טימור לנג

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף טימור לנק)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
טימור לנג

טימור או תימור-י לנג (במקור מטורקית צ'אגאטאי: Temür פירוש השם "ברזל"; 1336, שאהר-י סאבז - 17 או 18 בפברואר 1405[1]. נקרא גם בשם "טמרליין") היה שליט וכובש מונגולי-טורקי, מגדולי הכובשים בכל הדורות, מייסדה של האימפריה הטימורית. נתפס כ"אבי האומה" האוזבקית.

מוצאו של טימור

טימור קיליצ'י (ברזל בטורקית צ'אגאטאי ,"קיליצ'י" צולע) נולד בשנת 1336 בטראנסאוקסאניה בעיר שאחריסאבז ("העיר הירוקה"), כשמונים קילומטרים דרומית לסמרקנד, הנמצאת באוזבקיסטן של ימינו.

אביו של טימור היה טרע'אי (Taraghay), אחד מהאמירים המכובדים של שבט הברלס (Barlas). הברלס היו שבט מונגולי, שמקורו היה ככל הנראה באחד הטומנים של צ'אגאטאי. בני הברלס אימצו מנהגים טורקיים ובזמן היוולדו של טימור כבר היה האסלאם נפוץ למדי בקרבם. טימור נולד בשנה בה מת האילח'אן אבו סעיד. אחרי מותו של אבו סעיד חלה התפוררות מהירה של האילח'אנאת, והאילח'אנים הפכו לשליטי בובות של שושלות מונגוליות זוטרות ובעיקר הח'ובאנים (Chobanids) והג'אלאירים (Jalayrids). ב-1346 התפורר גם האולוס של צ'אגאטאי והשלטון בטראנסאוקסניה עבר לידיהם של שבטים טורקיים וטורקו-מונגוליים, שכדי להשיג לגיטימציה לשלטונם המשיכו למנות שליטי בובות מבית צ'אגאטאי ולעיתים גם מבית אוגודיי.

שנותיו הראשונות של טימור

בצעירותו הוכשר טימור בפרשות ובירי מקשת בדומה לכל צעיר מהשבטים הנוודים של הערבה. בנוסף לטורקית למד טימור גם לדבר פרסית אף על פי שלא למד קרוא וכתוב. כבר מצעירותו התבלט טימור כמנהיג וחלק מבני הברלס בחרו לשרת תחת פיקודו. טימור הפך לאמיר חשוב בטראנסאוקסאניה ובזכות בריתות משתנות שכרת עם גורמי הכוח החזקים באזור החל לקבל תפקידים שלטוניים. במהלך הלחימה שלו בתקופה זו נפצע טימור בירכו הימנית, מה שהביא את אויביו לכנות אותו טימור לנג, טימור הצולע.

עלייתו של טימור

באמצעות בריתות נישואין מוצלחות עם האריסטוקרטיה של מרכז אסיה, עלו יוקרתו של טימור ומעמדו. נישואיו לסאראי מולכ ח'אטון (Sarai Mulk Khatun), שהייתה בתו של הח'אן הגדול האחרון מבית צ'אגאטאי, העניקו לטימור שיוך לשושלת הג'ינגיסית. טימור לקח לעצמו את הכינוי קורגן (Kurgan) הלקוח מהמילה המונגולית קורוגן (Kuregen), שמשמעה בעל הבת. אחרי מותו של טימור יוחס למשפחתו מוצא משותף לזה של משפחתו של ג'ינגיס חאן. עם זאת בתקופת חייו לא טען טימור למוצא משותף עם המשפחה הג'ינגיסית ואף לא לקח את התואר ח'אן השמור לג'ינגיסים. טימור הסתפק בתארים אמיר-י בוזורג (נסיך גדול בפרסית) ואל-אמיר אל-כביר (נסיך גדול בערבית) ובכינוי קורגן.

