טבח אורדור-סור-גלאן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

Massacre d'Oradour-sur-Glane
חפצים הרוסים – אופניים, מכונות תפירה – שנותרו בחורבות אורדור-סור-גלאן
חפצים הרוסים – אופניים, מכונות תפירה – שנותרו בחורבות אורדור-סור-גלאן
חפצים הרוסים – אופניים, מכונות תפירה – שנותרו בחורבות אורדור-סור-גלאן
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים 10 ביוני 1944
טבח לפני טבח טיל
מקום אורדור-סור-גלאן, צרפת
עילה חטיפתו והוצאתו להורג של הלמוט קמפפה (פעולת תגמול)
תוצאה טבח של 642 אזרחים צרפתים
הצדדים הלוחמים

ואפן אס אס

אבדות

642 אזרחים הרוגים:
190 גברים
247 נשים
205 ילדים

(למפת צרפת רגילה)

ב־10 ביוני 1944, ארבעה ימים לאחר הפלישה לנורמנדי, הכפר אורדור-סור-גלאן שבוויין עילית בצרפת הכבושה בידי הנאצים נחרב, כאשר 642 אזרחים – גברים לא חמושים, נשים וילדים – נרצחו על ידי יחידה של הוואפן אס אס. הטבח בוצע כנקמה במסגרת ענישה קולקטיבית על פעילות התנועת ההתנגדות הצרפתית באזור, שכללה את חטיפתו והוצאתו להורג של השטורמבאנפיהרר הלמוט קמפפה, מפקד הגדוד השלישי ברגימנט ה־SS ה־4, וחבר קרוב של מפקד הגדוד הראשון באותו רגימנט, השטורמבאנפיהרר אדולף דיקמן. משתף פעולה מסר דיווח מוטעה לגרמנים שטען שקמפפה נשרף חי לעיני קהל. שניהם היו מפקדי גדודים בדיוויזיית הפאנצר אס אס השנייה.[1]

הגרמנים רצחו את כל מי שנמצא בכפר באותה העת, כולל תושבים ועוברי אורח מהאזור.[2] הגברים הובלו לאסמים ולמחסנים, שם נורו ברגליהם ונשרפו חיים לאחר שהמבנים הוצתו. הנשים והילדים רוכזו בכנסייה, שהועלתה באש; אלו שניסו להימלט דרך החלונות נורו במקלעים. הכוחות הגרמנים בזזו את הכפר באופן נרחב.[3][4]

בסך הכול, 642 בני אדם נרצחו. בין ההרוגים היו 17 אזרחים ספרדים, 8 איטלקים (אישה ושבעה מתוך תשעת ילדיה) ו־3 פולנים.[5][6][4]

שישה אנשים הצליחו להימלט מהטבח.[7] השורד האחרון, רוברט הברס, שפעל לפיוס בין צרפת, גרמניה ואוסטריה, נפטר ב־11 בפברואר 2023 בגיל 97.[8][9] בעת הטבח הוא היה בן 18.

הכפר לא נבנה מחדש. כפר חדש לחלוטין הוקם בסמוך לאחר המלחמה. נשיא צרפת שארל דה גול הורה לשמר את חורבות הכפר הישן כאתר זיכרון ומוזיאון קבוע.

בשנת 1983, קצין ה־SS אונטרשטורמפיהרר היינץ בארט היה למפקד הראשון שנשפט על הטבח. הוא טען בבית המשפט כי היה המום מכך שהיו ניצולים, וציין כי ההחלטה הייתה למחוק את הכפר מעל פני האדמה. במשפטו נכחו שורדים של הטבח, והוא נידון למאסר עולם.

רקע

אדולף דיקמן, מפקד הגדוד הראשון, חטיבת הפאנצרגרנדיר הרביעי של האס אס

בפברואר 1944 הוצבה דיוויזיית האס אס השנייה "דאס רייך" בעיירה ולנס ד'אז'ן שבדרום צרפת,[10] צפונית לטולוז, כשהיא ממתינה לאספקת ציוד חדש ולתגבורות. בעקבות הפלישה לנורמנדי ביוני 1944, קיבלה הדיוויזיה פקודה לנוע צפונה כדי לבלום את התקדמות בעלות הברית. אחת מיחידותיה הייתה רגימנט הפאנצרגרנדיר הרביעי "Der Führer". הסגל שלו כלל את מפקד הרגימנט,SS-שטנדרטנפיהרר סילבסטר שטדלר, ואת המג"דים ה-SS שטנדרטנפיהרר, בין היתר המג"ד אדולף דיקמן, שפיקד על הגדוד הראשון, ו-SS שטנדרטנפיהרר אוטו ויידינגר, יורשו המיועד של שטדלר, שהצטרף לרגימנט כדי להכיר את החטיבה. הפיקוד עבר לויידינגר ב-14 ביוני.[11]

