ולדיסלב השני יגיילו
.jpg) | |||||||||
| העתק מאת קונסטנטין אלכסנדרוביץ' לפי מרצ'לו בצ'רלי, 1790 | |||||||||
| לידה |
1348, 1352 או 1362 וילניוס ?, ליטא | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
1 ביולי 1434 הורודוק, גליציה, אוקראינה של ימינו | ||||||||
| מדינה | ליטא, פולין | ||||||||
| מקום קבורה | קתדרלת ואוול בקרקוב | ||||||||
| דת |
פגניות נצרות רומית-קתולית | ||||||||
| בת זוג |
ידוויגה, מלכת פולין לבית אנז'ו אנה מצלייה אליזבת מפיליצה סופיה לבית הלשאני | ||||||||
| שושלת יגיילו | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
ולדיסלב השני יגיילו, או בשמו המקורי בליטאית - יוגאילה אלגירדאיטיס (בפולנית: Władysław II Jagiełło (מידע • עזרה), בליטאית: Jogaila Algirdaitis, בבלרוסית ובאוקראינית: Ягайла 1362 וילניוס -1 ביוני 1434 גרודק, לימים "גרודק יגיילונסקי" או הורודק) היה דוכס גדול של ליטא בין השנים 1392-1377 ומלך פולין בין השנים 1386–1434. יוגאילה, בנו של אלגירדאס, דוכס ליטא, היה נציג השושלת הגדימינית ומייסד שושלת יגיילו (1385-1572) של מלכי פולין. דרך אמו, אוליאנה מטוור, היה בעל שורשים רוסיים.
בשנת 1386 הוא הקים באמצעות הסכם קרבו (Krewo) את האוניה הפרסונלית בין ממלכת פולין ובין הדוכסות הגדולה של ליטא. ההסכם התאפשר באמצעות נישואיו לידוויגה לבית אנז'ו, מלכת פולין ב-1386 ועל ידי התנצרותו לדת הקתולית בשם ולדסילב. יחד איתו האוכלוסייה הליטאית עברה לנצרות הקתולית.
נמנה עם 24 מייסדיו של מסדר הדרקון שנועד להתגייס להגנת אירופה הנוצרית מפני איום האימפריה העות'מאנית המוסלמית ומפני איומים חיצוניים אחרים.
ניצחונו בשנת 1410 בגרונוולד, ביחד עם הדוכס הגדול של ליטא, ויטאוטאס הגדול, ובני ברית אחרים על האבירים הטבטונים גרם לחתימת הסכם השלום בטורון ולהתמוטטות הישות המדינית של מסדר הטבטונים באזור הים הבלטי. ולדיסלב יגיילו הבטיח והרחיב את גבולות פולין וליטא ושלטונו נחשב התחלת "תור הזהב" הפולני. תחת שושלת יגיילו הפכה פולין למעצמה פוליטית וצבאית במזרח אירופה ובמרכזה.
חייו ועלייתו של יוגאילה כמנהיג של ליטא רבתי
רקע משפחתי ושנות צעירותו
שמו בלידה היה יוגאילה. קיימים פרטים מעטים על ילדותו וצעירותו ואף יום הולדתו אינו ודאי. בעבר סברו שנולד ב-1348 או 1352, אך מחקרים בני זמננו תומכים בתאריך מאוחר יותר - בסביבות 1362[1]. היה צאצא לשושלת הגדימינית וייתכן כי מקום הולדתו הוא ווילנה. הוא היה הבן הצעיר מבין אחד-עשר ילדיהם של הדוכס הגדול של ליטא, אלגירדאס, ושל אשתו השנייה, אוליאנה אלכסנדרובנה מטבר, בת של הקניאז הגדול של טבר, אלכסנדר הראשון.
שלטון משותף עם דודו קייסטוטיס בליטא רבתי
הדוכסות הגדולה של ליטא הייתה ישות פוליטית מורכבת משתי מרכיבים אתניים מובילים, אך שונים מאוד, ומשתי מערכות פוליטיות: ליטא האתנית בצפון-מערב, ו"רוטניה", דהיינו שטחים של רוס של קייב לשעבר, המהווים היום חלק מבלארוס, מאוקראינה וממערב רוסיה.
בשנת 1377, אחרי מותו של אלגירדס, שיתף קייסטוטיס (Kęstutis), במקור הדוכס של טראקאי, את אחיינו יוגאילה בשלטון, כשליט של השטחים המזרחיים והדרומיים של ליטא רבתי, בעוד הוא עצמו המשיך לשלוט בצפון-מערב. אף על פי שיוגאילה נשא פורמלית את התואר דוכס גדול של ליטא, ה"דיארכיה" הזאת לא הייתה בשום אופן שיוויונית: הדוד שמר לעצמו את הראשונות והיה המנהיג הראשי של המדינה. בתחילת שלטונו, בשנים 1377–1378 הוטרדה מנוחתו של יוגאילה מנסיונותיו של אנדרי מפולוצק, בנו הבכור של אלגירדס, לנכס לעצמו את מעמד הדוכס הגדול. מתוך שאיפה זאת כרת אנדריי ברית בשנת 1380 עם הקניאז של מוסקבה דימיטרי. שניהם קראו תגר על בן בריתו של יוגאילה, האמיר הטטרי ממאי, חאן בפועל של אורדת הזהב.
