טרנספורט ילדי ביאליסטוק
 | |
| ציור של ילדים שהועברו מגטו ביאליסטוק לטרזיינשטט באוגוסט 1943. הילדים נרצחו באושוויץ באוקטובר; אוטו אונגר | |
| מיקום | גטו ביאליסטוק, גטו טרזין, מחנה ההשמדה בירקנאו |
|---|---|
טרנספורט ילדי ביאליסטוק הוא משלוח של כ־1,200 ילדים יהודים, אשר ב־21 באוגוסט 1943, במהלך חיסול גטו ביאליסטוק, הועלו לרכבות וגורשו למחנה הריכוז טרזיינשטט, שם הוחזקו בבידוד משאר האסירים. ב־5 באוקטובר נאמר להם כי יישלחו לשווייץ במסגרת חילופי שבויי מלחמה גרמנים, אולם בפועל הרכבת נסעה למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נרצחו כולם בתאי הגזים. הסיבה למסלול החריג של המשלוח עדיין נתונה לוויכוח בין חוקרים; מקובל לקשור אותה למשא ומתן בין הנאצים ליהודים שהתנהל באותה עת ולהתערבותו של אמין אל-חוסייני, שחשש כי הילדים יתיישבו בארץ ישראל.[1]
רקע
גטו ביאליסטוק
ערך מורחב – גטו ביאליסטוק
גטו ביאליסטוק הוקם בשנת 1941, לאחר רצח של כ־7,000 יהודים מביאליסטוק והסביבה בידי איינזצגרופן B, גדוד המשטרה 309 וגדוד המשטרה 316. בפברואר 1943 גורשו כ־8,000 יהודים מהגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה, ועוד כ־2,000 הוצאו להורג בתוך הגטו. ב־16 באוגוסט 1943 החל חיסולו הסופי של הגטו. אף כי חלק מן היהודים התקוממו, רגימנט המשטרה 26 (שהורכב ברובו ממשתפי פעולה אוקראינים) וכוחות גרמניים נוספים דיכאו את המרד. בין 17 ל־23 באוגוסט גורשו למעלה מ־25,000 יהודים לטרבלינקה ולאושוויץ-בירקנאו.[2]
משא ומתן
עדיין לא ברור כיצד השתלבו ילדי ביאליסטוק במסגרת הרחבה של המשא ומתן בין הנאצים ליהודים שהתנהל באותה עת. "קבוצת העבודה מברטיסלאבה", ארגון יהודי מחתרתי בסלובקיה שהייתה תחת שלטון מדינות הציר, ניהלה באותה תקופה משא ומתן עקיף עם היינריך הימלר בתקווה לפדות את חייהם של כלל יהודי אירופה/ בתחילת 1943 העביר הדיפלומט השווייצרי אנטון פלדשר למשרד החוץ הגרמני הצעה בריטית לאפשר ל־5,000 ילדים יהודים להימלט מן הגנרלגוברנמן לפלשתינה דרך שוודיה.
אנדריי שטיינר, חבר בקבוצת העבודה, העיד לאחר המלחמה כי דיטר ויסליצני, איש הקשר של הקבוצה עם הנהגת האס־אס, אמר לו בשנת 1943 כי המופתי הגדול של ירושלים, מוחמד אמין אל-חוסייני, התערב כדי למנוע את הצלת הילדים, משום שלא רצה שיגיעו לפלשתינה.[3] ויסליצני העיד גם במשפטי נירנברג מטעם התביעה, וטען כי מפקדיו, אדולף אייכמן והיינריך הימלר, תמכו בהחלפת ילדים יהודים מפולין בשבויי מלחמה. לצורך כך תוכנן להעביר 10,000 ילדים לטרזיינשטט, אך עקב התנגדות המופתי נזנחה התוכנית. אייכמן הצהיר במשפטו בשנת 1961 כי כאשר הימלר ביטל את המבצע, הוא אסר כל דיון בתוכניות ליישוב יהודים בפלשתינה.
התערבותו של המופתי נחשבת בעיני ההיסטוריונים שרה בנדר וטוביאש ציטון לגורם מכריע שהוביל לרצח הילדים. לפי ההיסטוריון הישראלי יהודה באואר, סביר כי הן ילדי ביאליסטוק והן הקמת מחנה המשפחות בטרזיינשטט היו קשורים להצעת פלדשר; בשני המקרים הושארו הקורבנות בחיים באופן זמני למקרה שיוכלו לשמש לעסקת חליפין, אך נרצחו כאשר הכופר לא התממש. באואר מוסיף כי מניעיו של הימלר לניהול המשא ומתן נבעו מאמונתו בקיומה של קונספירציה יהודית השולטת בממשלות בעלות הברית; באמצעות שימוש בילדים יהודים קיווה להשפיע על מנהיגי בעלות הברית לטובתו, כאשר התברר כי גרמניה עומדת להפסיד במלחמה.