מסעות הכיבושים של טימור

טראנסוקסיאניה

טראנסאוקסאניה או "טראנסאוקסיאנה" (פירוש מילולי בלטינית: "מעבר לנהר האוקסוס"; שמות נוספים: בערבית:ما وراء النهر Ma Wara' un-Nahr שפירושו "מעבר לנהר", בפרסית: فرارود "Varārud") הוא שטח נרחב במרכז אסיה הנפרש בין נהרות אמו דריה בדרום מערב לסיר דריה בצפון מזרח, כיום בין אוזבקיסטן, טאג'יקיסטן ודרום קזחסטן. הנהרות נשפכים אל ימת אראל. המושג נכנס לשימוש בזמן כיבושיו של אלכסנדר מוקדון אז נהיה לגבול צפון-מזרחי של האימפריה שלו במאה ה-4 לפנה"ס. מאז ועד הכיבוש הערבי התרבות באזור נשארה שילובם של תרבויות יוון, פרס, סין ובודהיזם וקיבלה שם סרינדיאנית.

בתקופת הממלכה האחמנית באיראן חלק מן האזור קיבל את השם סוגדיאנה שבתקופת האימפריה הסאסאנית התפשט לכלל האזור על מנת להבדילו מן באקטריה הסמוכה. בין הממלכה לאימפריה הוא נכלל בשליטת הממלכה הסלאוקית, הממלכה היוונית של באקטריה, האימפריה הפרתית ואימפריית קושאן.

מגלה ארצות סיני ג'אנג צ'יאן היה הסיני הראשון המתועד שסיפר על האזור אותו הוא ביקר ב 126 לפנה"ס יחד עם ביקורו בבאקטריה ופרתיה.

מפת האימפריה הטימורית בשנת 1405

אורדת הזהב

אחד מיריביו הידועים של טימור היה טוכטמיש - הח'אן של אורדת הזהב. טוכטמיש עלה לשלטון בסיועו הישיר של טימור, שסייע לו לנקום ברוסים את חרפת קרב קוליקבי. טוכטמיש התחזק ופלש לאזור אזרבייג'ן וטראנסאוקסאניה ונוצח על ידי טימור ב-1391, פלש בשנית לקווקז בשנת 1395 עד שנהדף על ידי פלישת טימור לרוסיה, וברח אל נסיך ליטא ויטאוטס.

ב-1399 יצאו טוכטמיש וויטאוטס למאבק האחרון בטימור בראש צבא גדול של רוסים, ליטאים, פולנים ואף צלבנים מהמערב, והובסו בקרב על הנהר וורסקלה (אנ'), בשטחי אוקראינה של ימינו.

הקווקז

ערך מורחב – הפלישות הטימוריות לגאורגיה

איראן

הודו

בהגיעו לגיל שישים יצא טימור למערכה קצרה בהודו ב-1398, במהלכה שעטו כוחותיו לאורך נהר האינדוס דרך מדינת פנג'אב ועד לדלהי, בהותירם אחריהם שובל של ערים הרוסות ואת גופות תושביהן.

סוריה

לאחר השיבה מהודו כוחותיו פרצו מחדש מערבה תוך מאבק נגד הסולטנות הממלוכית ונגד הטורקים העות'מאנים. בנובמבר 1400 הגיעו צבאותיו של טימור אל שערי חלב. לאחר קרב שנערך במישור בפתח העיר והוכרע בזכות בוגד מבין הממלוכים בתוך פחות משעה, נפלה העיר לידי הכוחות הטימוריים. משם פנה טימור לדמשק אותה כבש ב-24 במרץ 1401 ובכך הושלם כיבוש סוריה.

עיראק

ביוני 1401 כבש טימור את בגדאד, וטבח ב-20,000 מתושביה. טימור תבע מכל אחד מחייליו לשוב כשבידיו לפחות שני ראשים כרותים מוצגים לראווה. חייליו היו כה מפוחדים עד כי מסופר שטבחו שבויים שנשבו בקרבות מוקדמים על מנת לעמוד במכסה.

אסיה הקטנה

ערך מורחב – קרב אנקרה

ב-1402 פלש לאנטוליה תוך שהוא מביס את באיזיט הראשון, הסולטאן העות'מאני, וכבש את סמירנה (איזמיר של היום) מידי הצלבנים של רודוס.

סין

בדצמבר 1404 יצא טימור למסע מלחמה נגד סין אך הלוחם הזקן נתקף בשפעת בדרכו לשם ומת [במחנה צבאו] בסמוך לעיר אוטראר ב-18 בפברואר 1405. במותו התפרשה נחלתו מהוולגה והמפרץ הפרסי ועד האינדוס.

