ישראל במלחמת המפרץ

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ישראל במלחמת המפרץ
צד בעימות חלק ממדינות הקואליציה (בפועל)
תאריך כניסה לעימות 17 בינואר 1991
תאריך סיום העימות 28 בפברואר 1991
ראש המדינה חיים הרצוג
ראש המדינה בפועל יצחק שמיר
מפקדים בולטים משה ארנסשר הביטחון
דן שומרוןרמטכ"ל
נחמן שידובר צה"ל
מפקדה ראשית מחנה מטכ"ל, הקריה, תל אביב
נתוני המדינה
אוכלוסייה כ-5.1 מיליון תושבים
תוצאות המלחמה
אבדות בנפש 3 הרוגים מטילי סקאד
סה"כ 77 נפגעי פעולות איבה
אבדות בציוד 1,302 בתים
6,142 דירות
23 מבני ציבור
200 חנויות
50 מכוניות
ילד ישראלי חבוש במסכת ברדס במלחמת המפרץ (1991)
נזק כבד למבנה נגרם לאחר נפילת סקאד ברחוב עוזיאל ברמת גן, 26 בינואר 1991
"בית דני" בשכונת התקווה שנפגע במטח הטילים השני על תל אביב
ראש עיריית תל אביב, שלמה להט (מימין), בסיור עם מבקרים מחו"ל באתר פגיעת טיל בזמן מלחמת המפרץ
שיגור טילי פטריוט ליירוט טילי סקאד בשמי תל אביב

ב-17 בינואר 1991 במסגרת מלחמת המפרץ החל מבצע "סופה במדבר" במתקפה אווירית של כוחות קואליציה בת 34 מדינות נגד עיראק, לאחר שזו פלשה לכווית. מלחמת המפרץ הסתיימה בפורים תשנ"א – 28 בפברואר 1991. לאורך כל המלחמה למן הלילה שבין 17 בינואר ל-18 בינואר, שיגר צבא עיראק, בפיקודו של נשיא עיראק, סדאם חוסיין, 38[1] או 39[2][3] או 43[4] טילי סקאד לעבר ישראל. מרבית הטילים נורו לעבר גוש דן, שבו יש ריכוז האוכלוסייה היהודית הגדול בישראל. ישראל נמנעה מתגובה צבאית, לבקשת ארצות הברית.

בתחילה היה נדמה כי הפגיעות הסבו בעיקר נזק לרכוש והיו מעט נפגעים בנפש. אולם בהמשך התברר כי טילי הסקאד שנורו למדינת ישראל במלחמה גרמו במישרין ובעקיפין לעשרות מתים מהתקפי לב[דרוש מקור] ומחנק[5] כתוצאה מהשימוש במסכה, לשלושה הרוגים מפגיעת טילי סקאד[6] ולנזק רב ברכוש. בסך הכל הוכרו 77 הרוגים במהלך המלחמה כחללי פעולות איבה[7].

אירועי המלחמה בישראל

הממשלה העיראקית בראשות נשיא עיראק סדאם חוסיין הודיעה עוד טרם הפלישה לארצה, שבמקרה של מלחמה היא תתקיף את ישראל בטילים. מחשש שישראל תותקף בנשק כימי, חולקו לתושביה ערכות מגן שכללו מסכות גז ומזרקי אטרופין. כל משפחה התבקשה להכין בביתה חדר אטום, שבו תשהה בעת מתקפת טילים. יממה לאחר פתיחת מבצע "סופה במדבר", בלילה שבין 17 ל-18 בינואר 1991 הותקפה ישראל בטילי קרקע־קרקע מסוג סקאד בעלי ראש נפץ קונבנציונלי, ששוגרו ממערב עיראק לעבר גוש דן, מפרץ חיפה והנגב.

היעדר התגובה של ממשלת ישראל, והימנעות שריה מפנייה לציבור הוסיפו לחרדה. בהיעדר תגובה ממשלתית הציבור בישראל נאחז בדמויות אחרות, שהבולטת בהן הייתה דובר צה"ל תת-אלוף נחמן שי שנחשב ל"מרגיע הלאומי". בימי המלחמה אוחדו שידורי הרדיו של גלי צה"ל וקול ישראל לאולפן משותף ששידר את הדיווחים מהשטח ונעשה שימוש לראשונה ב"גל השקט".

