חסת המצפן
 חסת המצפן
| |
|---|---|
חסת המצפן
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | אסטראים |
| משפחה: | מורכבים |
| שבט: | עולשיים (Cichorieae) |
| סוג: | חסה |
| מין: | חסת המצפן |
| שם מדעי | |
 Lactuca serriola
| |
חַסַּת הַמַּצְפֵּן (שם מדעי: Lactuca serriola) צמח עשבוני חד-שנתי או דו-שנתי ממשפחת המורכבים[1][2]. זהו צמח נפוץ בישראל, קירח ובעל מוהל חלבי[3]. בסוף החורף, בראשית מרץ, הוא מפתח שושנת עלים שסועים או מחולקים, בעלי שפה משוננת ודוקרנית. ממנה יוצא באביב גבעול תפרחת חסון, גבוה, צהבהב, חלק או זיפני-דוקרני רק בחלקו התחתון[3]. שעליו התחתונים ניצבים לפני הקרקע (ולא אופקיים).
שמה העברי ניתן לה בשל עמדת העלים המאונכת, אשר לרוב מכוונת בציר צפון–דרום, כמעין "מצפן" טבעי. בקיץ מתפתחת בחלקו העליון תפרחת מסועפת ורחבה (בניגוד לזו הצרה של חסה רותמית), ובה קרקפות צהבהבות.
עונת פריחתה בישראל נמשכת מיוני עד אוקטובר. אף שמראֶהָ שונה מזה של חסה תרבותית הנמכרת בשווקים, מקובל בקרב החוקרים שהיא שימשה כצמח המוצא של חסה תרבותית על שפע זניה.
השומרונים נוהגים עד היום להשתמש בחסת המצפן כ"מרור" (הקרוי בפיהם מרורא) בזבח הפסח, ולעיתים משתמשים לשם כך גם בחסה רותמית. לעומת זאת, חז"ל ורוב הראשונים – בהם רס"ג, רש"י והרמב"ם – זיהו בוודאות את ה"מרור" (אחד מתוך 5 מיני מרור[4]) שבה יוצאים ידי חובה בלילי הסדר עם חסה תרבותית[5].
תפוצה עולמית ובית גידול
תחום התפוצה הטבעי של חסת המצפן משתרע על פני רוב אירופה (למעט האיים הבריטיים), כולל האזורים האירו-סיביריים, סקנדינביה ופינלנד, ומזרחה עד דרום-מערב סיביר וחבל שינג'יאנג שבמערב סין. דרומה הוא מגיע מצפון אפריקה ועד קרן אפריקה (סומליה). המין נפוץ בעיקר באזורים בעלי אקלים ממוזג עד סוב־טרופי, ומשתייך לטיפוסי התפוצה האירו-סיבירי, הים-תיכוני והאירנו-טורני. מבחינה אקלימית, גבולה הצפוני בחצי הכדור הצפוני מוגבל על ידי טמפרטורות חורף קיצוניות. היא מצויה מאזורים מישוריים ועד אזורים הרריים, ברום 1,560 מטר בשווייץ, 1,750 מטר בטורקיה, 3,100 מטר באפגניסטן, 3,600 מטר בהימלאיה הצפוניים ו־2,358 מטר בארצות הברית. עם זאת, באירופה היא נצפית לרוב בגבהים של 200 עד 600 מ', בעוד שבבריטניה היא מוגבלת לרוב לגבהים נמוכים מאוד, ולעיתים רחוקות מעל 80 מטר.
מעבר לתחום תפוצתה הטבעי, חסת המצפן התאזרחה באזורים רבים בעולם: בצפון אמריקה – מדרום קנדה ועד דרום ארצות הברית; באיים הבריטיים; במזרח אסיה – לרבות חצי האי הקוריאני, טייוואן וחבלי המזרח הרחוק של רוסיה; באוסטרליה וניו זילנד; באזורים ממוזגים וסוב-טרופיים של אמריקה הדרומית (צ’ילה, אורוגוואי, דרום ברזיל ופרגוואי); ובאזורים סוב-טרופיים וצחיחים של אפריקה הדרומית. בחלק מהאזורים שאליהם פלשה היא אף נחשבת לעשב רע. היא נעדרת כמעט לחלוטין מאזורים טרופיים לחים ומתת-היבשת ההודית, עובדה המלמדת על העדפתה לאקלים ממוזג עד יובשני.
