מרד חנילאי וחסינאי

מרד חנילאי וחסינאי היה מרד שהובל בידי שני אחים יהודים בתחילתה של המאה הראשונה לספירה באזור נהרדעא שבבבל, אשר היה באותה תקופה חלק מן האימפריה הפרתית. המרד הביא להקמת אזור שליטה רחב ומוצק ביטחונית, במשך למעלה מחמש עשרה שנה (בין שנת 10 לשנת 30 לספירה), בחסותו, המאולצת בנסיבות העניין, של המלך הפרתי ארטבנוס השלישי (או, על פי גישה אחרת במחקר, ארטבנוס השני).

סיפור המרד מובא אצל ההיסטוריון היהודי יוסף בן־מתתיהו (בן המאה ה-1 לספירה), בחיבורו "קדמוניות היהודים".

רקע היסטורי

חמישה גורמים מכשילים פגעו והפריעו לשלומה של המלכות הפרתית, ושימשו, מתוך כך, תשתית אובייקטיבית להתפרצות המרידה, להתנהלותה ולהצלחתה:

1. פשיטות הצבא הרומי לפרת ולאזורים שכנים. בימי ארטבנוס הרביעי פלש ויטליוס, הנציב הרומי בסוריה, לכיוון הפרת, כתוצאה מכך עזב ארטבנוס את ארמניה והתייצב מול הפולש, אלא שאציליו בגדו בו והוא הוכרח לסגת להורקניה.
2. חולשת הממלכה הפרתית מבחינה ארגונית. הממלכה התפצלה לשני חלקים – למסופוטמיה ולאיראן, כשכל חלק נשלט על ידי הפחה - שליח המלך. כוחו ועוצמתו של זה היו כמעט בלתי מוגבלים.
3. הממלכה הפרתית התפצלה לשמונה יחידות אוטונומיות בעלות זכויות. כמו כן גרו שם עמים שונים בעלי שפות שונות ומערכות כלכליות שונות.
4. אצילים רבים נטו לריב זה עם זה ולעיתים גלשה הממלכה לערב של כאוס כמעט מוחלט.
5. שבטים נודדים, מדבריים, נהגו לפשוט אל אזורי הספר של הממלכה הפרתית, ולעיתים אף העמיקו את חדירתם ועסקו בשלל וביזה שסיכנו את ביטחונם של התושבים.

יוצא אפוא שבעיות ביטחוניות, פוליטיות וארגוניות יצרו אוירה נוחה להתפרצות מרידה.

ההכנות למרידה וארגונה

סיפור המרד מופיע בפירוט ובציוריות בכתבי יוסף בן־מתתיהו. בהקדמה לסיפור המרד הוא מתאר את עושרן ומעמדן המיוחד של הערים נהרדעא ונציבין, שם התרכזו מספר גדול של יהודים. לפי יוסף בן מתתיהו: "בטחו היהודים בטבע המקומות האלה (נהרדעא ונציבין) והפקידו כאן את מחצית השקל (לשולחו לבית המקדש בירושלים) ... והשתמשו בערים האלה כבבתי אוצר". חוקרים מודרניים משערים, שהמרד פרץ דווקא בנהרדעא משום שהעיר הייתה מבוצרת היטב, ובשל עושרה (מרכז התרומות למקדש), שאפשר לממן את הוצאות המרידה.

חסינאי וחנילאי, שני אחים שמוצאם מנהרדעא, אורגים על פי מקצועם, יזמו, תכננו וארגנו מרד. הללו, על שום שאיחרו לעבודתם, נענשו בהלקאה גופנית על ידי מנהל העבודה המקומי. תגובה קשה זו שימשה עבורם סיבה להתפרצות מזוינת, אלא שזו הייתה אמתלה, תירוץ מזדמן ותו לא. השניים ש"חשבו את העונש למעשה התעללות, ומשכו והורידו כלי זין רבים שהיו שמורים בבית והלכו למקום אחד הקרוי 'פרשת הנהרות' שמספיק מטבעו שדות מרעה טובים וחציר שאפשר לשומרו לימות החורף. אליהם נלוו העניים שבצעירים והם זיינו אותם בכלי זין והיו להם לאסטרטגים, ושום דבר לא עצר אותם מלהיות למנהיגים (לכל) דבר רע".

תיאור זה מחזק את ההנחה כי תגובת מנהל העבודה הייתה תירוץ להתפרצות מרד שהוכן – כוח אדם, נשק, ארגון ולוגיסטיקה – מראש. הפנייה לצעירים מובנת מסיבה גופנית (כוח ומהירות) ואף נפשית (אנרגיית הנעורים), וכמותה מובנת הפנייה לעניים שבחבורה, שאמורים לתמוך ("פוליטית") בכל מי שישדרג את מעמדם.

