טקסודיון דו-טורי
 טקסודיון דו-טורי
| |
|---|---|
יער של טקסודיון דו-טורי באגם במרכז מיסיסיפי
| |
| מיון מדעי | |
| מחלקה: | מחטניים |
| תחום תפוצה | |
תפוצת העץ | |
טַקְסוֹדִיוֹן דוּ-טוּרִי (שם מדעי: Taxodium distichum, באנגלית: bald cypress, בתרגום מילולי: "ברוש קירח"; מכונה גם "ברוש הביצות") הוא מין עץ מחטני גדול, השייך למשפחת הברושיים הגדל טבעי בדרום-מזרח ארצות הברית. עץ קשוח ועמיד זה, מסתגל למגוון רחב של סוגי קרקעות, בין אם הן לחות, יבשות או ביצתיות. הוא ידוע בשל צבעי הסתיו האדומים-ורודים של מחטי התחרה שלו. לצמח זה יש כמה זנים מתורבתים.[1][2][3][4] העץ הובא לישראל וגדל כעץ נוי, בגליל, בשרון ובשפלה.
תיאור
טקסודיון דו-טורי הוא עץ מחטני נשיר גדול, הגדל לאט, והמאופיין באריכות שנים. הוא גדל בממוצע לגובה של בין 10 ל-40 מטרים וקוטר בגובה חזה של בין 0.9–1.8 מטרים.[5] נופו רחב הודות לענפיו הפשוטים לצדדים, בצעירותו נופו פירמידאלי ובבגרותו נופו רחב ביותר. הענפים שמוטים כלפי מטה משווים לו נוף בכותי.
בעצים בוגרים מתרחב בסיס הגזע באופן בולט ויוצאים ממנו לכל הכיוונים משענים עבים, המסתעפים ומסתיימים בשורשים אופקיים. שורשים אלה מעגנים את העץ בקרקע הביצה או בחול, שם בית הגידול הטבעי של העץ. בקרקע מובהקת של ביצה מתפתחים בטקסודיון גם שורשי אוויר ניצבים העולים מעל פני הקרקע, בצורה אופיינית למנגרובים. שורשים אלו מכונים באנגלית "ברכי הברוש".[א] גון הקליפה חום אפרפר עד חום אדמדם, היא דקה, סיבית בעל מרקם חוטי. לאורך הקליפה יש תבנית משולבת של בליטות נמוכות ותלמים צרים.
העלים דמויי מחטים קטנות ודקות באורך 1 עד 2 סנטימטרים, וברוחב 1 עד 2 מילימטרים, פשוטים, מסורגים, ירוקים ותמימים. הם ערוכים בשני טורים לאורך הענפים הקיצוניים, הקצרים, ויוצרים מעין נוצות. בסתיו העלים הופכים צהובים או אדומים בגוון נחושת. הטקסודיון הדו-טורי משיר את מחטיו בכל חורף ומגדל אותן מחדש באביב. בעת נשירת העלים נושרים גם הענפים הנושאים אותם. טקסודיון דו-טורי בולט למרחוק בשלכת החורף שלו שצבעה ירוק-זהוב בשונה מסוגים אחרים ממשפחת הברושיים שאינם עומדים בשלכת, מה שהקנה לו את שמו האנגלי הנפוץ "ברוש קירח" (Bald cypress).