העיר תל אביב ספגה את שש הפגיעות הראשונות, והשכונות שנפגעו במידה הגדולה ביותר במלחמה היו שכונת התקווה (בה נפגע, בין השאר, המרכז הקהילתי בית דני) ושכונת עזרא. טיל נוסף פגע באזור שדרות רוקח. נפילה אחת הייתה באזור רחוב אלנבי[8]. טילים פגעו גם ברמת גן השכנה שאף סבלה מנזק יחסי גדול הרבה יותר.

ארצות הברית הציבה בישראל סוללות פטריוט, שהיא מערכת טק"א שתוכננה נגד מטוסים והוסבה ליירוט טילים. סוללות אלו לא הצליחו למנוע פגיעת טילי סקאד, בין היתר עקב התפרקות חלק ניכר מהטילים (שהורכבו בעיראק מחלקי טילים אחרים) במהלך מעופם. במקרים רבים, הפטריוט פגע בסקאד, אך לא הצליח לפוצץ אותו. בנוסף לכך, כישלון הירוט בעזרת טילי הפטריוט התבטא בחלק מהמקרים גם בנפילתם באזורים עירוניים שגרמה לנזק נוסף. בתל אביב מוקמה סוללה צפונית בשטח החולי ליד שדה דב, וסוללה דרומית ליד תחנת הרכבת תל אביב דרום.

בנוסף לפגיעה הפיזית של התקפות הטילים, היו להתקפות השפעה מורלית גדולה על האוכלוסייה שהייתה נתונה לחרדה, דבר שבא לידי ביטוי בעזיבה זמנית של תושבים מגוש דן ליישובים רחוקים מן המרכז. אחרים יצאו מדי יום כדי לישון מחוץ לגוש דן, וגרמו לעומס כבד בכבישים היוצאים ממנו. שגרת היום והכלכלה העירונית נפגעו בתקופת המלחמה באורח קשה, והביטוי "שעון סדאם" נטבע לתופעה. ראש עיריית תל אביב, שלמה להט, התייחס לתופעת בריחת התושבים מהעיר כאל "עריקות" וציין כי "מי שעורק מתל אביב עורק גם מהמולדת". התבטאות זו של ראש העיר זכורה היטב גם לאור הביקורת האישית שספג על כך כי שני בניו היו בעצמם בלוס אנג'לס ובנהריה בזמן המלחמה. התבטאות שנויה במחלוקת נוספת של להט מן המלחמה היא תפילתו כי טיל סקאד יפגע בכיכר אתרים[9] ויגאל את העיר, ללא נפגעים, מ"המפגע העירוני" שהכיכר הפכה לו. במקביל, תושבי תל אביב שנשארו בה בזמן המלחמה השתמשו בסיסמאות ובסטיקרים בהם נכתב: "אני נשארתי בתל אביב" ו"אני פטריוט תל אביבי", כמשחק מילים על שם טיל הפטריוט. על חזית בית הבימה נפרש דגל ישראל ענקי.

ההתרעה על שיגור הטיל התקבלה מערכת DSP והועברה לישראל. זה נתן מספר דקות להכנות לקראת הפגיעה הצפויה.

ישראל הפעילה לחץ גדול על ארצות הברית במטרה לעצור את שיגור הסקאדים לעבר ישראל, וישראל תכננה מבצע כתגובה לכך, במסגרת המבצע, שכונה מבצע עקרב, המטרה הייתה כיבוש מערב עיראק. לשם ביצוע מטרה זו, תוכנן להנחית כוחות במערב עיראק, בסדר גודל של לפחות אוגדה, עם חמ"ל שישלוט בשטח על הנעשה[10]. את הכוחות ילוו מסוקי קרב דוגמת הקוברה והאפאצ'י, וכוחות הקרקע יסמנו מטרות למטוסי קרב שיטילו חימוש מתקדם. כמו כן, תוכנן כי הכוחות ינועו ויחסמו צירים מרכזיים, וימנעו מהמשגרים להגיע לשטחים במערב עיראק, מהם ניתן לשגר טילי סקאד לעבר ישראל. ישנן טענות כי התוכנית הוצגה לארצות הברית, אך צבא ארצות הברית סירב לשתף פעולה. כמו כן, הפעילה ארצות הברית לחץ גדול על ראש הממשלה שמיר שלא להגיב.

ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר התלבטה כיצד להגיב. לבסוף, לאור דרישתה התקיפה של ארצות הברית, שחששה לשלום הקואליציה שהקימה שכללה מספר מדינות ערביות, החליטה ישראל שלא להגיב כלל. מדיניות האיפוק שנקטה ממשלת ישראל הביאה לאהדה רבה ולתמיכה בעולם הרחב. תגובה הפוכה הגיבה האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה שבאותה תקופה היו שרויים באינתיפאדה הראשונה, ובאו לידי ביטוי בארגוני תהלוכות תמיכה ספונטניות בסדאם חוסיין ובמלחמה. רבים מהם הריעו על גגות הבתים בזמן נפילות הטילים שנצפו לאחר כניסתם לאטמוספירה.

סיומה של המלחמה בפורים גרם להעצמת אירועי החג, ואלה לוו בחיסול החדרים האטומים שליוו את תקופת המלחמה.

לאחר המלחמה פרסם משרד החוץ את הנזקים שגרמו טילי הסקאד העיראקיים שנפלו באזורי גוש דן, חיפה, מערב השומרון ודימונה. נזק לרכוש נגרם ל-1,302 בתים, 6,142 דירות, 23 מבני ציבור, 200 חנויות ו-50 מכוניות[1].

בעקבות המלחמה

בעקבות המלחמה הוחלט כי דירות ובתי מגורים חדשים בישראל יכללו מרחב מוגן שקירותיו עשויים בטון מזוין, בכל דירה – ממ"ד, בשטח פנימי של 9 מ"ר לפחות, או בכל קומה – ממ"ק. המרחב המוגן מתוכנן לספק הגנה ליושביו מפני התקפות עם פצצות חומר נפץ מרסק (רגיל). הוא אף אטום לחדירתם של גזים רעילים ובכך נותן מענה חלקי לתקיפות בלתי קונבנציונליות. במרחבים המוגנים קיימת אפשרות להתקין מסנני אוויר במקרה שהשהייה הנדרשת ארוכה או כשהמדובר בתקיפה באמצעים ביולוגייםכימיים או רדיואקטיביים.

תקופת מלחמת המפרץ בתל אביב זכתה לאזכורים תרבותיים רבים, כגון בספרים "פיתיון" מאת שולמית לפיד ו"שירת הסירנה" מאת עירית לינור (שעובד גם לסרט) ובסרטים "החברים של יאנה" ו"שאנן שיא".

לקריאה נוספת

לילדים
  • גלילה רון פדר עמית, נחש צפע, מנהרת הזמן 53, בן שמן: הוצאת מודן, 2011(הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ישראל במלחמת המפרץ בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 (1991) The Gulf War באתר משרד החוץ (באנגלית)
  2. ^ מלחמת המפרץ, באתר חיל האוויר
  3. ^ איתן לוין, 39 הטילים, מעריב, 26 בפברואר 1991
  4. ^ 43 טילים, 54 פטריוט, 222 שהזריקו סתם אטרופין: 30 שנה למלחמת המפרץ
  5. ^ תשניק קטלני ממסיכת אב"כ בזמן מלחמת המפרץ
  6. ^ דף לזכר שרה משעלי, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
    דף לזכר איתן גרונדלנד, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
    דף לזכר עוזיאל פרימן, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
  7. ^ חללי פעולות האיבה בשנת 1991, באתר לעד
  8. ^ אחד שהיה שם, באתר זמן ישראל, 17 בינואר 2021
  9. ^ אילן ליאור, כיכר אתרים מחכה לשיפוץ או לסקאד, באתר הארץ, 18 באוגוסט 2012
  10. ^ גל פרל פינקל, סקירת ספרות: סקירה למעגל השלישי, מרכז דדו, ‏ 19 בדצמבר 2021.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37117514ישראל במלחמת המפרץ