כוחות היבשה של צבא איראן

כוחות היבשה של צבא איראן
نیروی زمینی ارتش جمهوری اسلامی ایران

סמל הכוחות
אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד, כולם בשביל איראן
פרטים
כינוי עבר	ארטש
מדינה
שיוך	צבא איראן
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות	1923–הווה (כ־102 שנים)
מלחמות	הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן משבר איראן מבצע ארונד המלחמה העיראקית–כורדית השנייה מרד דופאר הפלישה לאבו מוסא ולטונב מלחמת איראן–עיראק מלחמת האזרחים הכורדית מרד הראת מלחמת האזרחים בסוריה
פיקוד
דרגת המפקד	בריגדיר גנרל
מפקד נוכחי	כיומרס חיידרי
מפקדים	רשימת מפקדים

כוחות היבשה של צבא איראן (בפרסית: نیروی زمینی ارتش جمهوری اسلامی ایران) הם כוחות הקרקע של צבא הרפובליקה האסלאמית של איראן.

בשנת 2007, גודל כוח היבשה הסדיר הוערך בכ-357,000 חיילים, בהם כ-167,000 לוחמים רגילים וכ-190,000 מקצועיים, ונוסף עליהם עוד כ-350,000 אנשי מילואים, המגיעים יחד לסך של כ-700,000 חיילים. על פי נתונים אלה כוחות היבשה של איראן הם הכוח הקרקעי התשיעי בגודלו בעולם, כוח השריון התשיעי בגודלו בעולם, ובעל צי התעופה הצבאית הגדול ביותר במזרח התיכון כולו. באיראן חל גיוס חובה, ועל פיו משרתים המגויסים 21 חודשים ועוברים הכשרה צבאית מקצועית.

לאיראן שני כוחות יבשה מקבילים ולהם שילוב מסוים ברמת הפיקוד: האחד הוא צבא זה, הסדיר, המכונה ארטש (צבא בפרסית), והשני הוא זרוע היבשה של משמרות המהפכה האסלאמית, המכונים גם ספאה (משמרות המהפכה בפרסית).

היסטוריה

העת העתיקה

צבא יבשה מסוג כלשהו קיים באיראן מאז הקמת האימפריה הפרסית בשנת 646 לפני הספירה. באותן התקופות, צבאות לאומיים נכחו בדרך כלל בנקודות הכוח של המדינה, כאשר בזמני חולשה גויסו גם שכירי חרב וצבאות של מחוזות אוטנומיים מרוחקים. הגרעין של חיילי הצבא, שהיה במשרה מלאה, ושומרי הראש האימפריאליים היו בני האלמוות – יחידה צבאית שהוקמה בשנת 580 לפני הספירה על ידי כורש הגדול. בהמשך הוחלפה היחידה השאהאנשאה ג'ונישאפור מהשושלת הסאסאנית במהלך מלחמת האזרחים השנייה באימפריה הסאסאנית . חוסר היציבות שנוצר במלחמת האזרחים איפשר את הפלישה האסלאמית לאיראן (632–651), ולאחריה לא התקיימה ריבונות פרסית במהלך כאלף שנה של אסלאמיזציה של איראן. בעת חידוש המלוכה הפרסית העצמאית על ידי השושלת הספווית (1501–1736), הוקם צבא חדש בשם קזלבאש.

התקופה הקג'ארית

ערך מורחב – השושלת הקאג'ארית

סמל כוחות היבשה בתקופת השושלת הקאג'ארית

בתקופת השושלת הקאג'ארית (1794–1925) בוצעו מספר ניסיונות לעיצוב מחדש של הצבא האיראני המסורתי על סמך מודלים מערביים. אלה זכו להצלחה מוגבלת באותה תקופה.