גטו טרזיינשטט
- ערך מורחב – טרזיינשטט
בטרזיינשטט הוחזקו הילדים זמן מה בתוך הקרונות. כמה מאסירי המחנה נצטוו להביא להם מזון, אך נאסר עליהם לדבר עמם. אף על פי שטרזיינשטט היה מחנה ריכוז שבו נספו למעלה מ־30,000 בני אדם, תושבי המקום נדהמו ממצבם הירוד של הילדים – רעבים ולבושים בלויים; רבים מהם היו יחפים. מאחר שהגרמנים ביקשו למנוע מאסירי טרזיינשטט ללמוד על טרבלינקה ועל מחנות ההשמדה האחרים, נאסר עליהם לצאת החוצה או אף להביט מן החלונות בזמן שהילדים הובלו למבנה החיטוי בליווי כבד של אנשי אס־אס. אמצעי הזהירות עוררו תמיהה בקרב אסירי טרזיינשטט, שכן שום טרנספורט אחר לא הופרד כך ולא הורכב מילדים בלבד. אסירי טרזיינשטט יצרו לפחות חמישה ציורים המתארים את הילדים הצועדים ברחובות.
בהגיעם לחדרי החיטוי, חלק מהילדים נבהלו כאשר נגזר שיערם והם נדרשו להתפשט, מתוך חשש שהם עומדים להישלח לתאי הגזים; נאמר כי צעקו "גז! גז! גז!". ילדים גדולים ניסו להגן על הקטנים וסירבו להתפשט ולהתרחץ למרות מצבם הירוד והכינים. אף שנאסר לדבר עם הילדים, אנשי צוות החיטוי הצליחו להרגיעם בחשאי ולהבהיר כי בטרזיינשטט אין תאי גזים, והילדים נרגעו כאשר ראו שיוצאים מים מן המקלחות.
למרות מחסום השפה, רוב הילדים דיברו פולנית או יידיש. הם סיפרו לאסירי טרזיינשטט על הוצאות להורג המוניות בביאליסטוק ועל השימוש בתאי גזים לרצח המוני. האירוע, שלא הובן במלואו על ידי שאר תושבי טרזיינשטט, היה אחד הרמזים הבודדים לגורלם הסופי של המגורשים מן המחנה.
הילדים שוכנו בצריפים המערביים, מופרדים משאר המחנה באמצעות גדר תיל. ז'נדרמים צ'כים שמרו על המתחם והקפידו על בידוד מוחלט של הילדים. בניסיון לברר עוד על השמועות בדבר תאי הגזים, פרדי הירש, מנהיג קהילתי בטרזיינשטט, קפץ מעל הגדר כדי לדבר עם הילדים — אך נתפס. כעונש, גורש לאושוויץ בספטמבר. הילדים לא נרשמו כלל ברישומי המחנה.
ילדי ביאליסטוק הוחזקו בתנאים טובים יחסית ואף קיבלו מזון נוסף מן הגרמנים. נפוצה שמועה כי הם עומדים להישלח לשווייץ במסגרת חילופי שבויי מלחמה גרמנים, אם כי היו שחשדו כי מדובר בהטעיה. חמישים ושלושה מתנדבים צ'כים, רובם רופאים ואחיות, הורשו לעבור את הגדר כדי לטפל בילדים. המתנדבים, ובהם אוטלה קפקא, הופרדו יחד עם ילדי ביאליסטוק ולא הורשו ליצור קשר עם שאר אסירי טרזיינשטט. ייתכן שחלק מן הילדים החולים נרצחו במבצר הקטן של טרזיינשטט או במרפאה.
