ידיעה
ידיעה היא ההכרה הוודאית של אדם בכך שטענה מסוימת היא אמיתית. זאת להבדיל מסברה, שהיא האמונה שעובדה מסוימת היא אמיתית אך ללא ודאות.
הידיעה נשענת על מידע המאוכסן בזיכרון סמנטי, שהוא חלק מהזיכרון מפורש של הזיכרון לטווח ארוך[1].
על פי אברהם מאסלו, לאדם יש צורך לדעת ולהבין[2].
תולדותיה בהגות
ראשון הפילוסופים שהגדיר ידיעה היה אפלטון. הגדרתו מקובלת, במידה רבה, עד ימינו וכוללת שלושה תנאים הנדרשים על מנת שניתן יהיה לומר שאדם s יודע עובדה מסוימת p:
- s משוכנע שp אמיתית - לאדם אין ספק בנכונותה של הטענה.
- p אמיתית - לטענה יש ערך אמת חיובי.
- ל־s יש צידוק באמונתו ש־p - לא די ש־s יסבור שעובדה מסוימת היא אמיתית ובדרך מקרה זה אכן יהיה המצב - על התהליך שהביא את s להאמין בנכונותה של p להיות מקובל, לפי סטנדרטים מסוימים.
בעוד ששלושת התנאים האלה מוסכמים במידה רבה, ואין ויכוח לגבי שני התנאים הראשונים, אין הסכמה לגבי השאלה - מהו הצידוק הנדרש כדי לספק את התנאי השלישי.
רוב הפילוסופים המערביים[דרוש מקור] הסכימו כי כדי לספק את התנאי השלישי הידיעה צריכה להתבסס על היסק לוגי תקף, שהנחותיו גם הן בגדר ידיעות. (על אף שמספר זרמים, בעיקר זרמים מיסטיים והניהיליזם, דחו את הדרישה לרציונליות). התנאי השלישי עשוי להסתמך על הגדרה רקורסיבית, אשר תיעצר רק כאשר הנחות היסוד הידועות הם מוחשיות או אקסיומות.
בעת החדשה
בשנת 1963 הציב הפילוסוף אדמונד גטיה מספר סיטואציות שהציבו בסימן שאלה את תקפותם של שלושת התנאים, בכך שתיארו מקרים בהם התמלאו שלושת התנאים אך השכל הישר יטען כי לא התקיימה ידיעה. דוגמה אחת למקרה כזה:
- אדם משקיף ממרחק על הר, שעל ראשו פסל של סוס. למרגלות הפסל מתגורר עכבר. כאשר נשאל האדם האם יש בעל חיים על ההר, טועה האדם בפסל הסוס וסבור שהוא סוס - ועונה כי אכן יש סוס.
בדוגמה זו, מתקיימים שלושת התנאים שלעיל - האדם סבור שיש בעל חיים על ההר (הסוס). הטענה 'יש בעל חיים על ההר' היא אמיתית (העכבר). ולאדם יש צידוק בהאמינו שהטענה אמיתית (הוא הסתמך על חוש ראייתו). עם זאת, לכל בר דעת ברור כי לא ניתן לומר בתנאים אלו שהאדם ידע שיש בעל חיים על ההר.
לאור דוגמה זו ודוגמאות דומות לה, טען גטייה כי שלושת התנאים שלעיל הם תנאים הכרחיים לידיעה, אך כנראה שאינם תנאים מספיקים. לאור פרסומיו, החל חיפוש מחודש אחר התנאים המספיקים לידיעה.
אחד הכיוונים למענה לבעיית גטייה היה האינטרנליזם. לפי עמדה זו, על מנת להבטיח את ההצדקה הנדרשת לקיום התנאי השלישי אין להסתמך על היסק לוגי, אלא על בחינת התנאים והתהליכים הפנימיים שהביאו את האדם למסקנה שטענה מסוימת היא אמיתית. כך, צידוק אינטרנליסטי לא יתלה דווקא בהיסק הלוגי שאיפשר קבלת מסקנה מסוימת, אלא בתהליכים קוגניטביים ואף ביולוגיים שהובילו לקבלת המסקנה.