בשעות הבוקר המוקדמות של 10 ביוני 1944 הודיע דיקמן לויידינגר כי פנו אליו שני אנשי המיליציה הצרפתית, כוח צבאי למחצה של משטר וישי. הם טענו שקצין מהוואפן אס אס מוחזק כשבוי בידי התנגדות הצרפתית באורדור-סור-גלאן, שהיה כפר סמוך אליהם. הקצין השבוי זוהה בתור שטנדרטנפיהרר הלמוט קמפפה, מפקד גדוד הסיור של דיוויזיית הפאנצר השנייה "דאס רייך". קמפפה נתפס בידי לוחמי המאקי של לימוזן ביום שלפני כן, בזמן שנסע ברכב צבאי גרמני שסומן כאמבולנס, ונהנה מהגנת אמנת ז'נבה.[12]

הטבח

רצף האירועים במהלך הטבח באורדור-סור-גלאן ב-10 ביוני 1944

ב-10 ביוני כיתר גדודו של דיקמן את אורדור-סור-גלאן והורה לכל התושבים להתאסף בכיכר הכפר לצורך בדיקת תעודות הזהות שלהם. בין העצורים היו גם שישה אנשים שלא היו תושבי המקום, אלא רוכבי אופניים שעברו במקרה בכפר בעת הגעת כוחות האס אס. הנשים והילדים ננעלו בכנסייה, והכפר נבזז. הגברים הובלו לשישה אסמים וסככות, שבהם כבר הוצבו מקלעים. על פי עדות של ניצול, אנשי האס אס פתחו באש לעבר רגלי הקרבנות, כדי למנוע מהם לברוח. לאחר מכן שפכו עליהם דלק והעלו את האסמים באש. רק שישה גברים הצליחו להימלט, ואחד מהם נורה למוות מאוחר יותר כשנראה צועד לאורך הדרך. בסך הכול נרצחו בטבח 190 גברים.

שריפת הנשים והילדים בכנסייה

אנשי האס אס הניחו נשק תבערה בסמוך לכנסייה והציתו אותו. כאשר הנשים והילדים ניסו להימלט דרך הדלתות והחלונות, הם נורו במקלעים. 247 נשים ו-205 ילדים נרצחו בטבח. היחידה שהצליחה לשרוד הייתה מרגריט רופאנש, בת 47. היא נמלטה דרך חלון החדר תשמישי הקדושה, ואחריה ניסו להימלט אישה צעירה וילד.[13] שני האחרונים נורו למוות, אך רופאנש הצליחה לזחול אל שיחי אפונה ולהסתתר במשך הלילה עד שנמצאה וחולצה בבוקר שלמחרת. כעשרים מתושבי הכפר ברחו מיד עם הגעת אנשי האס אס. באותו לילה הוצת הכפר בחלקו.

מספר ימים לאחר מכן הותר לניצולים לקבור את 642 קורבנות הטבח. אדולף דיקמן טען כי מדובר בפעולת תגמול על פעילות הפרטיזנים בטול ועל חטיפתו ורציחתו של מפקד האס אס הלמוט קמפפה, שנשרף למוות יחד עם חיילים גרמנים נוספים בתוך אמבולנס צבאי.

בין הגברים שנרצחו היו שלושה כמרים ששירתו בכפר. דווח כי אנשי האס אס חיללו את הכנסייה, כולל פיזור מכוון של לחם הקודש, בטרם ריכזו בה את הנשים והילדים. בישוף לימוז' ביקר בכפר לאחר הטבח והיה מהדמויות הציבוריות הראשונות שהגיעו למקום. תיאורו על מה שראה נחשב לאחת העדויות המוקדמות ביותר.[14] בין אלו שנשלחו לקבור את הנרצחים ולתעד את האירוע בצילומים היו מספר תלמידי סמינר לכמרים מקומי.