בשנת 1918, כוחות הקג'ארים כללו ארבע יחידות צבאיות נפרדות בפיקוד זר. נוסף עליהם היו גם כמה כוחות פרובינציאליים ושבטיים אותם ניתן היה לגייס בשעת חירום, אך אמינותם לממלכה הייתה מוטלת בספק רב. לעתים קרובות, כוחות פרובינציאליים ושבטיים התנגדו למאמצי הריכוזיות של הממשלה המרכזית, במיוחד משום שטהראן נתפסה ככזו הנמצאת תחת תכתיבן של מעצמות המערב. קיומם של אותם קצינים זרים בתפקידי פיקוד בתוך הכוחות האיראניים הוסיף לחששות השבטיים הללו.

יחידת הממשלה היעילה, הנאמנה, הממושמעת והמאומנת ביותר של הקג'ארים באותה תקופה הייתה חטיבת הקוזאקים הפרסים שגודלה כ-8,000 לוחמים. חטיבה זו הוקמה בשנת 1879 ומפקדיה היו קציני צבא האימפריה הרוסית עד המהפכה הרוסית של 1917. לאחר המהפכה ברוסיה עבר הפיקוד על החטיבה לידי איראן הקג'ארית, והחטיבה הייתה לליבת הכוחות המזוינים החדשים הלאומיים. חטיבה נוספת הייתה ז'נדרמריה שהוקמה בשנת 1911 ככוח צבאי ראשון. היא הייתה בפיקוד קצינים שוודים, והיו בה היו 8,400 לוחמים. החטיבה השלישית הייתה רובאי דרום פרס . היא הוקמה ב-1916, הייתה בפיקוד ובמימון בריטי ומנתה 6,000 איש. משימתה העיקרית הייתה להילחם בכוחות שבטיים שלכאורה הוקמו על ידי סוכנים גרמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. משמר ארמון קג'אר , הניזאם, היה בפיקודו של קצין שוודי, וכלל במקור 2,000 איש, אם כי מספר לוחמי המשמר התדרדר במהירות בגלל יריבויות פנימיות. סך הכל, במהלך מלחמת העולם הראשונה, 24,400 החיילים בארבעת היחידות הצבאיות הנפרדות היוו את אחד מהכוחות החלשים ביותר בהיסטוריה האיראנית".

לאחר מלחמת העולם הראשונה, הצבא הצטמק עוד יותר, כך שעל הנייר מנה לכאורה מנה 25,000 איש בסך הכל. עד 1920 נשארו בו רק הקוזאקים הפרסיים, הז'נדרמריה, שהורחבה משני גדודים שנשארו נאמנים לממלכה, רובאי דרום פרס ואת הצבא הסדיר.

התקופה הפהלווית

ערך מורחב – שושלת פהלווי

לאחר עליית שושלת פהלווי לשלטון בהפיכה צבאית בשנת 1925, הצבא האימפריאלי האיראני החדש זכה לעדיפות עליונה. עד 1941 הוא גדל ומנה 125,000 חיילים, ונחשב מאומן ומצויד היטב. עם זאת, הצבא התמקד בפעולות ביטחון פנימי, ולא בלחימה בצבאות ברית המועצות ומדינות המערב. 16 דיוויזיות הצבא היו פרוסות ברחבי המדינה במחנות הבית שלהן, ורק חלק מהדיוויזיות שהוצבו באזור המערבי של האימפריה זכו לתגבורת משמעותית של חיל רגלים ושל ארטילריה. באותה תקופה גם הוקם פיקוד מרחבי עבור הכוחות המערביים, ובראשו הוצב מייג'ור גנרל חסן מוגאדם, מפקד הדיוויזיה החמישית. הגנת אזור ח'וזסתאן הוטלה תחת אדמירל משנה ע'ולאם-עלי ביינדר מחיל הים, יחד עם מלחיו וחטיבה אחת מהדיוויזיה השישית.