בשעת המבחן, בשדה הקרב בקוליקובו, לא תמך יוגאילה ממש בכוחות הטטרים, ואיפשר לנסיך הרוסי דמיטרי לנחול עליהם ניצחון משמעותי. אמנם, נראתה הצלחה זו של המוסקבאים במאבק נגד אורדת הזהב כמו "ניצחון פירוס", אבל בטווח ארוך, היא סימנה את התחלת העלייה האיטית אבל הבטוחה של הדוכסות הגדולה של מוסקבה כמעצמה היריבה העתידית הכי מסוכנת לשלמותה, רווחתה והשרדותה של ליטא. עם זאת באותם הימים, האבדות הכבדות שסבלה מוסקבה באותו קרב מפורסם החלישו את כוחה ויוגאילה הרגיש אז חופשי יותר להתחיל במאבק על ההגמוניה בליטא, נגד דודו, קייסטוטיס.
הסכם דובידישקס ומלחמת האזרחים הליטאית הראשונה
מצפון-מערב עמדה ליטא בפני פשיטות צבאיות בלתי פוסקות של האבירים הטבטונים שפעלו החל משנת 1226 נגד השבטים הבלטים הפגאנים - הפרוסים, היוטבינגים והליטאים, במטרה להביסם ולהעבירם לדת הנוצרית. בשנת 1380 חתם יוגאילה בחשאי בדובידישקס הסכם מוכוון נגד קייסטוטיס, עם אותם האבירים הגרמנים. כשקייסטוטיס גילה את המזימה, כבש את וילנה, הדיח את יוגאילה והכריז עצמו דוכס גדול במקומו. זאת הייתה התחלת מלחמת האזרחים הליטאית הראשונה (1384-1381). כעבור שנתיים, ב-1382 הצליח יוגאילה לגייס צבא מקרב האצילים שהיו וסאלים לאביו המנוח והגיע בראש לוחמיו ליד טראקאי. הוא קיבל סיוע גם מצד האבירים הטבטונים. קייסטוטיס ובנו, ויטאוטאס באו למחנה של יוגאילה לשם משא ומתן אבל נלכדו במרמה והושלכו למאסר בטירת קרבה. כעבור שבוע נמצא קייסטוטיס מת, קרוב לוודאי נרצח. ויטאוטאס הצליח להמלט אל המבצר הטבטוני מריינבורג (מלבורק), שם הוטבל לנצרות בשם ויגאנד.
יוגאילה גמל לאבירים הטבטונים על עזרתם נגד קייסטוטיס ובנו על ידי חתימת הסכם דוביסה, שבו הבטיח את התנצרותה של ליטא והעניק להם את סמוגיטיה ממערב לנהר דוביסה. אולם, כשיוגאילה לא עמד בדבריו ולא אישרר את ההסכם, פלשו האבירים לליטא בקיץ 1383. בשנת 1384 התפייס יוגאילה עם ויטאוטאס והבטיח להחזיר לו את מורשתו בטראקאי. ויטאוטאס פנה אז נגד הטבטונים ותקף ושדד כמה מהמבצרים הגרמנים.
הטבילה ונישואיו
אמו של יואגאילה, אוליאנה, האיצה בו לשאת לאשה את סופיה, בתו של הנסיך דמיטרי דונסקוי של מוסקבה, צעד שהיה צריך להתלוות בהתנצרותו לפי הדת הנוצרית אורתודוקסית.[2] אך בחירה כזאת לא רק שלא הייתה עוצרת את מסעי הצלב של האבירים הטבטונים נגד ליטא אלא הייתה אף מעצימה אותם, מפני שהאורתודוקסים "הסכיזמטים" נחשבו בעיני הקתולים לא טובים בהרבה מהפאגאנים. יוגאילה העדיף לעומת זאת את המלכה ידביגה של פולין, נערה בת 11 ורומית קתולית באמונתה.[3] האצולה מ"פולין קטן" הציעו את הנישואים האלה ליוגאילו מכמה סיבות. בין השאר, ביקשו לנטרל סכנות מפני ליטא עצמה ולנכס לעצמם את השטחים הפוריים של גליציה (הליץ') - ווהלין. כמו כן הם ראו במהלך הזדמנות להגביר את זכויותיהם וגם למנוע השפעה אוסטרית, כפי שהיא יוצגה על ידי הארוס הקודם של ידביגה, וילהלם, הדוכס של אוסטריה.
