יוליוס שאוב

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יוליוס שאוב
Julius Schaub
לידה 20 באוגוסט 1898
מינכן, הקיסרות הגרמנית הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית
פטירה 27 בדצמבר 1967 (בגיל 69)
מינכן, גרמניה המערבית גרמניה המערביתגרמניה המערבית
השתייכות הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית הקיסרות הגרמנית
רפובליקת ויימאררפובליקת ויימאר רפובליקת ויימאר
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית גרמניה הנאצית
תקופת פעילות 1923–1945 (כ־22 שנים)
דרגה אובר-גרופנפיהרר (אס אס) אובר-גרופנפיהרר
תפקידים בשירות

שלישו של היטלר

יוליוס שאוב (בגרמנית: Julius Schaub;‏ 20 באוגוסט 1898 — 27 בדצמבר 1967) היה עוזרו ושלישו של אדולף היטלר, מנהיג גרמניה הנאצית, משנות ה-20 ועד התאבדותו ב-30 באפריל 1945.

בתקופות הקשות שלאחר מלחמת העולם הראשונה, הצטרף שאוב למפלגה הנאצית. לאחר שאיבד את עבודתו עקב חברותו, שכר אותו היטלר כעוזרו האישי, תפקיד שמילא במשך למעלה מ-20 שנה. שאוב דאג לחפציו האישיים של היטלר, מסמכיו ומסעותיו, והפך לדמות מהימנה במעגל הפנימי של היטלר. בשנת 1924 הוא נכלא יחד עם היטלר בשל מעורבותו בניסיון ההפיכה "הפוטש במרתף הבירה" שאירעה בנובמבר 1923 במינכן. עם הזמן הוא הפך לידיד קרוב עם היטלר. הוא קודם לתפקיד עוזר ראשי ושלישו של היטלר באוקטובר 1940. מאוחר יותר, ביולי 1944, במהלך התדרוך הצבאי בצריף וולפסשאנזה, בו התפוצצה פצצה בניסיון להתנקש בחייו של היטלר, והרגה כארבעה אנשים ופצעה כעשרים נוספים, שאוב לא נכח בתדרוך וניצל בעקבות שהותו בבניין אחר במתחם. שאוב קיבל פקודה לעזוב את הפיהררבונקר בסוף אפריל 1945 ולהשמיד את כל חפציו האישיים ומסמכיו של היטלר. הוא נעצר על ידי האמריקאים ב-8 במאי 1945. שאוב נפטר ב-27 בדצמבר 1967 במינכן.

ביוגרפיה

יוליוס שאוב נולד ב־20 באוגוסט 1898 במינכן, עיר בדרום בוואריה שהייתה קתולית ברובה. ב־28 ביוני 1914 נרצחו הארכידוכס פרנץ פרדיננד מאוסטריה ורעייתו על ידי קבוצת מורדים סרבים ובוסנים, דבר זה עורר את פרוץ מלחמת העולם הראשונה באירופה.[1] ב־17 בינואר 1917, שאוב גויס לשרת כחובש שדה בצבא הגרמני.[2] לדברי טראודל יונגה, אחת ממזכירותיו של היטלר: "שתי רגליו של שאוב נפצעו במלחמה, מה שהפך אותו לנכה למחצה".[3] עם סיומה של המלחמה, שאוב מצא עבודה כעובד קבלן במשרד האספקה המרכזי של מינכן.[2]

לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה, גרמניה נקלעה לפשיטת רגל, עוול חברתי, עוני, פשיעה ואבטלה המונית.[4] במהלך השפל הגדול, הוקמו בגרמניה מספר אגודות פוליטיות וצבאיות קיצוניות, שייצגו הן את השמאל הקיצוני והן את הימין הקיצוני.[5] בתוך המשבר הזה, שאוב החליט להצטרף למפלגת הפועלים הגרמנית הנאצית, שנודעה מאוחר יותר בשם המפלגה הנאצית, והפך לחבר מספר 81.[6] התוכנית הפוליטית של המפלגה הייתה בעיקרה דחייה של תנאי חוזה ורסאי ואימוץ אנטישמיות ואנטי-בולשביזם, בהשראת אדולף היטלר והשקפת עולמו.[7]