בחלק מהאזורים הפולשים, חסת המצפן מהווה מטרד חקלאי משמעותי, במיוחד בגידולי דגנים וקטניות, במיוחד בגידולי דגנים וקטניות באזורים צחיחים ובשיטות חקלאות עם עיבוד קרקע מועט או ללא עיבוד כלומר ללא חריש מסורתי. בנוסף, היא עלולה לצמצם את המגוון האקולוגי המקומי ולהשתלט על בתי גידול, בעיקר בשולי דרכים, שדות נטושים ואזורים מופרעים.
חסת המצפן מתאפיינת ביכולת הסתגלות גבוהה למגוון רחב של תנאי אקלים – מממוזג קריר ועד סוב־טרופי יבש או לח – ובכושר פלישה מהיר לאזורים חדשים. היא נחשבת לצמח רוּדֶרָלִי – צמח שתפוצתו קשורה להפרעות שמקורן בפעילות האדם, המותאם לקיום בסביבה מופרעת. היא גדלה בעיקר בבתי גידול רוּדֶרָליים: קרקעות עשירות בחומרי הזנה (נוטריינטים), אתרים מופרעים או מופרעים למחצה, שולי דרכים, שדות נטושים ומתחמים בנויים. באזורים טבעיים לא מופרעים ובאזורים טרופיים לחים היא מתקשה להתחרות עם הצמחייה המקומית.
תפוצה בישראל
חסת המצפן היא מין נפוץ מאוד בישראל, ונמצא כמעט בכל אזורי הארץ למעט אזורים צחיחים. היא נפוצה בחוף הגליל, בעמק עכו, בחוף הכרמל, בשרון ובמישור החוף הדרומי; מצויה בגליל העליון והתחתון, בעמק יזרעאל, בכרמל, בשומרון, בשפלה, בהרי יהודה, בצפון הנגב, במערב הנגב ובהר הנגב; ונדירה בבקעת החולה, בבקעת כנרות, בבקעת בית שאן, בגלבוע, במדבר שומרון, במדבר יהודה, בערבות הירדן ובבקעת ים המלח; וכן בחרמון, בגולן ובהרי אדום.
השמות העבריים של הסוג והמינים במקורות ובספרות
השם העברי של הסוג Lactuca ושל מיני הבר עבר גלגולים שונים לאורך הדורות: מן המקורות הקדומים (המשנה והתלמוד), דרך המילונים הראשונים לצמחי ארץ ישראל, ועד לקביעת שמות רשמיים במילון "צמחי ארץ ישראל" משנת 2003. בפרק זה נסקרות הכינויים השונים שניתנו לסוג ולמיניו, והשיקולים שהובילו לקביעתם או לדחייתם.
במילון ילקוט הצמחים (סעיף 257) ניתן לסוג Lactuca השם חֲזֶרֶת (וברבים: חֲזָרִים), על סמך האמור במשנה (כלאיים א, ב). השם חַסָּא הובא כשם נרדף בהערה 285, בהתבסס על מסכת פסחים (ל"ט).
באותו מילון (סעיף 258) נקרא הצמח Lactuca sativa – היא החסה התרבותית – בשם חזרת הגלים. לחסת המצפן, המוכרת כיום (Lactuca serriola), הוצע השם חזרת המצפן (סעיף 259), ובהערה שם נאמר:
"שם זה הולם את הצמח על סגולתו הנפלאה לכוון את שולי העלים המאונכים לצד צפון ודרום, ואת שני עבריהם הרחבים – לצד מזרח ומערב."
השם חסה דחק את השם חזרת במילון צמחי ארץ ישראל – שמות המשפחות והסוגים (1946, סעיף 493). הדחייה נבעה, ככל הנראה, מכך שהשם "חזרת" כבר התקבע כשם לחריין המשמש בליל הסדר. יתר על כן, השם חסה היה הנפוץ בדיבור היומיומי ובקרב ערביי ארץ ישראל, שכינו אותה בערבית خس (khass) – "ח׳ס", בהגיות מקומיות שונות (למשל בגליל, במשולש ובנגב).
השם חַסָּנִית הובא במילון צמחי ארץ ישראל – שמות המשפחות והסוגים עבור הסוג Hagioseris (הערה 422), שהוא כיום שם נרדף לסוג Picris. בצמחי ישראל נקרא הסוג Picris בשם מַרְרִית, ולכן למעשה השם "חסָּנִית" יצא משימוש והוחלף ב"מררית".