ב-14 באוגוסט 1385 בטירת קרווה, אישר יוגאילה את הבטחותיו טרם הנישואים במסגרת "האיחוד של קרווה". הבטחות אלה כללו את ההתנצרות לפי הדת הרומית-קתולית, החזרת האדמות ה"גנובות" מפולין על ידי שכניה, ואת הסעיף
terras suas Lithuaniae et Russiae Coronae Regni Poloniae perpetuo applicare
המפורש על ידי ההיסטוריונים כצעד שיכול להיות כל דבר החל מאוניה פרסונלית בין ליטא ובין פולין ועד להכללתה המלאה של ליטא לתוך פולין. ההיסטוריונים חלוקים בדיעותיהם ביחס להסכם ולמניעיו של יוגאילה. בשביל קלוצ'ובסקי (2000), הוא "שיקף ראיה ארוכת טווח יוצאת מן הכלל בפקחותה מצד האליטות הפוליטיות משתי הארצות", בעוד שלוקובסקי וזוואדזקי (2001) ראו בו "הימור מיואש של יוגאילה שנועד למנוע אפשרות של שיעבוד בלתי נמנע".
יוגאילה הוטבל לנצרות בקתדרלת ואבל בקרקוב ביום 15 בפברואר 1386 וקיבל את השם הנוצרי ולדיסלב.[4]
טקס החתונה התקיים ב-4 במרץ 1386, שבועיים אחרי טקסי הטבילה. יוגאילה הוכתר כמלך ולדיסלב השני על ידי הארכיבישוף בודזאנטה. הוא אומץ באופן חוקי על ידי אמה של ידוויגה, אליזבט מבוסניה, כך שיוכל לשמור את כס המלכות במקרה של מות אשתו.
הטבילה המלכותית גררה גל של טבילות בקרב רוב האצילים ואנשי החצר של יוגאילה, כן טבילות המוניות בנהרות של ליטא, דבר שסימל את התחלת התנצרותה של ליטא. אף על פי שהמתנצרים העיקריים לדת הקתולית היו האצילים הליטאים בעוד גם הפאגאניות והנצרות האורתודוקסית נותרו מעוגנות חזק בקרב האיכרים, טבילת המלך ותוצאותיה הפוליטיות הטביעו חותם בל יימחה בהיסטוריה של פולין וליטא כאחד.
תאריו
בלטינית: Wladislaus dei gracia Rex Polonie, nec non terrarum Cracovie, Sandomirie, Siradie, Lancicie, Cuyauie, Lituanie princeps supremus, Pomeranie, Russieque dominus et heres, etc ולדיסלב, בחסד אלקים מלך פולין, גם כן של ארצות קרקוב, סנדומיר, שייראדז', לנצ'יצקייה, קויאווה, דוכס עליון של ליטא, שליט ויורש של ורוטניה.
.
שליט פולין וליטא
עלייתו על כס המלכות
בקרקוב ולדיסלב יגיילו והמלכה ידוויגה שלטו כמונרכים שותפים. על אף שלידוויגה היה פחות כוח מעשי, היא לקחה חלק פעיל בחיים הפוליטיים והתרבותיים של פולין. בשנת 1387 היא עמדה בראש שני מסעות צבאיים ברוטניה האדומה, וכבשה שם מחדש שטחים שאביה, לאיוש הגדול, סיפח זמנו להונגריה. כמו כן הבטיחה לעצמה את נאמנותו של פטרו הראשון, שליט נסיכות מולדובה. ב-1390 פתחה בעצמה את המשא ומתן עם מסדר הטבטונים. עם זאת, נפלה מרבית האחריות הפוליטית על כתפיו של ולדיסלב, בעוד שידוויגה עסקה רבות ביוזמות בתחום התרבות והנדבנות, פעילות שזיכתה אותה בהערכה רבה.
זמן קצר אחרי עלייתו על כס המלכות של פולין, העניק יגיילו כתב זכויות לעיר וילנה, כפי שנעשה גם לגבי עיר קרקוב, לפי דגם חוקי מגדבורג. ויטאוטאס העניק פריבילגיות לקהילה היהודית של טראקאי בערך באותם התנאים כמו הזכויות שהוענקו ליהדות פולין מימי המלכים בולסלב האדוק וקזימייז' הגדול. מדיניותו של ולדיסלב בכיוון איחוד שתי מערכות החוקים של פולין וליטא הייתה חלקית ולא אחידה אך היוותה צעד בעל השלכות ארוכות טווח. עד לאיחוד לובלין משנת 1569 כמעט לא נותרו הבדלים משמעותיים בין המערכות המנהליות והמשפטיות שפעלו בליטא ובפולין. אחת התוצאות של מדיניות ולדיסלב התחוללה במישור הדתי. חלה התקדמות הדת הרומית-קתולית על חשבון הנצרות האורתודוקסית. בשנים 1387 ו-1413, למשל, בויארים הליטאים הקתוליים זכו לפריבילגיות משפטיות ופוליטיות שנשללו לבויארים האורתודוקסים. במאה החמש עשרה תנופת התהליך הזה התלוותה בהתחזקות הזהות הרוטנית והליטאית.