המין הוא צמח חד-ביתי. הפרחים הזכריים והנקביים גדלים על אותו עץ כשהם יוצרים מבנים צרים ודמויי ציצית בסמוך לקצות הענפים. העץ פורח באפריל, והזרעים מבשילים באוקטובר. האצטרובלים הזכריים והנקביים נוצרים מניצנים שמתפתחים בשלהי הסתיו, כשההאבקה בתחילת החורף, וההבשלה כ-12 חודשים אחר-כך. בפרח הזכרי האבקנים ערוכים בעגילים צרים המקובצים בְּמַכְבֵּדִים ארוכים, רפים באורך 10–13 סנטימטרים. עטיף הפרח קטן וארגמני מעט. האצטרובלים הנקביים מעוגלים, יחידים או בזוגות, גדלים בקצות הענפים של השנה הקודמת, מכילים שרף וצבעם בתחילה ירוק. כשהם מבשילים הם הופכים קשים וגונם משתנה לחום. צורתם כדורית וקוטרם 2.0–3.5 סנטימטרים. בכל אצטרובל יש בין 20 ל-30 קשקשים בעלי ארבע צלעות המסודרים בצורה סלילית, כשכל קשקש נושא בבסיסו בצדו שתי ביציות חשופות (אין שחלה) שמהן מתפתחים בין זרע אחד, ובמקרים נדירים שניים עד שלושה זרעים משולשים. כל אצטרובל מכיל בין 20 ל-40 זרעים גדולים. האצטרובלים מתפרקים כשהם בשלים על מנת לשחרר את הזרעים. אורך הזרע 5–10 מילימטרים, הגדול ביותר בין כל המינים במשפחת הברושיים, והם מיוצרים כל שנה, כשבין 3 ל-5 שנים מתפתח יבול גדול במיוחד. לנבטים יש בין שלושה לתשעה, בדרך כלל שישה, פסיגים. האצטרובלים נאכלים לעיתים קרובות על ידי סנאים, עופות מים וציפורים אחרות.
הטקסודיון הדו-טורי צומח באור שמש מלא עד צל חלקי. מין זה גדל בצורה הטובה ביותר באדמה לחה או מנוקזת היטב, אך יכול לסבול קרקע יבשה. הוא מסוגל לסבול ריסוס במי מלח במידת מה.[4][6] עץ זה מתאים לגידול בקרקעות קלות (חוליות), בינוניות (חמרה) וכבדות (חרסיות). הוא מסתדר היטב בקרקעות חומציות, נייטרליות ואלקליות, ויכול לגדול בקרקעות בסיסיות מאוד ומלוחות. הוא יכול לצמוח בצל חלקי (חורש דליל) או ללא צל. הוא מעדיף אדמה לחה או רטובה ויכול לצמוח במים. הוא יכול לסבול זיהום אטמוספירי.
הפרט הגבוה ביותר הידוע גדל ליד ויליאמסבורג וגובהו 44.11 מטרים. הפרט הרחב ביותר גדל במחוז ריל בטקסס ולו קוטר בגובה חזה של 12.06 מטרים.[3] הפרט החי העתיק ביותר הידוע צומח לאורך הנהר בלאק (Black River), והוא בן לפחות 2,624 שנים, והוא העץ החי העתיק ביותר במזרח אמריקה הצפונית.[7]
גלריה
-
עלווה -
אצטרובלים -
"ברכיים" -
קליפה -
החלק התחתון של הגזע והמשענים
טקסונומיה
מקור השם המדעי של הסוג הוא שילוב בין המילה בלטינית Taxus (סוג עץ כדוגמת טקסוס מעונב) והמילה ביוונית εἶδος (איידוס) שפירושה "דומה ל". האפיתט distichum פירושו "שני טורים" בהתייחס לצורה שבה גדלות המחטים של העץ.