הצלחתם של מנהיגי המרידה הייתה גדולה. הם הקימו לעצמם מפקדה מבוצרת ומימנו את המשך המרידה על ידי הצבת אולטימטום לרועים המקומיים שבאזור. הללו הועמדו בפני ברירה: לתמוך במרד ולהעלות מס מצאנם, ואז יזכו באהדה, בתמיכה ובהגנה, ולא – יישחטו עדריהם. מהלך בריוני זה לא נעלם מעיני יוסף בן מתתיהו, שמצהיר כי המיסים שהועלו באילוץ העשירו מאוד את האחים והם פנו לפשוט על יעדים כרצונם ולבצע מעשי פשע.

נסיון הדיכוי של הפחה

המרידה עוררה את דאגתו של פחת בבל. זה דאג כי המרידה עלולה לאחוז בכל רחבי הממלכה כבעירה בשדה קוצים ולהוביל להתמוטטות מוחלטת של השלטון. מסיבה זו בחר להתמודד צבאית מול האחים המורדים כמה שיותר מהר. צבא רב נאסף ועשה דרכו לעבר ממלכת המרד. פחת בבל בחר לתקוף את הצבא היהודי בשבת, מתוך מחשבה שהיהודים יימנעו מלהתגונן. אלא שצהלת הסוסים נשמעה באוזני חסינאי, שזיהה אותם לא כסוסים רועים, אלא כסוסים שרוכבים עליהם אנשים, מפני ששמע את נקישות הפרשים על מתגי הסוסים. מכיוון שצבאו של חסינאי לא יכול היה לנוע בשבת ולכן נאלץ להשאר במקומו לנוכח המתקפה המתקרבת, החליט חסינאי שיש להתגונן ולהכות בתוקפים ככל הניתן כנקמה "על ההכרח לחטוא" ואף למות אם צריך, מאשר לשבת בחיבוק ידיים. חסינאי, שכנראה לא שמע על ההיתר לניהול מלחמה בשבת בשעת פיקוח נפש (היתר שהשתמשו בו מתתיהו ויהודה המכבי כמאה שנה לפני כן), אחז בנשק ונאלץ לדרבן את לוחמיו לתקוף את האויב. המתקפה המפתיעה של צבא האחים המורדים עשתה את שלה: צבא המלך נסוג משם בבהלה כשהוא מותיר אחריו הרוגים רבים.

פגישת ארטבנוס השלישי עם חנילאי

המלך הפרתי ארטבנוס השלישי שמע על תעוזתם של האחים ורצה לפגוש אותם. מצד אחד הסתכן בהתדרדרות המרידה לממדים כלל-ממלכתיים, ומאידך נקלע למצוקה כשצבאו לא יכול היה להדוף את כוחות המורדים. על כן שיגר לצמד האחים את הנאמן שבין שומרי ראשו כדי להזמינם אליו ולהבטיח להם מתנות לרוב ומשרות-כבוד. בסופו של דבר יצא לדרך רק חנילאי ובידיו מתנות רבות למלך. המלך קיבל אותו ומכיוון ששמע כי חסינאי לא הגיע מתוך פחד, הבטיח לחנילאי שלא יפגע בהם לרעה והפציר בו לשוב לביתו ולשכנע את אחיו להגיע אף הוא לביקור. המלך עשה זאת כדי לרכוש את ידידותם של האחים, מפני שרצה להשתמש בכוחם כגורם מרסן, כיוון שפחוותיו היו שרויות במצב של מרידה או ברוח של ערב מרידה, והוא התכוון לדכא אותן. המלך חשש שבזמן שיהיה עסוק בדיכוי המרידות הללו, גורמים רבים יצטרפו לחסינאי וישליטו את מרותם על פחוות בבל.

פגישת ארטבנוס עם חסינאי

מקץ זמן קצר התייצבו שני האחים בלשכתו של המלך הפרתי וזכו, כמובטח להם, ליחס חם. שני האחים הבינו, כך מסתבר, שמעמדם בקרב המלך מתחזק, והוא זקוק להם ולעוצמתם. בד בבד, למלך נודע כי אחד משריו מבקש לנקום את ההפסד בקרב ההוא מול חסינאי וחנילאי ולרצוח את האחים, על כן דחק בהם המלך להקדים את שובם למקום שליטתם. כל-כך חרד המלך מן החשש לאבד את תמיכתם, כשלשני הצדדים ישנם אינטרסים משותפים: המלך מעוניין בשליטה על ממלכתו המבוזרת ואילו המורדים חפצים לבסס את שלטונם בממלכתם הקטנה. המלך הפרתי פנה לחסינאי ובפיו הצעה מפתה: "הנני מפקיד בידך פיקדון את ארץ בבל, שתהיה תחת השגחתך ולא תהא נתונה למעשי שוד ולא תתנסה בפורענויות. וראוי אני שתנהג בי מנהג של אצילות, מאחר שהוכחתי לך את אמוני ללא דופי, לא בעניינים קלים אלא בדברים הנוגעים לחייך".