האתגרים
טבילתו של יגיילו לנצרות לא שמה קץ למסע הצלב של האבירים הטבטונים, שטענו שהתנצרותו הייתה מזויפת, אולי אפילו משעה כפירה וחידשו את פשיטותיהם בתירוץ שליטא נשארה עדיין פגנית. עם זאת, היה כעת יותר קשה לאבירים להסביר את עילות מסע הצלב והם עמדו בפני איום הולך וגדל מצד הברית בין ממלכת פולין וליטא שבחרה באמת בדרך הנצרות. בחסותו של ולדיסלב קמה דיוקסיה וילנה תחת ראשות הבישוף אונדז'יי וסילקו, הכומר המוודה לשעבר של אליזבת מהונגריה. הבישופות, שכללה גם את סמוגיטיה, הייתה עד אז בפיקוח מסדר הטבטונים (שמרכזו בקניגסברג), ועברה הפעם מחסותם לזו של הארכיבישוף בגנייזנו. החלטתו של ולדיסלב לא שיפרה את יחסיו עם הטבטונים אולם שימשה לחיזוק הקשרים ההדוקים שנוצרו בין ליטא לפולין, ואיפשרו לכנסייה הפולנית לסייע חופשית לאחותה הליטאית.
בשנת 1389 נאלץ שלטונו של ולדיסלב להתמודד עם אתגר מחודש מצד בן דודו, ויטאוטאס, שזעם על שינוי מאזן הכוח בליטא לטובת סקירגיילה. ויטאוטאס יצא למלחמת אזרחים במטרה להיבחר לדוכס גדול. ב-4 בספטמבר 1390 צרו כוחות מאוחדים של ויטאוטאס ושל הטבטונים שבפיקוד המגיסטר הגדול קונרד פון ואלנרודה, על וילנה, שבה נמצא העוצר סקירגיילה עם לוחמים פולנים, ליטאים ורוטנים. על אף שהאבירים הפסיקו את המצור אחרי חודש, הם הצליחו להחריב הרבה מן חלק החיצוני של העיר. שפיכות הדמים הופסקה זמנית על ידי חתימת הסכם אוסטורב בשנת 1392. לפי ההסכם, הסכים ולדיסלב למסור לוויטאוטאס את רסני השלטון בליטא בתומרה לשלום:ויטאוטאס עמד להנהיג את ליטא בתור דוכס גדול (magnus dux) עד יום מותו, תחת חסותו של הדוכס העליון (dux supremus), הלא הוא מלך פולין עצמו. סקירגיילה הועבר מהדוכסות טרוקי והתמנה לנסיך קייב.
בהתחלה הסכים ויטאוטאס לקבל את מעמדו החדש אבל במהרה שינה את דעתו והתחיל לשאוף לעצמאות המוחלטת של ליטא ביחס לפולין. מצב המלחמה בין הליטאים לטבטונים הסתיים ב-12 באוקטובר 1398 כשנחתם הסכם סלינס, אי סלינס שבנהר ניימן. ליטא הסכימה לוותר על סמוגיטיה לטובת האבירים הגרמנים, ולסייע להם במאבק על פסקוב. לעומת זאת הסכים המסדר לעזור לליטא לכבוש את נובגורוד. כעבור זמן קצר נבחר ויטאוטאס למלך על ידי האצילים המקומיים. אולם ב-1399 צבאו וכוחות בן בריתו, החאן טוכטמיש של אורדת הזהב התרסקו בקרב על נהר וורסקלה מול הצבא של טימור לנק. תבוסה זו שמה קץ לשאיפות האימפריאליות של ויטאוטס במזרח ואילצה אותו לחזור להסכים לחסותו של ולדיסלב.
מלך בלעדי של פולין
השנים המוקדמות
ב-22 ביוני 1399 ילדה המלכה ידוויגה בת, שהוטבלה בשם אליזבת בוניפציה, אך כעבור חודש מתו שתיהן, האם והבת. ולדיסלב נשאר השליט הבלעדי של ממלכת פולין, ללא יורש וגם ללא לגיטימיות מספקת לנהל את המדינה. מות אשתו חיבלה בזכותו לכס המלכות, וכתוצאה מכך התעוררו סכסוכים ישנים בין אצילי פולין קטן, שאהדו, בדרך כלל, את ולדיסלב, ולשועי פולין גדול. בשנת 1402 הגיב ולדיסלב להתמרמרות נגד שלטונו והתחתן עם אנה מצלייה, נכדתו של קז'ימייז' השלישי, שידוך פוליטי שהיה אמור להחזיר את הלגיטימיות למלכותו.
ברית וילנה וראדום בשנת 1401 אישרה את מעמדו של ויטאוטאס בדוכס גדול תחת חסותו של ולדיסלב. מצד שני, היא הבטיחה את ירושת תוארי הדוכס הגדול לצאצאיו של ולדיסלב. במקרה שולדיסלב ימות ללא יורשים, הדוכס הגדול היה אמור להיבחר על ידי האצילים הליטאים. באותם ימים היה קשה לנבא את השלכות הברית, מכיוון שלאף אחד מהמונרכים לא נולדו עדיין יורשים. הברית חיזקה לעומת זאת, את קשרים בין אצילי פולין וליטא והבטיחה הגנה משותפת, תוך חיזוק כוחה של ליטא בעימות חדש אפשרי נגד האבירים הטבטונים, עימות שפולין לא הייתה מעורבת בו עד אז. ההסכם השאיר ללא פגיעה את החרויות מהן נהנו אצילי פולין וחיזקו את כוחם של האצילים הליטאים לפי הדוגמה הפולנית. עד אז הוטרדו פחות הדוכסים הגדולים של ליטא מאיזונים ומגבלות מצד האצילים. משום כך זיכתה ברית וילנה וראדום את ולדיסלב בעלייה בפופולריות שלו בתוך ליטא.