המין הקרוב אליו Taxodium ascendens (באנגלית Pond cypress) נחשב על ידי חלק מהבוטנאים למין נפרד,[8] בעוד אחרים מסווגים אותו כזן בלבד של הטקסודיון הדו-טורי,[3] בשם המדעי Taxodium distichum var. imbricatum (Nutt.) Croom. ההבדל בינו לטקסודיון הדו-טורי הוא בעלים הקצרים יותר שעל נצרים זקופים, ובאקולוגיה, בהיות מוגבל לבתי גידול דלים בחומרי הזנה מהסוג המכונה "מים שחורים" (blackwater). כמה חוקרים מתייחסים למין Taxodium mucronatum (באנגלית Montezuma bald cypress) כתת-מין של הטקסודיון הדו-טורי בשם T. distichum var. mexicanum Gordon, ובכך מסווגים את הסוג טקסודיון כמכיל מין אחד בלבד.[9]
בית גידול
תחום תפוצה
הטקסודיון היה בעבר נפוץ מאוד באמריקה הצפונית ובאירופה, יערות אלה נעלמו עם התקדמות הקרחונים באירופה, ולא צמחו שם שוב עם נסיגתם, אך בתוך הביצות בהן גדלו בעבר נוצרו כמויות עצומות של פחם חום.
תחום התפוצה הטבעי של הטקסודיון הדו-טורי הוא בצפון-מזרח אמריקה הצפונית ובקרבת החוף האטלנטי. הוא משתרע מדרום-מזרח ניו ג'רזי דרומה עד לפלורידה ומערבה עד למזרח טקסס ולדרום-מזרח אוקלהומה, וגם פנימה במעלה נהר המיסיסיפי. העץ גדל בביצות ויוצר יערות בחופים הצפוניים של מפרץ מקסיקו, ובייחוד בפלורידה, וקרוב לשפך נהר המיסיסיפי. הוא גדל בעיקר בשטחים המוצפים מים כל השנה ולכן הוא נקרא באנגלית גם "ברוש הביצות" (Swamp cypress). במקומות אלה הוא מקטין את זרימת המים ואת הסחף. התייבשות הביצות חושפת אותו לסכנת שריפות שפוגעות בעצים ובזרעים וגורמות להחלפתו בצמחים אחרים כגון צפצפות וערבות. יערות ברושים קדומים, ובהם כמה עצים בני יותר מ-1,700 שנה, היו דומיננטיים בעבר בביצות בדרום-מזרח ארצות הברית של ימינו. על פי ההערכות, תחום התפוצה השתרע צפונה רק עד דלאוור, אך החוקרים מצאו כעת יער טבעי בחצי האי כף מיי בדרום ניו ג'רזי. ניתן למצוא את המין גם מחוץ לתחום התפוצה הטבעי שלו.
היערות הראשוניים הגדולים ביותר שנותרו נמצאים במקלט ביצת קורקסקרו (Corkscrew Swamp Sanctuary) סמוך לנייפלס (Naples) בפלורידה, ובחלקת שלוש האחיות (Three Sisters) לאורך מזרח הנהר בלאק בקרוליינה הצפונית. העצים בביצת קורקסקרו הם בני 500 שנים בערך, וחלקם גבוה יותר מ-40 מטרים. הליבה של העצים בנהר בלאק נבדקה על ידי הדנדרוכרונולוג דייוויד סטלה (David Stahle) מאוניברסיטת ארקנסו. הוא מצא שחלקם החלו לצמוח כבר בשנת 364 לספירה, ובבדיקה נוספת ב-2017 הוא גילה עץ שהחל לצמוח לפני שנת 605 לפנה"ס, כלומר העץ היה בן 2,625 בשנת 2018.[10] מין זה גדל בטבע באקלימים גשומים שבהם כמות המשקעים השנתיים נעה בין 760 מילימטרים בטקסס ועד 1,630 מילימטרים לאורך חוף המפרץ. אף על פי שהוא גדל בצורה הטובה ביותר באקלימים חמימים, הגבול הצפוני של המין אינו נובע מחוסר סבילות לקור, אלא מדרישות רבייה ספציפיות: בצפון הרחוק נמנעת הצמיחה מחדש בשל הנזק של קרח לשתילים. עצים גדולים יותר מסוגלים לסבול טמפרטורות נמוכות בהרבה ולחות נמוכה יותר.
