ג'האנגיר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה. נור א-דין מוחמד סלים הידוע בכינוי האימפריאלי ג'האנגיר (בפרסית: جهانگیر, "כובש העולם"; 31 באוגוסט 1569 – 28 באוקטובר 1627), היה השליט המוגולי הרביעי, אשר מלך בין השנים 1627-1605[1].

במהלך חייו כתב ג'האנגיר יומן, בו הוא תיעד חלקים נרחבים מחייו. ביומנו ג'האנגיר פורש הן מאורעות גדולים והן פרטים קטנים מחיי היומיום בחצר המלוכה. ניתן ללמוד על הרפתקאותיו, אהבותיו והרגליו, כמו נטייתו לצרוך אופיום ואלכוהול. שלטונו של ג'האנגיר אינו מאופיין בהתפתחויות פוליטיות או צבאיות משמעותיות וגבולות האימפריה אותם כונן אכבר, אביו, נותרו פחות או יותר כפי שהיו[2]. באופן כללי ניתן לתאר את תקופת מלכותו של ג'האנגיר כתקופה של שלום ושגשוג עבור האימפריה המוגולית, ומעלתה העיקרית הייתה בפריחתה התרבותית[3].

ראשית חייו

ב-31 באוגוסט 1569 נולד סלים, השליט המוגולי הרביעי והבן הבכור של אכבר וראג'קומארי היר קונווארי המכונה מרים א-זמאני (אנ'), נסיכה ראג'פוטית (אנ'), בתו של ראג'ה ברמל(אנ')[4]. סלים היה השליט המוגולי הראשון אשר אמו לא הייתה ממשפחה טורקית או פרסית[1]. חסר סבלנות לרשת את השלטון, בשנת 1599, בעת שאכבר נסע דרומה לרמת דקאן, ניצל סלים את היעדרותו כדי למרוד באביו. המרד כשל וסלים הובס. בשנת 1603 חמידה באנו בגום (אנ'), הידועה בכינוייה מרים מכּאני (Maryam Makani), אמו של אכבר וסבתו של סלים, הצליחה לפייס בין השניים. לפני מותו, אכבר הניח את טורבנו על ראשו של סלים, פעולה שסמלה את סלים כממשיך דרכו[5].

מלוכה

מעט לאחר מות אביו, בשנת 1605, עלה סלים לשלטון בעיר אגרה וקיבל על עצמו את התארים הפרסיים הבאים: אבו אל-מוזאפר נור א-דין מוחמד ג'האנגיר (Abulmozuffer Noureddeen Mohammed Jehangir), שפירושם 'אב הניצחון', 'אור הדת – מוחמד' ו'כובש העולם'[6]. מיד לאחר עלייתו לכס המלוכה היה על ג'האנגיר להדוף את מרידת בנו הבכור ח'וסרו מירזא (אנ'), אשר קיווה בעצמו לרשת את מקומו של סבו. נרדף על ידי אביו, ח'וסרו מירזא ברח לדלהי[7] ולאגרה. בשנת 1606 לאחר מאבק, ח'וסרו מירזא ובני בריתו הובסו, נתפסו והובאו למשפט בפני ג'האנגיר. שותפיו למרד נענשו בחומרה והומתו לאחר עינויים קשים וח'וסרו סומא ונאסר[8][9].[10] לאחר פרשיה זו, העניק ג'האנגיר את אהבתו לבנו השלישי, ח'וראם, אשר הצליח לרשת את המלוכה שנים לאחר מכן ומוכר כשאה ג'האן. בהמשך שלטונו, נאלץ ג'האנגיר להילחם בח'וראם, בנו האהוב, שמרד בו אף הוא. לראשונה ג'האנגיר מתייחס לח'וראם ביומנו כ"נבזה", ככל הנראה כיוון שבשנת 1622 רצח את אחיו הבכור ח'וסרו[11].

למעט מאבקי השלטון של הנסיכים, ח'וסרו מירזא וח'וראם, ומספר התפרעויות קצרות ובעלות אופי מקומי, המחוזות הפנימיים של האימפריה המוגולית נהנו על פי רוב משקט ויציבות במשך שבע עשרה השנים שבין שתי המרידות[12]. ג'האנגיר העמיק את השליטה האימפריאלית בתוך הגבולות הפורמליים של האימפריה. המהרנה(אנ') אמאר סינג הראשון(אנ') ממוואר(אנ'), מנהיג ראג'פוטי של ממלכת אודייפור (אנ') היווה את המטרד הפנימי העיקרי עבור ג'האנגיר. בשנת 1613, לאחר מספר מערכות כושלות, צייד ג'האנגיר את בנו ח'וראם בצבא חדש ושלח אותו להרי ראג'סטאן כדי להכניע את המהראנה. ח'וראם ניהל מערכה נחושה, במהלכה הוא שלח חיל פרשים להטריד את כוחותיו של המהראנה ולקח את חשובי הממלכה כבני ערובה, המהראנה אמאר סינג נכנע וקיבל את מרותו של ג'האנגיר. כניעתו אותתה כי התנגדות למוגולים היא חסרת ערך. ראג'ות גאים שחוו רק היתקלויות ספורדיות עם המנהיגים ההינדו-אסלאמיים, הסכימו לראשונה להשתטח בפני ג'האנגיר ונצטוו לשלם מיסים שנתיים[13].