ב-25 באוגוסט 1941 פתחו הסובייטים והבריטים בפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן במסגרת המערכה במזרח התיכון במלחמת העולם השנייה, לאחר ששתי האימפריות התעקשו שהשאה רזא שאה פהלווי יגרש את האוכלוסייה הגרמנית הגדולה של איראן ויאפשר למשלוחי אספקה צבאית לחצות את המדינה בדרכם לברית המועצות, וסורבו, מאחר ששני התנאים היו בלתי מתקבלים על הדעת מבחינת השאה, שגילה אהדה לגרמניה. בפלישה הפרו האימפריות את הנייטרליות שאיראן הכריזה על עצמה עבור אותה מלחמה, וזאת בעקבות שמיקומה של איראן היה כה חשוב מבחינה אסטרטגית למאמץ המלחמתי של בעלות הברית. במהלך הפלישה הגיע כוח עיראק הבריטי, תחת פיקודו של לוטננט גנרל אדוארד קינאן. כוח נוסף הורכב מדיוויזיות חיל הרגלים ההודיות השמינית והעשירית, בתוספת שלוש חטיבות נוספות. תוך כדי הסובייטים פלשו מצפון באמצעות הארמיות ה-44, ה-47 וה-53 של חזית עבר הקווקז, תחת פיקודו של גנרל דמיטרי קוזלוב, וכבשו את המחוזות הצפוניים של איראן.

כוחות הצבא האיראניים הובסו בתוך שלושה ימים, כאשר חיל האוויר האיראני הצעיר והצי האימפריאלי האיראני ספגו נזק כבד. מגויסים נטשו את המערכה באלפיהם. לאחר שבסיס הכוח המוסדי שלו נהרס, ויתר רזא שאה על כס המלוכה לטובת בנו הצעיר, מוחמד רזא שאה פהלווי. בהיעדר בסיס כוח פוליטי רחב ועם צבא מרוסק, עמד מוחמד רזא שאה בפני משימה כמעט בלתי אפשרית של בנייה מחדש של האימפריה האיראנית. הצבא לא היה אהוד באותה התקופה לאור התפיסה הרווחת, והמדויקת במידה רבה, שהוא כלי אכזרי המשמש לקיום משטר דיקטטורי. השאה הצעיר, שהצליח להרחיק את האירופים מבירתו טהראן, ביקש בשנת 1942 מארצות הברית לשלוח משלחת צבאית לייעץ לו במאמצי הארגון מחדש של הצבא. בעצה האמריקאית, הושם דגש על איכות הצבא ולא על כמות הלוחמים.
שגיאות פרמטריות בתבנית:מקור
שימוש בפרמטרים מיושנים [ תאריך ] ^{[דרוש מקור]}

הצבא הקטן אך הבטוח יותר שנוצר כתוצאה מהאימונים האמריקאיים היה חזק דיו כדי להילחם במהלך משבר איראן נגד רפובליקת מהאבאד והרפובליקה האוטונומית של אזרבייג'ן , קבוצות בדלניות כורדיות ואזריות בצפון-מערב המדינה שפתחו במרד בהשפעת ברית המועצות. אותו המשבר החל ב-12 בדצמבר 1945, כאשר לאחר שבועות של עימותים אלימים בצפון-מערב המדינה נוסדה הרפובליקה הבדלנית של אזרבייג'ן, ואחריה גם הרפובליקה הכורדית. במהלך הפתיחה של המלחמה, כוחות איראניים שנשלחו כדי להשיב את השליטה על המחוזות האמורים נחסמו על ידי יחידות הצבא האדום הסובייטי. הסובייטים לא נסוגו מאיראן עצמה עד למאי 1946, אז הגיעה הנסיגה בעקבות תלונה רשמית של איראן למועצת הביטחון של האומות המאוחדות יחד עם לחץ עז מצד ארצות הברית.

המג'לס (הפרלמנט האיראני) חשד בשנת 1946 בתוכניותיו של השאה להקים צבא חזק. חברי פרלמנט רבים חששו שהצבא יחזור לשמש מקור כוח פוליטי. לכן, על מנת לצמצם את שליטתו הפוטנציאלית של השאה במדינתם, הם הגבילו את תקציבי הצבא.

בין 1966 ל-1970 מנה צבא איראן על פי המכון הבינלאומי ללימודים אסטרטגיים דיוויזיה משוריינת אחת, שבע דיוויזיות חיל רגלים וחטיבה משוריינת עצמאית אחת. בשנת 1972 מנה המכון שתי דיוויזיות שריון, חמש דיוויזיות חיל רגלים, חטיבת שריון עצמאית אחת וחטיבות עצמאיות אחרות. שנתיים לאחר מכן, הרשימה כבר כללה שלוש דיוויזיות שריון ושלוש דיוויזיות חיל רגלים.