בשנת 2012 גילו צוללנים יער ברושים מתחת למים בעומק של 20 מטרים כמה קילומטרים מחופי מוביל. היער מכיל עצים שלא ניתן היה לתארך בשיטת תיארוך פחמן-14. יער הברושים שמור היטב, וכאשר מנסרים דגימות הן עדיין מריחות כמו ברוש טרי. צוות, שטרם פרסם את תוצאותיו בכתב עת שנבדק על ידי עמיתים, בוחן את האתר. אפשרות אחת היא שהוריקן קתרינה חשף את יער הברושים, שהיה מוגן עד אז תחת המשקעים של קרקעית האוקיינוס.[11]
רבייה וצמיחה
הטקסודיון הדו-טורי הוא צמח חד-ביתי. אצטרובלים זכריים ונקביים מבשילים בעונה אחת מניצנים שנוצרו שנה קודם לכן. קוטרם של העגילים של הפרחים הזכריים הוא 2 מילימטרים, והם תלויים במקבצים צנומים, סגולים, משתפלים באורך בין 7 ל-13 סנטימטרים הבולטים במהלך החורף בעץ מחטני נשיר זה. ההאבקה מתרחשת בחודשים מרץ ואפריל. האצטרובלים הנקביים גדלים בצורה בודדת או במקבצים של שניים או שלושה. צבעם של האצטרובלים הכדוריים משתנה מירוק לחום-סגלגל כשהם מבשילים מאוקטובר עד דצמבר. קוטרם של האצטרובלים בין 13 ל-36 מילימטרים, והם בנויים מ-9 עד 15 קשקשים בעלי ארבע צלעות. האצטרובלים מתפרקים לאחר ההבשלה. כל קשקש נושא בבסיסו בצדו שתי ביציות חשופות (אין שחלה) שמהן מתפתח זרע אחד, ובמקרים נדירים שניים עד שלושה זרעים. לזרעים יש צורה משולשת בלתי אחידה, והם מכוסים בשכבה עבה שפניה מחוספסים כששוליהם בולטים. מספר הזרעים באצטרובל נע בין 2 ל-34, ובממוצע 16. בקילוגרם אחד של זרעים שנוקו יש בין 5,600 ל-18,430 פרטים.
ייצור הזרעים והפצתם
כמות כלשהי של זרעים מיוצרת מדי שנה, ויבולים של כמות גדולה של זרעים מופיעים בפרקי זמן של שלוש עד חמש שנים. עם הבשלתם צונחים הקשקשים של האצטרובלים, ולעיתים האצטרובלים בשלמותם, למים או לקרקע יחד עם הזרעים המצופים שרף הצמודים אליהם. סנאים מחישים לעיתים קרובות נפילה זו של זרעים בוגרים. הם אוכלים את זרעי העץ, אך בדרך כלל מפילים כמה קשקשים עם זרעים שלא ניזוקו שעדיין צמודים לכל אצטרובל שהם בחרו. מי שיטפונות מפיצים את הקשקשים או האצטרובלים לאורך נחלים והם האמצעי החשוב ביותר להפצת זרעים.
התפתחות השתילים
הנביטה היא עַל-קַרְקָעִית.[ב] בתנאי צמיחה בביצה, הנביטה מתרחשת בדרך כלל על גבי טחבי עלים מהסוג sphagnum או על רקב. הזרעים לא ינבטו מתחת למים, אבל חלק ימשיכו להיות ברי נביטה 30 חודשים מתחת למים. בניגוד לכך, זרעים בדרך כל לא נובטים על קרקעות מנוקזות היטב בשל המחסור במים על פני השטח. לכן התנאי הבסיסי לנביטה הוא קרקע רוויה, אבל לא מוצפת בתקופת זמן שבין חודש לשלושה חודשים לאחר שהזרע נשר.