בעת מרידתו של ח'וסרו מירזא בשנת 1605, הנסיך נפגש עם הגורו ארג'ן(אנ'), הגורו הסיקי החמישי. ארג'ן נתן את ברכתו לנסיך המורד בפנג'אב, ובשל כך ג'האנגיר הורה להחרים את נכסיו ולהמיתו (אירוע שהוביל להכרתו כמרטיר הסיקי הראשון שהומת בידי המוגולים). גורו הרגובינד(אנ'), בנו הצעיר של ארג'ן ששרד, נטל על עצמו את מקומו של אביו ובנה מבצר באמריטסר. ג'האנגיר דיכא את יומרתו של המנהיג הסיקי הצעיר להמליך את עצמו כרג'ה. הוא אסר את הרגובינד למשך שנתיים. לאחר שחרורו, הרגובינד העתיק את משק ביתו ואת המוסדות הסיקיים המרכזיים צפונה למרגלות הרי ההימלאיה. נסיגתו אל ההרים הובילה לסיום רדיפתו ורדיפת חסידיו בזמן שלטונו של ג'האנגיר[14].

לאורך הגבולות המזרחיים והמערביים של האימפריה, בחבל בנגל ובשטחים שבהם נמצאת היום אפגניסטן, פרצו באופן קבוע התקוממויות. את מירב מאמצו הצבאי השקיע ג'האנגיר בהרחבת שטחי האימפריה הדרומיים. ההתנגשויות מימיו של אכבר הלכו והחריפו, בעיקר בשל תחבולותיו של הסריס החבשי מאלכּ אמבר(אנ'), אשר מדי פעם הצליח להביס את הצבא המוגולי[7].

בזיכרונותיו כותב ג'האנגיר כי הדבר הראשון שהורה לאחר עלייתו לשלטון היה יצירת "שרשרת הזהב והצדק". השרשרת הייתה עשויה מזהב והייתה באורך של כעשרים ושבעה מטרים. קצה אחד השתלשל מתוך הבאסטיון המלכותי במצודה שבאגרה, בעוד הקצה השני הודק לקרקע לצד הנהר. מטרת השרשרת הייתה לאפשר לכל אחד לפנות באופן ישיר לג'האנגיר, במקרים בהם פקידי המשפט היו מוטים בהחלטותיהם או בעת התבוששות גלגלי הצדק. הצדדים הפגועים יכלו לבוא בכוחות עצמם לשרשרת ועל ידי שקשוקה לאותת כי הם מחכים להביע את מחאתם על העוולה שנגרמה להם בפני הוד מלכותו. ג'האנגיר הסדיר את כל החוקים שאביו חוקק והוציא צו שהכיל שתים עשרה תקנות, חריגות לתקופתו, מבחינת האנושיות, הצדק והתבונה הפוליטית שבהן. כמו למשל, תקנה שנועדה למנוע ביזות ולהקל על המטיילים ותקנה המורה על הקמת בתי חולים בכל הערים הגדולות ברחבי האימפריה. ג'האנגיר גם פקד לשחרר את כל האסירים וציווה כי אין לכלוא בעתיד מעבר לשנה ללא ידיעתו ואישורו[15].

מותו

בריאותו של ג'האנגיר התרופפה בשל שתיית אלכוהול, שימוש באופיום ורדיפת נשים, מצב שאפשר לנור ג'האן כוח רב ושליטה בחצר.

בעקבות מזג האוויר החם בשנת 1627, נסע ג'האנגיר בפעם האחרונה לקשמיר. לאחר ימים ספורים, הוא חלה באופן חמור. במסע חזרה, ב-28 באוקטובר 1627, לא הרחק מלאהור, ג'האנגיר נפטר. אף אחד מבניו לא היה עמו במותו[16].