הדחף המניע של טימור ושיטות הפעולה שלו

טימור הצליח בימי חייו לכבוש את טראנסאוקסאניה, להתפשט בתוך הערבה ולכבוש חלק ניכר משטחי אורדת הזהב, להשתלט על איראן ועל אפגניסטן, ולערוך מסעות מלחמה לתוך אנטוליה, הודו וסין. עם זאת, בחינה מדוקדקת של מסעות המלחמה של טימור מעלות כי לא היו לו שאיפות לאימפריה עולמית כפי שהיו לג'ינגיס חאן וליורשיו הח'אנים הגדולים אוגדיי, גויוק ומונגקה. מוקד תשומת הלב של טימור התרכזה בטראנסאוקסאניה ובסביבותיה.

הפלישה לאיראן התבצעה ככל הנראה לא על-מנת לכבוש אותה אלא כדי לפרוש עליה את שליטתו הפוליטית. טימור הביס את גורמי הכוח העיקריים שהיו באיראן והפך אותם לפרוטקטוראטים. סיבה חשובה לא פחות הייתה לשדוד באופן שיטתי את איראן ולהעביר רכוש, בעלי חיים ושבויים משועבדים לבירה שהקים בסמרקנד. טימור נהג לשלוח גובי מיסים מלווים במענים כדי להחרים כסף ורכוש מכל אזור שהכפיף תחת שלטונו באיראן וכן גם באזורים מיושבים אחרים. באיראן השיג טימור כמות כה גדולה של שלל, שגובי המיסים שלו השקיעו מאמץ רב בחיפוש אחר בהמות משא, על-מנת להוביל שלל זה בחזרה לסמרקנד.

טימור ניסה על פי רוב להשתלט על הערים המבוצרות באיראן באמצעות משא ומתן של כניעה תמורת כופר כספי. ערים שנכבשו בכוח היו נבזזות בפראות על ידי הצבא הטימורי, לפי הנוהג המקובל על צבאות נוודים, ורק חלק קטן מהרכוש היה מגיע לטימור עצמו. לפיכך, הפך טימור את הפחד לאחד מכלי הנשק העיקריים שלו בהכנעת ערים באמצעות משא ומתן. בעיר שנכבשה אחרי שסירבה להיכנע, היו הלוחמים של הצבא הטימורי הורגים את הגברים ומענים את הנשים ואת הילדים. את הניצולים מהטבח היו מובילים כעבדים לסמרקנד. מחוץ לערים שנענשו בצורה זו היו מוקמות פירמידות של גולגולות (minārahā). ב-1388 התקיפו התושבים של אספהאן את גובי המיסים של טימור. הכוחות של טימור כבשו את העיר וערכו טבח בתושביה. עד ראייה מהתקופה מספר על 28 מגדלים של גולגולות, שהועמדו בצד אחד של אספהאן, כאשר בכל מגדל כ-1,500 גולגולות. בכיבוש בגדאד, הורה טימור לכל אחד מלוחמיו לחזור עם לפחות שני ראשים. בדרך חייו לא היה טימור מוסלמי אדוק ובמסעות הכיבושים שלו הרג מאות אלפי מוסלמים. עם זאת, נהג טימור להעניק חנינה לאנשי דת, לדרווישים, לקאדים ולצאצאים של משפחת ה"נביא".

הערכת פועלו של טימור

הצבא הטימורי בקרב

המקורות הרבים מתקופתו של טימור מאפשרים לנו ללמוד לא רק על מסעות המלחמה שלו ועל פעולותיו השלטוניות אלא גם על אופיו ועל דעותיו. יתרה מזאת, אנו יודעים גם כי היה גבוה ורחב כתפיים, עם צליעה ברגל ימין, ויד ימין מתפקדת באופן חלקי, שניהם תוצאה של פצעי קרב.

טימור היה גאון צבאי מהמעלה הראשונה ומסעותיו הצבאיים תוכננו לאורך זמן ובקפידה רבה. עם זאת כמדינאי לא עמד טימור על אותה מדרגה כג'ינגיס חאן. טימור לא נהג לעשות רפורמות מנהליות ולא טרח לבסס את שלטונו בשטחים שכבש על יסודות איתנים. למרות האמור לעיל, טימור נקט בפעולות שיקום בשטחים שכבש, הקים מערכות השקיה מתוחכמות, השליט חוק וסדר באימפריה שלו והקים מערכת דואר רחבת היקף.