דו"ח מרפי

דו"ח בריחה והתחמקות (אנ') מס' 866, התחמקות בצרפת, סגן שני ריימונד ג'יי מרפי, נווט, טייסת הפצצות 324, קבוצת הפצצות 91 (H), 15 באוגוסט 1944

ריימונד ג'י. מרפי, נווט אמריקאי בן 20 שהיה בבואינג B-17 מבצר מעופף אשר הופל מעל אבור (אנ'), צרפת בסוף אפריל 1944, היה עד לתוצאות הטבח.[15] לאחר שהוסתר על ידי המחתרת הצרפתית, מרפי הועבר לאנגליה ב-6 באוגוסט, ובתשאול מילא שאלון ב-7 באוגוסט והכין מספר טיוטות של דו"ח רשמי.[15] הגרסה שהוגשה בסופו של דבר ב-15 באוגוסט כוללת תוספת כתובה ביד:[16]

לפני כשלושה שבועות, ראיתי עיירה במרחק של 4 שעות רכיבה על אופניים ממסדרון החווה של קמיל גרבו [מפקד המרד] שבה נרצחו כ-500 גברים, נשים וילדים על ידי הגרמנים. ראיתי תינוק אחד שהוצלב.

הדו"ח של מרפי פורסם לציבור ב-2011 לאחר בקשה לפי חוק חופש המידע על ידי נכדו, עורך דין בחטיבת הביטחון הלאומי של מחלקת המשפטים של ארצות הברית.[15] זהו הדו"ח היחיד המוזכר בו צליבה של תינוק.[15] שיין הריס מסיק כי התוספת היא הצהרה נכונה של מרפי, ושהעיר, שלא צוינה בדו"ח של מרפי, יש סבירות גבוהה שהיא אורדור-סור-גלאן.[15]

תגובת הגרמנים

היו הפגנות בעקבות הפעולה החד-צדדית של דייקמן, הן מצד גנרל-פלדמרשל ארווין רומל, הגנרל וולטר גלייניגר, מפקד הגרמנים בלימוז', כמו גם מצד ממשלת וישי. אפילו המח"ט שטדלר סבר כי דיקמן חרג הרבה מהוראותיו והחל בחקירה. עם זאת, דיקמן נהרג בפעולה זמן קצר לאחר מכן במהלך המערכה בנורמנדי; רבים מהחיילים בגדוד ה-3, שביצע את הטבח, נהרגו גם הם במהלך הקרב. החקירה בוטלה לאחר מכן.

משפטים לאחר המלחמה

ב-12 בינואר 1953, בית הדין הצבאי בבורדו דן באישומים נגד 65 החיילים שנותרו מתוך כ-200 אנשי האס אס שהיו מעורבים. רק 21 מהם היו נוכחים, כי רבים מהם היו בגרמניה המערבית וגרמניה המזרחית, שלא הסכימו להסגירם. שבעה מתוך הנוכחים היו אזרחים גרמנים, אך 14 היו אלזסים, אזרחים צרפתיים שהאזור שבו גרו נכבש על ידי גרמניה ב-1940 והיה חלק מהרייך הגרמני. כל האלזסים, פרט לאחד, טענו כי אולצו להתגייס לוואפן אס אס. חיילי חובה אלו מאלזס ולורן כינו את עצמם malgré-nous, כלומר "בניגוד לרצוננו".

ב-11 בפברואר, 19 מתוך 20 הנאשמים הורשעו. חמישה מהם קיבלו עונשי מאסר ושניים הוצאו להורג.[17] ההפגנות המתמשכות באלזס (כולל דרישות לאוטונומיה) לחצו על הפרלמנט הצרפתי לחוקק חוק חנינה לכל חברי malgré-nous ב-19 בפברואר. לאחר מכן, האלזסים בוואפן אס אס שהורשעו שוחררו, דבר שגרם למחאות רבות באזור לימוזן.

עד 1958, כל הנאשמים הגרמנים שנותרו שוחררו. הגנרל היינץ לאמרדינג מדיוויזיית "דאס רייך", שנתן את הפקודות לנקמה קולקטיבית נגד התנגדות, מת ב-1971 לאחר קריירה יזמית מצליחה. בזמן המשפט, הוא התגורר בדיסלדורף, באזור כיבוש בריטי בגרמניה המערבית, והממשלה הצרפתית לא הצליחה להשיג את הסגרתו מגרמניה המערבית.[18]

המשפט האחרון של חבר הוואפן אס אס שהיה מעורב בטבח התקיים ב-1983. האובר-שטורמפיהרר לשעבר היינץ בארט אותר בגרמניה המזרחית. בארט היה מפקד פלוגה ברגימנט "Der Führer", ומסר פקודות לירות ב-20 גברים במוסך. הוא הורשע למאסר עולם על ידי הסנאט הראשון של בית המשפט בעיר ברלין. הוא שוחרר מהכלא בגרמניה המאוחדת ב-1997 ונפטר באוגוסט 2007.