בשלהי 1401 מלחמה מחודשת נגד הטבטונים התחילה לדלדל את משאבי הליטאים, שמצאו עצמם נאבקים בשתי חזיתות אחרי פריצת מרידות בפרובינקיות המזרחיות. אחד מאחיו של ולדיסלב, שוויטריגיילה, בחר ברגע זה כדי לקרוא תגר על המלכות ולהכריז את עצמו לדוכס גדול, תוך כדי התססה בתוך ליטא. ב-31 בינואר 1402 הוא הופיע במרינבורג והשיג את גיבוי האבירים הטבטונים.
הסכסוך עם מסדר הטבטונים
המלחמה הסתיימה בהסכם רציאז' ב-22 במאי 1404. ולדילסב הסכים לוותר פורמלית על סמוגיטיה ולתמוך בתוכניות הטבטונים לגבי פסקוב. בתמורה, התחייב קונרד פון יונגינגן למכור לפולין את חבל דובז'ין השנוי במחלוקת ואת העיר זלוטוריה, שמושכנו בעבר אצל הטבטונים על ידי המלך ולדיסלב אופולסקי, וכמו כן לתמוך בויטאוטאס בנסיונותיו לכבוש נובגורוד. לשני הצדדים היו סיבות מעשיות חהגיע להסכם: המסדר נזקק לזמן כדי לבצר את השטחים שסופחו על ידו לאחרונה, בעוד הפולנים והליטאים היו צריכים להתמודד עם אתגרים טריטוריאליים במזרח ובשלזיה.
באותה שנה, 1404, דן ולדיסלב בעיר ורטיסלב, עם מלך בוהמיה, וצלב הרביעי, מלך בוהמיה, שנודע גם כוונצל, מלך גרמניה ("מלך הרומאים"). ונצל הציע להחזיר את שלזיה לפולין בתנאי שוולדיסלב יתמוך בו במאבק לשלטון באימפריה הרומית ה"קדושה". בהסכמת האצילים הפולנים והשלזיים, דחה ולדיסלב את העסקה מכיוון שלא רצה להעמיס את עצמו בעוד התחיבויות צבאיות במערב.
המלחמה של פולין וליטא נגד מסדר הטבטונים
בדצמבר 1408 ניהלו ולדיסלב וויטאוטאס דיונים אסטרטגיים בטירת נובוגרודק (בנבהרדק) שבהן החליטו להתסיס את חבל סמוגיטיה נגד השלטון הטבטוני כדי לגרום לנסיגת כוחות של האבירים הגרמנים מפומרליה. ולדיסלב הבטיח לחטאוטאס לגמול לתמיכתו על ידי החזרת סמוגיטיה לליטא בכל הסכם שלום שייחתם בעתיד. ההתקוממות בסמוגיטיה פרצה במאי 1409 ובהתחלה עוררה רק תגובות מעטות מצד הטבטונים, שעדיין לא חיזקו את שליטתם באזור על ידי בניית טירות; אולם עד חודש יוני הם הפעילו לחצים דיפלומטיים באמצעות שליחיהם בחצר של ולדיסלב באוברוניקי תוך השמעת אזהרות לאצולה הפולנית נגד כל מעורבות של פולין בסכסוך בינם ליטא למסדר. מעל ראש האצילים, הודיע ולדיסלב למגיסטר הגדול של הטבטונים, אולריך פון יונגינגן שבמקרה של פעולה טבטונים נגד המורדים בסמוגיטיה, תיאלץ פולין להתעב. בנסיבות אלה ב-6 באוגוסט 1409 הכריז המסדר הטבטוני מלחמה נגד פולין. ולדיסלב קיבל את הודעתם בנובי קורצ'ין ב-14 באוגוסט.
הטירות שבגבול הצפוני של הממלכה הפולנית, בזלוטוריה, בדובז'ין ובבוברובניקי, בירת חבל דובז'ין, היו במצב כה רעוע שבנקל הצליחו האבירים הטבטונים לכבוש אותן. התושבים הגרמנים של בידגושץ' (בגרמנית ברומברג) הזמינו את הטברטונים גם לעירן. ולדיסלב הגיע לזירה בסוף ספטמבר, תוך שבוע כבש מחדש את בידגושץ' וב-8 באוקטובר בא לידי הסכם עם האבירים הגרמנים. במהלך החורף שני הצבאות התכוננו לעימות מכריע. ולדיסלב הכין מחסן אספקה אסטרטגי בפלוצק שבמזוביה ובנה גשר סירות והוביל אותו צפונה לאורך הוויסלה.