בשנת 2003 פורסם מילון שמות צמחי ארץ ישראל, שבו נקבעו שמות עבריים רשמיים למיני חסה הגדלים בארץ. במסגרת זו נקבעו השמות: חסת המצפן, חסה רותמית ו־חסה כחולת־פרחים – שם שנבחר במקום "חסת הפקעות". ההחלפה נעשתה משום שהשם הישן התמקד במבנה האיבר התת־קרקעי (פקעת), בעוד שהשם החדש משקף תכונה בולטת וקלה לזיהוי – צבע פרחיו הכחול.
בנוסף, ניתן השם חַסָּנִית דְּבִיקָה לצמח Cephalorrhynchus tuberosus, המשויך כיום לסוג Lactuca ונקרא כיום חסה דביקה.
שמות הצמח
שם הסוג Lactuca נובע מהמילה הלטינית lac שפירושה "חלב", ומתייחס למוהל הלבן והחלבי שמפיק הצמח. השם הפרטי: serriola מתיחס לעלים המשוננים כמשור.
- השם Lactuca scariola ניתן כבר ע"י ליניאוס (1753) והוא נחשב כיום לפי כללי מתן השמות בבוטניקה לשם נרדף (Homotypic Synonyms), אך עדיין מופיע בהרבה מקורות ישנים, במיוחד בפלורות מן המאות ה־19–20.
שמות בערבית: خس البقر ("חסת הבקר"), لبين ("לבּין").
שמות נפוצים באנגלית: Prickly lettuce, Wild lettuce, Compass plant.
פנולוגיה - מחזור חיים
חסת המצפן היא צמח מונוקרפי, שבו כל משאבי הצמח מושקעים במחזור פריחה יחיד לפני מותו. מחזור החיים שלה עשוי להשתנות בין חד-שנתי חורפי לבין חד-שנתי קיצי, בהתאם לעיתוי הנביטה[6].
באזורים קרים מאוד, כמו בסקנדינביה, הצמח עלול להתנהג כ"דמוי דו-שנתי": בשנה הראשונה הוא נובט ובונה מערכת עלים ושורשים, אך אינו פורח בקיץ הראשון מפני שעונת הצמיחה קצרה ואינה מאפשרת לו לצבור די משאבים לפריחה. בקיץ הבא — הקיץ השני — הוא פורח ומסיים את חייו. תופעה זו נובעת ממגבלות אקלימיות (קיץ קצר, חורף ממושך) ואינה תכונה קבועה של המין.
לחסת המצפן שני מסלולים עיקריים:
- נביטה בסתיו – יוצרת שושנת עלים בחורף, פריחה בקיץ הבא ומוות בסתיו (חד-שנתי חורפי, שלעיתים מתנהג כ"דמוי דו-שנתי" באזורים קרים).
- נביטה באביב – שלב שושנת קצר יחסית, פריחה בקיץ ומוות בסתיו (חד-שנתי קיצי).
הנביטה אינה מוגבלת לעונה אחת, אלא מתבצעת לפי אסטרטגיית "פיזור נביטה" (seed germination spread): זרעים מאותו צמח אם יכולים לנבוט בעיתויים שונים בהתאם למועד הבשלתם ולתנאים הסביבתיים. כך חלק מהפרטים חומקים מיובש, ריסוס, תחרות, או אירועי קיצון אחרים בסביבות לא יציבות, כמו במדבר. מחקרים בנגב הראו שזרעים שהבשילו מוקדם נובטים מהר יותר בסתיו, ואילו המאוחרים נובטים מהר יותר באביב. פרטים שנבטו בסתיו היו גדולים יותר, פרחו מוקדם יותר ונשאו יותר זרעים מאלה שנבטו באביב[7].
באקלים ים-תיכוני עלי השושנת מתפתחים בחורף ובתחילת האביב, מגיעים לשיא גודלם בתחילת הקיץ, וקמלים בהדרגה עד הסתיו. במקביל להתארכות הגבעול העלים הולכים וקטנים, ובמחיקיהם מתפתחים ענפי התפרחת הנושאים קרקפות. הפריחה מתחילה בסוף יוני ונמשכת עד ספטמבר, בעונה שבה התחרות על מאביקים נמוכה יחסית. כל פרח בודד פורח שעות ספורות בשעות הבוקר בלבד, אך עונת הפריחה הארוכה מפצה על קיצור חיי הפרח. הזרעים מבשילים ומתפזרים ברוח מאמצע ספטמבר ועד אמצע דצמבר, לעיתים למרחקים גדולים. כל הצמחים שנובטים בין הסתיו לקיץ שלאחריו מתים לפני או במהלך חורף השנה השנייה, בין אם פרחו ובין אם לא.