רפורמות דרמטיות הביאו לפעילות שורה של יועצים ממדינות מערב, ובמהלך יותר משלושה עשורים הצבא הפך לחמישי בכוחו בעולם, עד ל-1979. לאורך שנות ה-70 של המאה ה-20 עברו כוחות היבשה האימפריאליים של איראן שינויים מהירים ועלייה מרשימה בכוחם. במהלך תקופה זו, איראן הקימה את גוף התעופה הצבאית שלה , שצויד בעיקר במטוסים אמריקאיים.

בתחילת שנות ה-70 נלחם סולטן עומאן קאבוס בן סעיד אאל סעיד במרד דופאר . בשנת 1973 שלח השאה חטיבה של 1,200 חיילים עם מסוקי קרב כדי לסייע לכוחות הסולטן. שנה מאוחר יותר הורחב הסיוע האיראני לסולטן, וכעת הוא מנה 4,000 לוחמים. הם ניסו להקים קו הגנה בשם "קו דמאוואנד", כאשר התנגדות כבדה של המורדים, שכללה אש ארטילרית מתוך דרום תימן הסמוכה, סיכלה מטרה זו במשך מספר חודשים. בסופו של דבר, העיר ראקיוט, אותה החזיקו החזית העממית העומאנית במשך זמן רב כבירת השטח המורד, נפלה לידי כוח המשימה האיראני. בהמשך הכוח נשאר בעומאן עד דצמבר 1975 בכוח של 3,000 לוחמים.

על פי ספריית הקונגרס למחקרי מדינות , במהלך שנות ה-70 חוו כוחות היבשה האימפריאליים של איראן עלייה מהירה בכוחם, כאשר באותן השנים הם היו לכוח ממוכן ומשוריין ברובו של כ-220,000 איש. בסוף 1977, ארגונם לתוך שלושה קורפוסים, שמפקדותיהם בכרמאנשאה, טהראן ושיראז, בוטל. הסידור החדש קבע שמפקדי הדיוויזיות ידווחו ישירות למפקד הצבא. הצבא כלל שלוש דיוויזיות משוריינות, כל אחת עם שישה גדודי טנקים, חמישה גדודי חיל רגלים ממוכן, ארבע דיוויזיות חיל רגלים, ארבע חטיבות עצמאיות, מהן שתיים של חיל רגלים, אחת מוטסת ואחת של כוחות מיוחדים. בנוסף כלל הצבא מרכז פיקוד תעופה, ודיוויזיית חיל רגלים אחת וחטיבת חיל רגלים עצמאית אחת היוו את המשמר הקיסרי. נאמר כי יחידות קרביות אלה היו מבצעיות ב-85 אחוזים, אם כי כמה משקיפים חיצוניים הטילו ספק בטענה זו. באמצע שנות ה-70, 80% מכוחות היבשה של איראן נפרסו לאורך הגבול העיראקי."

פיקוד התעופה גדל במהירות. מתקניו המבצעיים העיקריים היו ממוקמים באספהאן, והוא צויד ברובו במטוסים אמריקאים, כאשר חלק מהמסוקים היו מתוצרת איטלקית. בשנת 1977 הפעילה התעופה הצבאית כ-60 מטוסי כנף קלים, כאשר צי המסוקים שלה מנה כ-700 מסוקי קרב."

שנתיים לאחר מכן, בשנה האחרונה של שלטון השאה, 1979, כללו הכוחות האיראניים את הדיוויזיות ה-16 (המדאן), ה-81, המשוריינת ה-88 (זהדאן) והמשוריינת ה-92 . נתונים אחרים מצביעים על כך שדיוויזיה אחת אורגנה בסיסתאן ובלוצ'סתאן, ככל הנראה זו הייתה הדיוויזיה המשוריינת ה-88. הכוח מנה בנוסף שלוש דיוויזיות חיל רגלים, השנייה (טהראן), ה-28 (סננדג'), וה-77 (משהד), שתי חטיבות חיל רגלים, ה-64 (מהאבאד) וה-84 (ח'ורמאבאד), את החטיבה המוטסת ה-55 (שיראז) ואת מפקדת חטיבת הכוחות המיוחדים (טהראן).