בינתיים יצאו שני הצדדים למקתפות דיפלומטיות. האבירים שיגרו אגרות למלכי אירופה בהם הטיפו למסע צלב נגד "הפגנים". מצידו הגיב ולדיסלב עם מכתבים משל עצמו אל המלכים, שבהם האשים את הטבטונים בתוכניות לכבוש את כל העולם. פניות אלה גייסו תומכים מקרב אבירים זרים לכל צד. המלך וצלב הרביעי של בוהמיה חתם על הסכם הגנה עם הפולנים נגד המסדר הטבטוני. אחיו, הקיסר זיגיסמונד לבית לוקסמבורג, כרת להפך ברית עם הטבטונים וב-12 ביולי הכריז מלחמה על פולין, על אף שבני חסותו ההונגרים סירבו לצאת למלחמה.
קרב גרונוולד
כשחודשה המלחמה ביוני 1410 פרץ ולדיסלב אל ללבה של המדינה הטבטונית בראש צבא של כ-20,000 פרשים אצילים, 15,000 חיילים פשוטים, ואלפיים פרשים מקצועיים שכירי חרב מבוהמיה. אחרי שבצ'רווינסק חצו את נהר הוויסלה על גשר סירות, כוחותיו נפגשו עם הצבא של ויטאוטאס - שכלל 11,000 פרשים קלים ליטאים, רותנים וטטרים. ב-15 ביולי בקרב גרונוולד, אחרי אחד הקרבות הגדולים והאכזריים ביותר בימי הביניים, נחלו בני ברית אלה ניצחון עכל כך מוחץ שצבאם של הטבטונים חוסל כמעט כליל, ורוב מפקדיו נהרגו בקרבות, לרבות המגיסטר בגדול אולריך פון יונגינגן והמרשל הגדול פרידריך פון וולנרודה. אלפי לוחמים נטבחו משני הצדדים. הדרך אל בירת הטבטונים, מריינבורג (מלבורק) נפתחה בפני המנצחים, כשהעיר חסרת הגנה. עם זאת, מסיבות לא ברורות, היסס ולדיסלב לנצל את יתרונו. רק ב-17 ביולי התחיל צבאו להתקדם בעצלתיים והגיע למריינבורג רק ב-25 ביולי. בזמן שהרוויח, ארגן המגיסטר החדש היינריך פון פלאואן את הגנת המבצר. גם המצור נוהל כאילו בלב חצוי והוסר לבסוף על ידי ולדיסלב ב-19 בספטמבר. היסוסיו יוחסו לגורמים שונים:אי חדירותם של הביצורים, מספר הרב של קרבנות בקרב הליטאים, אי רצונו של המלך להתסכן בקרבנות רבים נוספים, או שאיפתו לשמור את מסדר הטבטונים חלש אך לא מובס לחלוטין, על מנת שלא להפר את איזון הכוח בין פולין (שקרוב לוודאי הייתה מספחת את מרבית אדמות המסדר במקרה של ניצחון מוחלט) ולליטא. אולם העדר מקורות מונע הסקת מסקנות סופיות.
ההתנגדות למדיניות המלך
המלחמה הסתיימה ב-1411 על ידי הסכם השלום בתורון, שבו לא פולין ואף לו ליטא לא ניצלו את יתרונם במשא ומתן עד תום, למורת רוחם הרבה של אצילי פולין. פולין סיפחה מחדש את ארץ דובז'ין, ליטא - את סמוגיטיה, בעוד מזוביה סיפחה שטח קטן מעבר לנהר ווקרה. מרבית השטח שבשליטת המסדר הטבטוני, כולל הערים שנכנעו, נשאר בשלמותו. ולדיסלב החליט אחר כך לשחרר את השבויים שבקרב האבירים הטבטונים הבכירים ואנשי מנהלם תמורת דמי כופר מתונים. עם זאת, סך הכל ההוצאות על דמי כופר אלו פגעו באוצר המסדר. אי ניצולו עד תום של הניצחון עורר אחרי שנת 1411 התנגדות הולכת וגוברת בקרב האצילים כלפי משטרו של ולדיסלב. וזאת במיוחד אחרי שגם פודוליה, אזור במחלוקת בין פולין לליטא, הובטהה לויטאוטאס ואחרי שהמלך נעדר מפולין ושהה בליטא למשך שנתיים. על מנת להתמודד עם מבקריו, קידם ולדיסלב בסתיו 1411 את ראש המתנגדים, הבישוף מיקולאי טרומבה למעדמ של ארכיבישוף גנייזנו ובעוד שבקרקוב מינה במקומו את וויצ'ך ואסטז'מבייץ, מתומכיו של ויטאוטאס. הוא עשה מאמצים ליצור בליטא בני ברית חדשים., בברית הורודלו שנחתם ב-2 באוקטובר 1413 הוכרז שמעמד הדוכסות הגדולה של ליטא נשאר קשור קשר אמיץ ובלתי מעורער עם ממלכת פולין והובטחו לאצעילים הליטאים הקתוליים אותם הפריבילגיות כמו לחברי השליאכטה של פולין. הסכם זה אסר על אצילים פולנים לבחור מלך בלי אישור האצולה הליטאית ואסר על האצילים הליטאים לבחור דוכס גדול ללא אישורו של מלך פולין.