בנו החמישי, הנסיך שאהריאר(אנ') תפס את המלוכה בעזרתה של נור ג'האן והנסיך ביסינגהאר מירזא (בנו של הנסיך דניאל(אנ')) ושלט כחודשיים עד שצבאו נחל תבוסה מידי צבא בפיקודו של אסף ח'אן(אנ') אחיה של נור ג'האן, והוא הוצא להורג. את השלטון תפס למשך כחודש דוואר(אנ') אולם ב-23 בינואר 1628 ח'וראם, בנו השלישי של ג'האנגיר ירש את כס המלכות, נטל לעצמו את הכינוי שאה ג'האן והוציא את יריביו להורג.

נישואים

לג'האנגיר היו נשים וילדים רבים[7]. בנו הבכור, ח'וסרו מירזא, נולד באוגוסט 1587, היה בנה של מאנבוואטי באיי (אנ'), נסיכה ראג'פוטית ואשתו הראשונה של ג'האנגיר, אותה נשא בפברואר 1585. ח'וראם, בנו השלישי של ג'האנגיר, נולד בינואר 1592 מהנסיכה הראג'פוטית ג'ודה ביי (אנ'), אותה הוא נשא בינואר 1586[17].

נור ג'האן

תשומת-לב מיוחדת משכו נישואיו של ג'האנגיר לנור ג'האן (אנ') שנולדה בשם מהר-אן-ניסה. במשך כחמש עשרה שנים בלטה אישיותה המרשימה ועובדת היותה האישה בעלת העוצמה הרבה ביותר בתקופת השיא של האימפריה המוגולית[18]. בשנת 1611 ג'האנגיר פגש את האלמנה הצעירה של קצין מוגולי שנהרג בבנגל, חיזר אחריה ונשא אותה לאשה. נור ג'האן נודעה ביופייה ושירתה בפמליה של אחת מהאלמנות של אכבר. אביה מירזא ע'יאס בג (אנ') היה בן אצולה בכיר בחצר המלוכה של ג'האנגיר. בהמשך קיבל את התואר "אעתימאד א-דוולה" (Itimad-ud-Daula) ונהנה מכוח כמעט בלתי מוגבל. אחיה אסף ח'אן (אנ') הפך גם הוא לאישיות רבת עוצמה בממלכה. המלכה החדשה הפכה במהירות לאשתו האהובה של ג'האנגיר ובנישואיהם היא קיבלה את התואר 'נור ג'האן', 'אור העולם'. האשה החכמה, האתלטית והכישרונית הייתה הכוח המניע והמשפיע מאחורי כס המלוכה, יחד עם אביה ואחיה. צווים אימפריאליים רשמיים הונפקו לפעמים בשמה של נור ג'האן. ג'האנגיר טבע את שמה על גבי מטבעות ובמשך יותר מעשור הסתמך רבות על עצתה. הודות לאשתו נור ג'האן, ג'האנגיר יכול היה לחיות חיי מותרות, להקדיש זמן רב לעיסוק באומנות ובמדעים ולהשקיע זמן מועט בענייני השלטון[19][20].

העשרה תרבותית

בזיכרונותיו של ג'האנגיר באה לידי ביטוי התעניינותו בנושאים רבים ובעיקר באמנות, לה העניק חסות. הוא השקיע אנרגיות רבות בתרבות החצרונית של המוגולים, הבולטת בעיטוריה הזוהרים ותכנן ארבעה גנים מרהיבים בצפון הודו ובקשמיר. ג'האנגיר אהב את תחום הציור המיניאטורי שהיה אסתטי בעיניו והיה מבקר תובעני ואנין טעם. האמנים המוכשרים של הסדנה האימפריאלית ציירו מגוון רחב של נושאים לבקשתו של ג'האנגיר: חיות, פרחים ומוטיבים טבעיים אחרים. תחת שלטונו האופנות הנטורליסטיות באמנות המוגולית הגיעו לשיאן. ג'האנגיר תיעד לפרטי פרטים את תצפיותיו על עולם הצומח ועל ממלכת החי שבארצו. ציירי החצר ציירו עדויות מאוירות של כל מה שהתרחש, מגילוי צמחים נדירים ועד לפגישות השליט עם הסופים, ובפרט עם היוגים(אנ'). עבור ג'האנגיר חלק מן הציורים שימשו גם ככלי פוליטי, באותו האופן ששימשו את אביו[21][7].