לאחר הנביטה, השתילים חייבים לצמוח מספיק מהר כדי לשמור לפחות חלק מצמרתם מעל מי השיטפונות במשך רוב עונת הגידול. טקסודיון דו-טורי סביל להצללה חלקית, אבל דורש אור שמש ישיר מעל לצמיחה טובה. שתילים בביצות מגיעים לעיתים קרובות לגובה שבין 20 ל-75 סנטימטרים בשנתם הראשונה. הצמיחה נעצרת כאשר השתיל שקוע לחלוטין מתחת למים בשיטפון ושהות ממושכת מתחת למים קוטלת את השתיל.
במשתלות מפגינים זרעי הטקסודיון תרדמת לכאורה שניתן להתגבר עליה בטיפולים שונים הכוללים בדרך כלל ריבוד קר או השקעה מתחת למים במשך 60 ימים. ערוגות של משתלות נזרעות באביב בזרעים שטופלו מראש או בסתיו בזרעים שלא עברו טיפול. שתילים במשתלות מגיעים בדרך כלל לגובה בין 75 סנטימטרים למטר בשנתם הראשונה (והיחידה בדרך כלל).
הדברת צמחייה מתחרה עשויה להיות נחוצה במשך שנה ויותר עבור טקסודיון דו-טורי הנטוע מחוץ לביצות. חמש שנים לאחר נטיעתו באתר שנשדד ונזרע באזור מנוקז בצורה גרועה בפלורידה, ההישרדות הייתה גבוהה, אך השתילים גבהו ב-30 סנטימטרים בלבד. כנראה בגלל תחרות קשה מול צמחים עשבוניים. שתילים שגדלו בבריכות סרטני נהרות בלואיזיאנה, שם הדברת עשבים שוטים והלחות של הקרקע היו מצוינים עד חודש יוני, הגיעו בממוצע לגובה 2.9 מטרים וקוטר בגובה חזה של 3.5 סנטימטרים לאחר חמש שנים. עם זאת, שכפול של אותם סוגי שתילים הנטועים בשדה סויה ישן, שם הדברת העשבים ולחות הקרקע היו דלים, הביא לאותו קוטר, אך גובה שתיל ממוצע קטן יותר של 2.1 מטרים. כאשר הם נשתלו מחדש בחצר של אזור מגורים שבו הייתה הקפדה על הדברת עשבים שוטים והשקיה הוא הגיעו כעבור שלוש שנים לגובה ממוצע של 3.7 מטרים.
רבייה וגטטיבית
טקסודיון דו-טורי הוא אחד המינים המעטים של מחטניים המצמיחים חוטרים מגזע כרות. חוטרים מוצלחים מופקים בדרך כלל מגדמים של עצים צעירים, אך גם עצים עד גיל 60 מצמיחים חוטרים בריאים אם כורתים את העצים במהלך הסתיו או החורף. עם זאת, ההישרדות של חוטרים אלה היא לרוב דלה, ולשורדים יש בדרך כלל צורה פגומה, והם אינם מייצרים עצים איכותיים לתעשייה. גם גזעי עצים עד 200 שנה עשויים להצמיח חוטרים, אך החוטרים אינם חסונים ונוטים יותר לנזקים מרוחות ככל שהגדם נרקב. בדו"ח היחיד על השתרשות ייחורים של טקסודיון דו-טורי שנמצאו בספרות, נמצא כי ייחורים מעצים בני חמש שנים מושרשים טוב יותר מאלה מעצים ישנים יותר.