טימור כבש את סמרקנד ב-1369 והפך אותה לעיר הבירה של האימפריה שלו. במשך כל זמן שלטונו עיטר טימור את סמרקנד במבנים מפוארים. אחת מהמטרות העיקריות של מסעות המלחמה של טימור נועדו להשיג את המשאבים הכספיים, את החומרים ואת האומנים הנחוצים להמשך פיאורה של סמרקנד.

אף על פי שהיה אנאלפבית, גילה טימור עניין רב בהיסטוריה של הטורקים, הפרסים והערבים. טימור אף התעניין בתאולוגיה, באסטרולוגיה וברפואה. מלומדים ידועים רבים הגיעו לבקר את טימור, ביניהם היה גם אבן ח'לדון, שזכה ליחס נדיב מצד האמיר הגדול. מרבית המקורות מעידים על כך שטימור לא הקפיד על קלה כחמורה באמונה האסלאמית, אך עם זאת, התייחס בכבוד רב לדת ולחכמיה. כמו כן, נהג טימור כבוד רב במורשת המונגולית, נמנע מלכנות עצמו ח'אן ומינה אחד מצאצאי אוגודאי לשליט דה יורה של ממלכתו.

הצבא הטימורי

אף על פי שטימור גדל על המסורת הצבאית של הערבה, התבסס הצבא שלו לא רק על הקשתים הרכובים הקלים האופייניים לערבה, אלא גם על מספרים גדולים של פרשים כבדים. בסיס הכוח של צבאו היה השבטים שהשתייכו לאולוס של צ'אגאטאי, אליהם הוסיף טימור בהדרגה שבטים נוספים מהערבה האסייתית וכוחות מקרב העולם הנושב.

מפעלי הבנייה של טימור

הגור-י אמיר

טימור ויורשיו אחריו היו בנאים גדולים. בין המבנים המרכזיים שהקים ראוי לציין את מסגד ביבי ח'אנום, על שם אשתו האהובה של טימור. הכרוניקאי שאראף א-דין עלי יאזדי טען שבנאים הובאו מאיראן ומהודו ושחומרי הבנייה הובלו על גבם של תשעים וחמישה פילים. תהליך הבנייה צויר מאה שנים מאוחר יותר, ככל הנראה על ידי ביהזאד, צייר המיניאטורות הפרסי המפורסם. הגור-י אמיר היה מבנה חשוב נוסף שבנה טימור ובו הוא קבור עד היום. המקום נבנה לפני 1401 כמדרסה אולם כאשר נפטר נכדו של טימור ויורשו המשוער, מוחמד סלטאן, בשנת 1403 הונחה שם גופתו באופן זמני. טימור ציווה, לאחר שחזר ב-1404 לסמרקנד, לבנות את הקבר הנוכחי.

על פארה של סמרקנד בימי טימור ניתן ללמוד מתיאוריו של רוי גונזאלס דה קלאביחו, שגרירו של הנרי השלישי מלך קסטיליה וליאון, אשר ביקר בסמרקנד ב-1404. קלאביחו מתאר ביתנים ענקיים בצורת אוהל המעוטרים באריג מוזהב ומבנים רבי קומות מצופי אריחים בין גנים ירוקים המושקים על ידי פלגים.

טימור והשושלת המוגולית

השושלת המוגולית בהודו התייחסה על טימור לנג. באבור, מייסד השושלת המוגולית, היה נכד נינו של טימור (צאצא דור חמישי).

הדימוי של טימור

טימור בעיני המערב

טימור זכה לפופולריות רבה באירופה, במידה רבה הודות לניצחונו על הסולטאן העות'מאני באיזיט הראשון "חזיז הברק". באיזיט הביס מסע צלב גדול בניקופוליס ואיים על קונסטנטינופוליס ועל מזרח אירופה. טימור הביס את באיזיט בקרב אנקרה ושבה אותו חי. המקורות מעניקים לנו תיאורים שונים על חוויית השבי של באיזיט. מקור אחד טוען כי טימור השתמש בסולטאן העות'מאני המובס כהדום לרגליו.

