יעקב פינס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יעקב פינס
יעקב פינס (1979)
יעקב פינס (1979)
לידה 17 בינואר 1917
הקסטר, גרמניה
פטירה 4 בדצמבר 2005 (בגיל 88)
ירושלים, ישראל
שם לידה יעקב אוטו פינס
לאום ישראלי
תחום יצירה ציור, הדפס

יעקב פּינְס (Pins;‏ 17 בינואר 1917 – 4 בדצמבר 2005) היה צייר ואמן חיתוך עץ ישראלי יליד גרמניה. נוסף לאמנותו היה פינס אספן נלהב של אמנות יפנית. על יצירתו זכה בפרס ירושלים לאמנות בשנת 1962.

ביוגרפיה

קבוצת אמנים ב"קפה טעמון" בשנות הארבעים; מימין לשמאל: מירון סימה, לודוויג יהודה וולפרט, איזידור אשהיים, יעקב פינס, יוסי שטרן ומרדכי ארדון

יעקב אוטו פינס נולד בשנת 1917 בעיר הקסטר(אנ') שבגרמניה. על אף שמשפחתו הייתה דתית, נשלח פינס לבית ספר חילוני. בנוסף, קיבל חינוך יהודי ממורה פרטי. בנעוריו התעניין באמנות והחל לצייר, על אף התנגדות משפחתו.[1]

ב-1936, לאחר עליית הנאצים לשלטון, עלה לארץ ישראל בגפו. הוריו, שלא הצליחו לקבל אישורי הגירה, נשלחו לגטו ריגה ונספו שם. בארץ ישראל הצטרף פינס ל"שיבולת", קבוצת חלוצים יוצאי גרמניה שפעלה בין השנים 1941-1938. בשנת 1939 חלה בפוליו. לאחר פירוק הקבוצה התגורר פינס בשדה ורבורג.

בשנת 1941 החל ללמוד בבית הספר הפרטי של יעקב שטיינהרט בירושלים בעזרת מלגה שקיבל מן המחלקה הגרמנית של הסוכנות היהודית. בירושלים התקרב פינס אל קבוצה של אמנים יוצאי גרמניה, שהיוו את המרכז האמנותי באותה עת בירושלים.[2]

בשנת 1942 יצר לראשונה הדפסים בטכניקה של חיתוך לינולאום. יצירתו המוקדמת מאופיינת בהשפעת יצירתו של שטיינהרט. בנוסף, ניכרת גם השפעתו של וינסנט ואן גוך.[3] במחצית שנות הארבעים החל פינס לפתח סגנון עצמאי, שהתבטא בשימוש בלוחות עץ גדולים, בנטייה לשימוש בקומפוזיציות אקספרסיביות ובשילוב שבין חיתוך עץ ותחריט עץ.[4]

ב-1945 החל להתעניין באמנות יפנית ובמיוחד בהדפסים יפניים ואף החל לאסוף הדפסים אלו. במהלך שנות החמישים הלכה והתחזקה השפעת אמנות זו על יצירתו. הדבר התבטא בשילוב צבע בהדפסיו, תוך שימוש בלוחות נפרדים לכל צבע וצבע, בתמצות של המוטיב המרכזי, בשימוש בחללים ריקים בקומפוזיציה ולעיתים ביצירת קומפוזיציות נועזות בפורמטים בלתי שגרתיים.[5]

במהלך שנות החמישים זכה פינס להצלחה בינלאומית. תערוכה מיצירותיו הוצגה בשנת 1954 בסמית'סוניאן שבארצות הברית והדפסיו נרכשו לאוספי מוזיאונים גדולים כגון המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק והמוזיאון הבריטי.[6] בתחילת שנות החמישים לימד במכון אבני ובשנת 1956 החל ללמד ב"בצלאל החדש" בירושלים, שם לימד רישום והדפס עד 1977.

מרבית הדפסיו של פינס נוצרו במספר מצומצם יחסית של העתקים, מרביתם על נייר יפני. בראיון משנת 1971 הסביר פינס כי המהדורות הקטנות של הדפסיו נבעו ממחסור בנייר יפני ומהעובדה כי הוא הדפיס את העותקים בהדפסה ידנית (בדרך כלל באמצעות כף עץ) ולא במכבש דפוס.[7] בנוסף להדפסיו יצר איורים לספרו של היינריך פון קלייסט - "מיכאל קולהאס" (1953) ולספרו של עמוס עוז "עד מוות" (1971). החל מסוף שנות השבעים הרבה ליצור ציורים בצבעי שמן, המאופיינים בשימוש במשטחי צבע גדולים.

בשנת 1999 היה פינס אחד משני האמנים החיים היחידים שיצירותיהם נכללו בתערוכה הגדולה The Apocalypse and the shape of things to come שנערכה על ידי המוזיאון הבריטי בלונדון לרגל שנת המילניום הממשמשת ובאה; תערוכה אשר סקרה את ייצוג נושא האפוקליפסה באמנות מימי הביניים ועד ימינו. בתערוכה הוצגו חיתוך העץ "מחול המוות" (1945) ושני חיתוכי עץ מסדרת "האפוקליפסה" (1946) שיצר פינס על רקע סיום מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה.