יחסי חוץ

בשל המתיחויות התמידיות מהן סבל מחוז קנדהאר (אנ'), רצה ג'האנגיר לכונן יחסים טובים עם פרס הספווית. לשם כך, בשנת 1611, שיגר ג'האנגיר משלחת בכירים נושאת מתנות אל עבאס שאה הראשון, שהעדיף לטפח יחסים דיפלומטיים חמים עם ג'האנגיר לאחר ניסיונו הכושל האחרון לכבוש את קנדהאר. בחורף 1622 עבאס שאה הראשון ניצל את מחלתו של ג'האנגיר ואת מאבקם של ח'וראם ונור ג'האן על השליטה בחצר הטימורית, כדי להוביל צבא פרסי לקנדהאר. חיל המצב המוגולי שלא הוכן כהלכה, נכנע בטרם יכלה להגיע תגבורת וקנדהאר שבה להיות תחת שליטה פרסית[7][22].

חברת הודו המזרחית הבריטית החלה לסחור בהודו בזמן שלטונו של ג'האנגיר. הדיפלומט תומאס רו (אנ') תיאר בצורה בהירה את החיים בחצר המלוכה המוגולית ואת הקשיים עמם הבריטים נאלצו להתמודד, כגון המתנות הרבות שהיה עליהם להעניק לשליט המוגולי ולפקידים הבכירים כדי לגרום לדברים להתבצע[23].

הקונפליקטים שהתעוררו בין הסוחרים האירופאים השונים — אנגלים, הולנדים ופורטוגזים — היוו מטרד רציני עבור הפקידים האימפריאליים והסוחרים שבשפת-הים. ג'האנגיר עצמו שאף לקיים יחסים חברותיים עם הרשויות הפורטוגזיות בגואה. בשנת 1613, לכדו הפורטוגזים ארבע ספינות אימפריאליות בעלות אוצר רב שחלקן אף היו שייכות לאמו של ג'האנגיר, מרים א-זמאני. ג'האנגיר זעם ושיגר את מושל סוראט לתבוע פיצויים. המפקד המוגולי הגיע להסדר עם רב החובל האנגלי אותו הוא גייס לעזרתו, וכך המשנה למלך הפורטוגזי הובס על ידי הצי האנגלי. במקביל הכוחות האימפריאליים כתרו את מחוז דמאן(אנ') ורוב הפורטוגזים שחיו בגבולות האימפריה המוגולית נעצרו, מיסיונרים פורטוגזיים סולקו ודתם ופולחנם נאסרו. מוכרעים מכל הבחינות, הפורטוגזים פתחו במשא ומתן לשלום, שבסיומו נחתמה ברית בין הצדדים. עד לסיום שלטונו של ג'האנגיר לא פרצו מלחמות נוספות בין המוגולים והפורטוגזים[24].

יחסו לדת

השקפותיו הדתיות של ג'האנגיר בלבלו את בני זמנו ואת הדורות שלאחריו כאחד. היו שייחסו לו אתאיזם או אקלקטיות, חשבו כי הוא מוסלמי אדוק, נוצרי בליבו, בעל אמונות תפלות ואפילו סברו כי הוא בז לכל האמונות. בני פּראסאד מתאר בספרו כי ג'האנגיר האמין באלוקים ובקדושים. דוקטרינת התגלמויותיו של ה"אל" ההינדואיסטית נראתה בעיניו כחסרת ערך, האמונות בנוגע להולדתו, עוניו וצליבתו של אותו האיש לא התקבלו על דעתו והוא ידע רק מעט אודות הכיתות המוסלמיות וההינדיות שצמחו באימפריה שלו. ג'האנגיר היה שבע רצון ומסופק מתרגול מדיטציה ביחס לאל האחד ומהקפדה על הטקסים הדתיים. מבחינה אינטלקטואלית הוא התעניין מאוד בסופיזם, בודאנטה וביוגים. ג'האנגיר סבר כי מטיפים פופולריים ופנאטיים מסכנים את היציבות החברתית והפוליטית וטיפל בהם באופן נוקשה. הוצאתו להורג של הגורו ארג'ן הוצגה כרדיפה, אך היא נעשתה בגין סיבות פוליטיות. לרוב ג'האנגיר נמנע מרדיפות דתיות. הבטחתו, כאשר עלה לשלטון, לקבוצה מתומכיו להאדיר את האסלאם, אלצה אותו לאמץ גישה נוקשה. לתקופה מסוימת הוא הטיל חרם על מסדר הישועים והוא טבע את סמלי הדת המוסלמית על מטבעותיו במשך כשלוש שנים. ג'האנגיר הרשה למיסיונרים נוצריים להטיף באופן חופשי ברחבי האימפריה[25]. הוא לא הטיל מחדש את מס הג'יזיה, שבוטל על ידי אכבר עוד בשנת 1564, ולאחר נישואיו לנור ג'האן זכו השיעים בכוח פוליטי והשפעה בממלכתו[26]. למעט מקרים יוצאים מן הכלל, מדיניותו הדתית של ג'האנגיר הייתה סובלנית. ביומנו הוא שיבח את עיקרון ה'שלום עם כולם' שייסד אביו ולרוב נהג לפיו[27].