רבייה
חסת המצפן היא בעלת תאימות עצמית (self-compatible), כלומר גרגרי האבקה שלה יכולים לנבוט על צלקת של אותו פרט ולהפרות את הביציות שבשחלה. ההאבקה מתבצעת ברובה בהאבקה עצמית (self-pollination), אך מתאפשרת גם האבקה הדדית (cross-pollination). המין מתאפיין בפרוטנדריה (protandry) – סוג של הפרדה בזמן ובמרחב, שבו האבקנים מבשילים והאבקה משתחררת לפני שהצלקת קולטת אותה – תכונה שאמורה לצמצם את שיעור ההאבקה העצמית.
עם זאת, בפועל רוב ההפריות מתרחשות בהאבקה עצמית, ורק מיעוטן בהאבקה הדדית. יכולת זו מאפשרת לצמח לייצר זרעים פוריים גם ללא תלות בפרטים אחרים או במאביקים – ובוודאי שלא במאביקים ייחודיים
חסת המצפן כעשב רע
חסת המצפן (Lactuca serriola) – שמוצאה באזורי אקלים ממוזג עד סוב־טרופי יובשני – התפשטה ממוקד תפוצתה הטבעי והפכה לצמח פולש ולעשב רע בחקלאות במדינות רבות, בהן אוסטרליה, קנדה וארצות הברית. יכולת ההסתגלות הרחבה שתוארה בפרק "בית גידול ותפוצה עולמית" – הכוללת עמידות ליובש, ניצול בתי גידול רוּדרליים, פריחה בקיץ והפצה יעילה ברוח – מאפשרת לה להתבסס גם בסביבות חקלאיות אינטנסיביות. הדבר בולט במיוחד בגידולים המבוצעים בשיטות עיבוד קרקע מופחת או ללא חריש (reduced tillage), כגון חיטה, דגניים וקטניות. עד להתפתחות שיטות אלו היא הייתה מוגבלת לשולי דרכים ואזורים מוזנחים, אך כיום היא נפוצה גם בשדות פעילים, שבהם היא מתחרה בעקשנות עם הגידולים על מים, חומרי הזנה, אור ומקום, מקשה על הקציר ופוגעת ביבולים. נוסף על כך, המוהל החלבי שלה עלול לסתום מכונות קציר ולהעלות את לחות הגרגרים – דבר הפוגע באיכותם – וערבוב חלקי צמח או פרחיה בגרגרים עלול להוריד את דירוגם בשוק[6].
הבנת מכלול התכונות הביולוגיות והאקולוגיות שהפכו אותה לעשב רע עמיד היא הבסיס לפיתוח תוכניות הדברה משולבות. חסת המצפן מפגינה טווח הסתגלות רחב במיוחד לבתי־גידול שונים, לרבות אזורים רוּדרליים, צדי דרכים, תעלות ונקודות צומת, אך גם שדות ומרעה טבעי. היא מסוגלת לגדול במגוון קרקעות וברמות לחות שונות – מתנאים לחים ועד יובש קיצוני – בין השאר בזכות מערכת שורשים שיפודית עמוקה ומסועפת, המאפשרת לה לנצל מים בעומק הקרקע. עמדת העלים המאונכת במישור צפון–דרום מפחיתה את חשיפת הטרף לקרינה ישירה בשעות הצהריים, וכך משפרת את ניצול המים, אף על פי שמנגנון הפוטוסינתזה שלה הוא רגיל מסוג C3.
למין זה פוטנציאל רבייה חריג: כל פרט עשוי לייצר עד 100,000 זרעים, המופצים בקלות ברוח למרחקים גדולים. זרעים אלה אינם נכנסים לתרדמת ראשונית (primary dormancy) – כלומר, אין בהם מנגנונים פנימיים המעכבים נביטה. לכן, מיד עם קבלת תנאי סביבה מתאימים (לחות, טמפרטורה, חמצן), הם יכולים לנבוט. במקומות לחים או לאחר גשם מוקדם, הדבר מתבטא בנביטה מהירה כבר בסתיו.