פינס נפטר בשנת 2005 בירושלים ונקבר במעלה החמישה. בעיר הולדתו הקסטר שבגרמניה הוקם מוזיאון לזכרו, אליו הועבר עיזבונו האמנותי. לוחות ההדפס של פינס שמורים בסדנת ההדפס ירושלים. את אוסף האמנות המרשים של מזרח אסיה, בדגש על אמנות יפנית של המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, כמו גם את ספרייתו העשירה בנושא זה, תרם פינס למוזיאון ישראל. המוזיאון מחלק מדי שנתיים לזכרו את פרס יעקב פינס לאמן הדפס ישראלי לאמן הממשיך את מורשתו.

גלריה

פרסים

מבחר אוספים ציבוריים


תערוכות יחיד

  • 1945 גלריה בן ברוך, תל אביב
  • 1946 גלריה בן ברוך, תל אביב
  • 1949 גלריה בן ברוך, תל אביב-יפו
  • 1953 הספרייה הציבורית של בוסטון, בוסטון, ארצות הברית
  • 1953 בית האמנים, ירושלים
  • 1954 האוסף הלאומי, הסמיתסוניאן, וושינגטון די.סי., ארצות הברית
  • 1954 מוזיאון חיפה לאמנות מודרנית, חיפה
  • 1955 גלריה בן-אורי, לונדון, אנגליה
  • 1956 גלריה בן ברוך, תל אביב-יפו
  • 1956 בית האמנים, ירושלים
  • 1958 גלריה חצרוני, חיפה
  • 1959 גלריה טריביון לאמנות, ניו יורק, ארצות הברית
  • 1959 בית צבי, רמת-גן
  • 1959 גלריה לובלי, ציריך, שווייץ
  • 1960 בית הנכות הלאומי "בצלאל", ירושלים
  • 1962 המוזיאון הלאומי, בוגוטה, קולומביה
  • 1962 יד לבנים, חולון
  • 1963 גלריה בן-אורי, מלבורן, אוסטרליה
  • 1964 גלריה רודי קומון, סידני, אוסטרליה
  • 1965 הגלריה לאמנות, גילונג, אוסטרליה
  • 1965 גלריה מרקורי, לונדון, אנגליה
  • 1967 מוזיאון הנזה, הקסטר, גרמניה
  • 1968 המוזיאון הלאומי, סן חוזה, קוסטה ריקה
  • 1968 גלריה פאקר-ספראי, בוסטון, ארצות הברית
  • 1969 בית העירייה, נויקלן, ברלין, גרמניה
  • 1969 גלריה ישראל, אמסטרדם, הולנד
  • 1970 מוזיאון הנזה, הקסטר, גרמניה
  • 1970 תיאטרון החאן, ירושלים
  • 1972 גלריה יפו העתיקה, תל אביב-יפו
  • 1973 גלריה "ארטא", ירושלים
  • 1974 מוזיאון י"ל מגנס, ברקלי, ארצות הברית
  • 1974 גלריה "ארטא", ירושלים
  • 1974 גלריה פלס-לוסדן, ברלין
  • 1975 גלריה 865, מנלו פארק, קליפורניה, ארצות הברית
  • 1976 מרכז קהילתי ע"ש הורוביץ, שיקגו, ארצות הברית
  • 1976 אוניברסיטת חיפה, חיפה
  • 1977 האקדמיה הקתולית, טריר, גרמניה
  • 1978 גלריה סאבוק, קלן, גרמניה
  • 1978 גלריה כפר ורדים, פתח תקווה
  • 1979 גלריה בן-אורי, לונדון, אנגליה
  • 1982 גלריה לאמל, מונסטרייפל, גרמניה
  • 1985 גלריה דבל, ירושלים
  • 1985 מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 1987 גלריה ויצמן, באר שבע
  • 1989 גלריה עירונית, ירושלים (עם מירון סימה)
  • 1989 רטרוספקטיבה, מוזיאון הקסטר-קורווי, הקסטר, גרמניה
  • 1990 רטרוספקטיבה, ארמון גראפנג, קרמס, גרמניה
  • 1991 מוזיאון למגו, גרמניה
  • 1991 מוזיאון הדפוס, צפת
  • 1993 "ירושלים בחיתוכי-עת וציורים", משכן הכנסת, ירושלים
  • 1993 מוזיאון הרצליה, הרצליה
  • 1994 מוזיאון חולון, חולון
  • 1994 עיריית הקסטר, הקסטר, גרמניה
  • 1994 מוזיאון אשדוד לאמנות, אשדוד
  • 1995 גלריה ספראי, תל אביב-יפו
  • 1997 גלריה למל, גרמניה
  • 1998 גלריה נורה, ירושלים
  • 1998 מוזיאון בר-דוד לאמנות יהודית, קיבוץ ברעם
  • 2000 "רישומים וציורי שמן, 2000-1942", בית האמנים, ירושלים
  • 2000 "פינס: חיתוכי-עץ, 2000-1942", מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 2006 "קלאסיקה ירושלמית - תערוכה לזכר יעקב פינס", גלריה נורה, ירושלים