אקולוגיה
הזרעים נשארים בני קיימא פחות משנה, והם מופצים בשני אופנים. האחד הוא על ידי מים: הזרעים צפים ונעים על פני המים עד שמי השיטפונות נסוגים או שהאצטרובל נוחת על החוף. השני הוא על ידי בעלי חיים: סנאים אוכלים את הזרעים, אך לעיתים קרובות משליכים כמה קשקשים מהאצטרובלים שהם קוטפים. זרעים אינם נובטים מתחת למים, ולעיתים נדירות נובטים על קרקעות מנוקזות היטב. השתילים מתבססים בדרך כלל על קרקעות רוויות, אך לא מוצפות, במשך חודש עד שלושה חודשים. לאחר הנביטה, השתילים חייבים לצמוח במהירות כדי להתמודד עם שיטפונות. לעיתים קרובות הם מגיעים לגובה של 20–75 סנטימטרים (עד 100 סנטימטרים בתנאי משתלה) בשנתם הראשונה. שתילים מתים אם הם שקועים כליל מתחת למים יותר משבועיים עד ארבעה שבועות. לכן נמנעת התחדשות טבעית באתרים המוצפים תמיד בעונת הגידול. אף על פי ששתילים חסונים וחוטרים מגדמים יכולים לייצר זרעים בני-קיימא, מרבית הפרטים אינם מייצרים זרעים עד גיל 30 בערך. בתנאים טובים, הטקסודיון הדו-טורי צומח מהר למדי כשהוא צעיר, ואז לאט יותר עם הגיל. העצים מגיעים לגובה 3 מטרים בחמש שנים, 21 מטרים ב-41 שנים, ו-36 מטרים ב-96 שנים. הגידול לגובה נפסק ברובו עד לגיל 200. ישנם פרטים שיכולים לחיות מעל 1,000 שנים. קביעת גילו של עץ עתיק עשויה להיות קשה בגלל מחסור בטבעות גידול של הגזע הנגרם על ידי סביבות גידול משתנות ולחוצות.
לעצי טקסודיון דו-טורי הגדלים בביצות יש צמיחה ייחודית של איברים המכונים "ברכי הברוש". אלה הם בליטות מעוצות שמקורן במערכת השורשים הבולטות מעל פני האדמה או המים. תפקידם נחשב בעבר לספק חמצן לשורשים, הצומחים במים דלים בחמצן מומס האופייניים לביצה (כמו במנגרובים). עם זאת, העדויות לכך הן מועטות. למעשה, תכולת החמצן בשורשים של עצים שהוסרו מהם הברכיים אינה מתמעטת, והעצים ממשיכים לשגשג. פונקציה סבירה יותר היא תמיכה ויציבה מבנית. עצי טקסודיון דו-טורי הגדלים באתרים בעלי נטייה לשיטפון נוטים ליצור משענים לגזע, ועצים הגדלים באתרים יבשים יותר עשויים שלא לכלול תכונה זו. גזעים עם משענים ומערכת שורשים חזקה ומשולבת, מאפשרים להם לעמוד בפני רוחות חזקות מאוד; אפילו הוריקנים מפילים אותם לעיתים רחוקות.
גורמים רבים יכולים להזיק לעצים. הפתוגן המשמעותי ביותר, לעיתים הקטלני הוא מין הפטרייה Lauriliella taxodii[12] הגורמת לריקבון. הפטרייה תוקפת את עצת הגלעין[ג] של עצים חיים בדרך כלל מהצמרת מטה אל השורשים. כמה מיני פטריות אחרות תוקפות את עצת הירך[ד] ואת עצת הגלעין של העץ, אבל הן לא גורמות בדרך כלל לנזק רציני. חרקים כדוגמת מין החיפושית Systena marginalis (באנגלית Cypress flea beetle) ומין העש Archips goyerana (באנגלית Bald cypress leafroller) יכולים לגרום נזק רציני לעצים בכך שהם משמידים עלים, אצטרובלים או קליפה. נוטריות יכולות לקטוף ולעקור משורש שתילים צעירים של טקסודיון דו-טורי, לעיתים הן מסוגלות להשמיד מטע שלם בזמן קצר.
שימור
ב-2002 הגדירה מחלקת משאבי הטבע של מדינת אינדיאנה (Indiana Department of Natural Resources) את הטקסודיון הדו-טורי כצמח מוגן ברמת המדינה במצב שימור "בסיכון". ברמה העולמית מגדיר ארגון ה-IUCN את העץ במצב שימור "ללא חשש".
