כיבוד אח גדול
כיבוד אח גדול היא מצוות עשה מדאורייתא[1] המחייבת אדם לכבד את אחיו הבכור, ולחלק מהדעות גם את כלל אחיו ואחיותיו הגדולים. מכיוון שהמצווה נלמדת בדרשה ואין פסוקים מפורשים המורים על הלכותיה, ישנן דעות רבות באשר לפרטי הדינים וגדרי ההלכות הקשורות למצווה זו.
מקור המצווה
בגמרא[2] במסכת כתובות מובא "דתניא כבד את אביך ואת אמך; את אביך, זו אשת אביך; ואת אמך, זו בעל אמך, וי"ו יתירה (כלומר, האות ו' המיותרת לכאורה "ואת אמך") לרבות אחיך הגדול".
לעומת זאת בספר הזהר[3] דרשו לרבות את כבוד האח הגדול מאותו פסוק, אך לא מהאות וי"ו היתירה, אלא מהמילה "את" של "את אביך", וכך גם כתבו רבים מהראשונים[4] בשם הגמרא במסכת כתובות, כך שכפי הנראה הייתה לפניהם גירסא שונה מהגירסא שלפנינו.
הרד"ק[5] דקדק זאת ממה שסיפר יהונתן לשאול אביו, שדוד ביקש ממנו להעדר מהסעודה כי אחיו הגדול אליאב קרא לו לזבח - ”ויאמר שלחני נא כי זבח משפחה לנו בעיר והוא צוה לי אחי”[6] ומשמע שדרכם באותם ימים שהאח הקטן נשמע למצות האח הגדול.
פרטי הדינים
בספר "עיקרי הדינים"[7] הסתפק אם חייב אדם במוראו של אחיו הגדול כשם שחייב במורא אב ואם, או שמא אין החיוב אלא לכבדו ולא לירא ממנו, וזאת מפני שעצם החיוב נלמד מפסוק המדבר רק בחיוב כיבוד, (יש בספק זה השלכה לכל דיני מורא המבוארים בגמרא[8], כגון שאסור לעמוד במקום המיוחד לו, לשבת במקום המיוחד לו, לסתור את דבריו, ושאר דיני מורא).
ויש שפשטו[9] ספק זה מדברי הבית מאיר שכתב שאח קטן חייב רק לכבד את אחיו הגדול, אך לא לירא ממנו, ועפ"ז ביאר את תשובת הרא"ש[10], שהורה שיפה עשה אח קטן תלמיד חכם במה שנידה את אחיו הגדול שביזה אותו, ואע"פ שאסור לאדם לנדות את אביו[11], איסור זה נגזר מחובת מורא, וחובה זו לא נאמרה בנוגע לאח גדול.
ב"מנחת חינוך" עמד על כך שלא נהגו להיזהר שלא לקרוא לאחים גדולים בשמם הפרטי, כשם שנזהרים בזה במצוות כיבוד הורים, וכתב לבאר: ”נראה דכל הכבוד שמחויב לאביו ולאמו, חייב גם כן באישים אלו (בבעל אמו, אשת אביו ואחיו הגדול). אך מצד הסברא, כיון דכיבוד מסרו הכתוב לחכמים, אם כן באביו ואמו שייך בכבוד שלא לקרוא אותו בשמו וכדומה, המבואר כאן בר"מ ה"ג ושו"ע ס"ב, אבל אחיו אפשר דאין זה בכלל הכבוד, ולא מצינו שיהיו נזהרים בזה, כמו שמוזהרים באביו ובאמו.”
גדר המצווה
בגמרא בכתובות מבואר שהחיוב לכבד את אשת אביו ובעל אמו הוא רק "מחיים", כלומר כל עוד האב או האם בחיים, וכך פסק השולחן ערוך[12], וסיים את דבריו בהנהגה טובה: "ומכל מקום דבר הגון לכבדם אף לאחר מיתה".
ונחלקו הראשונים האם יש לדמות את כיבוד אחיו הגדול, לכיבוד אשת האב ובעל האם, שחיובם נובע ונמשך מחיוב כיבוד ההורים וחייב בכבודם רק בחיי ההורים, או שאין לדמות חיובים אלו זה לזה, וחיוב כיבוד אחיו הגדול הוא חיוב כיבוד עצמאי, שאינו תלוי בחיוב כיבוד ההורים וממשיך אף לאחר מותם.
המנחת חינוך[13] דייק מהגמרא בכתובות שרק בחיוב כיבוד אשת אביו ובעל אמו הוגבלה חובת הכיבוד לתקופת חיי האב והאם, אולם לגבי חיוב כיבוד אחיו הגדול, חיוב האח הקטן לכבד את אחיו הגדול הוא חיוב עצמאי וממשיך גם לאחר מיתת הוריהם. וכך דייק גם מדברי הרמב"ם, שבדין חיוב כיבוד אשת אביו ובעל אמו, כתב שהחיוב הוא כל זמן שההורים קיימים, ואילו בדין חיוב כיבוד אחיו הגדול סתם את דבריו, וכתב ש"חייב אדם בכבוד אחיו הגדול", ולא הגביל רק לזמן שההורים קיימים.