הרפובליקה האסלאמית של איראן

ערך מורחב – איראן

מיד לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979, בוצעה סדרה של טיהורים בליבת שדרת הפיקוד הבכירה של הצבא, שאומנה במערב. הטיהורים אלה כללו הוצאות להורג רבות בהוראתו של סאדק ח'לח'אלי , שופט בית המשפט של המהפכה החדש. בחודשים הראשונים שלאחר המהפכה, ממשלת איראן הוציאה להורג 85 גנרלים בכירים ואילצה את כל הגנרלים האחרים ואת רוב הבריגדיר-גנרלים לפרוש מתפקידם מוקדם. עד ספטמבר 1980, הממשלה פיטרה 12,000 קציני צבא. הטיהורים בשדרות הפיקוד הביאו לירידה דרסטית ביכולות המבצעיות של הצבא. הצבא האיראני הסדיר, אשר שנה קודם למהפכה נחשב לחמישי בעוצמתו בעולם, נחלש קשות. מחסור בחלקי חילוף לציוד האיראני מתוצרת ארצות הברית ובריטניה החל לשתק את כוחותיה הצבאיים של איראן. שיעור העריקה הגיע ל-60%, וחיל הקצינים חווה הריסה נרחבת. החיילים והטייסים המיומנים ביותר הוגלו, נכלאו או הוצאו להורג.

הגנרל האחרון שעמד בראש הצבא האיראני הקיסרי היה ע'ולאם-עלי אויסי , והוא נרצח בפריז יחד עם אחיו בשנת 1984. הוא הוחלף על ידי הגנרל עבאס קרה באע'י , אשר כרת ברית עם הרפובליקה האסלאמית ופירק את הצבא האיראני הקיסרי, לפיקודו של המטה המרכזי ח'אתם אל-אנביא. בהתאם שמו שונה של הצבא שונה ל"צבא הרפובליקה האסלאמית של איראן", שמו עד היום.

שתי דיוויזיות המשמר הקיסרי האיראני אוחדו לדיוויזיה ה-21 .

הטיהורים הותירו את הצבא במצב של עריכות צבאית גרועה כאשר עיראק פלשה לאיראן במהלך שהתחיל את מלחמת איראן–עיראק . הערכה של ה-CIA מ-7 בנובמבר 1979 קבעה כי היכולות הצבאיות האיראניות "...לא התאוששו באופן משמעותי מאז קריסת הכוחות המזוינים במהפכה של פברואר (המהפכה האסלאמית). יכולות כוחות הקרקע נותרו מוגבלות למרות שיפור מסוים במשמעת ובמוכנות המבצעית בחודשים האחרונים (חודשי המלחמה הראשונים)."

מלחמת איראן–עיראק

ערך מורחב – מלחמת איראן–עיראק

עיראק פלשה לאיראן ב-22 בספטמבר 1980, ובכך נפתחה את מלחמת איראן–עיראק. לאורך כל המלחמה, איראן מעולם לא הצליחה להתאושש לחלוטין מבריחת המוחות של אנשי הצבא לאחר המהפכה. סנקציות מתמשכות שהוטלו על המדינה מנעו ממנה לרכוש נשק כבד רב, כגון טנקים ומטוסי קרב. לאחר שהתרחשה הפלישה, טייסים וקצינים רבים שוחררו מהכלא, או שהוצאות להורג שלהם הומרו לעונשים אחרים כדי שיוכלו להילחם בעיראקים. בנוסף, קצינים זוטרים רבים קודמו לדרגות גנרלים, וכתוצאה מכך עד סוף המלחמה הצבא השתלב יותר במשטר. אחרי כל התהליכים לאיראן היו בפתח המלחמה לפחות 1,000 טנקים פעילים, והיא יכלה להחליף ציוד כדי להשיג חלקי חילוף.