הזרעים יוצרים בנק זרעים חיוניים קצר־טווח, היכול לשרוד בקרקע עד שלוש שנים. דפוס הנביטה המדורג – שבו רוב הזרעים נובטים בסתיו וחלקם באביב – מאפשר לחלק מהפרטים לחמוק ממועדי ריסוס קבועים, ומקשה על הדברה מתוזמנת. בנוסף, בדרום אוסטרליה התפתחה עמידות לחלק מקוטלי העשבים המעכבים את האנזים ALS, מה שהופך את המין ליריב חקלאי עיקש במיוחד.
בשל הפגיעה החמורה ביבולים וההפסדים הכלכליים הנגרמים מחסת המצפן – הנובעים ממכלול מאפייניה: פוטנציאל רבייה גבוה, היעדר תרדמת ראשונית, נביטה מדורגת, עמידות ליובש ולשרב, הסתגלות למגוון רחב של קרקעות, גובהה וחוסנה המאפשרים לה להאפיל ולהתגבר על רוב גידולי הדגן, ועמידות שהתפתחה לחלק מקוטלי העשבים – מומלצת תוכנית ניהול משולבת לטווח של 3–4 שנים, המשלבת אמצעים מכניים, כימיים ואגרוטכניים:
- עיבוד קרקע – מעבר לחריש או לעיבוד מכני אחר, כדי לפגוע בשורשים ולצמצם את בנק הזרעים. זירעוני חסת המצפן נובטים בעיקר בקרקע רדודה מאוד (עד ס"מ אחד) או על פני השטח, והנביטה פוחתת בחדות בעומק של מעל 3 עד 4 ס"מ. לכן, חריש יעיל משנה את סביבת הזרעים: בין אם הוא טומן אותם עמוק באדמה – שם אינם נובטים – ובין אם הוא מעלה אותם לפני השטח, שם הם חשופים לפגעי מזג האוויר ולטריפה, ובכך מצמצם את כמותם ואת חיוניותם לאורך זמן.
- הדברה כימית – שימוש בקוטלי עשבים בשלב השושנת כשהצמח צעיר ורגיש יותר להשפעתם.
- הדברה באמצעות גידולים תחרותיים (Plant Competition) – בחירה וזריעה של זני גידולים חקלאיים המסוגלים לדכא את חסת המצפן באמצעות תחרות ישירה על אור, מים וחומרי הזנה, ובכך ליצור סביבה פחות מתאימה לנביטתה וצמיחתה. הדבר כולל זריעה בצפיפות גבוהה ושימוש בזנים מהירי צמיחה, גבוהים ובעלי פריחה מוקדמת, ליצירת הצללה מהירה והגבלת גישת העשב למשאבים חיוניים.
- פעולות משלימות ואגרוטכניים – קציר מוקדם או שינוי מועדי זריעה, ליצירת יתרון תחרותי לגידול החקלאי על פני העשב, לצד אמצעים ניהוליים נוספים כמו בחירת צפיפות זריעה שונה, סידור שורות מותאם, או התאמת משטר ההשקיה, כך שיחזקו את הגידול ויפחיתו את יכולת ההתבססות של חסת המצפן.
גישה זו אינה מסתמכת על אמצעי בודד, אלא על שילוב פעולות המותאמות לתנאי השטח ולמחזור הגידול, במטרה לדכא באופן עקבי את חסת המצפן לאורך מספר עונות.
מורפולוגיה של חסת המצפן
חַסַּת הַמַּצְפֵּן (Lactuca serriola) היא צמח עשבוני חד-שנתי או דו-שנתי, זקוף, קירח ובעל מוהל חלבי, המתנשא לגובה 30 עד 100 מ' ולפעמים אף 2 מ'. חסת המצפן היא צמח חד־שנתי ברוב אזורי תפוצתה, אך באזורים קרים אצל חסת המצפן זה קורה במיוחד באזורים קרים מאוד בצפון אירופה או באזורים הרריים היא מתפקדת כצמח דו־שנתי, כלומר מפתחת בשנה הראשונה שושנת עלים ובשנה השנייה מצמיחה גבעול פריחה ופורחת. התנהגות זו אינה נובעת מהכרח גנטי, אלא מהשפעת אורך העונה והטמפרטורות הנמוכות, ולכן היא לעיתים מוגדרת "דמוי־דו־שנתית".
שורשו שיפודי. עם יותר ענפי שורש סמוך לקצה השורש, ו־50% מאורך השורשים הכולל מצוי בעומק של 20–80 ס"מ.