ב-8 בינואר 2014, ורנר כריסטוקט,[19] חבר לשעבר בפלוגה השלישית של הגדוד הראשון ברגימנט "Der Führer", הועמד לדין על ידי בית המשפט המדינתי בקלן, על 25 אישומים ברצח ומאות אישומים בשותפות לרצח בהקשר לטבח באורדואר-סור-גלן.[20] הנאשם, אשר זוהה רק בתור ורנר סי., היה אמור להגיב לאישומים עד 31 במרץ 2014. אם התיק היה עובר למשפט, ייתכן כי היה מתנהל בבית משפט לנוער כי הנאשם היה בן 19 בלבד בזמן האירוע. על פי עורך דינו, ריינר פוהלן, הנאשם הודה שהיה בכפר, אך הכחיש את מעורבותו ברציחות.[21] ב-9 בדצמבר 2014, בית המשפט סגר את התיק, בשל חוסר ראיות אמינות או עדויות שיכולות להפריך את טענת הנאשם כי לא היה חלק מהטבח.[22] כריסטוקט נפטר ב-2020.[23]

הנצחה

מפה המראה את הכפר הישן (באפור) שהפך לאתר הנצחה ואת הכפר החדש (לידו, בריבועים כתומים)
אתר ההנצחה

לאחר המלחמה, החליט הגנרל שארל דה גול כי הכפר לא ייבנה מחדש, אלא יישאר כאנדרטה לזוועות הכיבוש הנאצי. הכפר החדש אורדור-סור-גלאן (אוכלוסייתו הייתה 2,375 בשנת 2012), צפונית-מערבית לאתר הטבח, נבנה לאחר המלחמה. חורבות הכפר המקורי נשארו כאנדרטה לנרצחים ולייצוג אתרים ואירועים דומים.

בשנת 1999, נשיא צרפת ז'אק שיראק הקדיש מוזיאון היסטוריה לטבח, מרכז ההנצחה באורדור, בסמוך לכניסה לכפר הקדושים המעונים ("הכפר המרטיר"). המוזיאון כולל פריטים שנמצאו בבניינים השרופים: שעונים שעצרו בשעה בה בעליהם נשרפו חיים, משקפיים שהתמזגו עקב החום העז, ופריטים אישיים שונים.

"שעונים. חלקם נעצרו בגלל חום השריפות. הם מציינים את השעה האחרונה של האנשים האלה: 16:00–17:00".

ב-6 ביוני 2004, במהלך טקס הזיכרון לפלישת נורמנדי בקאן, קבע קנצלר גרמניה גרהרד שרדר כי גרמניה לא תשכח את הזוועות הנאציות, והוא הזכיר באופן ספציפי את אורדור-סור-גלן.

ב-4 בספטמבר 2013, נשיא גרמניה יואכים גאוק ונשיא צרפת פרנסואה הולנד ביקרו בכפר הרפאים אורדור-סור-גלן. לאחר הסיור באתר, התקיימה מסיבת עיתונאים משותפת ששודרה על ידי שני המנהיגים.[24] זו הייתה הפעם הראשונה שבה נשיא גרמניה ביקר באתר אחד מהטבחים הגדולים ביותר במלחמת העולם השנייה על אדמת צרפת.[24]

ב-28 באפריל 2017, המועמד לנשיאות הצרפתי עמנואל מקרון ביקר באורדור-סור-גלאן ופגש את שורד הטבח היחיד שנותר, רוברט הברס.[25] הברס היה בן 18 בזמן הטבח ונפטר בגיל 97 בשנת 2023.[26][27]

ראו גם

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טבח אורדור-סור-גלאן בוויקישיתוף