החל מיולי 1985, הוחל לייחס לצבא איראן כאל שלוש מפקדות צבאיות שונות, בעוד שבעבר הן לא זוהו כמפקדות מעל רמת דיוויזיה. שלושת המפקדות היו הארמייה הראשונה (מפקדת כרמאנשאה), הארמייה השנייה (מפקדת טהראן) והארמייה השלישית (מפקדת שיראז).

בשנת 1987, ועל סף סיום המלחמה, הארטש היה תחת פיקוד המטה המרכזי ח'אתם אל-אנביא והוא אורגן בצורה הבאה:

• שלוש דיוויזיות ממוכנות, שכל אחת מהן הורכבה משלושה גדודי שריון ושישה גדודים ממוכנים, המאורגנים בשלוש חטיבות
• שבע דיוויזיות חיל רגלים, שככל הנראה כללו את דיוויזיות חיל הרגלים ה-21 , ה-64 , וה-77
• דיוויזיה אחת של כוחות מיוחדים המורכבת מארבע חטיבות
• חטיבה מוטסת אחת, ככל הנראה זאת הייתה החטיבה המוטסת ה-55
• פיקוד סיוע אווירי אחד

• כמה חטיבות שריון עצמאיות, כולל חיל רגלים ו"כוח חוף"

בסופו של דבר, המלחמה הסתיימה בשנת 1988.

לאחר המלחמה

הניסיון שצברו הכוחות האיראניים במלחמת איראן–עיראק תרם במידה מכרעת לעיצוב שדרת פיקוד חדשה בצבא הסדיר. הפיקוד החדש הפחית באופן דרסטי את התלות בציוד ובאימונים שסופקו על ידי מדינות זרות.
שגיאות פרמטריות בתבנית:מקור
שימוש בפרמטרים מיושנים [ תאריך ] ^{[דרוש מקור]} הצבא עבר ארגון מחדש נרחב, חלק ניכר ממנו תחת מעטה של סודיות מוחלטת.
שגיאות פרמטריות בתבנית:מקור
שימוש בפרמטרים מיושנים [ תאריך ] ^{[דרוש מקור]} השינויים המרחיבים בארטש החזירו אותו במהירות ליכולותיו והוא החל לצמוח שוב.
שגיאות פרמטריות בתבנית:מקור
שימוש בפרמטרים מיושנים [ תאריך ] ^{[דרוש מקור]}

על השינוי המבני בכוחות המזוינים, עברו כוחות היבשה לפיקוד המטה הכללי ב-1991. על פי המקורות, בשלושת השנים מאוחר יותר הוקמה יחידת צבא גדולה נוספת, שהייתה לרביעית מבין הקורפוסים של איראן.

דווח בשנת 2006 כי הצבא כלל של שלוש מפקדות ברמת גיס ותחתיהן 15 דיוויזיות. ב-2008 דווח כי קיימות 12 מפקדות אזוריות ברמת גיס, חמש דיוויזיות שריון ועוד מספר חטיבות עצמאיות מאותו סוג, שבע דיוויזיות חיל רגלים ועוד מספר חטיבות עצמאיות מאותו סוג, חטיבת כוחות מיוחדים אחת, שתי דיוויזיות קומנדו עם כמה חטיבות עצמאיות מאותו סוג, בתוספת חטיבה מוטסת אחת. נספרו באותה התקופה גם שש קבוצות ארטילריה וכוחות תעופה. למשך מספר שנים דווח כי ארגון הכוחות נשאר יציב. לעתים קרובות הדיווחים כוללים את דיוויזיית הכוחות המיוחדים ה-23 , שהוקמה בשנים 1993–1994, ואת דיוויזיית הצנחנים ה-55. הערכה צבאית מקצועית קובעת כי דיוויזיית הכוחות המיוחדים ה-23 היא בין המערכים המקצועיים ביותר בצבא האיראני, עם לפחות 6,000 אנשי צוות, שכולם נחשבים לחיילים סדירים.