והוא נושא בדרך כלל גבעול יחיד או לעיתים מספר גבעולים היוצאים ממרכז השושנת. זהו צמח דו־פסיגי בעל פסיגים מעוגלים, שאורכם 4 עד 8 מ"מ וקצותיהם קטומים או משוננים קלות. הנבט מתפתח לשושנת עלים בבסיס הצמח, עם שורש שיפודי ארוך.
הגבעולים זקופים, צבעם צהבהב או קרם, נושאים עלים לאורכם, ומסתעפים רק בחלקם העליון, שם מתפתחת תפרחת רחבה דמוית מכבד (אשכול מסועף). חלקם התחתון של הגבעולים דוקרני, בשל שיכים או חודים בולטים. נמצא כי כאשר חסת המצפן גדלה ללא תחרות, נוצרים כ־15 ענפי צד מהחלקים התחתונים של הגבעול, בעוד שבצמחים שגדלו בתחרות עם חיטת שדה באזור וימרה (Wimmera) שבוויקטוריה, אוסטרליה, היה בדרך כלל גבעול יחיד [8].
העלים מסורגים, פשוטים, נוקשים, בעלי גוון אפרפר־כחלחל וקו מתאר דמוי ביצה הפוכה עד מוארך־אזמלי. רובם מרוכזים במחצית התחתונה עד שלושת רבעי הגובה של הגבעול, ולעיתים אף גבוה מכך.
בחסת המצפן ניכרים שלושה טיפוסי עלים עיקריים, בהתאם למיקומם בצמח:
בחסת המצפן ניכרים שלושה טיפוסי עלים עיקריים, בהתאם למיקומם בצמח:
- פני העלה קירחים ברוב שטחם, אך העורק האמצעי בצדו התחתון לרוב דוקרני, ושפת הטרף משוננים ודוקרניים. עם שורת שיכים בצדו התחתון של הטרף ולאורך העורק המרכזי.
- עלי הגבעול התחתונים – דומים באופן כללי לעלי השושנת, אך צרים וקטנים מהם, חסרי פטוטרת ולופתים את הגבעול באמצעות בסיס דמוי חץ, שבצידיו שתי אונות צדדיות קהות ולעיתים משוננות. הטרף מוארך־אזמלי עד אזמלי־צר, שלם או שסוע לאונות הפונות לאחור; האונות, שפת הטרף, או שניהם יחד, נושאים שיניים קוצניות עדינות. לעיתים קרובות בסיס הטרף מפותל, כך שהעלה ניצב במישור אנכי וקצותיו פונים צפונה ודרומה – תכונה שהעניקה למין את שמו.
- עלי הגבעול העליונים – דומים לעלי הגבעול התחתונים בצורתם הכללית, אך קטנים מהם באופן ניכר: קצרים, צרים ולעיתים צרים מאוד, חסרי פטוטרת, וזקופים־צמודים לגבעול. ככל שעולים במעלה הגבעול, העלים נעשים קטנים וצרים יותר, ולעיתים קרובות תמימים לחלוטין או בעלי שסעים רדודים בלבד ופחות דוקרניים. בסיס העלים לרוב דמוי חץ, אונות הבסיס מעוגלות תמיד פחות בולטים, בשונה מעלי הגבעול העליונים של חסה רותמית, שבהן האונות מחודדות.
התפרחת – בראש הגבעול מתפתחת תפרחת רחבה, גדולה ומסועפת, דמוית מכבד (אשכול מורכב). נופה של חסת המצפן הוא זקוף וצפוף. ענפי התפרחת מתפצלים בזויות חדות מהגבעול המרכזי, רובם מסתיימים במישור אחד .ויוצריםנוף של "פרמידה הפוכה". רוחבה של התפרחת בולט ביחס לתפרחת הצרה יותר של חסה רותמית או הצורה המבודרת חסה שיכנית.
הקרקפות, בודדות או באשכולות קטנים, נישאות על עוקצים קירחים שאינם מתעבים סמוך לבסיס הקרקפת. הקרקפות נושאות 12 עד 20 פרחים לשוניים בלבד (בחסה רותמית – 9 עד 15 פרחים). המצעית בהן מגוממת וחשופה (ללא זיפים, קשקשים או מוצים).