מעבר להשתקפות מעמדם המתחזק של האחים העולה משורות אלה, בולטת כאן חומרת מצבה של בבל באותן שנים ועמה בעיית האכיפה של המלך, ומאידך מצביע הקטע הנידון על מיומנות השליטה וחוכמת ההנהגה של שני האחים. המלך נראה כמעט כמתחנן על נפשו, מה שמציג את הציטטה קצת בספקנות היסטורית. עם זאת היא מציינת תמונת מצב עגומה מבחינתו של המלך.

מתנת שלטון העל שהוענק לשני האחים נוצלה מידית כדי לארגן את ממלכתם המתעצמת, פוליטית וביטחונית, למשל על ידי הקמת מבצרים חדשים וחיזוק הקיימים. מבין השניים התבלט מאוד חסינאי, ש"הוא היה בעל משרה וכוח וכבר היו כל העניינים במסופוטמיה תלויים בו, ואושרו הלך וגדל במשך חמש עשרה שנה".

שקיעת ממלכת האחים

יוסף בן מתתיהו מציין, כי ראשית הפורענות שנחתה על שני האחים נבעה מפגיעה בחוקי האבות. חנילאי חפץ באשתו של אחד הקצינים-האצילים הבבלים, הרג אותו ונשאה לאשה.

האישה, פגאנית על פי דתה, הכניסה לביתו את התרבות האלילית ואת הפולחן הפגאני. נמצאו גורמים בכירים בחצר המלוכה שמתחו ביקורת על חנילאי על כך שנשא אשה נוכרית, והוא נסחף אחריה אל תוך החוקים והמנהגים הפרתיים. בעניין זה מסגיר יוסף בן מתתיהו תמונת מצב המשקפת את היהדות הבבלית, באומרו כי אף היא, אשת חנילאי, "עוברת על דקדוקי הקרבנות והיראה שהם (היהודים) רגילים בהם". ידוע (ממקורות אחרים) כי במצרים הוקם מקדש יהודי ביב (מקדש חוניו), אך לא ידוע משום מקור כי יהודי בבל הקריבו קרבנות באיזה שהוא מרכז פולחני. הביקורת כלפי אשתו העבירה את חנילאי על דעתו ופעם אף התרגז על אחד המכובדים שעקץ את מעשי השניים ורצחו נפש. אשת חנילאי חששה שחסינאי עלול לפגוע באחיו (הלוא הוא בעלה) ועל כן הרעילה את מזונו ומת.

חנילאי תפש אפוא את רסן השלטון, אך ניצל אותו למימוש מטרת כוח והתעצמות. שיכור ממעמדו הרם, ריכז חנילאי צבא גדול ויצא לבזוז כפרים שהיו תחת מרותו של מיתרידתס הפרתי שנישא לבת המלך ארטבנוס. מיתרידתס ביקש לנקום, אלא שנפל למלכודת שטמן לו חנילאי. מיתרידתס נשבה בידו של חנילאי והושפל בפומבי כשהוא נאלץ לרכוב עירום על חמור. מקץ הביזוי שולח מיתרידתס לביתו, ובדירבון אשתו הנקמנית חזר כדי להכות את צבא חנילאי. הפעם הייתה ידו של מיתרידתס על העליונה. הוא מחץ את צבא חנילאי ודרש מיהודי נהרדעא להסגירו לידיו. היהודים סירבו ולבסוף נלכד חנילאי ונהרג. בסופם של האירועים ביקשו הבבלים להתנקם ביהודי האזור, אלא שהללו נמלטו לעיר סלאוקיה ושהו שם כחמש שנים.

שאלת קיומו של המרד

יש חוקרים המטילים ספק באמינות הסיפור הציורי של מרד האחים, הקמת ממלכתם והתרסקותה, ומייחסים לו יסודות מיתולוגיים-עממיים בבליים. יש הרואים בו סיפור הבלעה של יוסף בן מתתיהו הבא להוכיח את התשתית הדמוגרפית^{[דרושה הבהרה]} של הקהילה היהודית הקדומה שבבבל, ויש אף הטוענים כי מדובר על מרד ארצישראלי, שנדד בסיפורו של יוסף בן מתתיהו לבבל.

מסגרת הסיפור מתקבלת על דעת מספר חוקרים, לאור הנסיבות ההיסטוריות של הביזוריות הפרתית, מתקפות הרומאים, פשיטות של שוסי מדבר וניסיונות התמרדות של אצילים.

ראו גם

• מרד התפוצות

לקריאה נוספת

• רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון, פרק כ"ח, הלל הבבלי ובבל בכלל, עמודים 122-126

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27504930מרד חנילאי וחסינאי