דיוויזיות השריון הסדירות, כולל דיוויזיית השריון ה-92 , מחולקות כל אחת לשלוש חטיבות.

מבנה

חיילי הצבא צועדים במבנה

Globalsecurity.org כותב על הצבא האיראני:

• "לצבא הסדיר... יש מספר חטיבות וקבוצות עצמאיות, אם כי כמעט ואין נתונים אמינים על גודלן ומספרן של קבוצות עצמאיות קטנות יותר אלה. אלה כוללות חטיבה לוגיסטית אחת, חטיבת חיל רגלים, חטיבה מוטסת, חטיבות כוחות מיוחדים (טקוואר) וחמש חטיבות/גדודים של ארטילריה. ישנן גם יחידות הגנה חופית, מספר הולך וגדל של קבוצות הגנה אווירית, בין ארבע לשש יחידות תעופה צבאיות ומספר הולך וגדל של קבוצות לוגיסטיקה ואספקה."
• "ישנם מגוון דיווחים נוספים בעלי אמיתות מפוקפקת. מקורות מסוימים טוענים כי קבוצות קלות קטנות בצבא הסדיר כוללות קבוצת כוחות ניידים אוויריים שנוצרה לאחר מלחמת איראן–עיראק. מבנה זה כולל, על פי הדיווחים, את דיוויזיית הכוחות המיוחדים ה-29, שהוקמה בשנים 1993–1994, ואת דיוויזיית הצנחנים ה-55. מקורות אחרים טוענים כי כוחות הקומנדו של הצבא הסדיר ומשמרות המהפכה משולבים בקורפוס של כ-30,000 חיילים, עם יכולות משולבות של הרמה במסוקים ותקיפה אווירית. נאמר כי כוחות מוטסים וכוחות מיוחדים אלה מתאמנים יחד בשיראז."

רוב חיילי הצבא האיראני מאומנים, אך מאחר שאינם מקבלים אספקה מהאמריקאים – הציוד שלהם מיושן או כלל לא פעיל. הם משתמשים בעיקר בציוד מערבי מיושן או בציוד מקומי חדש יותר, המצוי באיכות נמוכה יותר. מפקדים בדרך כלל ממונים לתפקידים בכירים על סמך נאמנות למשטר, ולא על סמך כישוריהם צבאיים.

מאז 2010 עבר הצבא תהליך ארגון מחדש והתעצמות שכונה תוכנית המבנה הכללית של ת'אמן אלאמה (בפרסית: طرح جامع ساختاری ثامن الائمه). תוכנית זו כוללת שינוי ממודל המתמקד בדיוויזיה למודל המתמקד בחטיבה, מיקום מחדש של בסיסי צבא, הוספת יחידות חדשות והגברת ניידות יחידות הצבא הקיימות. לשם כך, נותקו מספר חטיבות מדיוויזיות האם שלהן וכן הוקמו חטיבות חדשות לצידן. עד מרץ 2012 הוקמו 31 חטיבות עצמאיות חדשות בצבא במסגרת התוכנית.

מפקד כוחות היבשה של צבא איראן הוא בריגדיר גנרל כיומרס חיידרי .

ציוד

טנק קראר , הטנק האיראני המתקדם ביותר

טנק זולפיקר מתוצרת איראנית

ארטילריה ארוכת טווח מסוג נאזעאת

כוח הטנקים העיקרי של כוחות היבשה של איראן מנה קודם מבצע עם כלביא כ-1,500 או יותר זולפיקר בייצור מקומי, 480 טנקי T-72S , כ-150 טנקי M-60A1, כ-75 טנקי T-62, כ-100 טנקי MBT מסוג צ'יפטיין, 540 טנקי T-54/T-55/סוג 59, ו-150 טנקי M-47/M-48, נוסף על טנקים מסוג קראר .

