יחסי ונואטו–לוב
| יחסי ונואטו–לוב | |
|---|---|
|
|
| |
| ונואטו | לוב |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 12,189 | 1,759,540 |
| אוכלוסייה | |
| 330,250 | 7,407,059 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 1,126 | 50,492 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 3,410 | 6,817 |
| משטר | |
| רפובליקה | ממשלת מעבר |
יחסי ונואטו–לוב הם היחסים הדיפלומטיים בין ונואטו ללוב.
היסטוריה
המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים ב־1986. מטרותיה של ונואטו בכך היו להשיג גישה ליחסים כלכליים נוחים עם מדינה מרכזית מייצרת נפט, ולחזק את יחסיה עם המדינות הבלתי המזדהות ביצירת יחסים עם מדינה בולטת שאין לה קשרים חזקים עם הגוש המערבי. מדיניות החוץ של ונואטו בשנות ה-80, תחת ראש הממשלה וולטר ליני (אנ'), התבססה על סירוב להתקשרות עם כל אחד מהגושים בהקשר של המלחמה הקרה, והבדיל אותו מכל מדינה אחרת באוקיאניה, המקושרות עם המערב.[1] מגזין "טיים" תיאר את הסיבות של לוב לכינון היחסים עם ונואטו כ"לא ברורות", והציע שהיא רצתה פשוט "להרגיז את ארצות הברית וצרפת".[2] יחסיה של ונואטו עם צרפת וגם עם ארצות הברית היו מתוחים באותה תקופה.
ונואטו גינתה את הפצצת לוב על ידי ארצות הברית ב־1986. ליני כתב לשליט לוב מועמר קדאפי כדי להביע את תנחומיו, בעיקר על מותה לכאורה של בתו של קדאפי, ועל חרדתו מכך ש"חייהם של חפים מפשע נלקחו על ידי פצצות של מעצמה". הפוליטיקאי ומזכ"ל מפלגתו של ליני, ברק סופה (אנ') הוסיף: "האמריקאים טעו, הם התנהגו כטרוריסטים ותוקפנים". הוא הוסיף כי "ה־CIA מעורב בכל מיני פעילויות דומות. למשל, בניקרגואה, האמריקאים תומכים בטרוריסטים (כוונתו לכוחות הקונטראס)."[1]
ב־1987, כמה מבני "ני־ונואטו" (אנ') קיבלו "אימונים ביטחוניים" בלוב לבקשת ממשלתם, מה שעורר דאגה מצד ממשלתו של בוב הוק באוסטרליה. אוסטרליה גם הביעה אי־נוחות על פתיחתה האפשרית של שגרירות לוב בוונואטו.[2][3]
בעוד ראש הממשלה וולטר ליני ומזכ"ל המפלגה שלו ברק סופה הגנו על החלטתם לתקשר עם לוב, שר החוץ סלה מוליסה (אנ') התנגד לכך בתוקף. התנגדותם של כמה בכירים בממשלה גרמה להחלטה הסופית של ליני "לדחות ללא הגבלת זמן" את הפתיחה הצפויה של שגרירות לוב בפורט וילה, בירת ונואטו.
ליני איבד את תפקידו כראש הממשלה ב־1991, וממשיכי דרכו לא פעלו כדי לשמור על היחסים עם לוב, שלאחר מכן כמעט ופסקו.[4]
בספטמבר 2011, ונואטו הייתה אחת מ־114 מדינות שהצביעו בעד הענקת מושב לוב באו"ם למועצת המעבר הלאומית לאחר הדחתו של מועמר קדאפי מהשלטון במלחמת האזרחים ב־2011.[5] עם זאת, ונואטו לא מכירה בכך שהמועצה היא הגוף המייצג של לוב.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Huffer, Elise, Grands hommes et petites îles: La politique extérieure de Fidji, de Tonga et du Vanuatu, Paris: Orstom, 1993, מסת"ב 2-7099-1125-6, pp.272–282
- ^ 2.0 2.1 "Diplomacy Washing Libya Out of Their Hair", Time, June 1, 1987
- ^ "AUSTRALIA OUSTS LIBYAN DIPLOMATS; Libya's Moves Incite Fear", New York Times, May 20, 1987
- ^ Miles, William F.S., Bridging Mental Boundaries in a Postcolonial Microcosm: Identity and Development in Vanuatu, Honolulu: University of Hawaii Press, 1998, מסת"ב 0-8248-2048-7, pp.25-6
- ^ "After Much Wrangling, General Assembly Seats National Transitional Council of Libya as Country’s Representative for Sixty-Sixth Session", United Nations, September 16, 2011
34919846יחסי ונואטו–לוב