גידול ושימושים
הטקסודיון הדו-טורי הוא עץ חסון ואפשר לשתול אותו באזורי עמידות מ-4 עד 10 בארצות הברית.[6] המין הוא צמח נוי פופולרי ונוהגים לגדל אותו בשל העלווה הקלילה והנוצתית שלו ובשל צבעי העלים בסתיו שבין חום כתמתם לאדום עמום. בזמן הגידול הוא משגשג על מגוון רחב של קרקעות, כולל אתרים מנוקזים היטב שבהם הוא לא יגדל באופן טבעי מכיוון ששתילים צעירים אינם יכולים להתחרות בצמחייה אחרת. הגידול הייזום מצליח הרחק צפונה מתחום התפוצה הטבעי, אפילו בדרום קנדה. בדרך כלל הוא ניטע לעיתים קרובות באזורים באירופה, אסיה ובמקומות אחרים של אקלים ממוזג וסובטרופי. עם זאת, הוא זקוק לקיצים חמים לצמיחה טובה. כאשר נוטעים את העץ במקומות עם הקיצים הקרירים של אקלים ימי, הצמיחה בריאה אך איטית מאוד; כמה פרטים בצפון-מזרח אנגליה גדלו לגובה של 4–5 מטרים בלבד תוך 50 שנה ואינם מצמיחים אצטרובלים.
מטקסודיון הדו-טורי אפשר להפיק רווחים כלכליים רבים. בחורשות חדשות היו תפוקות של 112–196 מטר מעוקב של עץ ל-10 דונם מצב נפוץ, ובכמה חורשות התפוקה עשויה לעלות על 1,000 מטר מעוקב ל-10 דונם. העץ בעל ערך רב ומשמש לבנייה, עמודי גדרות, לוחות עץ לסירות, מוטות לנהר, דלתות, תריסים, רצפות, רעפים, ארגזי גינה, ארונות קיר, חיפויי פנים וארונות.[13] העץ נטול ריח, דומה למינים אחרים של ברושים, ובעל ערך בשל עמידותו בפני מים. עץ פרה-היסטורי שעדיין שמיש נמצא לעיתים קרובות בביצות עד צפון ניו ג'רזי, ולעיתים צפונה עד קונטיקט, אף שהוא נפוץ יותר במדינות הדרום-מזרחיות. מרבית העצים נכרתים מביצות בדרום-מזרח המדינה, ובעלי ערך לשימושים מיוחדים כמו גילופים. הפטרייה Lauriliella taxodii גורמת למרקם ספציפי של העץ המכונה "ברוש מנוקר" ("pecky cypress"), המשמש לחיפויי קיר דקורטיביים.
הטקסודיון הדו-טורי הוכרז כעץ המדינה הרשמי של לואיזיאנה ב-1963.[14] יש המחשיבים את העץ כסמל המייצג את הביצות של דרום ארצות הברית.
הטקסודיון הדו-טורי שימש את הילידים לייצר ארונות מתים, בתים, תופים וסירות קאנו. ג'ושוע בראון (Joshua D. Brown), המתיישב הראשון בקרוויל (Kerrville) בטקסס התפרנס מייצור רעפים מעצי הטקסודיון הדו-טורי שגדלו לאורך הנהר גוואדלופה. החל מתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 נכרתו עצי טקסודיון דו-טורי רבים במטרה להכין חיפויי קירות, רעפים וכיסויי קרקע בשבבים.