אך הרמב"ן חלק וכתב[14] שחובת כיבוד אחיו הגדול נאמרה רק בחיי האבות, ומהווה חלק מחובת כיבוד ההורים: ”שאין המצוה כן אלא בחיי האבות לפי שגנאי להם שיתבזו תולדותם והם מצטערים בזה הרבה ומנהג כל האנשים ליסר בניהם לנהוג כבוד בגדוליהם.”, המנחת חינוך[15] נקט בפשיטות שלדעת הרמב"ן רשאים ההורים למחול על כבוד האח הגדול, וכמו שיכולים למחול על כבוד עצמם, אולם בדרכי משה[16] דן בזה, והניח בצ"ע.
בברכי יוסף[17] הכריע להלכה כדעת הרמב"ם והמנחת חינוך, שחובת כיבוד אחיו הגדול קיימת אפילו לאחר מיתת ההורים, וודאי שלא תועיל מחילת ההורים על כבוד בנם הגדול.
דין תורה או דברי סופרים
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם בספר המצוות הביא את דין כיבוד אחיו הגדול כדוגמה לדבר שיש עליו דרשה בתלמוד וחיובו מדרבנן [18], ובספרו משנה תורה פסק[19]: "ומדברי סופרים שיהיה אדם חייב בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו". ומלשון הרמב"ם, "מדברי סופרים" שמשמע שזהו חיוב מדרבנן ישנן שיטות אשר מבארות את דעת הרמב״ם כפשוטו שהחיוב הוא אכן רק מדרבנן כיון שאין מקרא מפורש בתורה לחיוב זה. בדומה לכך כתב גם הרמב״ם לגבי טומאת כהן לאשתו שנפטרה שהחיוב לטמאות לה הוא מדברי סופרים, דהיינו מדרבנן. אולם, ברדב"ז שם כתב שניתן לפרש שזה חיוב מדאורייתא, אלא שהרמב"ם מכנהו "מדברי סופרים" מכיוון שאין פסוק מפורש המורה עליו, אלא הוא נלמד מייתור. וכך גם כתב[20] במנחת חינוך: “אחיו הגדול נמי מדאורייתא, רק הרמב"ם קורא לה מדברי סופרים, אבל המצוה היא מן התורה". וכך כתב הרמב"ם עצמו במסכת כלים[21] שגם דינים מדאורייתא אם אינם מפורשים בלשון התורה יש לקרוא להם דברי סופרים.
שיטות נוספות
החפץ חיים כתב[22] שהמדבר לשון הרע על אחיו הגדול עובר על איסור תורה נוסף (על איסור לשון הרע); ”עובר גם כן על מצות עשה דכבוד אב ואם"[23]. כך גם דעת הסמ"ק, והביאה להלכה החיי אדם[24], וכן כתב בספר חרדים[25].
אך המאירי חלק וכתב[2]: "ודבר זה מצווה מדברי סופרים, וסמכוה מן המקרא. ואע"פ שהזכירו בסוגיא זו שכבוד אשת אב דאורייתא, לא אמרוה אלא דרך סמך". וסבר שזה חיוב מדרבנן,
אחים למחצה
בשולחן ערוך[26] נפסק להלכה שהחיוב לכבד את אחיו הגדול הוא גם כשאינו אחיו מאם ואב, אלא או מאב או מאם בלבד. ומקור דבריו הוא בשו"ת הרא"ש[27][28].
מאידך, בספר שער הכוונות[29] מובא בשם האר"י שעל פי הקבלה החיוב נאמר דוקא על אח מאם בלבד, ולא על אח מאב[30].
גם רבי יהונתן אייבשיץ[31] הביא חילוק זה בשם הזהר, וכתב שהמקור לכך הוא מהמבואר במסכת כתובות שהחיוב לכבד אח גדול נלמד מהאות וי"ו שבמילים "ואת אמך", ואם כן הרי שהתורה שייכה את האח שיש לכבדו דווקא לאם.
כבוד אחותו הגדולה ואחיו הגדול שאינו בכור
נחלקו הפוסקים האם חיוב כבוד אחיו הגדול נאמר גם לגבי אחיות, או שנאמר רק באחים. וכן נחלקו האם החיוב נאמר רק באחיו הבכור, או גם בכל אח שגדול ממנו.