ביבליוגרפיה

  • Delage, Franck (1945). Oradour: Ville martyre [Oradour: Martyr City]. Collection libération. Paris. OCLC 560030269.
  • Delarue, Jacques (1971). Trafics et crimes sous l'occupation [Trafficking and crime under the occupation]. Livre de poche #3199. Fayard. OCLC 299915232.
  • Desourteaux, André; Hébras, Robert (1998). Oradour/Glane: notre village assassiné [Oradour/Glane: our murdered village] (בצרפתית). Montreuil-Bellay: Les Chemins de la Mémoire. ISBN 978-2-909826-65-3. OCLC 264574092.
  • Farmer, Sarah. Martyred Village: Commemorating the 1944 Massacre at Oradour-sur-Glane. University of California Press, 2000.
  • Fischbach, Bernard (2001). Oradour: l'extermination [Oradour: the extermination] (בצרפתית). Strasbourg: Ronald Hirlé. ISBN 978-2-85369-226-7. OCLC 35079972.
  • Fouché, Jean-Jacques. Massacre At Oradour: France, 1944; Coming To Grips With Terror, Northern Illinois University Press, 2004.
  • Fouché, Jean-Jacques; Beaubatie, Gilbert (2008). Tulle, nouveaux regards sur les pendaisons et les événements de juin 1944 [Tulle, new views on the hangings and the events of June 1944] (בצרפתית). Saint-Paul: Souny. ISBN 978-2-84886-171-5. OCLC 259957737.
  • Hivernaud, Albert (1988). Petite histoire d'Oradour-sur-Glane: de la préhistoire à nos jours [A short history of Oradour-sur-Glane: from prehistory to today] (בצרפתית) (7 ed.). Limoges: A. Bontemps. OCLC 864900129.
  • Mackness, Robin (1988). Oradour Massacre and Aftermath. A&C Black. ISBN 978-1-4482-0838-8. OCLC 1069111830.
  • Mouvement de Libération Nationale (1945). Les Huns à Oradour-sur-Glane [The Huns in Oradour-sur-Glane] (בצרפתית). Haute-Vienne: Mouvement de Libération Nationale. OCLC 428066280.
  • Penaud, Guy (2005). La "Das Reich": 2e SS Panzer-Division ['Das Reich': 2nd Panzer Division]. Périgueux: Lauze. ISBN 978-2-912032-76-8. OCLC 238272571.
  • Weidinger, Otto (1986) [1st pub. Aalen (1985) "Tulle und Oradour : eine deutsch-französische Tragödie"]. Tulle et Oradour, tragédie franco-allemande [Tulle and Oradour, a Franco-German Tragedy]. תורגם ע"י d'Yllias, P. Aalen: Weidinger O. OCLC 490423450.

לקריאה נוספת

  • Hastings, Max (1982) Das Reich: March of the Second SS Panzer Division Through France Henry Holt & Co. מסת"ב 0-03-057059-X
  • Hastings, Max (1991) Das Reich: Resistance and the March of the Second SS Panzer Division Through France, June 1944 Michael Joseph Ltd. מסת"ב 0-7181-2074-4
  • Hawes, Douglas W. (2014) Oradour. Le verdict final (Oradour. The Final Verdict) SEUIL מסת"ב 978-2021115765
  • Hébras, Robert (2003) Oradour-sur-Glane: The Tragedy hour by Hour Chemins מסת"ב 978-2847020069
  • Pauchou, Guy and Pierre Masfrand (1970) Oradour-sur-Glane: vision d'épouvante (Orador-sur-Glane: a vision of horror) Charles Lavauzelle מסת"ב 978-2702503713