אלבומים וספרים הכוללים חיתוכי עץ מקוריים של יעקב פינס

  • יערי, יהודה, שלומיאל מצא צל, הוצאת תרשיש, ירושלים, 1948 (סדרה בת 11 הדפסים, אחד לא נכלל בספר. הספר ראה אור במהדורה בת 300 עותקים. כל ההדפסים בספר נעשו מלוחות העץ המקוריים). הלוחות עצמם נשמדו בשריפה שפרצה בבית הדפוס של הפלסטיין פוסט (לימים הג'רוזלם פוסט) ימים אחדים לאחר שנשלמה שם הדפסת הספר. פינס הדפיס סט אחד ויחיד של כל חיתוכי העץ טרם שמסר את הלוחות לבית הדפוס[9].
  • פון קלייסט, היינריך, מיכאל קולהאס, הוצאת תרשיש, ירושלים, 1953 (12 הדפסים; מהדורת אלבום של 25 עותקים שנדפסו ביד, חתומים וממוספרים. הספר ראה אור במהדורה בת 1200 עותקים. רק שתי הוינייטות בעמ' 1 ובעמ' 111 נדפסו מלוחות העץ המקוריים).
  • סדרת הדפסים בהזמנת חברת ממגורות דגון, חיפה, 1968 (סך הכל שישה חיתוכי עץ. מהדורת אלבום של 50 עותקים ועוד 100 הדפסים בודדים שהוזמנו על ידי החברה).
  • עוז, עמוס, עד מוות, עם עובד, תל אביב, 1971 (סדרה בת 9 הדפסים, מהדורה של 40 עותקים. המהדורה הראשונה של הספר, והיא בלבד, נדפסה מלוחות העץ המקוריים).
  • Essays on Japanese Art - Presented to Jack Hillier, Robert G. Sawers Publishing, לונדון, 1982, חיתוך עץ ("מטריות יפניות בגשם לונדוני". פרי-להמן, חיתוך עץ מס' 269). הודבק בעמוד מול דף השער (Frontispiece) של כל אחד מעותקי הספר.

תערוכות מאוספיו

  • אמנות המזרח הרחוק באוסף יעקב פינס; [הקטלוג נערך על ידי יעקב פינס], ירושלים: בית הנכות הלאומי בצלאל, 1964.
  • The Pins collection: Chinese and Japanese paintings and prints; text: Jacob Pins, Jerusalem: Israel Museum,‎ 1980.‎
    • The Pins collection: Chinese and Japanese paintings and prints: the Israel Museum, Jerusalem, January 1980, the Tel Aviv Museum, November 1983, 2 ed, Tel Aviv: Tel Aviv Museum,‎ 1983.‎
  • Hashira-e: From the Jacob Pins collection and the Museum collection; [curator of the exhibition: P. Rosenberg], Haifa: Haifa Municipality, Tikotin Museum of Japanese Art,‎ 1987.‎
  • The Jacob Pins collection of Japanese prints, paintings, and sculptures, Jerusalem: Israel Museum,‎ 1994.‎

ספרו בנושא הדפסי עמוד יפניים

  • Jacob Pins‎, The Japanese pillar print Hashira-E, London: R. G. Sawers,‎ 1982‎

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יעקב פינס

הערות שוליים

  1. ^ ראו: שורק, רונית (אוצרת), פינס: רישומים וציורי-שמן, 2000-1952, בית האמנים, ירושלים, 2000, עמ' 4.
  2. ^ ראו: תמוז, בנימין (עורך), סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, 1980, עמ' 103, 121-122.
  3. ^ ראו: פרי-להמן, מאירה (אוצרת), פינס: חיתוכי-עץ, 2000-1942, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2000, עמ' 5.
  4. ^ ראו: פרי-להמן, מאירה (אוצרת), פינס: חיתוכי-עץ, 2000-1942, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2000, עמ' 5. וגם תמוז, בנימין (עורך), סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, 1980, עמ' 114.
  5. ^ ראו: פרי-להמן, מאירה (אוצרת), פינס: חיתוכי-עץ, 2000-1942, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2000, עמ' 5, 13.
  6. ^ ראו: ירמיהו הלפרן, יעקב פינס במוזיאום, חרות, 24 בספטמבר 1954
  7. ^ ראו: צבי לביא, בבית היוצר: יעקב פינס: צץ רעיון ורצים אחר העץ, מעריב, 14 בינואר 1971
  8. ^ ראו: צבי לביא, בבית היוצר: יעקב פינס: צץ רעיון ורצים אחר העץ, מעריב, 14 בינואר 1971
  9. ^ בשיחה עם כותב הערך שנתקיימה בשנות התשעים.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28694349יעקב פינס

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יעקב_פינס&oldid=1411653"