סכסוכים אחרונים
בשנת 1414 פרצה מלחמה חדשה הידועה כ"מלחמת הערב" משום טקטיקת האדמה החרוכה ששימשה את האבירים הטבטונים שהציתו בדרכם שדות וטחנות קמח. הצדדים היריבים, האבירים והליטאים, היו די מותשים מהמלחמה הקודמת ומשום כך מלחמה זו דעכה לקראת הסתיו. העמותים לא התחדשו שוב עד שנת 1419 בימי ועידת קונסטנץ, שהצדדים נקראו לסדר על ידי הלגאט של האפיפיור.
ועידת קונסטנץ היוו ציון דרך במסעות הטבטונים, ובעוד כמה סכסוכים באירופה. ב-1415 שלח ויטאוטאס משלחת לשם, ובה השתתפו המטירופוליט של קייב ונציגים מסמוגיטיה. האחרונים הגיעו לקונסטנץ בסוף אותה שנה כדי להעיד על רצונם "להיות מוטבלים בים ולא בדם". השליחים הפולנים, וביהנים מיקולאי טרומבה, זווישנה צ'ארני ופאבל ולודקוביץ' טענו לנען הפסקת ההתנהצרות בכפייה של הפגנים והפסקת תוקפנות האבירים הטבטונים נגד ליטא ופולין. כתוצאה של המאמצים הדיפלומטיים של הליטאים והפולנים, הוועידה, על אף מורת רוחה בנוגע לשאלות שהעלה ולודקוביץ' לגבי הלגיטימיות של המעמד המנזרי של האבירים, דחה את דרישת המסדר לעוד מסע צלב והסמיכה את פולין וליטא להסדיר את סוגיית התנצרותם של סמוגיטים.
ההקשר הדיפלומטי בקונסטנץ כלל גם את מרד ההוסיטים הצ'כים, שראו בפולין בת ברית במלחמותיהם נגד הקיסר החדש זיגיסמונד, שכיהן גם כמלך בוהמיה. בשנת 1421 הכריזה הדיאטה הבוהמית על הדחתו של זיגיסמונד והציעה רשמית את כתר בוהמיה למלך ולדיסלב יגיילו, בתנאי שיסכים לעקרונות הדתיים שבארבעת הסעיפים מפראג. ולדיסלב לא היה מוכן לתנאי זה. אחרי סירובו של ולדיסלב, הועלתה חשבו על מועמדותו של ויטאוטאס, אך גם זה הרגיע את האפיפיור שהוא מתנגד לכופרים. בשנים 1428-1422 אחיינו של ולדיסלב, זיגמונט קוריבוט, נסיה למלא תפקיד של עוצר בבוהמיה מוכת הקרבות, אך במעט הצלחה.[5]
ב-1422 היה ולדיסלב מעורב במלחמה נוספת עם המסדר הטבטוני, ,שנודעה כ"מלחמת גולוב". הוא ניצח את האבירים תוך חודשיים, לפני הגעת התגבורות הקיסריות שנועדו להם. כתוצאה מהמלחמה הזאת נחתם הסכם מלנו ששם קץ אחת ולתמיד לתביעות של האבירים בסמוגיטיה וקבע גבול קבוע בין פרוסיה לליטא. ליטא קיבלה את חבל סמוגיטיה, עם הנמל פלנגה, אולם העיר קלייפדה נותרה בידי המסדר. הגרמני. קו הגבול הזה נשאר בכנו למשך כ-500 שנה, עד 1920. עם זאת, תנאי הסכם זה גרמו לרבים לראות בו הפיכת ניצחון פולני לתבוסה, מכיוון שהמלך לדיסלב ויתר על התביעות הפולנית לפומרניה, פומרליה וחבל חלמנו וקיבל בתמורה רק את העיר ניישאבה. הסכם מלנו סגר פרק במלחמות האבירים הטבטונים עם ליטא אך היה רחוק מלמצוא פתרון לטווח ארוך לעימות ביניהם לפולין. בין 1435–1431 עוד פרצו מדי פעם מעשי לחימה ספורדיים בין שני הצדדים.
סדקים בשיתוף הפועלה בין פולין ולליטא אחרי מות ויטאוטאס בשנת 1430 פתחו בפני האבירים הטבטונים הזדמנות חדשה להתערבות בענייני פולין. ולדיסלב תמך במועמדות אחיו, שוויטריגאילה, לראשות הדוכסות של ליטא. אולם כששוויטריגאילה, בתמיכתם של הטבטונים ושל אצילים מתוסכלים מרוס, מרד בחסות הפולנית בליטא, הפולנים בהנהגת הקרדינל זביגנייב אולשניצקי, הארכיבישוף של קרקוב, כבשו את פודוליה, שהוענקה על ידי ולדיסלב לליטא בשנת 1411, ואת וחבל ווהלין. בשנת 1432 המחנה הפרו-פולני בליטא בחר בתפקיד של דוכס גדול באחיו של ויטאוטאס, ז'יגימאנטאס קסטוטאיטיס, צעד שהביא לסכסוך מזוין על הורשת השליטה בליטא, שהתמשך שנים אחרי מותו של ולדיסלב.