המעטפת מאורכת וגלילית, אורכה 9 עד 12 לעיתים רחוקות עד 15 מ״מ, לעיתים היא מעט מתרחבת בשלב הפרי. המעטפת מורכבת מ-12 עד 15 חפים רעופים שערוכים בשני דורים. צבע החפים ירוק ולעיתים ניכר גוון סגול כהה בקודקוד. קצותיהם חדים או מחודדים במקצת. בשלב הפרי נוטים החפים להתכופף לאחור (בחסה רותמית הם נורים זקופים).
המעטפת מאורכת וגלילית, אורכה 9 עד 12 מ"מ ולעיתים רחוקות עד 15 מ״מ, ולעיתים היא מתרחבת במקצת בשלב הפרי. היא מורכבת מ-12 עד 15 חפים רעופים הערוכים בשני דורים. צבע החפים ירוק, ולעיתים ניכר בקצותם גוון סגול כהה. קצות החפים חדים או מחודדים במקצת. בשלב הפרי נוטים החפים להתכופף לאחור, בעוד שבחסה רותמית הם נותרים זקופים.
הפרחים לשוניים בלבד ודו-מיניים – תכונות אלו אופייניות לכל מיני הסוג חסה, ואף נחשבות לאחד ממאפייני ההיכר שלו בתוך משפחת המורכבים (Asteraceae), שבה קיים טיפוס נוסף של פרחים – פרחים צינוריים.
פרח לשוני בנוי מכותרת שמורכבת מצינור קצר המסתיים בלשון ארוכה ושטוחה, שבשפתה חמש שיניים. חמשת האבקנים שלה בעלי זירים מפורדים ומחוברים לדופן הפנימית של צינור הכותרת, והמאבקים מאוחים לצינור ויוצרים מעטפת סביב עמוד השחלה (צינור המאבקים), ונפתחים כלפיה. השחלה תחתית, בת שני עלי שחלה, מגורה אחת, ובתוכה ביצית אחת. בראש השחלה, סביב בסיס עמוד השחלה, מצוי צופן. עמוד השחלה מסתיים בשתי צלקות ארוכות.
כותרת הפרחים הלשוניים בצבע צהוב או צהוב חיוור וצדם החיצוני סגול־אפרפר. לאחר הקמילה צבעה הופף אפרפר סגול. הכותרות לרוב מתפוררות ונמוגות לאחר ההפריה.
הזירעונים אפורים חיוורים עד חומים־צהבהבים, פחוסים במקצת, רוחבם גדול ביותר מעל אמצעם, דמויי אזמל הפוך, באורך 2 עד 3.5 מ״מ. בכל צד של פני הזרעון יש 5 עד 9 (לעיתים רחוקות 3) קווי אורך, וללא קמטים רוחביים. סמוך לקצהו, הזרעון שעיר בעדינות ומסתיים בחוד קצר (mucronate), שממנו יוצא מקור נימי מאוד, לבן וארוך, המופרד בחדות מגוף הזרעון. אורך המקור 2.5–4 מ״מ, והוא כאורך הזרעון או ארוך ממנו.
הציצית באורך 4 עד 5 מ"מ לעיתים רחוקות 3 מ"מ והיא מורכבת משתי שורות שוות של שערות רכות, לבנות או אפרפרות, נישאת על דיסק בקצה המקור, ונשירה או משתיירת לאחר הבשלת הזרעון.
תמונות
הערות שוליים
- ↑ Lactuca serriola L., POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ↑ Lactuca serriola, WFO: World Flora Online. Published on the Internet, 12-8-2025
- ^ 3.0 3.1 חסת המצפן, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- ↑ חז"ל מנו חמישה מיני מרור שאדם יוצא בהם ידי חובה בפסח: "בחזרת, ובעולשין ובתמכה, ובחרחבינה ובמרור" מכאן שהשם "מרור הוא שם כללי וגם פרטי.
- ↑ זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים: ראובן מס, 2012, עמ' 226-227
- ^ 6.0 6.1 Chadha, A.; Florentine, S., Biology, Ecology, Distribution and Control of the Invasive Weed, Lactuca serriola L. (Wild Lettuce): A Global Review, Plants 10: 2157, 2021 doi: 10.3390/plants10102157
- ↑ Yitzchak Gutterman,, Maturation dates affecting the germinability of Lactuca serriola L. ACHENES collected from a natural population in the Negev desert highlands. Germination under constant temperatures, Journal of Arid Environments 22, 1992, עמ' 353-362
חסת המצפן41682839