ב־5 באוקטובר הועלו לרכבת 1,196 ילדים ו־53 מלווים, ונאמר להם כי יישלחו לשווייץ. הם נדרשו להסיר את הטלאי הצהוב ונאלצו לחתום על התחייבות שלא להפיץ מידע על פשעי הנאצים. הרכבת הגיעה לאושוויץ כעבור יומיים – וכל הנוסעים נרצחו מיד בתאי הגזים.[4]
הטרנספורט
.jpg)
חיסול גטו ביאליסטוק
ב־17 באוגוסט, היום הראשון לגירושים, כ־2,000 ילדים רוכזו סמוך לתחנת הרכבת והמתינו לשילוח. הגרמנים הפרידו אותם מהוריהם ושיכנו אותם, יחד עם כ־400 ילדים משני בתי יתומים יהודיים בביאליסטוק, במהלך חיסולו הכאוטי של הגטו. נפוצו שמועות כי הילדים יוחלפו בשבויי מלחמה גרמנים ויישלחו למקום מבטחים בשווייץ. חלק מההורים מסרו את ילדיהם מרצונם בתקווה להציל את חייהם, בעוד משפחות אחרות הופרדו בכוח; ניצולים העידו כי עוזרים אוקראינים רצחו ילדים שניסו לחזור אל הוריהם.
הילדים הוחזקו באולם ספורט לשעבר, וזכו ליחס טוב יחסית בהוראת פריץ גוסטב, ראש הגסטפו בביאליסטוק, שאמר: "הילדים האלה הם שלי!". עם זאת, ב־18 באוגוסט הפגיזו בטעות כוחות גרמניים את המבנה והרגו כמה עשרות ילדים. ב־20 באוגוסט הובלו כ־1,200 ילדים בני ארבע עד ארבע-עשרה, יחד עם כמה עשרות מלווים מבוגרים, בנפרד אל האומשלגפלאץ, שם קיבלו כמות קטנה בלבד של לחם יבש וללא מים, למרות החום.
ככל הנראה ב־21 באוגוסט עלו הילדים והמלווים לרכבת מיוחדת שהגיעה לגטו טרזיינשטט כעבור שלושה ימים. לא ברור אם הרכבת הורכבה מקרונות משא, כפי שהיה מקובל בתקופת השואה, או מקרונות נוסעים. תנאי הנסיעה היו טובים יחסית, ולאחר זמן מה החלו הילדים לשכוח את זוועות גטו ביאליסטוק, אם כי חלק מהילדים הגדולים שאלו את המלווים האם עליהם לקפוץ מהרכבת. לפי עדותה של הלנה וולקנברג, אחת המלוות ששרדה, היא אמרה להם לקפוץ רק אם הרכבת תפנה צפונה, אך היא נסעה מערבה.
לא ידוע בוודאות מה היה מסלול הנסיעה: ביאליסטוק–אושוויץ–טרזיינשטט–אושוויץ או ביאליסטוק–טרזיינשטט–אושוויץ. אם האפשרות הראשונה נכונה, ייתכן שהילדים הצעירים ביותר הורדו מהרכבת ונרצחו בגז באושוויץ. לפי ההיסטוריונית הישראלית ברונקה קליבנסקי, הרכבת עצרה באושוויץ לפני הגעתה לטרזיינשטט, ושם הורדו 20 ילדים ושלוש מלוות שהחזיקו באשרות כניסה לפלשתינה, ונרצחו בתאי הגזים.
ב־24 באוגוסט 1943 הגיע הטרנספורט לטרזיינשטט, והמלווים הופרדו מן הילדים, למעט צעירה אחת שהתחזתה לילדה והוכנסה עמם. המלווים הועברו לאושוויץ, שם נבחרו כעשרים לעבודות כפייה והשאר נרצחו בתאי הגזים.
לאחר השואה
הטרנספורט הובא כדוגמה למידת אחריותו של המופתי לשואה, אף שתפקידו המדויק באירועים נותר בלתי ברור.[3] בשנת 2014 הונצח סיפורם של ילדי ביאליסטוק במחזה גרמני בשם Sie hatten so verängstigte Augen ("היו להם עיניים כה מפוחדות"), בבימויו של מרקוס שולירס.[5]
הערות שוליים
- ↑ JewishGen - The Global Home for Jewish Genealogy, www.jewishgen.org
- ↑ Sara Bender, The Jews of Bialystok During World War II and the Holocaust, Google Books, מסת"ב 9781584657293, 2008
- ^ 3.0 3.1 Evgeny Finkel, Netanyahu blames a Palestinian for the Holocaust. What does the evidence say?, The Washington Post, October 22, 2015
- ↑ Bronka Klibanski, The Transport of 1,200 Children from the Bialystok Ghetto to the Theresienstadt Camp, Jewish Holocaust Centre, October 2013
- ↑ ute otto, Theaterprojekt in Wittenberg: Schicksal jüdischer Kinder, www.mz.de
טרנספורט ילדי ביאליסטוק43222887Q56685959