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'האנגיר בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Schimmel, Annemarie. The empire of the great Mughals: History, Art and Culture. From German to English: Corinne Attwood. London: Reaktion Books, 2004 [2000]. p 41.
  2. ^ Schimmel, Annemarie. The empire of the great Mughals: History, Art and Culture. From German to English: Corinne Attwood. London: Reaktion Books, 2004 [2000]. pp. 15, 45.
  3. ^ Prasad, Beni. History of Jahangir. London, Bombay, Calcutta, Madras: H. Milford Oxford university press, 1922. pp. 447-448.
  4. ^ Schimmel, Annemarie. The empire of the great Mughals: History, Art and Culture. From German to English: Corinne Attwood. London: Reaktion Books, 2004 [2000]. p 35.
  5. ^ Prasad, Beni. History of Jahangir. London, Bombay, Calcutta, Madras: H. Milford Oxford university press, 1922. pp. 43-75.
  6. ^ Gladwin, Francis. The History of Jahangir. Madras: B.G. Paul, 1930. p. 20.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 Schimmel, Annemarie. The empire of the great Mughals: History, Art and Culture. From German to English: Corinne Attwood. London: Reaktion Books, 2004 [2000]. p 42.
  8. ^ Gladwin, Francis. The History of Jahangir. Madras: B.G. Paul, 1930. p. 32.
  9. ^ Richards, John F. The Mughal Empire. Cambridge, New York: Cambridge University Press, 1995. p. 95.
  10. ^ Prasad, Beni. History of Jahangir. London, Bombay, Calcutta, Madras: H. Milford Oxford university press, 1922. pp. 143-147.
  11. ^ Schimmel, Annemarie. The empire of the great Mughals: History, Art and Culture. From German to English: Corinne Attwood. London: Reaktion Books, 2004 [2000]. pp. 42, 45.
  12. ^ Prasad, Beni. History of Jahangir. London, Bombay, Calcutta, Madras: H. Milford Oxford university press, 1922. p. 202.
  13. ^ Richards, John F. The Mughal Empire. Cambridge, New York: Cambridge University Press, 1995. pp. 95-96.
  14. ^ Richards, John F. The Mughal Empire. Cambridge, New York: Cambridge University Press, 1995. pp. 96-97.
  15. ^ Gladwin, Francis. The History of Jahangir. Madras: B.G. Paul, 1930. pp. 22, 161-163.
  16. ^ Richards, John F. The Mughal Empire. Cambridge, New York: Cambridge University Press, 1995. p. 117.
  17. ^ Lal, Muni. Jahangir. New Delhi: Vikas Publishing House, 1983. pp. 21-22, 24, 30.
  18. ^ Prasad, Beni. History of Jahangir. London, Bombay, Calcutta, Madras: H. Milford Oxford university press, 1922. p. 171.
  19. ^ Schimmel, Annemarie. The empire of the great Mughals: History, Art and Culture. From German to English: Corinne Attwood. London: Reaktion Books, 2004 [2000]. pp. 42-43.
  20. ^ Richards, John F. The Mughal Empire. Cambridge, New York: Cambridge University Press, 1995. pp. 102-103.
  21. ^ Richards, John F. The Mughal Empire. Cambridge, New York: Cambridge University Press, 1995. p. 101.
  22. ^ Richards, John F. The Mughal Empire. Cambridge, New York: Cambridge University Press, 1995. pp. 111-112.
  23. ^ Schimmel, Annemarie. The empire of the great Mughals: History, Art and Culture. From German to English: Corinne Attwood. London: Reaktion Books, 2004 [2000]. p. 43.
  24. ^ Prasad, Beni. History of Jahangir. London, Bombay, Calcutta, Madras: H. Milford Oxford university press, 1922. pp. 204-205.
  25. ^ Prasad, Beni. History of Jahangir. London, Bombay, Calcutta, Madras: H. Milford Oxford university press, 1922. pp. 441-444.
  26. ^ Schimmel, Annemarie. The empire of the great Mughals: History, Art and Culture. From German to English: Corinne Attwood. London: Reaktion Books, 2004 [2000]. p. 209.
  27. ^ Prasad, Beni. History of Jahangir. London, Bombay, Calcutta, Madras: H. Milford Oxford university press, 1922. p. 444.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24970245ג'האנגיר

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ג%27האנגיר&oldid=859519"