טימור נודע במערב כטמרליין (Tamerlane) או כטמבורליין (Tamburlaine), שיבושים של השם טימור לנג. טימור זכה להיות מונצח ביצירות רבות ומפורסמות. כריסטופר מרלו כתב מחזה בשם טמבורליין הגדול, הנדל יצר אופרה על שמו, ויוואלדי כתב אופרה על נפילת ביאזיד בידי טימור, ואדגר אלן פו וויסטן יו אודן חיברו עליו פואמות.

אוזבקיסטן וטימור

אחרי שאוזבקיסטן זכתה לעצמאות אחרי התפוררות ברית המועצות, הוכרז טימור כגיבור לאומי של המדינה. האוזבקים העמידו את הפסל שלו במקום הפסל של קרל מרקס.

חפירת קברו של טימור

אתר קבורתו של טימור נמצא במקדש (ובשמו הלועזי "מוזולאום") בעיר סמרקנד ונקרא "גור-אמיר" [בתרגום מפרסית "קבר המלך"]. בניית המוזולאום החל וסיים עוד בימי חייו ונועד בין היתר למטרת קבורה של בני השושלת (ובשמם "הטימורידים"). אקדמאי בשם קראניאזוב מונה להיות אחראי על משלחת החפירות במקום. למשלחת התלוו גם אנתרופולוג סובייטי בעל שם עולמי (מיכאיל גראסימוב) והיסטוריון מתורגמן בעל מוניטין רב וידע בשפות עתיקות אלכסנדר סמיונוב. על קברו של טימור נחרט ציטוט מספר הקוראן האומר: "כי בני מוות כולנו, יבוא היום ולא נהיה עוד. לפנינו חיו [אנשים] דגולים ויבוא גם אחרינו. ואם מי ידבק בו חטא היוהרה וחטא הגאווה וינסה להתעלות על אחרים ואם מי יעז להפר מנוחת אבותיו [במותם] תבוא עליו, קללה איומה כי ארור הוא". טימור הוצא מקברו ב-21 ביוני 1941 בידי חברי המשלחת הסובייטית. גובהו של טימור היה כ-180 סנטימטר, גבוה לתקופתו. גראסימוב זיהה שלוש פציעות גדולות, בכתף ימין, בזרוע ימין ובירך ימין, הפציעה שהפכה את טימור לפיסח. גראסימוב יצר רקונסטרוקציה [שחזור] של פניו לפי הגולגולת שלו. באחד המחקרים נאמר כי הקבר היה מכוסה בלוח של אבן ירקן.

ראו גם

לקריאה נוספת

מקורות

  • Gonzalez de Clavijo, Ruy, Embassy to Tamerlane, 1403-1406, London: Routledge, 2004.
  • Sanders, J. H. (tr.), Tamerlane or Timur the great Amir: Translated from the Arabic Life by Ahmed ibn 'Arabshah, London: Luzac, 1936.

מחקרים

  • Blair, Sheila S. and Johnathan Bloom, The Art and Archerecture of Islam 1250-1800, New Haven, CT: Yale University Press, 1995.
  • Blunt, Wilfrid, The Golden Road to Samarkand, London: Hamish Hamilton, 1973.
  • Findley, Carter V., The Turks in World History, New York, NY: Oxford University Press, 2005.
  • Manz, Beatrice F., The Rise and Rule of Tamerlane, Cambridge: Cambridge University Press, 1999.
  • Nicolle, David, The Mongol Warlords: Genghis Khan, Kublai Khan, Hulegu, Tamerlane, London : Brockhampton Press, 1998.
  • Roemer, H. R., "Tīmūr in Iran," in Peter Jackson and Lawrence Lockhart (eds.), The Cambridge History of Iran, Cambridge: Cambridge University Press, 1997, Vol. 6, pp. 42-97.
  • Soucek, Svat, A History of Inner Asia, Cambridge: Cambridge University Press, 2005.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ BEATRICE FORBES MANZ, Power, Politics and Religion in Timurid Iran, Cambridge University Press, 2007, p 16
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33863368טימור לנג