לאחר שהצטרף למפלגה הנאצית, שאוב איבד את עבודתו במשרד האספקה המרכזי של מינכן. בעת ששמע את החדשות, היטלר שכר אותו כעוזרו האישי.[6] לאחר מכן, שאוב טיפל במסמכים סודיים, נשא כסף לשימושו של היטלר ומילא גם את תפקידי המזכירות וגם את תפקידי האבטחה.[8] הוא היה חלק מחוג שומרי הראש הקטן של היטלר.[9]

בשנת 1923, הנאצים הרגישו חזקים מספיק כדי לנסות לתפוס את השלטון במינכן. הם החליטו לצעוד על העיר, בהשראת הצעדה המוצלחת של בניטו מוסוליני אל רומא. ניסיון ההפיכה, שנודע בשם הפוטש במרתף הבירה, של היטלר וכוחותיו הצבאיים למחצה, האס אה, נכשל בהשתלטות על מינכן.[10] לאחר מכן, שאוב ונאצים אחרים נעצרו ונכלאו יחד עם היטלר בכלא לנדסברג.[6] שאוב נידון לשנה וחצי בכלא. הוא שוחרר ב-31 בדצמבר 1924,[2] 11 ימים לאחר שחרורו של היטלר ב-20 בדצמבר.[11] לאחר שחרורו של היטלר מהכלא, בתחילת 1925 התרחשה רפורמה רשמית במפלגה הנאצית. באותה שנה הורה היטלר על הקמת יחידת שומרי ראש קטנה חדשה שהוקדשה לשירותו האישי. היא נועדה לספק הגנה אישית להיטלר באירועים, ובאירועים של המפלגה. שאוב הפך לחבר מייסד מספר שבע של היחידה, שנודעה בשם אס אס והופיעה לראשונה באפריל.[12]

שאוב המשיך בתפקידו כעוזר אישי וכשליש של היטלר.[13] התפתחה ביניהם ידידות, אשר ניכרת בכך שהיטלר הופיע מאוחר יותר כעד בחתונתו השנייה של שאוב.[3] מזכירתו של היטלר טראודל יונגה ציינה כי שאוב ראה את עצמו כ"אדם חשוב ומשמעותי להפליא" למטרה הנאצית.[3] ראש הלופטוואפה, הרייכסמרשל הרמן גרינג, שנתן כינויים הומוריסטיים כמעט לכל מי שהיה במעגל הפנימי של היטלר, כינה את שאוב רייזרמרשל ("מרשל הנסיעות") מכיוון שבדרך כלל דאג לסידורי הנסיעה של היטלר ולעיתים קרובות ליווה אותו.[14] בנסיעות רכב, שאוב היה אחד האנשים שהורשו לנסוע באופן קבוע במכוניתו האישית של היטלר.[15][16] מאוחר יותר הוא הפך לעוזרו הראשי של היטלר ולשליש (Chefadjutant des Führers) באוקטובר 1940, במקומו של וילהלם ברוקנר (אנ'). מרטין בורמן, אז ראש המטה במשרדו של סגן הפיהרר רודולף הס, עמד מאחורי החלפתו של ברוקנר על ידי שאוב, שהיה קרוב יותר לבורמן.[13][17] בורמן האמין כי הדבר יוביל את שאוב לתמוך בו ככל שיגדל כוחו, והוא גם האמין שניתן יהיה לתמרן את שאוב.[18] חלק מתפקידיו של שאוב היה לתת פקודות מבצעיות יומיומיות לראש האבטחה האישית של היטלר, יוהאן רטנהובר משירות ביטחון הרייך (RSD). הוא גם הורשה להשתמש במאבטחי שירות ביטחון הרייך לסידורים ולשירותי שליחויות.[19] בשנת 1943 הוא קודם לדרגתו הסופית, אס אס-אובר-גרופנפיהרר.[2] מכיוון שהיטלר לא אהב שינויים בכוח אדם ואהב לשמור סביבו פנים מוכרות, שאוב נשאר בצוות של היטלר במשך למעלה מ-20 שנה.[2][8] יוכן פון לאנג תיאר את שאוב כאחד מ"חבריו הרב-תכליתיים של היטלר מימים ימימה".[20] בנוסף לשירותו בצוות האישי של היטלר, נבחר שאוב כציר לרייכסטאג במרץ 1936 מטעם מחוז הבחירה 24 בוואריה עילית-שוואביה, מושב עליו שמר עד סוף המשטר הנאצי.[21]