ירושתו ומותו של ולדיסלב
אשתו השנייה של ולדיסלב, אנה מצליה נפטרה בשנת 1416, והותירה בת, את ידוויגה. ב-1417 נשא ולדיסלב לאישה את אליזבט מפיליצה, שהלכה לעולמה בשנת 1420 מבלי ללדת ילד, וכעבור שנתיים, התחתן עם זופיה מהלשאני, שילדה לו את שני בניו ששרדו. מותה בשנת 1731 של בתו, ידוויגה, הצאצאית האחרונה של שושלת פיאסט, איפשרה לוולדיסלב להכריז על בניו (בני סופיה מהלשאני) כיורשיו. לצורך המהלך הזה נאלץ המלך לרצות את האצולה הפולנית, בהתחשב בכך שהמונרכים הפולנים היו נבחרים על ידה.
בעת מסע בחבל פשמיסל בשנה ה-48 של שלטונו כמלך, חלה ולדיסלב בהתקררות שממנה לא הצליח להחלים. הוא הלך לעולמו בשנת 1434 בגרודק. הוא הוריש את פולין לבנו הבכור, ולדיסלב השלישי, ואת ליטא לבנו הצעיר, קז'ימייז', שניהם קטינים באותה עת. עם זאת, ההורשה הליטאית לא הייתה מובטחת. מות ולדיסלב שם קץ לאוניה הפרסונלית שבין שתי המלכות, ולא היה ברור מי יעלה שם לשלטון.
משפחתו
_and_the_Crown_of_the_Kingdom_of_Poland_(red)_and_its_neighborhood_in_1386_%E2%80%93_1434_(English_version).png)
ולדיסלב השני יגיילו התחתן ארבע פעמים - בשנים:
- 1386 - עם ידוויגה (1372-1399)
- 1401 - עם אנה מצלייה, נכדה של המלך קז'ימייז' השלישי
- 1417 - עם אליזבת מפיליצה, בתו של אוטו מפיליצה
- 1422 - עם סופיה לבית הולשאני, בתו של אנדריי, נסיך הולשאני
ילדיו היו:
- מידוויגה:
- אליזבט (1399-1399)
- מאנה:
- ידוויגה (1408–1431)
- מאליזבת: אף ילד
- מסופיה:
- ולדיסלב השלישי, מלך פולין (1444-1424)
- קזימיר (1427-1426)
- קז'ימייז' הרביעי, מלך פולין (1492-1427)
לקריאה נוספת
- Jan Tęgowski - Pierwsze pokolenia Giedyminowiczow, Wydawn. Historyczne, Poznań-Wrocław 1999 (בפולנית)
- Tadeusz Wasilewski, Daty urodzin Jagiełły i Witołda: przyczynek do genealogii Giedyminowiczów, Przegląd Wschodni 1 (1991): 15–34. (בפולנית)
- Robert I Frost The Making of the Polish-Lithuanian Union 1385-1569 Oxford University Press 2015 (באנגלית)
- - Natalia Nowakowska Church, State and Dynasty in Renaissance Poland The Carrier of the Cardinal Fryderyk Jagiellon (1468-1503),Routledge 2017
קישורים חיצוניים
- על המדינה הליטאית - "רוטנית" באנציקלופדיה של אוקראינה, 1997 - ברשת (באנגלית)
- Giedrė Mickunaitė - Making a Great Ruler:Grand Duke Vytautas of Lithuania Central European University Press,Budapest, 2006
- גיידרה מיצונאיטה - "עלייתו של שליט גדול: הדוכס הגדול ויטאוטאס של ליטא"
Wincenty Lutoslawski Lithuania and White Ruthenia, Paris 1919
הערות שוליים
- ^ 1991 T.Wasilewski מצוטט ב-N.Nowakowska
- ^ לפי ההיסטוריון ג'ון מיינדורף, קיימים רמזים שהוא כבר היה נוצרי אורתודוקסי
- ^ ידביגה הייתה כבר מלכה למרות היותה ילדה, מפני שהמשטר הפוליטי הפולני לא הכיר את המעמד של עוצרת הממלכה
- ^ שם סלאבי שמשמעותו "שלטון מהולל", ובגרסאותיו הלטיניות נקרא "ולדיסלאוס" או "לדיסלאוס". בחירת השם התכתבה עם המלך ולדיסלב הראשון, מלך פולין, המכונה "ארוך המרפק", סבא רבא של ידוויגה ומאחד הממלכה ב-1320, ועם אולאסלו הקדוש, מלך הונגריה שצידד עם האפיפיור בעימותו עם היינריך הרביעי, קיסר גרמניה ושנחשב זה שהעביר את טרנסילבניה לדת הנוצרית
- ^ ויטאוטאס הסכים לקבל את כתר בוהמיה, לפי הצעת זיגמונט קוריבוט - אולי בברכתו של ולדיסלב - אולם כוחות פולנים השתלטו על משלוח הכתר וההכתרה בוטלה