הטקסודיון הדו-טורי בארץ ישראל
ברוש הביצות הראשון בישראל, ככל הידוע, נמצא סמוך לחדר האוכל בכפר מסריק. הוא ניטע ב-1940 על ידי הגנן יוסף בן ערב, שהיה מזכיר ארגון הגננים. בתקופה זו הגיע כנראה, ברוש הביצות ל"גן מנשה" שמצפון לכפר סבא. הוא נשתל בתחילת שנות החמישים בארבורטום הלאומי יער אילנות ובגן הבוטני במקווה ישראל, על גדות נחל הירקון ליד כפר הבפטיסטים ובמקומות אחרים בארץ. חורשה מרשימה ניטעה בפארק הזהב בצמוד לנחל עין זהב בקריית שמונה. חורשה זו היא כנראה אחת החורשות הגדולות בארץ, אם לא הגדולה והמרשימה ביותר של 12 עצי טקסודיון דו-טורי. הגזעים החסונים שלהם מרהיבים וצמרות העצים מתנשאות לגובה של יותר מ-20 מ'. חורשה נוספת של 8 עצים נמצאת לא רחוק במעלה הנחל בתחילתו של רחוב "באבא סאלי" וכן ונמצא עץ יחיד ומרשים בגודלו מול מעיין שושן.
טקסודיון דו-טורי מתאים לשתילה בשמש מלאה או צל חלקי, בכל סוגי הקרקע כולל קרקעות כבדות, או בסיסיות. העץ עמיד לתקופות יובש ארוכות (רק לאחר התבססות) וגם לקרקע ביצתית (עמיד לחוסר ניקוז) ויגדל ברוב אזורי ארץ ישראל למעט הנגב והערבה. יש להשקות את העץ בהשקיה סדירה לפחות בעשור הראשון משתילתו. עץ המתאים לשתילה בפארקים ובחורשות גדולות ולאורך מקווי מים באזורי השפלה והעמקים. כעץ רחוב מומלץ לשתול רק במקומות ללא כבלי חשמל. הרבייה נעשית מזרעים.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים- ברוש הביצות - אתר e ירוק קק"ל
- טכסודיון דו-טורי באתר צמח השדה
- The Ancient Bald Cypress Consortium
- Images of bald cypress trees and swamps
- Photos of remarkable bald cypress trees worldwide
- Taxodium distichum - information, genetic conservation units and related resources. European Forest Genetic Resources Programme (EUFORGEN)
ביאורים
הערות שוליים
- ^ Taxodium distichum
- ^ Taxodium distichum, Flora of North America
- ^ 3.0 3.1 3.2 Taxodium distichum var. distichum
- ^ 4.0 4.1 L. P. Wilhite, J. R. Toliver, Taxodium distichum (L.) Rich
- ^ "Bald Cypress". National Wildlife Federation (באנגלית).
- ^ 6.0 6.1 "Baldcypress Tree on the Tree Guide at arborday.org". www.arborday.org.
- ^ Stahle, D. W.; Edmondson, J. R.; Howard, I. M.; Robbins, C. R.; Griffin, R. D.; Carl, A.; Hall, C. B.; Stahle, D. K.; Torbenson, M C A. (2019). "Longevity, climate sensitivity, and conservation status of wetland trees at Black River, North Carolina". Environmental Research Communications. 1 (4): 041002. doi:10.1088/2515-7620/ab0c4a.
- ^ Taxodium ascendens
- ^ Frank D. Watson, Taxodium
- ^ Paul Ferguson. "Searching for Methuselah" (PDF). Pocosin Press. pp. 1–3.
- ^ "Primeval Underwater Forest Discovered in Gulf of Mexico". Live Science.
- ^ Observation 312068: Lauriliella taxodii (Lentz & H.H. McKay) S.H. He & Nakasone
- ^ "BALD CYPRESS Taxodium distichum (L.) L.C. Rich" (PDF). plants.usda.gov.
- ^ Calhoun, Milburn; Frois, Jeanne (31 במאי 2006). Louisiana Almanac, 2006-2007 (17th ed.). Pelican Publishing. p. 430. ISBN 9781455607693.
{{cite book}}: (עזרה)
33452276טקסודיון דו-טורי