עלילת 20 ביולי 1944

ערך מורחב – קשר העשרים ביולי

בהמשך מלחמת העולם השנייה, כאשר גרמניה ספגה תבוסה גדולה בכל החזיתות, החליטו קולונל קלאוס שנק פון שטאופנברג וחבריו לקשר לחסל את היטלר ואת ההנהגה הנאצית, להקים ממשלה חדשה ולהציל את גרמניה מהרס מוחלט. שטאופנברג קיבל את ההזדמנות ב-20 ביולי 1944 בתדרוך צבאי במפקדה הצבאית של היטלר ששכנה בפרוסיה המזרחית, המכונה "מאורת הזאב".[22] הוא הצליח לעבור את האבטחה ולהטמין פצצה מתחת לשולחן הישיבות. הפצצה התפוצצה, ופצעה אנושות שלושה קצינים וסטנוגרף שמת זמן קצר לאחר מכן. שאוב היה בבניין אחר בזמן הפיצוץ. הוא מיהר למצוא את היטלר, ששרד עם פציעות קלות בלבד, וכך גם גברים אחרים שנכחו במקום, שהיו מוגנים מפני פיצוץ הפצצה על ידי רגל שולחן הישיבות.[23][24]

בעקבות האירוע, היטלר הוציא סמל לכבוד כל הפצועים או ההרוגים בפיצוץ; "אות הפציעה של 20 ביולי".[25] הנוכחים בוועידה אמרו מאוחר יותר כי שאוב ניסה לטעון באופן שקרי שהוא נפצע כדי להיות זכאי לסמל.[26]

1945

בינואר 1945, היטלר וצוותו עברו לפיהררבונקר ששכן ברובע מיטה במרכז ברלין.[27] במהלך ועידת הצהריים של קרב ברלין ב-22 באפריל, הכריז היטלר לראשונה כי המלחמה אבודה.[28] היטלר הורה לשאוב לשרוף את כל המסמכים מהכספת שלו בבונקר ושתי כספות בלשכת קנצלר הרייך.[29] שאוב ביצע את המשימה ב-22 או 23 באפריל 1945. בימים הבאים, היטלר הורה לחלק ניכר מצוותו האישי לעזוב את ברלין. היטלר גם הורה לשאוב לשרוף את תכולת הכספות האישיות של הדיקטטור במינכן ובברגהוף שבאוברזלצברג (אנ').[6][2] פעולתו האחרונה כעוזר וכשליש הייתה להשמיד את הפיהררסונדצוג (אנ'), הרכבת האישית של היטלר באוסטריה.[2]

אחרי המלחמה

לאחר המלחמה, בעודו מחזיק במסמכי זיהוי מזויפים, הציג שאוב את עצמו כ"יוזף הובר". הוא נעצר על ידי חיילים אמריקאים ב-8 במאי 1945 בקיצביל, ונשאר במעצר עד 17 בפברואר 1949.[2] בסופו של דבר, שאוב סווג על ידי חוקרי דה-נאציפיקציה כ"חבר מטייל" בלבד ולא הואשם או נקשר לפשעי מלחמה כלשהם. שאוב נפטר ב-27 בדצמבר 1967 בעיר הולדתו, מינכן.[6] מזכירתו של היטלר, טראודל יונגה, תיארה את שאוב בזיכרונותיה כ"אדיב ביותר, אך גם סקרן מאוד". היא מציינת עוד כי "למטרות היסטוריות, לא כדאי להרחיב עליו".[3]