בפתחי תשובה כתב[32] שאין החיוב נאמר בכבוד אחיו שגדול ממנו ובכבוד אחותו הבכורה, אלא רק באח הבכור. ובטעם הדבר ביאר שענין המצוה הוא לכבד את הבן (הבכור) היורש, שכך הוא כבוד ההורים לכבד הבן הבכור שממשיך את דרכם, ולכן לא נאמר החיוב אלא בבן זכר, ובבכור ממש.
אולם בברכי יוסף חלק עליו וכתב שהחיוב נאמר גם באחותו הגדולה וגם בכל אח שגדול ממנו. והוכיח כן מדברי הרמב”ן שהובאו לעיל, שכתב "שגנאי לאביו ואמו שיתבזו תולדותם", וסברא זו נכונה בין בבן ובין בבת, ובכל האחים שגדולים ממנו.
בספר יד שאול[33] הוכיח שיש חיוב לכבד אחיות גדולות, מדברי הגמרא[34] שעולא כיבד את אחיותיו הגדולות.
להלכה, כתב בברכי יוסף: ”חייב לכבד כל אחיו הגדולים ממנו, זכרים ונקבות, ואף לאחר מיתת אב ואם. והכי משמע לפי הפשט מסתמות דברי הפוסקים, והן לפי דרך האמת שכתב רבינו האר”י ז”ל”[36]
הערות שוליים
- ↑ עיינו בהמשך הערך בעניין דעות ראשונים האם המצווה מדאורייתא או מדברי סופרים. להלכה נפסק שהיא דאורייתא ואף מרבית מפרשי הרמב"ם שכתב שהיא "מדברי סופרים" מסבירים שכוונתו שהמצווה לא נלמדה מפסוק מפורש אך גם הוא סובר שהמצווה מדאורייתא. היא לא נמנית במנייני תרי"ג מצוות, לדעת מרבית הפוסקים היא מצווה עצמאית, ולדעת הרמב"ן, היא חלק מדיני מצוות כיבוד אב ואם
- ^ 2.0 2.1 תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ג עמוד א'
- ↑ פרשת קדושים דף פ"ב
- ↑ רמב"ם בספר המצוות שורש שני; דרשות הר"ן דרוש ב'; ספר חסידים סוף סימן תתרט"ו
- ↑ שמואל א' פרק כ' פסוק כ"ט.
- ↑ ספר שמואל א', פרק כ', פסוק כ"ט
- ↑ סימן כז, אות ז
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"א עמוד ב'
- ↑ ספר "יושר הורי" לרב ישראל יוסף רפפורט, סימן יט.
- ↑ שו"ת הרא"ש, כלל טו, סימן ז
- ↑ תבנית:כמבואר בשולחן ערוך
- ↑ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ר"מ, סעיף כ"א
- ↑ ראו על החינוך, שם
- ↑ ספר המצות, שורש ב
- ↑ מצוה ל"ג
- ↑ סימן רמ, אות ו
- ↑ וראו גם בברכי יוסף (סימן רמ, ס"ק יז), מה שדייק לדעת ראשונים נוספים
- ↑ ספר המצוות השורש השני
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות ממרים, פרק ו', הלכה ט"ו
- ↑ על ספר החינוך, מצווה ל"ג
- ↑ פירוש המשניות פרק י"ז משנה י"ב
- ↑ פתיחה, עשין י
- ↑ עיין שם ב"באר מים חיים" שביאר שמדובר בדין תורה
- ↑ כלל סז, סעיף כג
- ↑ פרק יב, סעיף ג
- ↑ יורה דעה, סימן ר"מ, סעיף כ"ב
- ↑ כלל ט"ו אות ו'
- ↑ ראה עוד בליקוטי שו"ת חתם סופר, חלק ו' סימן כ"ט
- ↑ כוונות קריאת שמע, דרוש ו'
- ↑ עיקר דבריו הוא שיש לאם כמות מוגבלת של חיות שיכולה לתת לילדיה, ואם הבן הראשון היה לוקח לעצמו את כל אותה חיות לא היתה אפשרות לאם ללדת עוד ילדים, ולפיכך צריכים אחיו הקטנים להכיר לו טובה ולכבדו על כך שהשאיר להם חיות
- ↑ תפארת יהונתן פרשת ויגש, והובא בספר דעת תורה של המהרש"ם יורה דעה סימן ר"מ
- ↑ שם, ס”ק יט
- ↑ סימן רמ, ס”ק טו
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ז עמוד א'
- ↑ פרשת יתרו דף טו עמוד ב
- ↑ ואילו לפי דברי האר"י בשער המצוות[35] משמע שחייב לכבד גם את אחיו שגדול ממנו אף שאינו גדול האחים, וגם את אחיותיו הגדולות. אמנם הביא שיש סבורים שטעות נפלה בהעתקת דברי האר"י שם.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
כיבוד אח גדול31716828Q25497228