קישורים חיצוניים


הערות שוליים

  1. ↑ "Memorial to the kidnapping of Kämpfe on the N141". www.oradour.info. נבדק ב-2023-07-05.
  2. ↑ Pauchou, Guy; Masfrand, Pierre (1945). Oradour-sur-Glane, vision d'épouvante, ouvrage officiel du Comité national du souvenir et de l'Association nationale des familles de martyrs d'Oradour-sur-Glane (1978 ed.). Limoges: Charles-Lavauzelle & Cie. p. 115.
  3. ↑ Fouché, Jean-Jacques (2001). Oradour. Paris: Liana Levi. ISBN 978-2867462719.
  4. ^ 4.0 4.1 Hivernaud, Albert (1989). Petite histoire d'Oradour-sur-Glane : de la préhistoire à nos jours (7th ed.). Limoges: Imprimerie A. Bontemps.
  5. ↑ "Ramona Domínguez Gil, la 643e victime du massacre d'Oradour-sur-Glane ne sera plus jamais oubliée". Le Populaire du Centre. 2 באוקטובר 2020. נבדק ב-12 בפברואר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ↑ Comprendre Oradour. L'intégrale du parcours de mémoire : documentation, iconographie, témoignages. Centre de la Mémoire d'Oradour-sur-Glane. 2000.
  7. ↑ Benz, Wolfgang; Graml, Hermann; Weiß, Hermann (1997). "Oradour-sur-Glane". Enzyklopädie des Nationalsozialismus. Stuttgart: Klett-Cotta.
  8. ↑ "Robert Hébras, dernier survivant du massacre d'Oradour-sur-Glane, est mort". Le Monde (בצרפתית). 11 בפברואר 2023. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ↑ Genzlinger, Neil (26 בפברואר 2023). "Robert Hébras, Last Survivor of a 1944 Massacre in France, Dies at 97". New York Times. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2023-02-26. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ↑ Tarn-et-Garonne, Archives départementales du (2011-06-11), Français: 3 compagnies du régiment "Der Fuhrer" ont stationnés à Valence d'Agen du 4 avril 1944 au 7 juin 1944. Parmi ces 3 compagnies, la 2e division SS Das Reich, nottament responsable quelques jours plus tard du massacre d'Oradour-sur-Glane. Une 4e division était stationnée à Auvillar., נבדק ב-2025-03-28
  11. ↑ "Order of Battle for Das Reich as of June 1944". Oradour.info. 9 ביוני 1944. ארכיון מ-2 בינואר 2013. נבדק ב-24 בנובמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ↑ "Practice relating to Rule 59: Improper Use of the Distinctive Emblems of the Geneva Conventions". International Humanitarian Law (IHL) Databases. נבדק ב-21 במאי 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ↑ Farmer, Sarah, Martyred Village, The New York Times, ‏1999 (ארכיון)
  14. ↑ Jean-Jacques Fouché, Oradour, 10 Juin 1944 : Un Massacre Nazi En France Occupée, Violence de masse et Résistance – Réseau de recherche (ארכיון)
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 15.4 Harris, Shane (5 ביוני 2014). "The Massacre at Oradour-sur-Glane: An American lawyer finds new evidence about one of World War II's most notorious war crimes, seven decades after D-Day". Foreign Policy. ארכיון מ-7 בנובמבר 2014. נבדק ב-10 במרץ 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ↑ Murphy, Raymond J., 2d Lt., U.S.A.C. (1944). "Evasion in France" (PDF). E&E Report No. 866. אורכב מ-המקור (PDF) ב-18 אוקטובר 2014.{{cite news}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  17. ↑ "Oradour-sur-Glane | France, Massacre, Map, & World War II". Britannica. 29 ביוני 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ↑ Farmer, Sarah. Oradour : arrêt sur mémoire, Paris, Calmann-Lévy, 1994, pp. 30–34
  19. ↑ Smale, Alison (9 בדצמבר 2014). "German Court Finds Lack of Proof Tying Ex-Soldier to Nazi Massacre". The New York Times. ארכיון מ-10 בדצמבר 2014. נבדק ב-12 בדצמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  20. ↑ Smale, Alison (8 בינואר 2014). "In Germany, Former SS Man, 88, Charged With Wartime Mass Murder". The New York Times. ארכיון מ-9 בינואר 2014. נבדק ב-10 בינואר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  21. ↑ Rising, David (8 בינואר 2014). "88-Year-Old Charged in Nazi-Era Massacre". ABC News. Associated Press. ארכיון מ-11 בינואר 2014. נבדק ב-11 בינואר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  22. ↑ Agence France-Presse (9 בדצמבר 2014). "Court drops case against German over WWII French village massacre". ארכיון מ-10 בדצמבר 2014. נבדק ב-9 בדצמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ↑ "Werner Christukat". Wir Trauern. 8 באוגוסט 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ 24.0 24.1 Olivennes, Hannah (4 בספטמבר 2013). "German president visits site of Nazi massacre in France". France 24 International News. ארכיון מ-4 בספטמבר 2013. נבדק ב-4 בספטמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ↑ Morenne, Benoit (29 באפריל 2017). "Le Pen Aide Is Fired Over Holocaust Comments". The New York Times. ארכיון מ-10 באוגוסט 2017. נבדק ב-29 באפריל 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ↑ "Les 23 heures" (בצרפתית). France Info. 11 בפברואר 2023. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ↑ "Robert Hébras, dernier survivant du massacre d'Oradour-sur-Glane, est mort" [Robert Hebras, last survivor of the Oradour-sur-Glane massacre, has died]. Le Monde. 11 בפברואר 2023. נבדק ב-11 בפברואר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

טבח אורדור-סור-גלאן41156339Q836897

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=טבח_אורדור-סור-גלאן&oldid=3011248"