לקריאה נוספת

  • Albertini, Luigi (1953). Origins of the War of 1914. Oxford University. OCLC 168712.
  • Angolia, John (1987). For Führer and Fatherland: Military Awards of the Third Reich. R. James Bender Publishing. ISBN 0-912138-14-9.
  • Beevor, Antony (2002). Berlin: The Downfall 1945. London: Viking-Penguin Books. ISBN 978-0-670-03041-5.
  • Evans, Richard (2003). The Coming of the Third Reich. Penguin. ISBN 978-0-14-303469-8.
  • Felton, Mark (2014). Guarding Hitler: The Secret World of the Führer. Pen & Sword. ISBN 978-1-78159-305-9.
  • Fest, Joachim (2009). La Résistance allemande à Hitler [Plotting Hitler's Death: The German Resistance to Hitler, 1933-1945] (בצרפתית). Paris: Perrin. ISBN 978-2-262-02779-7.
  • Goldhagen, Daniel (1996). Hitler's Willing Executioners: Ordinary Germans and the Holocaust. Knopf. ISBN 978-0-679-44695-8.
  • Hamilton, Charles (1984). Leaders & Personalities of the Third Reich. R. James Bender Publishing. ISBN 0-912138-27-0.
  • Hastings, Derek (2009). Catholicism and the Roots of Nazism: Religious Identity and National Socialism. Oxford University. ISBN 978-0-19-974141-0.
  • Hoffmann, Peter (2000) [1979]. Hitler's Personal Security: Protecting the Führer 1921–1945. Da Capo Press. ISBN 978-0-30680-947-7.
  • Housden, Martyn (1997). Resistance and Conformity in the Third Reich. Psychology Press. ISBN 978-0-415-12134-7.
  • Joachimsthaler, Anton (1999). The Last Days of Hitler: The Legends, Evidence, and Truth. Brockhampton Press. ISBN 978-1-86019-902-8.
  • Junge, Traudl (2004). Until the Final Hour: Hitler's Last Secretary. Arcade Publishing. ISBN 1-55970-728-3.
  • Kershaw, Ian (1999) [1998]. Hitler: 1889–1936: Hubris. New York: W. W. Norton & Company. ISBN 978-0-393-04671-7.
  • Kershaw, Ian (2008). Hitler: A Biography. W. W. Norton & Company Publishing. ISBN 978-0-393-06757-6.
  • Lang, Jochen von (1981) [1979]. The Secretary. Martin Bormann: The Man Who Manipulated Hitler. Ohio University Press. ISBN 978-0821406151.
  • Weale, Adrian (2012). Army of Evil: A History of the SS. New York: Caliber Printing. ISBN 978-0-451-23791-0.
  • Whetton, Cris (2005). Hitler's Fortune. Pen & Sword. ISBN 978-1-78303-503-8.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יוליוס שאוב בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ↑ Albertini 1953, pp. 273–274.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 Joachimsthaler 1999, p. 287.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Junge 2004, p. 40.
  4. ↑ Evans 2003, pp. 103–108.
  5. ↑ Evans 2003, pp. 170–171.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 Hamilton 1984, p. 168.
  7. ↑ Goldhagen 1996, p. 85.
  8. ^ 8.0 8.1 Kershaw 2008, p. 375.
  9. ↑ Felton 2014, p. 6.
  10. ↑ Hastings 2009, pp. 143–144.
  11. ↑ Kershaw 1999, p. 239.
  12. ↑ Weale 2012, p. 26.
  13. ^ 13.0 13.1 Hoffmann 2000, p. 55.
  14. ↑ Whetton 2005, p. 236.
  15. ↑ Hoffmann 2000, p. 135.
  16. ↑ Felton 2014, p. 36.
  17. ↑ Felton 2014, p. 19.
  18. ↑ Lang 1981, pp. 177–178.
  19. ↑ Hoffmann 2000, pp. 36, 238–239.
  20. ↑ Lang 1981, p. 80.
  21. ↑ "Julius Schaub entry Reichstag Members Database".
  22. ↑ Housden 1997, p. 106.
  23. ↑ Housden 1997, pp. 107–108.
  24. ↑ Fest 2009, p. 224.
  25. ↑ Angolia 1987, pp. 264–267.
  26. ↑ The Daily Telegraph 2015.
  27. ↑ Beevor 2002, p. 139.
  28. ↑ Beevor 2002, p. 275.
  29. ↑ Joachimsthaler 1999, p. 107.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

יוליוס שאוב41371118Q58776

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יוליוס_שאוב&oldid=3373194"