הזולפיקר הוא המרכיב העיקרי בתעשייה הביטחונית של איראן , הוא מהווה את טנק הקרב הראשי החדש ביותר של המשטר, והוא הקרוי על שם חרבו האגדית של עלי בן אבי טאלב. הטנק, שתוכנן על ידי בריגדיר גנרל מיר-יונס מסומזאדה, סגן מפקד הכוחות הקרקעיים למחקר ולעצמאות של הכוחות המזוינים, פותח בעיקר ממרכיבים של טנק ה-M-60 האמריקאי ולמעשה אפשר לומר שמדובר בטכנולוגיה הפוכה שלו. אחת התכונות שמשכה את תשומת ליבו של משרד ההגנה היא שימוש בחלקים המיוצרים באיראן עצמה. אבות הטיפוס של הטנק נבדקו בשנת 1993. שישה אבות טיפוס חצי-תעשייתיים יוצרו ונבדקו בשנת 1997. מוערך כי כ-150 טנקים מסוג זולפיקאר 1 נמצאו בשירות פעיל לפני מבצע עם כלביא.

מסוק הקרב העיקרי של צבא הרפובליקה האסלאמית של איראן הוא בל AH-1 סופר-קוברה, גם הוא אמריקאי במקור. מספר המסוקים מסוג זה שבשירות הוערך בשנת 2009 כעומד על כ-50, אם כי מספרם יורד תדיר מאחר שהם כולם היו חלק מ-202 המסוקים מסוג זה שסופקו למדינה לפני המהפכה האיראנית של 1979, כאשר כיום היא איננה מקבלת נשק מהאמריקאים. איראן מפעילה גם מספר לא ידוע של מסוקי פנהה 2091 , שדרוג מקומי של הבל האמריקאי.

מטוס התובלה העיקרי של הצבא הוא ה-CH-47C צ'ינוק, שגם מקורו בארצות הברית. מספר המטוסים האלה שבשירות הוערך קודם מבצע עם כלביא כעומד על 20, שארית מ-57 המסוקים מסוג זה שסופקו לפני המהפכה האיראנית. ידוע גם כי הצבא איבד אחד מהם בשנת 2011.

מפקדים

מספר	תמונה	שם	התחלה	סיום	זמן בתפקיד
מפקד הכוחות הקרקעיים האיראנים הקיסריים
1		בהראם אריאנא	1955	1958	2–3 שנים
2		עבדול-חוסיין חג'אזי	1958	1961	2–3 שנים
3		רצ'א עצ'ימי	1961	1965	3–4 שנים
4		עזת-אללה צ'רעאמי	1965	1969	3–4 שנים
5		פתח-אללה מינבאשיאן	11 במאי 1969	1972	2–3 שנים
6		ע'ולאם-עלי אויסי	1972	10 בינואר 1979	6–7 שנים
7		עבאס קרה באע'י	10 בינואר 1979	11 בפברואר 1979 ✘	0 שנים
מפקד הכוחות הקרקעיים של צבא הרפובליקה האסלאמית של איראן
1		וולי-אללה פלאחי	1979	1980	0–1 שנים
2		קאסם-עלי זהירנג'אד	1980	1981	0–1 שנים
3		עלי סייד שיראזי	1 באוקטובר 1981	2 באוגוסט 1986	4 שנים
4		חוסיין חסני סעדי	2 באוגוסט 1986	8 במאי 1991	4 שנים
5		עבדאללה נג'אפי	8 במאי 1991	25 באוקטובר 1994	3 שנים
6		אחמד דאדבין	25 באוקטובר 1994	1997	2–3 שנים
7		עבד-אלעלי פורשאסב	1997	10 בפברואר 2001	3–4 שנים
8		נאסר מחמדיפר	2001	2005	3–4 שנים
9		מוחמד-חוסיין דאדרס	2005	2008	2–3 שנים
10		אחמד-רצ'א פורדסטאן	2008	19 בנובמבר 2016	7–8 שנים
11		כיומרס חיידרי	19 בנובמבר 2016	מכהן	מכהן

ראו גם

• צבא איראן
• זרוע היבשה של משמרות המהפכה האסלאמית
• הכוחות המזוינים של איראן

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

כוחות היבשה של צבא איראן41306018Q18643350