב', עמ' 418
  9. ^ 9.0 9.1 תרגום הכרוניקה של אל-יוניני, בה הוא מספר על כתבוגא, מובא אצל Amitai, 2007, pp. 224–228
  10. ↑ Amitai, 2007, pp. 230–231
  11. ↑ Runciman, 1954, vol III, pp. 312-313
  12. ↑ מהדורתו הראשונה של הספר ראתה אור בצרפתית ב-1939

כתבוגא42094815Q602993

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=כתבוגא&oldid=3499188"